Hilchasa Kinachamani · General Index (cont.) (85)

ב ע״י שמחה בא לעזות דקדושה (עיין עזות ה) ראה נחמי׳ ח׳ כי חדות) (ל׳׳ק כב־ט). ג עיקר עזות והתחזקות של האדם להתקרב להשי״ת הוא ע״י שמחה וחתה (קל״ק כב־ח). ד ולזכות לשמחה היא ע׳׳י תורה ותפלה שהם בחי׳ נעשה ונשמע נגלה ונסתר (קל״ק כב־ט). ה עיקר שלימות השמחה היא ע״י יראה ויראה היא בחי׳ בושה שירא ומתבייש מהשי״ת לבל יחטא ח״ו (קל״ק כב־יא). ו פנים דקדושה הם בחי' חיים שמחה שמשאו ומתנו באמונה (ראה ממון ג) (ל״ק כג־א). ז ע״י עשיית המצוות בשמחה נשלם הקדושה ומעלה החיות והקדושה מבין הקליפות (ל״ ק כד־ב). ח עיקר עליית הקדושה היא ע״י שמחה ולע״ל יתבטלו הקליפות לגמרי ע״י ריבוי השמחה וישראל יצאו מהגלות ע״י שמחה (ל״ק כד־ח). ט גם דע שכדי להכניע הקליפה שבכל מדריגה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו היינו שישמח ע״ י שיזכור שזכה להתקרב להשי״ת וזכה להתקרב לצדיקים וע״י שמחה זו הוא משבר הקליפה (ל״ק כה־ה). י ריקודין של מצוה כגון ששותה יין ושותה במדה וכוונתו לשמים לזכות לשמחת ישראל לשמוח בהשי״ת אשר בחר בנו וכו׳ ונתעורר לשמחה עד שנמשך השמחה לתוך הרגלין שמרקד מחמת שמחה עי״ז מגרש החיצונים וממתיק כל הדינים וזוכה לקבל כל הברכות וההתלהבות של הריקודין הוא אשה ריח ניחוח לה׳ אבל מי שמרקד בהתלהבות היצר הוא בחי׳ אש זרה והיין ששתה הוא בחי׳ יין המשכר שמשם אחיזת החיצונים ח״ו (ל״ק מא).

יא התגברות כח המדמה הוא ע״י עצבות וע״כ צריך להיות בשמחה (ל״ק נד־ו) (ר׳ עצבות ה). יב שמיעת קול ניגון על כלי זמר ממנגן כשר לשם שמים הוא סגולה גדולה לשמחה ולהכניע ולברר המדמה ועי״ז זוכה לזכרון לאדבקא מחשבתי' בעלמא דאתי ולהבין הרמזים שהשי״ח מרמז לו בכל יום להתקרב אליו גם ע״י ניגון ושמחה יכולין להשיג בחי׳ רוח נבואה רוח הקודש (ל״ק נד־ו) (ל״ע שמחה יד). יג ע״י שבאים כמה נפשות ישראל להצדיק האמת על ראש השנה ונכללין יחד באהבה רבה עי״ז בא שמחה גדולה וחדוה רבה (קל״ק סא־ט)(ר׳ ר״ה ב). יר ע״י הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות עי״ז נתמלא שמחה והשמחה הוא כלי אל החידושין דאורייתא ועי״ו מקררין היסורין (ל״ק סה־ד) (ר׳ חידושי תורה ד). טו כשאדם יודע שכל החסרונות שלו נוגעים גם להשכינה בוודאי יוכל להיות לו צער גדול ועצבות ולא יוכל לעבוד את השי״ת בשמחה ע״כ צריך להשיב לעצמו מה אני שהמלך בעצמו יספר לי החסרון שלו וכי יש כבוד גדול מזה ועי״ז יבוא לשמחה גדולה ויתחדשו המוחין שלו(קל״ק פט)(ר׳ תחלים ח׳ ותחסרהו). טז כל החסרונות שבאים לאדם הם באים מהניצוצות שנפלו ונחסרו כביכול ע״י בחי׳ שבירת כלים והתיקון הוא ע״י שמשמח האדם א״ע באלקיו עי״ז נשלמין כל החסרונות ונתעלין כל הניצוצות (ל״ק צ׳) ומ״ב שמחה). יז ע״י שמחה השי״ ת בעצמו עוזר לו לשמור את הברית קודש (ל״ק קסט) (ר׳ ברית מר). יח עיקר מעלת הבכי׳ הוא כשהיא מחמת שמחה (ל״ק קעה) (ר׳ בכי׳ ג). יט ע״י שמתה של מצוה כגון חתונה של מצוה או כשמתגבר לשמוח בעת שעושה מצוה עד שמרקד הרבה עי״ז יוכל להתוודות ווידוי דברים ועי״ז מתקן פגם חטאיו <קל״ק קעח) (ר׳ ווידוי דברים ג).

כ דע כי שמחה הוא קומה שלימה מרמ״ח איברים ושס״ה גידים וע״ב כשהוא שמח בשמחה של מצוה צריך לראות שיעבור בכל הקומה של השמחה וצריך לזה מצוות רבות כי שורש המצוות היא שמחה וכל מצוה יש לה אבר מהשמחה וע״כ אם פגם באיזה מצוה אזי כשפוגע בזה האבר שהוא כנגד אותה מצוה שעבר א״א לו לשמוח שם ואדרבה יש לו דאגה ועי״ז נזכר החטא שעשה מקודם וע״י ריבוי המצוות נתבטל הדאגה ואזי יכול להתוודות וע״י ווידוי נתתקן עולם הדיבור שהיא הנפש (ל״ק קעח) (ר׳ נפש טז). כא צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה׳ בשמחה ואם לפעמים נופל ממדריגתו צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת עד אשר יעזרו ה׳ ויחזור לו אורו ית׳ אמן (ל״ק רכב) (ר׳ התחזקות ט). כב זה ידוע שצריך ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא חטאים ורוצה הבע״ד להפילו עי״ז בעצבות ומרה שחורה ח״ו אעפ״כ אסור לו ליפול מזה רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה טוב כדי להחיות א״ע ולבוא לידי שמחה ועי״ז הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה (ל״ק רפב) (ר׳ תפילה קחו . כג ע״י שלימות הדיבור שהוא בחי׳ לה״ק עי״ז ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול כי ימי החול הם בחי׳ עצבות ואפילו המצות שעושין בימי החול הם בחי׳ עצבות בחי׳ עבד אבל שבת הוא בחי׳ בן ואז נייחא לעילאין ותתאין ונתעורר שמחה ואזי נתעלין כל המצות של ששת ימי החול מן העצבות ונמשך עליהם מנוחה ושמחה (ל״ ת ב־ה). כד ע״י שמחה נותנין חיזוק להמלאכים המקבלים את שפע המאכלים ומכניעין את השדים שלא יינקו מהשפע יותר מהראוי להם ועי״ז ניצולין מטומאת המקרה ח״ו שהיא באה לפעמים ע״י המאכלים (קל״ת ה׳ יב). כה וע״כ כשחלם לאדם חלום לא טוב התיקון הוא תענית כי תענית הוא בחי׳ שמתה וע״י שמחה מתקנין ומכניעין את בחי׳ החלום רע וע״כ מי שאינו רוצה להתענות אומרין לו המטיבין לך אכול בשמחה היינו שיהיה אכילתו בבחי׳ שמחה שעי״ז מחזק את המלאך ומכניע השדים שעל ידם מתקלקל החלום (ל״ ת ה־י). כו ע״י זיעה טובה כגון שמזיעין ע״י דבר שבקדושה עי״ז נעשה שמחה (ל״ת ו). כז עיקר יישוב הדעת הוא ע״י שמחה (ל״ת י) (ר׳ דעת יב). כח וצריך לחזק עצמו שיבא לשמחה בכל מה דאפשר ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה ועכ״ס יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשהו גוי וזאת היא בוודאי שמחה נפלאה מאחר שהוא מעשה השי״ת בעצמו וראוי לאדם לשמוח בזה כל ימיו תמיד בכל מה שיעבור עליו (קל״ ת י־ה).

