Hilchasa Kinachamani · General Index (cont.) (76)

א אלו הנפשות שבאים אל הצדיק באים עם כל הרצונות שלהם והצדיק מעלה אותם ומוריד תורה עי״ז נתוסף בהם אהבה ומעוררין זה את זה לתקן המדות שלהם ואפילו אם לא יצא מחול אל הקודש כחוט השערה גם אותו יכול הצדיק להעלות (ל״ק יג־ס (עיין שה״ש ה׳ אריתי). ב ארבע חיות בנפש (עיין ארבע חיות) (ל״ק יג־ה). ג עיקר התהוות הנפש דקדושה הוא ע׳׳י השתוקקות וכיסופין של איש הישראלי אחר השי״ח כ״א לפי מדרגתו (ל״ק לא г) (ל״ע רצון א). ד ע״י השתוקקות בלב נעשה נפש ונקודות בכח וכשמוציא תשוקתו בפיו נעשה נפש בפועל והנפש הזאת הולכת באויר ומגיע לאדם אחר ומעוררת אותו לתשובה אם הנפש בא מצדיק לרשע אזי נתעורר הרשע לתשובה ואם להיפך ח״ו להיפך (ל״ק לא־ז־ח) (ראה קהלת ח׳ יש הבל). ה וזהו כלל כי כל נפש מישראל הוא מושרש בע׳ נפש של בית יעקב וע׳ נפש של בית יעקב מושרשים בע׳ פנים של תורה וזה לעומת זה שכנגד ע, נפש הם ע׳ לשון שכל לשון יש לה מדה רעה בפני עצמה ומחמת המדות האלו הם מרוחקים מע׳ פנים של תורה (ל״ק לו־א). ו כל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפין את הנפש בגלות של ע׳ לשון היינו בתאוותיהן אזי הוא צריך לצעוק כמה ק לין שהם כלולין בע׳ קלין ועי״ז יזכה לשבר התאוות ולהתגלות גדול בתורה ועבודה (ל״ק לו־א) (ראה תורה לט). ז הנפש בחי׳ חכמות התורה הם בחי׳ אדם וכו׳ (ראה גוף ז) (ל״ק לז). ח כי הנפש היא בת השכל כי עיקר גידול הנפש הוא ע״י השכל שמגדלה ומתקנה וכשהשכל בשלימות אזי הוא עושה פירות אבל כשנפגם השכל אזי הוא בבחי׳ ארץ פרי למלחה והמליחות הוא בחי׳ היסורין שמרגישין ע״י שאין השכל כשלימות והוא בחיי צמאון הנפש וע״י התחדשות התורה מקררין היסורין ומכבין הצמאון (ל״ק סהס־ס (ר׳ תהלים צ״ד אשרי) ס הנפש היא יקרה מאד וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאד ע״כ צריכין ליזהר כשבא כבוד חדש לאדם והוא שורש כל הנפשות וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד שלא תסתלק נפשו עי״ז ח״ו ע״כ צריך ליזהר לקבל את הכבוד בקדושה גדולה וצריבין להתפלל הרבה להשי״ת שלא יזיק לו הכבוד (ל״ק סז־א) 1ר׳ ישעיה נ״ח כבוד).

י כשבא כבוד חדש לאדם ומלובש בתוכו נפש דקדושה צריך לחזק עצמו במדת היראה ואהבה ועי״ז יזכה להוליד ולגדל את הנפש החדשה (קל״ק סז־ח) (ר׳ איוב כ״ט כבודי). יא לפעמים יש עייפות אל הנפש ע״י שנתרחקה מאמה דהיינו הכבוד היינו כשמתפללין בלא לב כי כוונת הלב זה בחי׳ הנפש וצריך להחיותה ולהבריאה ע״י מים קרים וזה ע״י שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו (ל״ק סז־ח) (ר׳ משלי כ״ה מים). יב ואזי כשמחיין הנפש ע״י מים קרים מחיין גם את העצמות כי פגם הנפש הוא פגם העצמות כי ע״י שאין מתפללין בכוונת הלב שעי״ז הוא עייפות הנפש עי״ז הוא פגם העצמות כי צריך להתפלל להרגיש דיבורי התפילה בכל עצמותיו וע״י מים קרים שעי״ז מחייה הנפש עי״ז מחיה עצמות (ל״ק סז־ח) (ר׳ צרות ויסורין ט). טז כי פגם החטא בנפש והנפש הוא בחי׳ הדיבור וע״ב צריך להתוודות בדיבורים דווקא לתקן פגם הדיבור ועי״ז נעשה יחוד קוב״ה ושכינתי׳ שנתעורר הקול דלעילא ונתייחד עם הדיבור (ל״ק קעח) (ר׳ הושע י״ד קחו). יז הנפש מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה וכשרואה שאין האדם עושה רצונו ית׳ ח״ו אזי היא מתגעגעת לחזור לשרשה ומתחלת להמשיך עצמה להסתלק מגוף האדם ומזה נחלה האדם ומה שהאדם חוזר לבריאותו ע״י רפואות מחמת שהנפש רואה שיכול לכוף עצמו לקבל רפואות מרים בשביל בריאותו ע״כ היא חוזרת אליו כי היא מצפה שיכוף תאוותו בשביל התכלית האמיתי לעשות רצון יוצרו ית׳ (ל״ק רסח) (ר׳ תכלית ה). יח עיקר התפילה שעל ידה נסלח העון וניצולין מהחולאת הוא בא ע״י שניתוסף שכן מישראל כי כל מה שנתקבצין ביותר נפשות ישראל ביחד נתרבה ונתגדל ביותר מאד בית התפילה כי ג׳ אבנים בונות ששה בתים וכו׳ כדאיתא בספר יצירה נמצא שכל מה שניתוסף אבן א׳ נתרבין הבתים ביותר מאד בכפלי כפליים והנפשות הם בחי׳ אבנים והבתים זה בחי׳ כי ביתי בית תפילה נמצא שכל מה שניתוסף ונתרבה נפש א׳ להקיבוץ נתרבה ונתגדל מאד בית התפילה וע״י ריבוי התפילה עי״ז סליחת ערן שהוא בחי׳ רפואה ול״ת ח־ו). יט צריך ליזהר מאד שלא לאכול פרי קודם שנתבשל כל צרכו על האילן כי יכול לאבד נפשו עי״ז גם אסור לתלוש פרי קודם בישולו כשם שאסור לקוץ אילן קודם זמנו וכשמברך הברכה על הפרי בכוונה גדולה וביראת שמים כראוי עי״ז זוכה להנצל שלא לאבד נפשו (קל״ת פח) (ר׳ פירות א).

נצחון א הנצחון אינו סובל האמת ואף אם יבררו לעיניו דבר אמת ידחה אותו מחמת נצחון ע״כ מי שרוצה האמת לאמתו יסלק מקודם מדת הנצחון(ל״ק קכב) (ר׳ שמואל א׳ ט״ו וגם). ב אעפ״י שנדמה להאדם שהשי״ ת אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה אעפ״ב צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו נמצא שרוצה לנצח את הש״י כביכול והש״י יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול (ש״ה סט) (ר׳ פסחים קי״ט זמרו). נקודות א הצדיק האמת הוא הנקודה הכלליות של כל ישראל ע״כ העיקר הוא התקשרות לצדיקים ואח״כ צריך לדבר גם עם חביריו ביראת שמים כדי שיקבל מהנקודה טובה של חבירו כי יש בכ״א נקודה מה שאין בחבירו וכן צריך כ״א לדבר בינו לבין קונו כדי שתאיר הנקודה טובה שלו ללבו וע״י שלשה בחי׳ אלו מבטל ערלת לבו שהם כל התאוות רעות שהם שוברים לבו של אדם (ל״ע צדיק מב) (ל״ק לד־ד) (ר׳ צדיק ואנשיו יב). נקיות א כשבולעין הרוק מועיל לנקיות (ש״מ ע״ה לד). ב מי שנצרך לנקיות פעם בשני ימים הוא טוב יותר לבריאות הגוף (ש״מ ע״ה נב). ג על המבלים זמן בשביל נקיות הקפיד מאד כי לא ניתנה למלאכי השרת וא״צ להחמיר יותר מן הדין ולבטל מתורה ותפלה בחנם מחמת חומרות יתירות ובאמת א״א בשום אופן שיהי׳ הגוף נקי לגמרי וגם באים עי״ז לכמה חלאים ע״כ צריכים ליזהר מאד מלהאריך בביה״ב (ש״ה ל).

