השדה הם ו' קצוות עדיין לא השפיעו בארץ בעבור שלא המטיר ה' אלהים שהם חכמה ובינה על הארץ כי האדם שהוא הת"ת אינו בא לו השפע מאין לעבוד את האדמה שזולתו הוא אדומה, וכ"ז עד עשות התעוררות למטה אז יתוקנו הצינורות למעלה והמרכבה בשלימות. וראה הכוונה אמתית מהמשכן שהוא דוגמת הבריאה וכתיב הוקם המשכן משמע משכן אחר הוקם עמו וכל זמן שלא הוקם התחתון לא הוקם העליון, כן הדבר בזה הענין. בא וראה העליונים צריכים לתחתונים וברוך מאריך אפים ואינו מחריבו. א"ל ר' מנלך שכל שיח הם ארזי הלבנון אימא שיח נטיעה אחת, א"ל וכל כתיב יאמר כל שיח מאי וכל, א"ל אם היה אומר כל שני נטיעות לבד לכן אמר וכל להורות הו' שהם ו' נטיעות, א"ל יאמר ושיח השדה היינו ו' נטיעות, א"ל אם היה אומר ושיח הייתי אומר שלא בא הו' אלא לומר לך איזה שיח הוא הו' שהוא תפארת לבדו, ולמה אמר וכל שכל ריבה, וכמה, ו' נטיעות. א"ל ר' מהו השדה, א"ל בני הוא
הארץ וקוראה שדה שהיא שדה תפוחים שהם זרועות עולם, א"ל ר' ויאמר שדה, א"ל בני כמה פעמים אמרתי לך שזה השדה הכל אוהבים לטייל בו וגם האם היא עמהם, א"ל ר' יכתוב אדם אין מאי ואדם, א"ל אדם הוא נגלה והוא נסתר והוא ו' ומשך הו', א"ל רבי מהו אין, א"ל העטרה נקראת אנ"י והכתר נקרא אין זהו אני ראשון ואני אחרון, א"ל ואותיות אי"ן במה רומזים א"ל א' בכתר י' בחכמה ן' בבינה, ונעשו שלשתם ראש אחד ונקראו אין לענין השגה, מ"מ הא' משתמש עם י"ן והוא נעלם מכלם:
ד"ה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ראה והבן כמה אוהבת ומשתוקקת הנקבה את הזכר, ואד היא העטרה ומתאוה לעלות אל האור הגנוז כענין ישקני מנשיקות פיהו, ואח"כ והשקה את כל פני האדמה ר"ל את כל פנים האדומים מצד הפחד. וראה והבן מה מעלה יש לו לזכר מן הנקבה לענין השפעה, א"ל שומו שמים על זאת ומי יכול לסבול ולשמוע הלא כשאמר ואד יעלה מן הארץ משמע שהוא אד הוא דבר אחר מן הארץ שמא תאמר הוא הוא יאמר והארץ יעלה, א"ל הרי כאן שני ענינים הא"ד הוא היחוד, ואד הוא תפלת העטרה והתפלה הוא היחוד, ומלת ואד בגימ' א"י ועולה ומבקש ברכה ויורד ומשקה את הפנים האדומים, וכל זה כשתפלת הארץ הגשמי ויחודה עולה למעלה אז האד העליון עולה למעלה כעין עשן הקרבן ועל ידי זה עושים שלום למעלה ומתחברים זה עם זה והשלימו כל דבר זה, ואלו לא עשו התעוררות למטה כנסת ישראל אינה מתעוררת לקבל מלמעלה א"כ במעשה התחתונים נשלמו