כט גם כמה פעמים צריכין לשמח א״ע ע״י מילי דשטותא מילי דבדיחותא לעשות עצמו כשוטה כדי לבא לשמחה שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה (קל״ת י־ס (ר׳ שבת ע״ז בדיחא). ל והכלל שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש (ר׳ שבת לה) (ל״ ת יז) (ר׳ ר״ח שער הקדושה). לא ע״י שמחה של שבת זוכה לחירות ואז הדעת בשלימות ואינו מבולבל ועי״ז יזכה ליראה עם דעת בלי כסילות ומעלה כל היראות הנפולות שלא יהא מתיירא משוס דבר רק מהשי״ת לבדו(קל׳׳ת יז־א). לב עיקר כבוד שבת הוא השמחה (ר׳ שבת לו) (ל״ת יז). לג בענין השמחה ע״פ משל שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה ומכניסים אותו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם ג״ כ כן יש בענין השמחה כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתירה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא להכניס אותה ג״כ לתוך השמחה באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה (ל״ת כג) (ר׳ ישעיה ל״ה ששון). לד מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו וכל החולאת הבאץ על האדם כולם באין רק מקילקול השמחה (ל״ת כד). לה לכאורה היכן מצינו מצוה זאת בתורה ובפרט שאומר שהוא מצוה גדולה אך י״ל שמקיים מצות וחי בהם שהוא באמת מצוה גדולה שדוחה כל המצות חוץ מע״ז וג״ע וש״ד כי אם יפול ח״ו לעצבות ומ״ש מחמת פגעי ומקרי הזמן וכל אדם מלא יסורים כמובא בהתורה הנ״ל אזי אינו נקרא חיים גם יוכל ח״ו לבא לידי מאבד עצמו ח״ו ומקיים מצוה גדולה וזוכה ג״כ לתשועת ה׳ בפשיטות (עו״ש ל״ג על התורה כ״ד בל״ת). לו לעתיד תתגדל השמחה מאד והוא ית׳ יהיה ראש חולה כי■ שכינה למעלה מראשותיו של חולה כמשרז״ל (נדרים מ) כי אין להחולה שום חיות רק השכינה מחיה אותו ולעתיד ע״י השמחה יתתקן כל החולאת ואז יהיה השי״ת ראש חולה דהיינו ראש המחול כי השמחה היא בחי׳ תיקון החולה (ל״ת כד) (ר׳ ירושלמי סוכה פ׳ לולב וערבה עתיד). לז והכלל שצריך להתגבר מאד בכל הכחות להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן וכל אדם מלא יסורים ע״כ צריך לשמח עצמו בכל מה שיוכל אפילו במילי דשטותא (ל״ת כד).

לח אף שלב נשבר הוא טוב מאד עכ״ז הוא רק באיזו שעה ביום אבל כל היום צריך להיות בשמחה (ר׳ לב מב) (ל״ת כד). לס כל השמחות כגון חתונה או ברית הם רק בשעתן ואם יסתכל על הסוף אין שום שמחה בעולם כי סוף אדם וכר אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף דהיינו התכלית שהוא טוב אז יש לו לשמוח מאד (קל״ת לג1. מ צריך לכוין מחשבתו להסתכל תמיד על השורש הכל ששם הוא שורש כל הטובות והשמחות יחד ואז יוכל לשמוח בשמחה גדולה מאד כי כשמסתכל על שורש הכל שהוא כולו טוב אז נכללין כל הטובות וכל השמחות יחד ומאירין באור גדול מאד (קל״ת לד) ור; יתרו י״ ח ויחד). מא בשלומה תורה או שעושה מצוה בכל כך שמחה שהשמחה נוגעת עד רגליו היינו שמרקד מחמת שמחה בזה נתעלים כל תומכי אורייתא שהם נקראים סמכי קשוט (ל״ת פא) (ר׳ ישעיה מ״א צדק). מב מי שהוא שמח תמיד עי״ז הוא מצליח (ס״ה שמחה). מג אע״פ שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד אעפ״כ יכסוף בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא ואל יסתפק במה שיש לו מכבר (ש״מ ע״ה קמא). מר אמר רבינו ז״ל מחמת שמשפחתו באה ממלכות בית דוד ע״כ ע״פ הרוב הם הולכים בלב נשבר כי דהע״ה יסד ספר תהלים שרובו הוא דברי כבושים היוצאים מלב נשבר אבל אנו מוזהרים להיות בשמחה תמיד (ש״מ יגי׳ וט׳ בע׳ ית׳ ז). מה לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם יותר משאר כל העבודות וכפי הנראה שא״א לבא לשמחה כ״א ע״י עניני שטות לעשות עצמו כשוטה וכר ורק עי״ז באין לשמחה וכשהאדם זוכה לשמחה אוי השי״ת בעצמו שומר אותו מפגם הברית (ש״ה כ). מו צריך ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד ואפילו אם הוא כמו שהוא דהיינו שהוא ח״ו רחוק מאוד מהש״י אעפ״כ יש לו לשמוח מאד שלא עשהו גוי וכבר מבואר שעל עניני מעשיו ע״ז צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו ית׳ וגם אותה שעה אסור להיות בעצבות אבל שאר כל היום יהי׳ רק בשמחה (ש״ה מג).