נר תמיד א בזכות נר תמיד הדולקים בשמן זית ניצולין מגזירת שמד (ס״ה נר תמיד), ב היה דרכו כ״פ שיה׳ פתאום מדליק נר של שמן זית והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה (ח״ מ שה״ל יג). נרות שבעה א ע״י שמקדשין שבעת הנרות שהם הפה והחוטם והאזנים ועינים מאיר שפע אלקי (עיין בהעלותך שבעת הנרות) (ל״ק כא־ב). ב שבעת הנרות הם בחי׳ ז׳ עננים שהקיפו את ישראל בחי׳ סוכה (ל״ק כא ג) (ר׳ בהעלותך). נר״נ א כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה ושבירה היא בחי׳ אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר שבעולם וכל דבר יש לו שעה וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה שהוא משורש אחד עם אותן הניצוצות וע״י שהאדם מקבל חיות מזה הדבר נכללין האותיות בזה האדם ונעשה מהם קומה שלימה ועי״ז נשלמין האותיות ואח״כ יוצא מרשותו לאדם אחר שיהי׳ עליה להאותיות שהם משורש אחד עם האדם האחר וכשמשלים האותיות ניתוסף לו הארה בנר״ נ שלו ועי״ז מאיר בשורש נר״נ שהוא הצדיק וכנסת ישראל שהם שרשי כל הנשמות (ל״ ק נד־ג) (ר׳ ניצוצות הקדושה א). נשמה

א דע שיש נשמה בעולם שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה והיא מסובלת ביסורין פת במלח וכו׳ וכל מפרשי התורה מקבלין מזאת הנשמה (ל״ק כ־א). ב זאת הנשמה כל דבריה כגחלי אש וכשהיא נופלת ואין דבריה כגחלי אש ודבריה נצטננין אזי נסתלקת ונסתלקין ביאורי התורה ואז כל מפרשי התורה אין משיגין שום ביאור ואז נתעורר מריבה על הצדיקים כי הביאור הוא תירץ על קשיות ומריבות (ל״ק כ־ א). ג השומע מפי החכם נתקשר נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפלתו ויש לזה האדם חלק בביאור שדורש החכם (ל״ק כ־ד). ר הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד אבל הגוף אינו יודע מהם ע״ כ צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף לזכך אותו עד שתוכל הנשמה להודיע לו מה שהיא רואה תמיד (ל״ק כביה). ה כשיש להגוף עזות אין הנשמה יכולה להתקרב אל הגוף להודיע לו מהשגות שלה כי תוכל להלכד בתוקף ועזות הגוף וצריך לזה עזות דקדושה היינו קולות שעי״ז משבר עזות הגוף (ל״ק כב־ה). ו הצדיק ואנשיו הם ג״ כ בחי׳ נשמה וגוף הצדיק הוא הנשמה והגוף הם העם (ל״ק כב־ח עיין צדיק ואנשיו ג). ו־א ולבא לבחי׳ בשר הוא ע״י שמשמש הגוף להנשמה בעשיית המצות (ל״ק כב־ח). ז כל הנשמות הם זה למעלה מזה וא״א שיהיו שני ב״א במדריגה אחת וכשאחד עולה ממדריגתו למדריגה היותר עליונה אז נעתק האדם העומד במדריגה עליונה והולך ונעתק למדריגה יותר עליונה (ל״? כה־ג), ח כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה אזי מוריד נשמתין חדתיץ לכ״א מהשומעין תורתו לפי תפיסת המוחין שלו(ל״ק לו־ה)(ראה יומא ע״ב ושמתם)(ר׳ תורה מ). ס יש שדה העליונה ששם גדילים כל הנשמות והם צריכים בעל השדה שיעסוק בתיקונם וכל מי שרוצה לרחם על נשמתו שלא תהיה ערומה ונעה ונדה מחוץ לשדה צריך לבקש לפני השי״ת שיזכה להתקרב להצדיק הזה שהוא בעל השדה כי א״א לבוא אל התכלית הטוב כ״א ע״י הצדיק הזה (קל״ק סה־א).

י צריכין שהמוח והדעת הק׳ יאכל את הגוף דהיינו שהגוף יתהפך למהות הנשמה הק׳ שהוא המוח והדעת שזה בחי׳ אכילה שהמזון נתהפך לניזו ן(ל״ק קכט מ״ב דעת). ־א כשבא נשמה קדושה לעולם עם הענפים השייכים לה אזי הקליפה מסבבת אותה רק נשאר פתח נגד אמונה ומחמת פגם הענפים משליכין אותם מן האמונה ואזי אין יכולים להתקרב להנשמה והנה סתימת הפתח דהיינו האמונה ע״י פגם הענפים הוא רק לפי שעה דהיינו בעת שצריכץ להשליך לחוץ את מי שאינו ראוי להתקרב ותיכף אח״כ חוזר הפתח ונפתח כבתחילה וכשיש ח״ו רבוי פגמים הרבה אזי מתייראין שלא יסתם הפתח לגמרי ואוי מעמידין שם בפתח ירא שמים שהוא עומד לשמור שלא יכנסו לשם וע״י מסירת נפש שמוסר נפשו בשביל להתקרב להצדיק עי״ז אפשר לדבק אליו אך א״א שיאיר אליו החכמה דהיינו המוח בעצמו (ל״ק קנב). ־ב דע כשהקב״ה מסתכל בנשמה שתוכל להחזיר בני אדם בתשובה ולעשות גרים אז הוא ית׳ בעצמו כביכול מבקש ורואה שיהיה מחלוקת עליו (ל״ק רכח1 (ר׳ יבמות כ״ד אין). יג כל הנשמות שהם בעולם הם ששים רבוא ואף שיש יותר הם רק מהתחלקות הניצוצות אבל יש בני עליה גדולים מאד שמולידים נשמות שהם למעלה מהנשמות הנולדים בעולם כי הם אינם ראוין כלל להתלבש בזה העולם ואפילו כשבאין בזה העולם הם אינם נחשבים מזה העולם כלל (ל״ק רעג) (ר׳ ברכות ו׳ ובני רחבי׳). יד דע שכל מצוה שעושין נעשה ממנה נר אחד וכשנסתלק האדם אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאד בעיני השי״ ת אזי נותנין לה להיות מחפש בגנזיא דמלכא וזה תכלית כל תענוגי עוה״ב ולחיפוש צריך נרות והנרות נעשין מן המצות (ל״ק ערה) (ר׳ פסחים י׳ חיפוש). טו כי איש הישראלי נברא שיהי׳ לו ממשלה על המלאכים אך צריך לשמור עצמו מאד שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו ח״ו כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה שיש לו ממשלה עליהם והעצה על זה לקשר עצמו עם נשמות ישראל וע״י ההתקשרות ניצול מהם (ל״ ת א־א־ב), טז ולקשר עצמו לשרשי הנשמות של ישראל צריך לידע מקור כל הנשמות ומקור חיותם מהיכן כל נשמה מקבלת חיות והעיקר לידע כל מפורסמי הדור כי אם אינו יכול לידע לקשר עצמו עם כל נשמה ונשמה צריך לקשר עצמו עם כל מפורסמי הדור כי הנשמות נחלקים תחתם וכשמקשר עצמו עם המפורסמים הוא מקושר עם כל פרטי נשמות ישראל (ל״ת־א־ג) (ר׳ סנהדרין ק״ה עזות). יז כשהצדיק בצער ובצרה כמה וכמה נשמות שבעוה״ז ובעוה״ב מקוננין ומתאבלין על צערו וגם השכינה מקוננת אבל כשזוכה לרפואה אוי מתנחמין ונמשך ■ שמחה לכולם (ל״ת ב־ו) (ר׳ ישעי׳ נ״ז וארפאהו), יח לגלות העצות לזה צריכין איש תבונות ואיש תבונות הוא מי שיש לו נשמה וצריך לזכך ולצחצח הנשמה וזה נעשה ע״י שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים ואזי הוא איש תבונות (ל״ת ה־ג)(ר׳ עצה יא, גוף יא). יט עיקר צורך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף היינו שיתופא דנפשא ובשרא וע״כ ע״י שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים עי״ז נתרבה ונכפל פרנסתו (ל״ת ה־ג) הפירוש של המשכת רוחניות אלקות המשכת חלקי נשמת אדם שנשפע עליו מלמעלה ע״י עבודתו בתורה ותפילה וכשהנשמה מתחברת עם הגוף הוא בריאה חדשה ועי״ז נתרבה ונכפל פרנסתו כי תיכף כשיש בריאה נותן השי״ת פרנסה (ר׳ בה״ל ע״פ התורה הזאת אות ח) (ר׳ גוף י).

כ ע״י הפרנסה הוא מצחצח נפשו כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה ושביעת הנפש זה בחי׳ שמצחצח נשמתו ע״י אכילתו ואזי הוא איש תבונות ועי״ז נתגלין העצות שמשם גדילה האמונה (ל״ת ה־ג). כא ע״י שבירת תאוות ניאוף נעשין דיבורים כשרים להחיות ולהשיב את הנפשות הנפולות כי יש נשמות שנפלו שצריכים להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים המשיבין את הנפש וע״י תיקון הברית שנעשה ע״י מגיני ארץ מזה נעשה אמרות טהורות להחיותם (ל״ת ה־ח) (ר׳ משלי ב׳ מפיו) (שם כ״ו שבעה). כב אפילו כשמגיע זמנו להסתלק והנשמה עולה ומתדבקת בעולמות עליונים אין זה תכלית השלימות שתהי׳ רק רבוקה למעלה רק עיקר השלימות שתהי׳ למטה ג״כ ע׳׳כ צריך שישאר אחריו בן או תלמיד כדי שישאר דעתו למטה ג״כ בעת שנסתלק למעלה (ל״ת דד) (ר׳ ב״ב קט״ז אשר). כג כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם כמו כשמונה איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישין הריח רע אבל כשמתחילין להזיז אזי מעוררין הריח רע כמו כן ע״י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח עי״ז מזיזין ומעוררין הריח רע של מעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם ומבאיש ריחם ועי״ז הוא מחליש את הנשמות שלהם ועי״ז נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות (ל״ת ח־א). כד כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח וע״כ עי״ז המוכיח שהוא מבאיש ריחם עי״ז נחלשת הנשמה שיניקתה מהריח אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות ע״י תוכחתו (ל״ת כ־א) (ר׳ קדושים י״ט הוכח). כה יש מזונא דנשמתא ומזונא דגופא וע״י מזונא דגופא דהיינו תאות אכילה ושתיה נחלש מזונא דנשמתא ונפגם היראה שהוא בחי׳ ריח טוב שהוא עיקר מזונא דנשמתא (קל״ק ח־ב) (ר׳ ישעיה נ״ח הרם). כו הקפיד מאד על אלו האנשים שסוברים שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה לבד מחמת שיש לו נשמה גבוה מאד ואמר שלא כן הדבר רק העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות ואמר בפירוש שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדריגה הגבוה ביותר אם יישב עצמו היטב מה שטוב לפניו באמת (שב״ה כו) (ש״ה קסה). כז יש נשמות כשרות שנולדו בכשרות וגם לא קלקלו מעשיהם שאין באים עליהם כלל מחשבות מעניני חקירות ובלבולים ואפילו כשמדברים בפניהם מענינים אלו לא איכפת להם כלל ואינו נכנס באזניהם ובאמת הקושיות והחקירות של ההמון עם הם שטותים גדולים ואינם קשיות כלל (ש״ה לב). כח דע שכל אדם קודם השינה הוא רואה כל הנשמות המתים מהקרובים שלו או שהם משרשו כמו קודם המיתה כידוע וקודם המיתה אזי יש ג״כ חילוקים שאדם גדול ואיש כשר רואה בראיה גמורה אך סתם בנ״א אינם רואים רק בהעברה בעלמא וקודם השינה שהיא א׳ מששים במיתה אזי גם הראיה הוא רק אחד מששים מהתנוצצות הנ״ל וע״כ אינו נרגש אבל באמת הכל רואין (ש״ה צ).

כט יש נשמות נדחות שאינם יכולים להתעלות כ״א ע״י מה שהצדיק נע ונד (ר׳ צדיק שטז) (ש״ה רפ). ל הנשמה של כל אחד מישראל היא נקראת בת מלך כידוע והיא מונחת במקום שמונחת אצל כ״א עייפה ויגיעה וחלושה בעוונותיה שהם עשרה מיני חצים שזרק וירה בה המלך שתפסה כמ״ש שם וצריכין צדיק בעל כח גדול שיוכל ליכנוס לתוך כל המקומות שנפלה לשם ולהוציא ממנה כל העשרה מיני חצים ולידע כל עשרה מיני דפיקין כדי שידע איך צריכין לרפאותה ולנגן כל העשרה מיני נגינה כי עיקר רפואתה ע״י ניגון ושמחה (ש״ה רעג). נשמות ישראל א כל המצות הם חלקי נשמות ישראל וע״י שהעכו״ס מונעים את ישראל לעשות מצות הם כובשים נשמות ישראל תחת ידם וע״י דיבורי הצדיק נתעורר הטוב ותולש עמו גם מהרע ומזה נעשין גרים (ל״ק ידו) (עיין גרים ז). ב הנשמה שהיא הטוב היא למעלה מכל העולמות (ל״ק יז־ח). ג נשמות ישראל בעצמן קודם שנאצלו היו בבחי׳ אפשרי המציאות כי היה באפשרותו ית׳ לבראם או שלא לבראם אך תיכף כשנתרצה הקב״ה להאציל נשמות ישראל אזי כביכול הוא מחויב להמציא העולם כי ע״מ כן נאצלו נשמתן שכל העולמות יבראו בשבילן והם ימשולו בכל ומזה נמשך הטעות של האפיקורסים שאומרים שהעולם הוא ח״ו מחויב המציאות אבל באמת הש״י לבד הוא מחויב המציאות (ל״ק נב> (ר׳ ישראל ט). אות ס סבלנות א צריך לאהוב את חבירו ושיהי׳ לו שלום עם הכל ולסבול מחבירו ולהשתדל לדונו לכף זכות ולמצוא בו טוב וזה זוכין ע״י התורה וע״י הצדיקים הנקראים שלום (ל״ע סבלנות ג') (ל״ק לג־א) (ראה משלי ג׳ וכל נתיבותיה).