מז ע״י שמחה יכולין להחיות אדם אחר כי יש בנ״א שיש להם יסורים גדולים ונוראים ר״ל ואין להם בפני מי לספר מה שבלבם וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש ולהחיות אדם הוא דבר גדול מאד כמובא (בתענית כב)(ש״ה מג). מח סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אח״כ לשמחה (ש״ה מה). מח־אע״י שמחה ניצולין ממיתת בנים כי הקליפה העושקת אותם ח״ו נקראת לילית והשמחה הוא היפך ממנה (ש״ה ס״ה). מט לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו אז עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח ואע״פ שבתחלה עדיין אין השמחה באמת בלב יוכה אח״כ באמת לשמחה (ש״ה עד) (ר׳ תפילה קסח). נ עיקר התגברות תאות המשגל הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה וצריכין להתגבר בכל עוז להיות אך שמח תמיד (ש״ה קכט). נא ע״י המחאת כף וריקודים בימי שמחה כגון פורים חנוכה וימים טובים או חתונה וכיוצא ממתיקין הדינים כי כל דברי התורה לא בשמים היא לאמר שאין מי שיכול לזכות לזה להמתיק דינים כ״א גדולים בני עליה רק כ״א מישראל יש לו כח הזה כשיקיים הדברים כפשוטן באמת ובתמימות (ש״ה קלא). נב לפעמים נזכר האדם בעצמו מעוצם האזהרות שהזהירו ז״ל להיות בשמחה תמיד בפרט בשבתות ויו״ט ועי״ז דייקא ניחוסף לו דאגה ועצבות מדבר זה בעצמו שאינו זוכה להיות בשמחה באמת ע״כ צריכין ליזהר שלא יהיה לו מרה שחורה מזה בעצמו שאינו זוכה לשמחה כי באמת הרצון לבד שמשתוקק להיות בשמחה זה ג״ כ טוב מאד ויוכל עי״ז בעצמו לזכות לשמחה באמת (ש״ה קנה 1 )(מ״ב שמחה). נג ראוי לשמוח בהשי״ת ובהתקרבות להצדיק האמת שזכיתם לרבי כזה גם לשמח עצמו במילי דעלמא ואח״כ באץ לשמחה אמתיות (ש״ה קעז). נד רצונו היה מאד שנהי׳ שמחים בכל השנה בפרט בשמחת תורה ופורים ובשבת ויו״ ט (ש״ה רצט).

נה מעשה י״ג מהז׳ בעטלירם והנה מתחילת הסיפור מהמלך שמסר המלוכה לבנו יחידו מובן שם איך צריך האדם להתחזק להיות בשמחה תמיד גם בעת ירידתו מן המלוכה ח״ו ומי שאינו יכול לחזק עצמו בשמחה גם בעת הירידה אז נכון והגון מאד מה שירד ממעלתו מאחר שאינו יכול לחזק עצמו בשמחה בשעת ירידה ח״ ו (ר״ מ מעשה יג). נו כשמגיע אדם לאיזה זמן של שמחה צריך להזכיר א ״ע החסדים שעשה עמו השי״ ת מעודו עד היום הזה וליתן להשי״ת שבח והודי׳ עכ״ז ולהתעורר בכיסופין גדולים להשי״ת שגמל ועשה עמו חסדים כאלה כי הכל רק בתורת נדבה וחסד חנם מאתו ית׳ (ר״מ מעשה יג). שמיעה ר׳ חוש השמיעה שפיכת דמים ובזיו נ מת א עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום בפה וישתוק בלב (ל״ת) (ל״ק ו־ב). ב קודם התשובה היא בבחי׳ אחורי שם אהיה גימ׳ דם (עיין פנים) ועי״ז באין עליו שפיכת דמים ובזיונות ותיקון לזה שיהפוך דם לדם שיהי׳ מן השומעים חרפתם ואינם משיבים וכשמקיים לם לה׳ אז הקב״ה מפיל לו חללים (גיטין ז) היינו ולבי חלל בקרבי (ל״ק ו־ב). ג בענין שפיכות דמים של ישראל יש דברים עליונים ונסתרים הרבה בין שפיכות דמים ע״י בושה בין שאר שפיכות דמים ממש כי יש כמה נשמות נפולות שאין להם עליה כ״א ע״י שפיכות דמים של ישראל של אדם גדול ולפעמים אין להם עליה כי אם ע״י ש״ד ממש (ל״ת פג) (ר׳ משלי י׳ על). שפע אלקי

א יש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא ע״י שפע אלקי ועי״ז נולד חמימות בלב ועי״ז שלהבת הלב עולה תמיד מאליה (ל״ק כא־א). ב אבל להגיע לבחי׳ שפע אלקי א״א אלא ע״י שיקדש פיו וחוטמו ועיניו ואזניו דהיינו שישמור א״ע מלהוציא שקר ויהי׳ לו יראת שמים ויהי׳ לו אמונת חכמים ויעצים עיניו מראות ברע (ל״ק כא־ב). ג השפע אלקי הוא בחי׳ מקיפין שהוא שכל גדול שאין המוח יכול לסובלו רק מקיף המוח מבחוץ והשכל הפנימי מקבל חיותו מהמקיף הזה (ל״ק כא־ד). אות ת תאוות א יש שחושבים כי התענו וסיגפו עצמם ובזה הם צדיקים אבל באמת כל תאוותם קשורים בגופם ולא רק תאוותם כ״א גם תאוות אביהם שלא נתקדש אביו בשעת הזיווג והם עומדים במדרגה פחותה (ל״ק י־ד). ב תאוות המדומיות נמשכין מהמדמה שבלב בחי׳ שרירות לב וכשמשבר לבו האבן עולה אל השכל וע״י השכל מרחק כל התאוות לגמר י(קל״ק כה־א). ג בכל פעם שעולה מדרגא לדרגא מתגברין ן עליו י מחדש התאוות והבלבולים (קל״ ק כה־ג) (ראה עבודת השם ו). ג־א כל התאוות הם בחי׳ קליפות (ל״ק סב) (ראה קליפות יט). ד בכל אדם יש בו חלק מכללות כל העולמות וצירופים וכשהוא הולך אחר שרירות לבו ותאוותו הוא מקשר חלקו והאותיות והצירופים לסטרא אחרא ח״ו ומתבלבלים האותיות והצירופים והדעת