ב צריך שיהיה לו מדת אריכח אפים בכל הבחינות הן שלא יהיה כעסן וקפדן על שום דבר הן שיאריך אפו לסבול כל מה שיעבור עליו ולא יבלבל מעט עבודתו ע״י ההרפתקאות והבלבולים וכו׳ העוברים עליו רק יאריך אפו לסבול הכל ולעשות את שלו בעבודת ה׳ בזריזות ובשמחה (ל״ק קנה) (ר׳ אמונה מה). סמלה א סגולה לחולה להסתכל על ציצית (עיין ויחי הנה בנך יוסף) (ל״ק ז־ה). ב ישראל נקראים צם סגולה (עיין ואתחנן עם סגולה) (ל״ק כא־י). ג צדקה מסוגל להנצל בפסח מאיסור חמץ (ל״ק רא) (ר׳ משלי י׳ צדקה). ד סגולה לחולי נופל ר״ל לפזר צדקה (ל״ק רא) (ר׳ תהלים קי״ב פזר). ה סגולה למקשה לילד לומר אז מזמור לתודה כמה וכמה פעמים (ל״ת ב*ו) (ר׳ תהלים ק׳ מזמור). סור העיבור א כשמסמיכין רבי שאינו הגון עי״ז נחלש כתב ידינו ועי״ז גוזרין לגרש ישראל ממקום שנתיישבו כבר שהיא בחי׳ קדושת א״י כי ע״י הכתב נתקדש האויר בבחי׳ אוירא דא״י וע״י פגם הנ״ל נפגם כתב ידינו ועל ידי זה נלקח ממנו חכמת תהלוכי גלגלי רקיע לידע כל ההשתנות ועתידות שהיא סוד העיבור ונמסר להם (ל״ק סא־ג) (ר׳ סמיכה ב). ב וזה בחי׳ סוד העיבור שאינו נמסר רק לגדולי הדור שיש להם נשמות גדולות כי תהלוכות הגלגלים הוא ע״ י שכליים שהם המלאכים וכל גלגל יש לו שכל מיוחד דהיינו מלאך שמתנהג על ידו וכל אלו השכליים כולם מקבלים ממנהיג הכולל שהוא שכל הכולל שהיא הנשמה שכולם מתנהגים על ידה וע״כ אלו הנשמות בקיאים בסוד העיבור כי מי יודע הנהגתם כמו המנהיג (ל״ק סא־ג).

ג אלו הנשמות הגדולות צריכים שיהיה להם גוף בבחי׳ אוירא דא״י כי כשהאויר מתקדש בבחי׳ אוירא דא״י אזי כל הפירות והתבואה הגדל שם שמהם ניזון האדם ומשם בא הטיפה זרעיות הכל הוא בבחי׳ א״י ומשם נרקם הגוף ואזי ראוי לקבל נשמה גדולה (ל״ק סא־ג). ד וע״כ ע״י שנתגרשין מבחי׳ אוירא דא״י ע״י שנחלש כתב ידינו ע״י שמסמיכין רבי שאינו הגון אזי אין יכולין להתרקם גופים זכים ואין יכולין לקבל נשמה גדולה ועי״ז נלקח סוד העיבור מאתנו (ל״ק סא־ג). סוכה א ע״י מצות סוכה זוכין לשפע אלקי היינו להשיג המקיפין של המוח שכל עבודת האדם היא להשיג המקיפין שהם עיקר שעשועי עוה״ב וע״י מצות סוכה זוכין לטהרת הלב וזוכין לפרש שיחתו לפני השי״ת כראוי (קל״ק כא־ג). ב ע״י מצות סוכה זוכין לבוא לארץ ישראל וכן ע״י תפלה בכח כי סוכה ותפלה בכח וא״י הם בחי׳ אחת (ל״ק מח). ג 'סוכה הוא סגולה לבנים ומצלת מריב ומחלוקת ונדחה השקר ונתגלה הרבי אמת שבדור ועי״ז הכל יחזרו להש״י אפילו אומות העולם לעובדו שכם אחד (ל״ק מח). ד ע״י דיבורים שאינם קדושים נתעורר סוכות נוצרים ונתרחקים מקדושת א״י (ראה דיבור כ׳) (קל״ק מח). ה דע שמיתות בהמות וחיות בלא זמנן הוא ע״י שאינן נזהרין במצות סוכה כראוי כי סוכה היא בחי׳ בינה וזהו ההפרש שבין גדר אדם לבהמה שהאדם יונק מדדי אדם שהוא במקום בינה אבל בהמה יונקת מדדי בהמה שהם למטה וע״כ כשפוגם במצות סוכה נופל מדדי האדם בחי׳ בינה לבחי׳ דדי בהמה ויונק משם וע״כ יונק את חיותם ועי״ז הם מתים ולפי הפגם שפגם בסוכה כן נפילתו וכן נוטל את השפע של הבהמות וכמו כן גורם מיתות בהמות וחיות (ל״ ק רסו) (ר׳ וישלח ל״ג ולמקנהו). ו ע״י שמקיימין מצות סוכה כראוי עי״ז יוכל לעסוק בבנין ולא יזיק לו כי צריך לבנות הבית בחכמה ושכל ואז אין מזיק לו הבנין אבל כשבונה בלא שכל מתמסכן וע״כ ע״י סוכה שהוא בחי׳ שכל בחי׳ בינה עי״ז יכול לבנות בית (ל״ק רסו) (ר׳ וישלח ל״ג ויעקב). ז כי שבועות וסוכות הם אחד כי התורה יוצאת מבינה שהיא בחי׳ סוכה וע׳׳כ תיכף אחר סוכות הוא שמחת תורה כי ע״י שנכנסו לסוכה נעשו בעצמם בחי׳ תורה כי משם יוצאת התורה ואז מתחלת התורה שהוא בראשית (ל״ק רסו).

סיפורי מעשיית א יש כמה בחי׳ בזה שמלבישין את הפנים יש שמתעוררין ע״י סיפורי מעשיות שהם בקרב שנים היינו המעשיות של ע׳ פנים לתורה אבל יש שנפל מכל הע׳ פנים עד שא״א לעוררו כ״א ע״י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שכל הע׳ פנים מקבלין חיות משם וזה בחי׳ ורב חסד כי הלומד עם תלמידו הלכה אחת עושה עמו חסד אבל כשמעוררו ע״י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות היא בחי׳ ורב חסד כי כל הפנים וכל החסדים מקבלין משם (ל׳׳ק ס־ו) (ר׳ שינה ח). ב כשעוסק לעורר ע״י סיפורי מעשיות צריך שיהיה שיחתו וסיפוריו ג״כ בבחי׳ הלימוד הנ״ל דהיינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות אזי נשמר מן תלמידים שאינם הגונים (ל״ק ס־ז) (ר׳ סנהדרין צ״ט כל) (ר׳ תלמידים א). ג עי״ז שמעורר בנ״א משינתם ע״י סיפורי מעשיות עי״ז נעשה להתיר פה אלמים (ר׳ סנהדרין ק׳ ועליהו) (ל״ק ס). ד ע״י ששומעין ולומדין סיפורי מעשיות הקדושים מצדיקים גדולים שמעוררין את בג״ א משינתם שעי״ז מתחילין לדבר לפני השי״ת בכח גדול ובאמת עד שהכח הזה בא לכלי הולדה עי״ז נתחזק הבטחון דקדושה ונפקדין העקרות וזוכין לכל התיקונים (קל״ק ס־יא). ה דע שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד ועי״ז נטהר מחשבתו אבל אי אפשר לספר מעשיות מצדיקים כ״א מי שיכול להבדיל בין אור וחושך כמו השי״ת כביכול כי כנגד כל מעשה של צדיק יש כנגדו רע כמו שמצינו שפנחס פרח באויר וגם בלעם פרח באויר וההפרש הוא רק מי שיכול להבדיל בין אור וחושך זה יודע ההפרש כי זה מסטרא דקדושה ע״י תפילה אבל מעשיות של רשעים הם ע״י תחבולות או כישוף (ל״ק רלד) (ר׳ ב״ר בראשית ב׳ להבדיל). ו גם מי שאין לו זה הדעת להבדיל וכו׳ אבל יש לו אמונה שלימה שמאמין ההבדל שיש ביניהם גם זה יכול לספר מעשיות של צדיקים אבל צריך שתהיה האמונה שלימה כאלו רואה הדבר שמאמין בעינים ממש ועי״ז נטהר מחשבתו ועי״ז ממתיק דינים וניצול מכל הצרות (ל״ק רלד). ז גם צריך לידע איך לספר המעשה כי בכל מעשה יש צמצום וגם כשרוצה לטהר מחשבתו ע״י סיפור מעשה נעשה אצלו מהמעשה שהוא דיבור מחשבה ובוודאי צריך שיהיה זה הצדיק שמספר ממנו גבוה ממנו כדי שיהיה המעשיות בבחי׳ מחשבה אצלו ע״כ צריך לידע ממי לספר ואיך לספר ואזי נטהר מחשבתו (ל״ק רלד) (ר׳ מנחות כ״ט שתוק). ח ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ח בחשק נמרץ מאד וכמה צדיקים גדולים ספרו שעיקר התעוררות שלהם להשי״ת היה ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים שזה הבעיר לבם להשי״ת עד שיגעו בעבודתו וזכו למה שזכו אשרי להם (ל״ק רמח).

ט ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים עי״ז נמתק הדין ונמשך חסד (ש״מ ע״ה לג). י אמר רבינו ז״ל שעיקר התעוררותו לעבודת השי״ת באמת הי׳ ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים עד שזכה למה שזכה (ש״ה קלח). יא בכל דיבור ודיבור של המעשיות יש מכוון גדול מאד מאד מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב (ש״ה קמח). יב אמר לענין הסיפורי מעשיות שסיפר שטוב יותר לבלי לגלות בהם שום רמז להיכן הם מרמזין כי כשהדבר נסתר יכולין לפעול בו יותר מה שצריכים אך הוא מוכרח לפעמים לגלות איזה רמז בעלמא למען ידעו שיש בהם דברים נסתרים (ש״ה קנא). יג באותו זמן שהתחיל רבינו ז״ל לעסוק בסיפורי מעשיות אמר איך וועל שוין און הייבין מעשיות דער ציילין וכוונת דבריו היה מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל השי״ת ע״י התורות הק׳ ע״כ הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות ובאמת יש באלו המעשיות התעוררות גדול מאד להשי״ת ברוב המקומות אפילו ע״פ פשוט מלבד הנסתרות כי כולם הם סודות נוראים ויש להם כח גדול לעורר הכל להשי״ת (הקדמה א׳ להסי׳ מע׳). סמיכה א כשהחכם הראוי לסמיכה נסמך בשם רבי אזי מביא הארה בתורה וכח בכתב ידינו כי הסמיכה והכתב הם מבחינה אחת כי הסמיכה בידים והיא בחי׳ הכתב כי ע״י הסמיכה מקבל חכמתו מיד ה׳ והכתב היא ג״ כ בחי׳ חכמה כי יש בכל אות חכמה שחייבה חכמתו ית׳ שהאות הזו יהיה בתמונה זו ועל ידו יהיה נברא זה העולם בזאת התמונה וכן שאר העולמות ע״י תמונת אות אחר ואזי לא די שאין כתב ירינו נכנע למשפטם אלא אפילו שכל משפטי הנהגות שלהם כולם ע״י כתב ידינו (ל״ק סא־ב). ב אבל כשמסמיכין רבי שאינו הגון עי״ז נחלש כתב ידינו וכל המשפטים צריכים להיות ע״י כתבים שלהם רוקא ועי״ ז גוורין לגרש ישראל ממקום שנתיישבו מכבר כי במקום שישראל יושבין אפילו בחוץ לארץ היא בחי׳ קדושת א״י כי ע״י כתב ידינו נתקדש האויר בבחי׳ אורא דא״י מחכים כי הכתב היא בחי׳ אותיות מחכימות וע״י תנועת הקולמוס באויר בשעת הכתיבה נחקקים האותיות בתוך האויר וע״י נתקדש האויר וע״י שפוגמין בכתב ידינו ע״י שמסמיכין רבי שאינו הגון עי״ז מגרשין ישראל מן הישוב שהיא בחי׳ אוירא דא״י אל מקום מדבר שאין שם שום קדושה (ל״ק סא־ב). ספירת העומר

א ע״י ספירת העומר ניצולין מגירוש (ס״ה ספירת העומר). א־א בשביל זה צוה -המן לעשות עץ גבוה חמישים אמה כי רצה לבטל כח של חמישים יום של* ספירת העומר שהוא הכח של מרדכי ואסתר (ל״ק י־ח). ב דע ,שכל מה שהעולם מדברים בספירה בכל ימי הספירה מי שהוא מבין יוכל לשמוע ולידע זאת 'שהם מדברים רק מהספירה של אותו יום (ל״ק קפב). ג י״ ל הגם שבכל יום ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל עכ״ז בימי הספירה עליונה וגדולה ביותר כי או ימי תיקון המרות כמו שאומרים יתוקן מה שפגמנו בספירה וי״ל שאז בימי הספירה בשעת התבודדות שולח לו השי״ ת דיבורים מענין תיקון הספירה שבכל יום וא״ל דהכוונה בהתורה הנ״ל סי׳ קפב להנ״ל (עו״ש עז). ד מ״ט ימי הספירה הם כנגד מ״ט שערי תשובה שהם כנגד מט אותיות שבשמות שבטי יה שע״י אלו האותיות והשערים אנו צריכין לשוב אליו ית׳ ושבועות הוא בחי׳ שער החמשים שהוא בחי׳ תשובה מה שהשי״ת צריך לשוב אלינו ברחמים בחי׳ שובו אלי ואשובה אליכם וכל אלו השערים זוכין להגיע אליהם ולפתחם ע״י אמירת תהלים ע״כ צריכין ליזהר ביותר במ״ט ימי הספירה לומר תהלים בכוונה כדי לזכות עי״ז לכל מ״ט שערי תשובה (ל״ת עג) (ר׳ תשובה נב). ספרים א יש כמה ספרים עכשיו וגם עתידים עוד להיות ספרים וכולם צריכים להעולם ואסור לחלוק על שום ספר שהולך ע״ פ תורתינו הק׳ מלבד אם הולך ע״פ החקירות שאסור להסתכל בהם כלל (ל״ק סאה) (ל״ע) (ר׳ חקירות ב). ב כל המלעיג על הספרים הק׳ שהולכים ע״ פ תורתינו הק׳ הוא נידון ג״כ בצואה רותחת ואינו ווכה להוציא ולקבל מלימודו הנהגות ישרות ותמיד עצתו חלוקה עד שישוב ע״ז בתשובה שלימה ויתקן זאת ויהיו נחשבים בעיניו כל הספרים הק׳ ועי״ז נמתקים כל הדינים (ל״ק סא־ה). ג כשנתעורר מן המחלוקת שבא עליו לשוב על פגם אמונת חכמים עי״ז נמתקין כל הדינים וכל מקום שיש איזה דין נמתק עי״ז כי יש כמה ספרים וכן עתידין להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכים להעולם ובתחלה כשלא היה לו אמונת חכמים אז כל הספרים היו אצלו כלא כי היה מלעיג עליהם וכששב בתשובה חוזרים ונחשבים אצלו כל הספדים ע״ב ע״י מחלוקת נעשה ספר (ל״ק סא־ה) (ר׳ איוב ל״א וספר, מלאכי ג׳ אז). ד מי שזוכה לחדש חידושי ■תורה צריך שיהיה לו אמונה שיש להשי״ת שעשועים גדולים מהחידושים שלו (ל׳ תורה נט) (ל״ק סא־ה־ו).