ג״ כ מתבלבל והוא גלות השכינה וכששב בתשובה ישובו חלקיו מכלליות העולמות למקומן ועיקר התשובה תולה בתורה דהיינו כשלומד תורה ומבין דבר מתוך דבר ומחדש בה אז היא תשובה גמורה ומקשר הצירופין אל שרשן ומקומן ונעשה בריה חדשה ואז הדעת שלם ומתעורר רחמנות (ל״ק קה) (ר׳ נצבים ל׳ ושב). ה עיקר התאוות הם בסתר ואין בני אדם רגילים שם אבל התורה עומדת שם וקוראת אותו מי פתי יסור הנה ומחמת תשוקת תאוותו אינו שומע קריאתה ואחר גמר תאוותו הוא מרגיש תיכף קריאתה ומתחרט תיכף על העבירה כי בשעת העבירה היה בו רוח שטות ואחר גמר העבירה הטה אזנו לאמריה של תורה והחכים ומתחרט (ל״ק קמו) (ר׳ תהלים י״ט עדות). ו כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות עוה״ז כדי למלאות בטנו בתאוות עוה״ז ויש מי שעובד ומשתדל כדי לזכות לעוה״ב וגם זה נקרא מלוי בטן שרוצה למלאות בטנו ותאוותו עם עוה״ב רק שזה הבוחר בעוה״ב הוא חכם יותר שבוחר בעולם עומד הקיים והנצחי וגם באמת טוב יותר לעבוד ה׳ אפילו אם עובד בשביל עוה״ב אך אעפ״כ גם זה נקרא בחי׳ מלוי בטן כי הצדיקים השלימים אינם בוחרים בכל זה כלל ואין רוצים לא בעוה״ז ולא בעוה״ב רק למלאות רצונו ית׳ (ל״ת לז) (ר׳ תהלים י״ז ממתים). ז יש שאובדים אבידות ע״י התאוות ואפילו מי שהוא צדיק אובד ג״כ לפעמים ואפילו הצדיקים החופרים ומבקשים אחר אבידות אובדים ג״כ לפעמים ודע שיש מלאך ותחתיו כמה ממונים וכולם אוחזים בידם שופרות וחופרים תמיד ומבקשים אחר אבירות ותוקעים תר״ ת וכשמוצאים איזה אבידה נעשה רעש ושמחה גדולה (קל״ת פח) (ר׳ תהלים קי״ב תאוות). ח כל התאוות של העולם דומים כמו עמודי אור הנכנסין בבית מחמת זריחת החמה וכאלו רוצים לתפוס אותן ואין בתוך היד כלום כך הם כל התאוות של עוה״ז (ש״ה ו). ט כנגד התאוות המטרידים את האדם באמת אין נמצא שום תאוה כלל כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף וגם בנים מוכרחים להוליד וא״כ אין שום תאוה כלל רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה (ש״ה נא). י בזה השכל לבד שיש לכ״א מעצם בריאתו יכול ג״כ לעמוד כנגד התאוות ואפילו מי שכבר נמשך אחר תאוות עוה״ז ועבר מה שעבר ונפגם שכלו ונתמעט אעפ״כ במעט השכל אפילו נקודה אחת מן השכל יכולה לעמוד כנגד כל העולם עם התאוות (ש״ה נא). יא יש בנ״א שנדמה להם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות כגון תאוות ממון וכיוצא דע שאעפ״כ יכול להיות שהוא גרוע יותר מחבירו שהוא משוקע באותה תאווה דהיינו שיש לו איזה תאווה אחרת אפילו קטנה שהוא משוקע בה כ״כ עד שתאווה גדולה נתבטלה אצלו עי״ז כמו שיש בנ״א שיכולים להפקיר הכל ולסלק כל התאוות בשביל איזה תאווה או עקשנות שהוא רוצה (ש״ה נו). יב בענין התאוות הדבר נראה שרק בסוף כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת אז יהי׳ לו יישוב הדעת באמת ויסתכל על עצמו ויראה כי בחנם כלה בהבל ימיו ובשטותים ובלבולים כאלו ומי הכריח אותו לזה כי רק אז יראה האמת (ש״ה פג) (מ״ב דעת).

יג אעפ״י שהאדם יודע שהתאוה הואת הוא שטות והבל אעפ״ב יש דבר אצל האדם שהוא מתאוה ע״כ בוודאי אם האדם יישב עצמו היטב בקל יוכל לסלק ממנו כל התאוות כי האדם הוא בעל בחירה ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו אותו דבר שממנו באים כל התאוות (ש״ ה פג) (מ״ב דעת). יד ראוי לאדם להרגיל א״ע להיות בעוה״ב דהיינו להיות מופרש מהתאוות כמו בעוה״ב שאין בו שום תאווה מתאוות הבהמיות של עוה״ז (ש״ה צו) (מ״ב יראה). טו הס״א מטעה את האדם בכל פעם על לא דבר בשקר גמור שאין בו ממש והוא הולך אחריה ונדמה לו בכל פעם שירויח יותר וימלא תאוותו יותר ורץ אחריהם כמה עתים ופתאום מזדמן לפעמים שהתאוות מסתלקים קצת וכאשר האדם רוצה ליפרד מהם אזי חוזרים ומושיטים ראשם והוא חוזר ורודף אחריהם וכן מתנהג להלן והבן היטב (בסוף הסימ״ע המעשה מהסוס והפלומס דף עח). תודה והודאה א עיקר שעשוע עוה״ב להודות ולהלל לשמו הגדול ית' ולהכיר אותו ית׳ שעי״ז סמוכים וקרובים אליו ית׳ כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד ולא ישאר רק בחיי תודה והודאה ולדעת אותו ית׳ (ל״ת ב־א). ב ובחי׳ תודה שהוא שעשוע עוה״ב זה בחי׳ הלכות כי כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה והדעת הוא עיקר שעשוע עוה״ב (ל״ ת ב־ב). ג ובשביל זה מכונה התודה בשם הלכה כי תודה מביאין כשיוצאין מהצרה כי כשנופלין לאיזה צרה ח״ו אזי עיקר הצרה בלב ואזי בשעת צרה מתכנסים כל הדמים וערלים אל הלב ואח״ב כשיוצאין מהצרה חוזרין תהלוכות הדמים לילך כסדר בתוך שבילי הגוף וע״כ התודה הוא מכונה בשם הלכה ע״ש תהלוכות הדמים שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה (ל״ת ב־ב). ר ע״י הודאה להשי״ת וכן ע״י לימוד הלכות עי״ז באה הולדה בניקל וניצולין מכל הצרות (קל״ת בד). תוכחה

א מוכיח שאוהבים אותו זה סימן שלא תיקן את עצמו כי המוכיח הוא שנוי (כתובות קה) (ל״ק י־ד). ב לפעמים הטוב נכבש בגולה כ״כ בין הסט״א והתאוות ודיעות נפסדות ובלבולי אמונה ח״ו עד שנתרחק כ״כ עד שכמעט שוכח את מעלתו לגמרי עד שגם הצדיק בעצמו א״א לו כמעט לדבר עמו ואזי מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק וכשפנימיות שורש נשמתו רואה את הדיבורים של הצדיק אזי הוא זוכר את מעלתו בשרשו ומרחם על עצמו ומתחיל לנתק עצמו מגלותו הגדול ורוצה לחזור ולשוב לשורש קדושתו עד שעי״ ז הוא מושך הרחוקים ביותר מקדושת ישראל שזה בחי׳ התקרבות הגרים (ל״ ק יז) (מ״ב תוכחה). ג לפעמים יוצא הטוב ע״י זרע הילודים שזה בחי׳ הרשעים הגדולים שיצאו מזרעם צדיקים גדולים והכל בכח הכתב הק׳ של הצדיקי אמת (ל״ק יו) (מ״ב תוכחה). ר ע״י שלימות לה״ק זוכה לזכך הפנים אז כ״א רואה פניו בפנים שלו כמו במראה איך פניו משוקע בחשך עד אשר בלא תוכחה ומוסר יתחרט חבירו תיכף על מעשיו (ל״ק יט־ב). ה יש מוכיחי הדור שנקראים לימודי ה׳ שלומדין כביכול את ה׳ שנותנין לו עצות והם הולכים בשליחותו להוכיח את ישראל וכשנגזר גזר דין בעולם הם מכסים זה הדין ומסתירין אותו שלא יהיה נעשה דין אכזרי שלא יינקו ממנו החיצונים (ל״ק כב־א). ו המוכיחי הדור כשנגלה להם הדיז תורה הולכים ומוכיחים הדור להחזירם למוטב ואפילו בשעת מוסר נזהרים להסתיר ולהחתים הדין (ל״ק כב־א). ז מוכיחי הדור שהם לימודי ה׳ מרבים שלום בעולם (עיין שלום ג) (ל״ק כב־א). ח א״א לקבל תוכחה ומוסר ממוכיחי אמת כ״א ע״י אמונה וע״י קלקול אמונה בא לכפירות ואמונות כוזביות וע״י קלקול התוכחה באים גירושין וטלטולים ונעשה מחלוקת בעולם (ל״ק כב־ב). ט עיקר התגלות החסד היא ע״י שמקבלין תוכחה מהצדיקי אמת כי ע״י פתיחת פה של המוכיח נתגלה חכמה וע״י חכמה נתגלה חסד (ל״ק ל־ז) (ראה משלי ל״א פיה).

י צריכין אנו לקבל תוכחה מהצדיקים אע״פ שמבזין אותנו לפעמים כי סובלים צער גדול מאתנו כי תפלתנו מבלבלת אותם כי כל השטוחים שלנו הכל נמשך בתפלתינו (ל״ק ל־ז) (ראה תהלים קמ״א יהלמני). יא כל התפלות באים לצדיקי הדור כדי להעלותן ועי״ז אפשר להם להוכיח את כ״א אמנם כל התפילות באים אצלו ביחד של כשרים ושל אינם כשרים ואיך יודע איזה תפלה בא מזה או מזה אך הוא יודע זאת ע״י העזות והתורה של כל אחד ואחד (ל״ק ל־ח). יב כ״א מישראל יש לו בחי׳ מלכות וממשלה לפי בחינתו יש שהוא שורר בביתו ויש שהוא מושל ביותר וצריך כ״ א ליזהר לבלי להשתמש עם המלבות להנאתו כ״א לעבודת השי״ ת דהיינו להוכיח את כל הנכנעים תחתיו להשיבם אל ה׳ וכשאינו נזהר להוכיחם הוא נענש עליהם ונחקצרין ימיו ח״ו אבל כשמוכיחם ממשיך חיים ואריכת ימים (ל״ק נו־א־ב־ג). יג אבל א״א להוכיחם כראוי כ״א ע״י עסק התורה שעי״ז יכולים להוכיח הכל אפילו הרחוקים ממנו ואפילו אם אינו יודע מה שצריך להם כי ע״׳י עסק התורה זוכים שגם הרחוקים ישמעו קול הכרוז של התורה ועי״ז ישובו הכל לה׳ (ל״ק נו־ג) (ל״ע תוכחה ח) (ר׳ משלי א׳ בראש). יד ע״י שמכלכל דבריו במשפט עי״ז יוכל ללמד לתלמידיו חכמתו ולא יזיק להם כי עיקר הלימוד תלוי בזה (ל״ק נט־ב) (מ״ב תוכחה). טו אע״פ שתוכחה הוא דבר גדול ומוטל על כ״א מישראל להוכיח את חבירו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה אעפ״ב לאו כל אדם ראוי להוכיח כי כשהמוכיח אינו ראוי אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו (ל״ת ח־א). טז ע״י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם וע״כ הוא מבאיש ריחם ועי״ז מחליש את הנשמות שלהם ועי״ז נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות ע״י תוכחתו (ל״ ת ח־א) (ר׳ שבת פ״ח נרדי). יז הצדיק האמת אינו מוכיח בפירוש אעפ״כ כל דבריו הם מוסר ותוכחה המלהיבים הלב לעבו״ה כי כל דבריו כגחלי אש (ש״ה קכד). יח זה העוסק לקרב בנ״א לעבודת ה׳ אע״פ שבאמת בוודאי העיקר להשתדל שיתקרבו אנשים גדולים אנשי שם כי אנשים כאלו יש להם מעלה יתירה גם מצד נשמתם וגם כשזוכין לקרב אנשים כאלו אזי הקטנים מתקרבים ממילא אך אעפ״כ מחמת שהבע״ד מתגבר ע״ז מאד ומזמין על זה כמה מניעות ע״כ גם זה הצדיק מוכרח בהתחלה ראשונה לעסוק תחלה עם הקטנים במעלה דהיינו עם עניים (ר׳ מ׳ מעשה יב).

יט הצדיק מדבר על לבם ומעוררם להשי״ת ומסביר להם היטב שאין שום תכלית מכל העולם רק לעסוק בעבודת ה׳ כל ימי חייו עד שנכנסין דבריו באזניהם ונחרצים בכל לבבם ובכל נפשם להתחבר עמו ואז הוא לוקח אותם ומוליכם למקומו שהוא חוץ לישוב ואח״כ כשאלו המקורבים זוכים לקבל דבריו באמת נותן להם הצדיק רשות ליכנוס ג׳׳כ לישוב לקרב בנ״א לעבודת ה׳ עד שנתרבה ונתגדל הקיבוץ של הצדיק ועושה רושם גדול בעולם (ר׳ מ׳ מעשה יב). כ זה הצדיק שהוא בחי׳ הבע״ת שעוסק לקרב בנ״א לעבודת ה׳ הוא מתנהג בזה בחכמה גדולה ומשנה ומחליף עצמו אצל כ״א בשינוי אחר שלא יכירו אותו וכן כשהוא מבין שלא יפעל כלום הוא מסבב בדיבורים אחרים ומעלים כוונתו הטובה כי אז אפשר שלא יכנסו דבריו כלל באזני השומע ולא יאבה לדבר עמו ולשמוע דבריו כלל (ר׳ מ׳ מעשה יב). כא מחמת תוקף התגברות הארס הרע המושרש בלב כמה בנ״א עד שעי״ז תיכף כשמתחילין לדבר עמהם ולקרבם אל הטוב אז יתעורר הרע ח״ו לעומת זה עד שעי״ז לא די שאינם שומעים לדבריו הנעימים אף גם לפעמים מתעורים כנגדו בשנאה ומלחמה גדולה ובשביל זה מוכרח הצדיק לשנות עצמו ולהעלים כוונתו הטובה (ר׳ מ׳ מעשה יב). תומכי תורה א כי יש תמכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם אבל אח״כ ע״י ממונם שמחזיקים הת״ח ונולד הלכות שהם בחי׳ חסד אזי ע״י השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון (ל״ ת ב־ג). ב כשלומד תורה או שעושה מצוה בשמחה בכל כך שמחה שנוגעת עד רגליו שמרקד מחמת שמחה בזה נתעלים כל תמכי אורייתא שהם נקראים סמכי קשוט וכל הדברים הנקראים רגל נתעלים (ל״ת פא). תורה ר׳ חידושי תורה, לימוד, ספרים. א התורה היא בחי׳ ידין ורגלין נגלה ונסתר וכלליות התורה נקראת לב שמתחלת בב׳ ומסיימת בלמד ששם משכן הרוח בחי׳ הצדיק דנשיב בשית פרקין דידין ורגלין (ל״ק י־ז).