ה יש חילוק גדול בין השומע מפי הצדיק למעיין בספר (עיין צדיק קא) (עיין שמוח י״ז כתב זאת) (ל״ק קב) (ר׳ צוואה ל״ג). ו בכל ספר יש שם דמות דיוקנו של החכם שחידש אלו הדיבורים שבזה הספר (ל״ק קצב) (ר׳ צדיק קכח). ז אפילו אדם פשוט אם ישב עצמו על הספר ויסתכל על אותיות התורה יכול לראות חדשות ונפלאות היינו ע״י הסתכלותו היטב יתחילו האותיות להאיר ולהצטרף בחי׳ אותיות בולטות ומצטרפות ויכולין לראות בהספר מה שבעל המחבר לא כיון לזה כלל אך שלא יעמיד הדבר לנסיון כי יכול להיות שאז דווקא לא יראה (ל״ק רפא). ח כשבא ספר חדש לעולם וזה מבואר אצלנו שיש חידושים שנעשין ע״י דמעות אזי אלו הדמעות של החידושין שמהם נעשה הספר החדש הם עומדים כנגד גזירת האומות ומבטלן (ל״ ת ל׳) (ר׳ הושע ב׳ והיה). ט כי יש כמה ספרים שנמחו ונאבדו מז העולם כי בוודאי הצדיקים הגדולים הקדמוני□ תנאים ואמוראים וכיוצא בהם עשו ספרים הרבה אך נאבדו אך הוא טובה להעולם כי יש הרבה ספרי מינין שאם היו ח״ו מתפשטין בעולם לא היה אפשר כלל להתקרב להשי״ת וע״י שנאבדו ספרים הקדושים של צדיקים אמיתיים בא טובה לעולם שנאבדו ונעקרו עי״ז גם ספרי מינים הרבה ויכולים להתקרב להשי״ת עי״ז (קל״ת לב). י הספר הוא בחי׳ שם ה׳ כי ספר במספר שם כי הספר הוא בחי׳ שמי שנכתב בקדושה ונתפשט בעולם ועושה שם (ל״ ת לב) (ר׳ משלי י״ח מגדל). יא תיכף שנעשה ספר מן התורות הגבוהות והנפלאות מאד מאחר שנעשה מהם ספר יש עליהם חיפוים והסתרות שנחפה ונסתר אורם הצח והנפלא והדפים של הכריכה הם מחפים (ל״ ת לו). יב ע״י ספר גדול שיוצא לעולם נפקדין עקרות וסימן זה ספר תולדות אדם (ס״ה ספר). יג מי שאין מסתכל על נשים זוכה שזרעו יחברו פירושים על התורה (ס״ה ניאוף).

יד מה שמדפיסים עכשיו הרבה ספרים וכ״א קונה וחושבים שמזה לא תשתכח התורה מישראל אבל אין יודעים שכשאין לומדים התורה אין מועילים הספרים כלל כי בעו״ה נפל לימוד התורה מאד (ש״ה יח). יד־א מי שישמור א״ע מבישולי עכו״ם ומנסך זוכה לחכמה ומבין בכל ספר (ס״ה דעת). אות ע עבודת השם א יש שני בחי׳ בעבודת הבורא יש אדם שעושה מצוות בשכר עוה״ב ואם לא היו נותנין לו עוה״ב לא היה עושה פירוש שלא היה עושה כ״ כ בשמחה רק מגזירת המלך (פל״ח ל״ק ה־ב). או מצות שאינו חייב כגון אם אין לו בגד ד׳ כנפות שפטור מן הציצית והוא עושה מחמת שכר עוה״ב (פל״ח ה־ב). הבחי׳ השני׳ שעושה המצוה כ״ב בשמחה שאין רוצה שום שכר רק שיזמין לו השי״ת מצוה אחרת בשכר מצוה זאת (ל״ק ה־ב). ב כשעושה המצוות בשמחה שאין רוצה שום שכר והקב״ ה הוא אחדות פשוט עם המצות עי״ז נכנס בשמחת הקב״ה ויכול לידע בין קודם גז״ד בין לאחר גז״ד (ל״ק ה־ב). ג יש יחודא עלאה ויחודא תתאה וכל אחד מישראל צריך שיהיה נעשה זאת על ידו (ל״ק יא־א). ד אלו שמקרבין ב״א לעבו״ה הם מעלים הכבוד מזילותא דגלותא (ל״ק יד־ג) (עיין ירמי׳ ט״ו אם).

ה כשאדם עושה איזה מצוה בשמחה יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השי״ ת ועי״ז נמשך ברכה בכל העולמות (קל״ק כד־ה). ו כשאדם רוצה ליכנס בעבודת השם צריך לילך מדרגא לדרגא ובכל פעם מתגברים עליו הקליפות שהם התאוות והמגיעות והדמיונות וצריך בכל פעם להתחזק לבלי ליפול בדעתו מזה כלל עד שיתגבר עליהם וישבר אותם מחדש (קל״ק כה־ג). ז יש שני מיני עבודות פנימיות וחיצוניות תורה ותפילה ומצות הם פנימיות ואכילה ושתי׳ הם חיצוניות ועבודות חיצוניות של האדם במדריגה עליונה היא מאירה ומשובחת יותר מעבודות פנימיות של האדם ממדריגה התחתונה (ל״ק כה־ג). ח כי למשוך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד וכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השי״ ת לבד זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור (ל״ק כז־א). ט מי שרוצה לחוס על חייו וחפץ לשוב כשמתחיל ליכנוס בדרכי הכשרים ולהתקרב להשי״ת אזי באים עליו מניעות ויסורים מכל הצדדים ונדמה לו שא״א לסבול יסורין כאלה אבל החפץ באמת צריך לידע ולהאמין שכל המרירות הוא בחסד גדול כסי יכולתו לסבול (קל״ק כז־ז) (ראה ישעי׳ ל׳ הנה). י המתנגדים המבזים יראי ה׳ זה מחמת שמקבלים תורתם מהשדים דרך הקליפות והם מייגעים האנשים שבאים לשמוע תורתם והאנשים אינם משיגים שום תועלת לדעת איך לעבוד את ה׳ ונופלים לכפירות ועי״ז את יראי ה׳ לא יכבדו (ל״ק כח־א) (ראה הושע ט׳ וינזרו). יא כל מה שהאדם הולך ממדריגה למדריגה הוא מתקרב יותר להשי״ת כי נתמעטו הלבושים והצמצומים ויכול לאהוב א״ע עם השי״ת באהבה יתירה (ל״ ק לג־ד). יב כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים באלו הפסוקים שהם שמע וברוך שם שהם י״ב תיבות ומ״ט אותיות כנגד י״ב שבטי י־ה ושמותיהם וכולל נשמתו בשנים עשר שבטי י־ה ומפריש נשמתו מנשמת ערב רב אזי הוא בחי׳ סגירת עינים בשעת קבלת עול מלכות שמים להורות שעי״ז נפרדת תאוות ניאוף שכוללת המדות רעות של ע׳ לשונות (ל״ק לדג). יג צריך כל אדם לצמצם אור להביות לבו שהוא עד א״ס כדי שיוכל לעבוד את השי״ת בהדרגה ובמדה (ראה לב־יז) (ל״ק מט־ד).

יד אפילו כשזוכה לעשות תשובה ולתקן מה שקלקל עדיין צריך למלאות העבודה שהיה יכול לעשות בזמן שהיה רחוק מהשי״ ת ע״ כ צריך לרוץ מאד ולהזדרז הרבה בעבודת השי״ ת כדי למלאות החסרון שהי׳ יכול לעבוד בימי קלקולו (קל״ק מט־ז). סו צריך האדם להשתדל שיגיע לשלימות הדעת דהיינו שיזכה לדעת הקדושה כל מה שאפשר להשיג וא״א לבוא לזה כ״א ע״י שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת הש״י עי״ז נשלם דעתו ועי״ז זוכה לבנים ויוכל לפקוד עקרות (ל״ק נג) (ר׳ צדיק נד). טז כל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה והקב״ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של העולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו מחשבה דיבור ומעשה ומלביש לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו (ל״ק נד־ב). יז אפילו מי שיודע להבין הרמזים שהשי״ת מרמז לו אפילו בעסקי חול וא״כ ירצה לעסוק רק בזה מאחר שיכול להתקרב לעבודת הש״י על ידם אבל באמת . אינו כן כי אסור להרבות בעסקי עוה ׳״ז(ל״ק נד־ב) (ר׳ צדיק נה). יח כי יש בכל אחד מישראל בחי׳ מלכות וצריך כ״א לבלי להשתמש עם המלכות והממשלה להנאתו ולצרכו כ״א להשתמש עם המלכות לעבודת השי״ת דהיינו להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנכנעים אליו (ל״ק נו־ב) ור׳ תוכחה יב). יט מי שמשתדל תמיד לקרב בנ״א לעבודת השי״ת צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות והרע של אלו בנ״א והעצה ע״ז היא בחי׳ משפט היינו שיראה לשפוט א״ע תמיד על כל מה שעשה ויוכיח א׳׳ע על כל מה שעשה שלא כהוגן וע״י בחי׳ משפט נתלהב הלב ואש הזאת שורף הקליפות מלהתאחז בו וגם שלא יתאחזו באלו הנפשות שקירבן לעבודת השי״ ת (ל״ק נט־א־ב). כ ולבא לעשירות היא ע״י אריכת ימים היינו שצריך להאריך ולהגדיל ימיו כי כל יום ממקום שמתחיל קשה עליו מאד העבודה שצריך לעשות באותו יום וע״כ היום בתחלתו הוא קצר ואח״כ מתרחב והולך בעבודתו וצריך האדם לראות להאריך כל שעה שבא אח״כ בתוספות קדושה וזה בחי׳ אריכת ימים (ל״ק ס־ב) (ר׳ חיי שרה כ״ד ואברהם). כא יש בנ״א שישנים את ימיהם ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה׳ ועוסקים בתורה ותפלה אעפ״כ אין להשי״ת נחת מהם כי כל עבודתו נשאר למטה כי היא בלא חיות ושכל ואינה יכולה להתרומם ולעלות למעלה ויש שנפלו לבחי׳ שינה ע״י תאוות ומעשים רעים ויש שהם אנשים כשרים רק שנפילתם היא ע״י אכילה כי כשאוכל מאכל שלא נתברר עי״ז אובד את פניו היינו חכמתו ושכלו וצריך לעוררו משינתו וא״א לעוררו כ״א כשמתעורר מעצמו כי צריך אתערותא דלתתא (ל״ק ס־ו) (ר׳ אכילה טו). כב עיקר כל הדברים הוא ההתחלה כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהיפך להיפך אבל אחר ההתחלה הוא נכנס מעט בהרגל ואין קשה עליו כ״כ וע׳׳כ העבודה והיראה של האדם היא כפי ההתחלה ע״כ צריך להתחיל בכל פעם מחדש כי אולי לא היחה התחלתו כראוי וע׳׳כ עבודתו אינה בשלימות כי הכל לפי ההתחלה (קל״ ק סב־יא).