ב ע״י התורה שיש בה נגלה ונסתר נתבטל הע״ז ונתרבה האמונה בעולם (ל״ק י־ח). ג מי שהוא במדריגה פחותה הוא רחוק מתבונת התורה רק ע״י שהוא מדבר בהתורה בדיבורים מאיר לו הדיבור בכל המקומות שצריך לעשות תשובה (ל״ק יא־א). ר ארבע חיות בתורה (עיין ארבע חיות) (ל״ק יג־ה). ה הצדיקים הגדולים בחי׳ משה משיח ממשיכים תורתם מבחי׳ התגלות התורה של לעתיד לבוא ויכול להמשיך הארת התורה ללמד שאר בני אדם (ל״ק יג־ב). ו התגלות התורה בא מיחודא דקב״ה ושכינחיה ויחודם ע״י העלאת נפשות ישראל בבחי׳ מן ומחדש נפשם לטובה (ל״ק יג־ב פל״ח). ח התורה היא טנת״א שהם תלת גוונין דעינא ובת עין בחי׳ השגחה וכ״א כפי קירובו אל התורה כן השגחת השי״ת עליו (ל״ק יג־ד) (עיין ת״ז ד׳ בראשית). ט א״א לקרב גרים ובעלי תשובה אלא ע״י התורה (עיין משלי ה׳ יפוצו) (ל״ק יד*ג). י התורה הם ששים רבוא אותיות כנגד ששים רבוא נשמות ויש לכל הנשמות שורש במחשבה דקב״ה וע״י זיווג הנשמות כי כשלומדים תורה מאירים זה לזה נבראים נשמות הגרים וכ״א מקבל הארה משורש נשמתו אפילו פושעי ישראל וחוזר בתשובה (ל״ק יד־ג). יא הת״ח צריך להאיר בתורתו בשורש ההנשמות (עיין נדרים פ״א מפני מה ת״ח) (ל״ק יד־ד).

יב אין אדם זוכה לתורה אלא ע״י שפלות בד׳ בחי' (עיין בשלח שבו איש) (ל״ק טויד). יג א״א להעלות הכבוד לשרשו ליראה את השם הנכבד אלא ע״י תורת חסד שלומד ע״מ ללמדה (ל״ק טו־ד). יג־א כשמגיע לבחי׳ דעת ע״י יראת הרוממות זוכה להשגת התורה (ל״ק טו־ד). יד יש שני בחי׳ תורה נגלה ונסתר ולבחי׳ נסתר אינו זוכה אלא לעתיד לבוא וע״י תפלה במסירת נפש זוכה בזה העולם לבחי׳ נסתר (ל״ק טו*ד). טו לתפלה במסירת נפש זוכה ע״י תורה שבנגלה בחי׳ סיני שפלות ותפלת השפל אינה נמאסת (ל״ק טו־ד). טז דע שיש נשמה בעולם שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה (עיין נשמה א־ב) (ל״ק כ־א). יז מפרשי התורה נקראים מורים מחמת שמקבלין ע״י הנשמה המכונה מרים שסובלת מרירות גם הם מורים את מוריהם (ל״ק כ־א). יח כ״א ממפרשי התורה קודם שמתחיל איזה ביאור צריך לו מתחילה לשפוך תפלתו לפני השי״ ת כדי לעורר לב העליון להשפיע עליו דיבורים חמים כגחלי אש (ל״ק כ־ב) (עיין תהלים ל״ט חם). יט יש חילוק בין ביאור שאדם מבאר לעצמו ובין ביאור שדורש ברבים כי כשדורש ברבים וקודם הביאור הוא מקשר עצמו עם נשמותיהם ושופך תפלתו לפני השי״ ת בוודאי הן אל כביר לא ימאס ומעוררת ביותר לב העליון וממשיך מימי הביאור ביותר אבל תפלת היחוד אפשר שמואסין בתפלתו (ל״ק כ־ג). כ גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש נכנע רשעתם ע״י הטוב שבחכם הדורש ולפי ההכנעה כן נכנעים הקליפות השוכנים סביב לב העליון (ל״ק כ־ד) (עיין מגילה י״ ח מילי בסלע).

בא בזכות התורה שממשיכין הצדיקים זוכין לא״י (ל״ק כ־ו). בב ע״י אותיות התורה שחידש הצדיק נבראים כחות רוחניים והן מלאכים ממש והן מקבלים כח מאדום לענוש הרשעים המונעים מא״י (ל״ק כ־ז). כג לפעמים הקדושה מועטת והמלאכים הנבראים מח״ת הם מעוטי כת (ראה מלאכים ג) (ל״ק כ־ח). כר ולזכות לשמחה היא ע״י תורה ותפילה שהם בחי׳ נעשה ונשמע בחי׳ נגלה ונסתר (קל״ק כב־ט) (ראה נעשה ונשמע בפר׳ משפטים) (ראה מצות ב). כה וצריך כל אדם שילך מדרגא לדרגא עד שיזכה להכלל באין סוף ולזכות לתורת ה׳ ממש ולתפלת ה׳ ממש (ל״ק כב־י) (ראה נעשה ונשמע בפר׳ משפטים). כו יש שני מיני עבודות פנימיות וחיצוניות (ראה אכילה ז) (ל״ק כה־ג). כז צריכין להתרחק מאד מלשמוע תורה מת״ח שאינם הגונים כי תורתם אין לה כח להדריך העם בדרך הטוב אדרבה ב״א נופלים לכפירות ועי״ז את יראי ה׳ לא יכבדו ומביישים אותם (ל״ק כח־א) (ראה הושע ט׳ וינזרו). כח כל זמן שלא תיקן תיקון הכללי הדיבור אסור ואז א״א לדבר ולגלות בתורה אבל ע״י תיקון הברית הדיבור מותר ויכולים לפתוח פה בדיבורים המאירים בתורה (קל״ק כט־ח). כט יש שני מיני עזות כי יש עזות דקדושה שאי אפשר לקבל את התורה כ״א ע״י עזות דקדושה וכנגד זה * יש להיפך עזות מן הסט״ א ויש לו תורה מהם״ א שהיא היפך מן התורה הק׳ שלנו (ל״ק ל־ח).