כג בעבודת השי״ת יש ב׳ בחי׳ יש מי שמוחו צח ויכול להתפלל או ללמוד בלי עיון במוחין דגדלות אך אי אפשר להתפלל בשכל צח עד שישוב בתשובה שלימה על חטאיו ובאיזה תשובה נאמר בתשובה מאהבה שלא ישאר שום רושם כלל ויש מי שצריך להעלות במחשבתו קודם שידבר ואם ידבר קודם יהיה הדיבור בלא מחשבה והוא בחי׳ אחר הדברים מוחין דקטנות שהם בחי׳ דינים (ל״ק עו). כד אלו בנ׳׳א שאינם קבועים עדיין בעבודת הבורא ית׳ ואין תשובתם שלימה עדיין רק לפעמים נופל לו הרהור תשובה ומתחיל קצת בעבודתו ית׳ ואח״כ נופל מזה וחוזר למקומו וכן משתנה בכל פעם מטוב לרע ומרע לטוב זאת התשובה היא בחי׳ ששת ימי החול כי אין לו נייחא אבל כשעושה תשובה שלימה זה בחי' שבת (ל״ק עט) (ר׳ תשובה לה). כה עיקר העבודה להיות תם וישר ירא אלקים וסר מרע בלי שום חכמות כי רק התורה הק׳ היא החכמה האמחית ושאר כל החכמות הם בטלים אצלה (ל״ק קכג) 1ר׳ האזינו ל״ב עם). כו וזה בחי־ ארך אפים היינו שאינו ירא משום דבר ואינו משגיח על שום בלבול בעבודתו את השי״ת ולא יתעצב עי״ז כלל רק שיעשה את שלו בזריזות ושמחה כי עי׳׳ ז הוא גדל וצומח ומצליח בעבודתו (ל״ק קנה) «ר׳ שבת ק״ה כל הכועס). כז מי שמצדיק הרבים היינו שמקרב בנ״א לעבודת ה׳ או שדן אותם לכף זכות עי״ז זוכה לקבל התלהבות דקדושה מלמעלה ויכול להוריד חמימות לאחרים אבל מי ,שאינו מקבל החמימות מלמעלה אז אף שמביא חמימות לאחר הוא רק לפי שעה (ל״ק קנו) (מ׳׳ב תוכחה). כח הרשעים מלאים חרטה ואלו החרטות באים לאיזה אדם ועי״ז נבער לבו פתאום להשי״ת ומתחיל בעבודת ה׳ ותיכף לאחר שעה נתבטל וחוזר לקדמותו ולפעמים נמשך איזה ימים אך לא לזמן מרובה. וכל זה מחמת שההתעוררות בא לו רק מבתיי החרטות הנ״ל וכפי מספר החרטות כן נמשך הזמן שבועד לבו׳ילהשי״ת אך לאו כל אדם שוה בזה כי יש בני אדם שאין התלהבות שלהם בא מאלו החרטות רק ממקום אחר (קל״ק קנח). כט כשנתעורר ונתגלה שכל חדש בעבודת ה׳ יש בזה צדיקים ילכו בם שעובדים עם זה השכל את השי״ת ופושעים יכשלו בם שאינם עובדים בזה את השי״ת רק שעי׳׳ז מבזין ומחרפין את העולם על שהם יודעים מזה השכל והעולם אינם יודעים מזה (קל״ק קעא) (ר׳ דניאל י״ב ורבים). ל צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד ה׳ בשמחה ואפילו אם לפעמים נופל ממדריגתו צריך לחזק עצמו בימים הקודמים כמו שאנו רואים כמה סומים מחזיקים עצמם באיש אחד שאינו סומא וגם הסומא מאמין למקלו והולך אחריו אף שאינו רואה כלל מכש״כ שראוי לילך אחר עצמו וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיה לו אז עד אשר בקצת הימים יעזרו ה׳ ויחזור ויזרח לו אורו ית׳ (ל״ק רכב). לא ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ת בחשק נמרץ מאד כי הרשימו שעשה אותו צדיק שמספרין ממנו ע״י עבודתו את השי׳׳ת זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק והיא מעוררת להשי״ת בהתעוררות גדול (ל״ק רמח) (ר׳ סיפורי מעשיות ח). לב עיקר הגבורה הוא בלב כי מי שלבו חזק אינו מתיירא משום אדם ומשום דבר כמו כן הוא ממש בעבודת השם והבן היטב (ל״ק רמט)(ר׳ לב לדא).

לג כשנופל אדם ממדריגתו ידע שמן השמים הוא כי ההתרחקות תחילת התקרבות ע״כ נפל שיתעורר יותר להתקרב להשי״ת ועצתו שיתחיל מחדש ליכנס בעבודת ה׳ כאלו לא התחיל עדיין כלל מעולם וזה בלל גדול בעבודת השם שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש (ל״ק רסא). לד ע״י שעושה ועובד הרבה את ה׳ זוכה לעזות דקדושה לדבר עם הרב והצדיק כל מה שצריך ולא יתבייש וע״י שמדבר עם הרב עי״ז נתעורר ביותר לעבוד את ה׳ נמצא שוה תלוי בוה (ל״ק רעא)(ר׳ עזות טז). לה כלל גדול בעבודת ה׳ שלא ישים לנגד עיניו כ״א אותו יום שעומד בו הן בעסק הפרנסה והצטרכותו וכן בעבודת ה׳ כי כשרוצים ליכנוס בעבודת ה׳ נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו יום לא יהיה לו משא כלל גם שלא ידחה מיום ליום לאמור מחר אתחיל מחר אתפלל בכונה כי אין לו להאדם בעולמו כ״א אותו יום ואותו שעה שעומד בו כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי (ל״ק ערב) (ר׳ תהלים צ״ה היום). לו כל הרוצה ליכנוס בעבודת ה׳ א״א לו ליכנום כ׳׳א ע״י בחי׳ שיחשוב שאין בעולם כ״א הוא לבדו יחידי בעולם ולא יסתכל על שום אדם המונעו או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו ית׳ וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל רק יהיה בבחי׳ אחד היה אברהם כאלו הוא יחיד בעולם (התחלת הל״ת). לז עיין בל״ ת תורה ד־יב כי כמו שענין צמיחת המכה גרם שנתקבצו לשם כל הקלקולים והעכירות שהיו בהדמים שבגוף ובכ״פ נתגדלה ביותר והכאב היה הולך וגדול עד שנפתח פי המכה ונתמעט הכאב קצת אח״כ צריכין להוציא ממנה כל הליחות רעות וכר וכל הבחי׳ הנ״ל עובר על האדם המתחיל לעסוק בעבודת ה׳ כי כל התחלות קשות וצריך לצעוק כמה קלין ווה בא מחמת התגברות מצח הנחש וחכמת הטבע נגד הרצון דקדושה עד שמעכרין ומקלקלין מחשבותיו של אדם ורצונותיו שהם בחי׳ מרוצת הדמים שבנפש כי כמו שהדמים מסבבין את הגוף כן המחשבות מסבבין בהנפש וכשהם זכים בלי שום עכירות אזי הולכים כסדר ואז תמיד כל מחשבותיו דבוקים בהשי״ת ונכסף בכל נפשו להתקרב אליו ית׳ שוה עיקר שלימות העבודה אבל מחמת התגברות מצח הנחש שיונק מנפילת הימים והדעת שבא ע״י טרדת המלאכה והעסק בשביל ממון ופרנסה עי״ז נתעכרין מחשבותיו ומזה בא שקשה לו להתחיל איזה עבודה מעבודת ה׳ בפרט התחלת הצדקה קשה וכבד מאד כי לשם מתכנסין כל העכירות מחמת שעיקר יניקת הנחש הוא משם מבחי׳ הימים שנפלו ע״י שהיה צריך לטרוח במלאכה ועסק מחמת שנתעכב השפעת החסד ומזה יש להם אחיזה להטות לב בנ״א לסברתם שהוא חכמת הטבע כי הלא הוא רואה שצריך לעשות דייקא איזה עסק ומלאכה ע״פ דרך הטבע בשביל פרנסתו ובאמת הוא סיוע של הבל כי אדרבה מחמת זה בעצמו מוכרח לעשות איזה מלאכה ועסק מחמת שאין התגלות הרצון אצלו בשלימות ואין לו כלי היראה לקבל השפעת החסד וע״כ לענין הכבידות של התחלת עבודת הצדקה שהיא לשבר האכזריות לשם מתכנסין כל הבלבולים שהיה לו גם כשרצה להתחיל בעבודה אחרת מעבודת ה׳ אשר הכל בא ע״י התגברות מצח הנחש שהוא בחי׳ רוגז ואכזריות וע״כ עיקר התגברותו במדת האכזריות שיהי׳ האדם חס על ממונו מחמת שבילה עליו ימיו ושניו עד שנתאכזר עי״ז באכזריות גדול ואין לו רחמנות על העניים וע״כ שם במדת האכזריות שם עיקר צמיחת המכה וע״כ כשזוכה לשבר האכזריות ולהפכו לרחמנות ולהתחיל בעבודת הצדקה זה בחי׳ פתיחת פי המכה וזה בחי׳ פתוח תפתח שע״י צדקה נפתח פי המכה ועי״ז ממילא נתרחבין כל הפתחים שהתחיל בעבודת ה׳ וע״י צדקה מעלה נפילת הימים והדעת של מאריכי ימים שזה בחי׳ זקן זה קנה חכמה וחכמה הוא בחי׳ כח המושך שמושכת הליחות והקלקולים ממקומות הפנימיים שלא יהי׳ נמצא בו שום סברא ונטי׳ לחכמת הטבע ועי״ז שמוציא כל יניקותיו של מצח הנחש אזי נתגלה מצח הרצון וזוכין לשמוע קול הקריאה של הרגלים שקורץ ומגלין את הרצון וזה בחי׳ הדחת וכיבוס הדמים שלא יהי׳ בהם שום קלקול היינו שלא יהי׳ לו שום ספק ברצון שיהיו כל מחשבותיו ורצונותיו דבוקים תמיד להשי״ת ברצון חזק ובאהבה גדולה ולא יתעכבו עוד במקום המקולקל היינו שלא יצטרך עוד למלאכה ועסק ע״י שיש לו ספק ברצון ואז כשזוכה להתגלות הרצון נעשה יראה וזוכה לקבל השפעת החסד ואז אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק ואין למצח הנחש שום יניקה ואז נסגר פי המכה ונתרפא בשלימות (פל״ח ל״ת ד־יב) (ראה כל הענינים מהתורה הזאת ותבין). לח כל העבודות וכל התשובות כל מה שרוצץ לעשות איזה עובדא בעבודת השם כמה קלין של אוי ואבוי וכמה גניחות וכר צריכין לעשות ועיקר בהתחלה שאז קשה מאד וגם אח״ כ לאחר ההתחלה ג״כ אינו בא בנקל עבודת השם וצריכץ כמה יגיעות וכמה תנועות קודם שזוכץ לעשות איזה עובדא שיהי׳ לה הידור אך ההתחלה קשה מאד (ל״ת ד־ב). לט כי כל דבר מעבודת ה׳ כשרוצין ליכנס באותו העבודה צריכין לפתוח שם פתח וסגולת כח הצדקה להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות (ל״ת ד־ב)(ר׳ ראה ט״ו פתוח).

מ כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו ית, בפשיטות וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה׳ ומצוותיו ית׳ ולאו דוקא מצוה ממש אלא כל דבר שיש בו רצון השי״ת נקרא מצוה (ל״ת ה־טו). кп ואזי כשאהבתו חזקה כ״כ להשי׳׳ת עד שמסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל עבודתו ית׳ כדי לעשות לו ית׳ איזה נחת אזי היא טובה להמוחין כי אזי זוכה להשיג אפילו מה שהוא למעלה מהמוחין כי זוכה להשיג מה שגם משה בחייו לא השיג בחי׳ צדיק ורע לו רשע וטוב לו (ל״ת ה־טו). מב כי יש בחי׳ בן שהוא מחפש בגינזייא דמלכא ויש בחי׳ עבד שאין לו רק לעשות עבודתו שנתנו לו אבל יש בן שהוא אוהב כ״כ את אביו ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו אזי אביו מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן שיש מקומות שגם הבן אסור ליכנס לשם אבל ע״י שהבן משליך עצמו לעבדות עי״ז אביו מרחם עליו ומגלה לו בחי׳ צדיק ורע לו רשע וטוב לו שגם משה בחייו לא השיג זאת (ל״ת ה־טו) (ראה ברכות ז׳ צדיק). מג יש צדיקים אמתיים והם באמת יכולים לעבוד ה׳ בכל דבר שבעולם (ל״ ת טו) (ר׳ צדיק קעו). מר עיקר התכלית והשלימות הוא רק לעבוד ה׳ בתמימות דייקא דהיינו יראת ה׳ ומצות מעשיות בפשיטות גמור כי זה יכול כל אדם לקיים מאחר שעיקר הוא את אלקים ירא וכו׳ (ל״ת יט). מה כשאחד נכנס בעבודת ה׳ הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם וע׳׳י המחלוקת שיש בעולם נתפרסם קודם זמנו ועי״ז הם גורמים היזק והפסד להאיש הזה או גם להדרך לעבודת ה׳ שהיה זה רוצה לגלות בעולם ואז גורמין מיתה לבעלי המחלוקת ולפעמים שאיז הפגם גדול כ״כ קנד והלכתאכנחמני אזי גורמין עניות (קל״ת כ׳) (ראה משפטים כ״א וכי). כזו על כל מה שיחסר לו בעבודת ה׳ או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו ית׳ על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו ית׳ (ל״ת כה) (ראה התבודדות יח). מז עיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה׳ לשמו ית׳ כדי לזכות לדעת אותו ית׳ וזה רצונו ית׳ שאנחנו נכיר אותו ית׳ ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו ית׳ כ״א למלאות רצונו ית׳ (ל״ת לז).