ל התורה נקראת דעת ואין שלימות להדעת אלא ע״ י אמונה (ל״ק לא־ב). ל־א עיקר מהלך הגלגלים היא ע״י התורה בחי׳ צדקה שמנהגת גלגלי רקיע (ל״ק לא־ב) (ראה צדקה יח) (פל״ח ל״ק לא). לא ע״י כיסופין טובים מצייר אותיות התורה לטובה (ראה השתוקקות ב) (גם בראשית י״ ב ואת הנפש) (ל״ק לא־ו). לב אותיות התורה הם החיות של כל דבר כי הם מנהיגים את כל העולם ובהתורה יש שני כחות כי בהתורה כלול אחיזת טוב ורע וכ״א ע״י הכיסופין שלו עושה נקודות לאותיות התורה אם כוסף להקדושה נעשה לו סם חיים ואם לא זכה הוא להיפך ח י ״ו(נ ל״ק ל״א בהש׳)(ראה שה״ש א׳ תורי זהב). לג ע״י התורה וע״י הצדיקים זוכין לשלום שיהיה שלום בין ישראל ולכ״א במדותיו ובמאורעותיו תמיד ימצא בו השי״ ת (ל״ ע ת״ת לד) (ראה משלי ג׳ וכל נתיבותיה) (קל״ ק לג־ב). לד הימים נעוראים מדות והמרות הם התורה ובה ברא הקב״ה עלמין ואתיות התורה הם מחיין את כל דבר נמצא גם במדור הקליפות גם שם יכולין למצוא אותיות התורה וזה זוכה ע״י שכופה את יצרו ומתגבר עליו (קל״ק לג־ו). לה כל מה שהמדריגה היא למטה שם האותיות התורה בצמצום יותר וע״י שכופה את יצרו אזי הרע נתבלבל לגמרי ואז אותיות התורה בולטים ומקבלים אור רב מלמעלה (ל״ק לג־ג) (ר׳ ז׳ לך צ׳ ברכו). לו התורה היינו המתת שורה בהם אהבתו ית״ש כי השי״ת שיער בדעתו שע״י מצוה זאת נוכל להשיג אותו ועי״ז צמצם אלקותו דוקא באלו תרי״ג מצות נמצא מי שמפשיט התורה מלבושי הקליפות ע״י כפיית היצר הוא מקורב אל השלום (ל״ק לג־ד) (ראה משלי ג׳ וכל נתיבותיה). לז התורה יש בה שני בחי׳ נגלה ונסתר והנסתר הזה הוא אורייתא עתיקא סתימאה דעתידא לאיתגליא לעתיד לבוא ואז כשיתגלה אזי יהי׳ שלום נפלא כי אזי יתגלה אהבה שבדעת שהיא פנימיות התורה (ל״ק לג־ד) (ראה תענית ל״ א עתידים).

לח אותיות התורה הם התלבשות רצונו של השי״ת כי רצונו היה שהמצות יהיו כך למשל מצות תפילין בתים של עור ולא של כסף ועכשיו שהתורה מסורה בידינו גט רצון השי״ת מסור בידינו שאנו מושלין כביכול להיות רצונו כפי רצוננו (ל״ ק לד־ד) (ראה תהלים קי״ד ישראל ממשלותיו) (ירושלמי ר״ה פ״א רבות). לט כל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפין הנפש בגלות של ע׳ לשון היינו בראוותיהן אזי היא ראמת ע׳ קלין כי מי שרוצה לאכול הפרי צריך לשבר מקודם הקליפה לכן מוכרח הנפש לבוא בגלות היינו במדותיהם כדי לשברם ולבוא אח״כ להתגלות (ל״ק לו־א)(ראה ע׳ קלין ג). מ כי התורה יש לה שני כוחות להמית ולהחיות כך התורה של הצדיק יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה ויש אדם שהוא ח״ו להיפך הכל כפי תפיסת המוחין שלו(ל״ק לו־ה)(ראה ברית לד) (זמירות לשבת למעבד). מא כי עיקר הבריאה היא כדי שיכירו אותו ית׳ וזה זוכין ע״י חכמות התורה כי שורש התורה היא כבוד השי״ ת (ל״ק לז א־ב־ה). מב אין הדין נמתק ואין העולם מתקיים אלא על הבל פה של תנוקות של בית רבן ע״כ צריך כ״א לבקש מאד אחר מלמד כשר וירא שמים ולבקש את הש״י על זה כדי שלא יקלקל המלמד הבל פה הקדוש של התינוקות (ל״ע ת״ ת לו) (ל״ק לדד). מג ע״י תענית מחלישין הארבעה יסודות של הגוף שמהם באים כל התאוות ונכנע החומר בחי' בהמה חכמות חיצוניות ונתעלה השכל בחי׳ חכמות התורה בחי׳ אדם (ל״ק לדג) (ראה זוהר לך ע״ו שמעו). מד יש שני בחי׳ תורה כי אין דומה תורה היוצאת מהבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא כי אין הדין נמתק ואין העולם מתקיים אלא על־ הבל פה של תינוקות (ל״ק לדד) (ראה זוהר בהקדמה א׳ הניצנים). מה תיקון הדיבור הוא ע״י התורה שלומדין בצר לאדם בעניות ודחקות שהיא בחי׳ לילה כי פגם הדיבור דהיינו לה״ר ודברים בטלים היא בחי׳ חשך שע״י בא עניות (ל״ק לח־ד). מו כל אדם ע״י חידוש השכל בתורה נתוסף בו הכרה וידיעה חדשה בהשגת אלקותו ית׳ ומתבייש ביותר על חטאיו שזה עיקר התשובה וזוכה לאור התפילין (קל״ק לח־י).

מז ע״י פגם אמונה בא ביטול תורה ועי״ז בא גלות וטלטול ונסיעות לדרכים (ל״ק מ׳ ל״ע ת״ת). מח תורה הוא בחי׳ הסתפקות כי התורה היא בחי׳ עץ החיים דמזון לכולא בי׳ שיש לכל אחד די סיפוקו ממנה וגם בלימוד התורה בעצמה יש בחי׳ הסתפקות כי לפעמים מבלבל את האדם מה שרוצה ללמוד יותר מדאי כי רואה שיש הרבה ללמוד ורוצה ללמוד כל התורה על רגל אחת ומחמת זה נתבלבל מאד ולפעמים נתבטל עי״ז לגמרי ע״כ צריך גם בתורה בחי׳ הסתפקות (ל״ק נד־ג) (קל״ק נד־ה). מט כי לבא לאריכות ימים הוא ע״י עסק התורה כי התורה היא שמו של הקב״ה וכמו כשצריכין לקרוא את אחד קורין אותו בשמו כן כשצריכין לקרוא את חי החיים כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים צריך לקרוא אותו בשמו שהיא התורה (ל״ק נו־ג) (ר׳ דברים י״ז והיתה). נ התורה היא בחי׳ מדות כי יש בהתורה אותיות ותיבות וכר שבהם נגבל החיות מחי החיים במדה וע״כ ע״י התורה שהיא שמו של הקב״ה יכולים לקבל את החיות לתוך המדות והימים שבלא זה לא היה אפשר לקבל את החיות מחמת ריבוי אור (ל״ק נדג). נא וע״כ צריך לעסוק בתורה בפה דייקא כי כשצריכין לקרוא את אחד בשמו צריך לקרותו בפה דייקא וא״א לקרותו במחשבה כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו כ״ א ע״י הפה ולא ע״י מחשבה לבדה (ל״ק נו־ג) (ר׳ עירובין נ״ד כי חיים). נב בכל הדברים מלובש שם השי״ת אפילו אם ח״ו עושין דבר עבירה שהוא שלא כרצון השי״ ת עכ״ז יש שם חיות השי״ ת כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל אך שהוא בהעלם והתורה היא החיות של כל דבר נמצא בכל הדברים יש שם התלבשות התורה אך שהוא בהעלם בחי׳ הסתרות והתורה המלובשת שם הוא תורה גבוה דייקא סתרי תורה ע״ כ מי שנפל מאד צריך לידע ששם במקומו דייקא יכול להתקרב להשי״ח כי שם דייקא נעלם חיות גבוה מאד וכשיזכה לשוב תתגלה על ידו סתרי תורה (ל״ק נו־ד). נג לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום כי מחלוקת כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת ע״כ ע״י עסק התורה שעי״ ז נמשך דעת נתבטל הכעס ונמשך רחמנות ושלום (ל״ק נו־ו). נר דע כי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נברא ממנו מלאך וכל דיבור נחלק לכמה ניצוצות כמו כן נבראו כמה וכמה מלאכים וכל מלאך ממונה על איזהו דבר אפילו אילנות ועשבים יש עליהם ממונים וכל מלאך מקבל חיותו מהדיבור ומשפיע לתוך הדבר נמצא שכל הרפואות תלוים בתורה כי התורה נותנת כח להמלאכים והמלאכים משפיעים לעשבים והעשבים מרפאים בכח התורה (ל״ק נז־א) (ר׳ חגיגה י״ד כל דיבור). נה דע שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד שא״א לבא להתבוננות הזאת כ״א ע״י עשירות כמו שבפשטי אורייתא צריך שיהיה לו עכ״פ פרנסה כמו כן להתבוננות הזאת שהוא גדול מאד צריך שיהיה לו עשירות גדול מאד (ל״ק ס־א).

נו כשלומד תורה צריך לראות שמכל הלימודים שהוא לומד שיוציא מהם הנהגות ישרות הן לעצמו הן לאחרים שמתנהגים על ידו וזה זוכין ע״י אמונת חכמים (ל״ק סא־א). נז יש כמה ספרים עכשיו וכן עתידים להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכים להעולם ואסור להלעיג על שום אחד מהם כי רק מספרים שהולכים ע״פ חקירות וחכמות חיצוניות צריכים להתרחק בתכלית הריחוק אפילו אם חיברם מי שחיברם (ל״ק סא־ה). נח כל המלעיג על הספרים הק׳ הוא נידון ג״כ בצואה רותחת ואינו זוכה להוציא ולקבל מלימודו הנהגות ישרות ותמיד עצתו חלוקה עד שישוב בתשובה שלימה ואז יתהז הכל (קל״ק סא־ה). נט מי שזוכה לחדש חידושי תורה בעצמו וכוונתו לשמים צריך שיהיה לו אמונה שיש להשי״ת שעשועים גדולים מחידושין שלו ואל יתרשל בהם רק יזדרז לחדש ולכותבם עד שיהיה נעשה מהם ספרים קדושים ועי״ ז יהיו נמתקין כל הדינין שבעולם (ל״ק סא־ה־ו). ס התורה שהיא יוצאת מחכמה עילאה אין יכולה לקבל כ״א כשיש לה שלימות (ר׳ ז׳ בשלח ס״ב כי אורייתא) (קל״ק סא־ז). סא תורה שבכתב אין לה שלימות כ״א ע״י תורה שבעל פה וע״כ ע״י הספרים שנתחדשים ע״י המחלוקת עי״ז נשלם התורה ואזי מקבלת מחכמה עילאה מבחי׳ אבן שתי׳ קדשי קדשים ואזי משפעת בכל החכמות ונמחקים כל הדינים (ל״ק סא־ו) (ר׳ ספרים ח). סב דהנה התורה סתים וגליא והקב״ה ג״ כ סתים וגליא דהיינו מה שנגלה הוא הלבוש וחיצוניות ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות והנה כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות אך איך יוכל להגיע אל הנסתר ממנו בתפלה לשמה שיקשר המחשבה אל הדיבור של התפלה בקשר אמיץ וחזק (ל״ק עג) (ר׳ חולין ם׳ כי). סג כי צריך כל אדם לרפאות נפשו דהיינו להעלותה למקום שורשה וזה ע״י שמתייגע בהתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה (ל״ק עד). סר מבואר מצירופי דבריו ושיחותיו הק׳ שבכל מקום שהאדם לומד אפילו אם אינו זוכה להבין יזכה לעתיד להבין כי אלה הלימודים דיבור בלא דיעה (הנזכר בסי׳ עד) נקראים עב״ פ בשם ערבי נחל המובא בזוה״ק ושכל זה אין עולה כלל כנגד הדיבור בדיעה והלימודים שזוכה האדם גם בעוה״ז להבין שכל שההבנה גדלה עוד בעוה״ז יגדל בכפלי כפלים הבנתו לעתיד וגם מובא בההקדמה וז״ל כי בתורה שבנגלה תלמוד בבלי וירושלמי גם אם נמצא בהם למוד א׳ פשוט ולהבין עכ״פ בפשיטות מאמר הגמרא כי בלא זה לא נקרא בשם לימוד כלל (בה״ל סי׳ ע״ד בל״ק). סח ולפי כ״ז תבין ותתבונן ברוב ועוצם חיוב והכרח הלימוד התורה שבנסתר שזכינו ע״י רבינו ז״ל כי הן המה התבלין המוכרחים להיצה״ר שכעת הזאת שעל זה אמרו חז״ל בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין (קידושין ל) והעיקר הוא לימוד העיון שבה כמבואר בסימז ק״ א שזה הוא הלימוד המסוגל