למעלה, א"ל ר' יכתוב אד יעלה מן הארץ והשקה את האדמה מאי את כל פני האדמה, לומר לך א"ת הוא פני כ"ל שהוא היסוד ונקראת האדמה: ד"ה ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה וייצר מי הוא היוצר יהוה אלהים הם הזרועות, האדם הוא הת"ת, עפר מן האדמה מן המדה שהיא אדומה הוא הפחד, ומקבל מהם דין ורחמים, ויפח באפיו מי הוא המחיה הוא הכ"ע שהוא נשמת חיים נשמה לנשמות שהשפע לבנין חיים וברכה ושפע, ויהי האדם הוא ת"ת לנפש חיה ר"ל הת"ת הוא נפש העטרה הנקרא חיה. א"ל ולמה וייצר בב' יודין, א"ל בני העלים יצירה אחת וכאלו אמר ויצר ויצר, הרמיז הא' בי' הוא יצירת הזכר ויצירת נקבה והם ד"ו פרצופים הנקרא אדם. א"ל מאי את וגם למה ה' האדם, א"ל את הוא העטרה, ה' האדם הבינה שמחה באצילות בן זכר, א"ל ר' והלא הרמיזה בי' אחת של וייצר, א"ל בני אלולי את שומע אני
וייצר אדם אחד לקבל משני יודין הם הזרועות לכן אמר את, א"ל ר' השתא דאתית להכי למה כתב וייצר בב' יודין וכבר כתיב א"ת הרומז לנקבה, א"ל יגער ה' בך השטן אי לאו ב' יודי"ן אומר אני שקבלת הזכר והנקבה מי' אחד הוא הזרוע הימין לכן ב' יודין לב' יצירות לקבל הב' יצירות מן הזרועות. א"ל מאי ויפח באפיו א"ל באפיו היא העטרה הבנין שם האדם להיותה לנפש חיה:
ד"ה וראה והבן י"י של וייצר רומז וראה והבן י"י של וייצר רומז האחד יהו"ה, ואחד אלהים, והנה צר צורה בתוך צורה הלא תראה אלהים שהיא העטרה היא בתוך יהו"ה שאמרתי כ"ו פ"ו שהפ"ו בתוך כ"ו כענין כ"ף ו"ו ועולים יהוה אלהים. א"ל מאי עפר, א"ל ברא את האדם עפר להיות האשה מוכנת להפריד ולהתחבר ואם תעלהו בחשבונו הוא ש"ן, והשן בהמת תחליפהו בא"ת ב"ש הוא זוג לת"ת, ואם תהפכהו הוא פרע, גדל פרע שער ראשו. א"ל ר' א"כ יכתוב ויהי אדם לנפש חיה מהו האדם בה', א"ל היא ה' הבינה שנתן חיים לאדם מכח כת"ר, ועליונים ותחתונים תלייא בההוא נשמה וממנו מתקיימים, וזהו ונשמת שדי תבינם הדו פרצופים, א"ל וחיים למה בטעם אתנח, א"ל באת חיים באת חן. א"ל ר' ההוא אדם הוא תפארת והוא נפש לחיה שהיא העטרה א"כ יאמר ויהי אדם נפש לחיה, א"ל בזה תפשתני ולא אדע לעולם מה ענין זה שלא אמר לחיה, א"ל א"כ אם לא הייתי שואל בדעתך היה לבלוע אותו, א"ל וכי נוכל לומר על מה שהוא דבר שאינו
דבר אלא אומרו לדרך סוד, אבל תעיין ותשכיל מה אמר אם היה אומר נפש לחיה משמע שאדם מוריד לה נפש ועומדת במקומה ומחיה את העולם לא זו הדרך אלא לנפש חיה ר"ל לנפש עולה חיה ומעלה אותה הנפש שהוא הת"ת ממדרגה למדרגה עד מדרגה העליונה וזהו להורות שמקבלת דרך השדרה מכ"ע. וראה והבן דיוק הכתוב כי מאד הוא דק כי עליונים ותחתונים מזו הנשמה מתקיימים, וראה שהמפריד החיה מן הנפש מפריד הנשמה העליונה מן הנשמות ומוליכה בחוץ והעניים והאביונים מבקשים מים ואין, אוי לכם מבטלי התורה אם לקב"ה כך לבשר ודם על אחת כמה וכמה:
ד"ה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר א"ל ר' ולמה הפסיק הענין ולא אמר מיד לא טוב היות האדם לבדו, א"ל בני צורותיו של אדם היכן הם למעלה בגן עדן העליון וקודם שחטא צורותיו של אדם לשם. ואחר שחטא במחשבתו הרעה קצץ בנטיעות מג"ע וע"כ סידר כאן ענין ג"ע לומר לך צורתו וקלקולו משם, א"ל תימה גדול מאד שהרי פירוד הצורות קדמו קודם חטאו שהרי כתיב פרו ורבו ורדו בדגת הים משמע שנפרדו הצורות ואח"כ חטא האדם וע"כ הוא ר' להודות בדברי דאל"כ במאי חטא אלא ע"כ נפרדו הצורות. ולקח כל אחד לעצמו ולא חטאו גם פירוד הצורות, וא"כ במקום שאין חטא קב"ה למה הפרידם יהיו הד"ו פרצופים חיבור א' ואדם אחד, א"ל אלולי שאמר אליהו ז"ל בזה הדבר והשיב לי תשובה הייתי מתבייש. א"ל ומאי אמר לך, א"ל הכי א"ל, אדם הרוחני היה עם בת זוגו אדם א' ואדה"ר חשב במחשבתו הרעה להפרידם והמחשבה קשה ויפרדו ולא עשו מעשה וכשנפרדו למעלה
נפרדו גם למטה. ואחר שנפרדו גם למטה כענין כי מאיש לקחה זאת מדה כנגד מדה עשה גם במעשה וקיים מחשבתו הראשון מ"מ עונש המיתה לא בא אלא עד עשות המעשה. וזה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. א"ל והלא הגורם כעושה שאחר שזה יושב ומגרמתו מתקיים עבירות הלאו מפני שאינו מונע למה לא ילקה, א"ל בני אין לוקין עליו בב"ד של מטה אבל בב"ד של מעלה לוקין, א"ל אדה"ר למה לא נענש עונש מיתה על מחשבתו. א"ל שלא הזהירו בהתראה, א"ל ויזהרנו קודם המחשבה, א"ל המחשבה בלי פועל אין מזהירין ואין עונשין כי הם דברים שבלב. א"ל למה נאמר ויטע ולא נאמר ויצמח. א"ל בני היינו דכתיב ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע שהנוטע צריך נטיעה. א"ל ר' איך היו הנטיעות הללו ואיך היו גדולים או קטנים, א"ל בני בכח היו ועקרן הקב"ה ושתלן בג"ע ומלת העקירה היא המחשבה. וגדלים במקום הנטיעה וזה שארז"ל ישבעו עצי ה' ארזי מהו ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו
ממטעתם ר"ל שכל סבה מקבלת מסבה שלמעלה ממנה. והנה הנטיעות הללו הם הם הנטיעות הנקראים נטיעות וארזי הלבנון, וזהו שארז"ל אשריהם הצדיקים שהם מדמין הנטיעה לנוטעה והצורה ליוצרה ויוצרן ונוטען הוא האין כי משם נאצל הכל, וגם הד' יסודות נאצלו משם שנאמר כי יש לכסף, מוצא הרוח מן האויר הקדמון והמים מן מים העליונים והאש מן האש והעפר מן עכירת המים והם ג' אמות, וזהו מאמרם שמים מהיכן נבראו מג"ע הגן הזה הוא שהאילנות מתקבצים שם והם הזרועות שבאין בגן ע"י הו' בעדן שורש הגן הוא בעדן. שהעדן היא חכמת אלהים וזהו מקדם, שהעדן הוא מן הויה ראשונה:
ד"ה וישם שם את האדם אשר יצר האדם וישם שם את האדם אשר יצר האדם הזה הוא ת"ת ועומד באמצע הגן א"כ הגן הוא היסוד שהוא גן הזרועות, וכשם שהיסוד הוא גן לזרועות כן העטרה הוא גן ליסו"ד ולת"ת ולכל הספירות. כענין שנאמר גן נעול אחותי כלה וקראו נעול כי היה פרוץ וצריך גדר והשקאה ועבודה וזהו לעבדה ולשמרה. ובמה גדרה בשוקיים נצח והוד והצמחים הם שרי האומות ומסתפקים כלם הנהר היוצא מעדן והאדם בתוך הגן כענין כי שמי בקרבו:
ד"ה ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ראה עתה והבן כי אחר שנטעם קודם הצמיחה בארץ. היתה העטרה אדומה. וזהו ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה ר"ל כל הוא היסוד, עץ הוא הת"ת, וצמחו בעטרה, וקודם צמיחתן היתה אדומה. נחמד למראה ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ויוסף ויעקב שוים. ועץ החיים בתוך הגן הוא א' וי' שבשם אדנ"י הוא י"ה שבשם אלהים. ועץ הדעת ר"ל המכריע המקבלים מהזרועות וזהו יודע טוב ורע. א"ל ר' ומהו וטוב למאכל, א"ל הוא שנאמר ורבקה אוהבת את יעקב. א"ל ר' ולמה ועץ החיים, א"ל ה' בינה חיים חכמה וזהו שהרמיזו שכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו כי משם קבלת הכל, הוא שנאמר והחכמה תחיה בעליה כי משם מתחלקין המים ובאים לכמה צינורות שהוא הנהר הנגדר והמשקה כל האילנות בגן:
ד"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים א"ל ר' מהו ונהר א"ל לשון נהורא, א"ל אותו האור מהיכן יוצא, א"ל מעדן הוא חכמת אלהים היוצא בבינה ומהבינה לכולם. א"ל ר' א"כ יאמר ונהר משקה מאי יוצא. א"ל בני אם היה אומר משקה פעמים משקה פעמים אינו משקה לכן אמר יוצא שאינו פוסק מלהאיר שהאור והשפע הזך והטהור תמיד מתפשט במדות שהם גן. האמת פעמים בריבוי פעמים במועט, מ"מ לא מיעצר, וזהו שהרמיזו רז"ל שהטל לא מיעצר כענין שנאמר ונהר יוצא, א"ל ר' והלא נשאו ונתנו ואמרו שהטל מיעצר כמו שכתוב חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, א"ל בני לעולם הטל יורד עד העטרה הוא טל, ואם בני אדם אינם כדאים הוא מתהפך לל"ט כי העטרה הוא הדין והוא מהפכהו, והכי אמר אליהו ז"ל יתהפך הט"ל ויהיה ל"ט ונמצא שזה מיעצר וזה לא מיעצר. וראה והבן ונהר יוצא מ' אות קטן ונעלם מכל האותיות להשקות את הגן, את
הוא העטרה גן הוא היסוד, והיה לארבעה ראשים זהו ד' שהוא נעלם הי' כי היו"ד נעלמו ו"ד, ואמר שגם הגן שהוא היסוד ישפיע לגן שהוא הד' והנה גם שניהם ביו"ד, א"ל ר' א"כ יכתוב והיה לארבעה מהו ראשים, א"ל אלה הם הארבעה מחנות שכינה המקבלים ממרכבה העליונה והם גדולה גבורה תפארת עטרה, א"ל מהו מלת ראשים, א"ל אותיות שי"ר א"ם ר"ל המשוררים, א"ל ולמה נכתב ומשם יפרד בו' יכתוב משם, א"ל משם רומז בעטרה והו' עמו שאם היה אומר משם יפרד א"כ אתה נותן יד לפושעים אלא לעולם הו' עם משה ומשניהם ישתו וירוו שלמטה מהם, א"ל ר' ומאי פירוש יפרד, א"ל לא ראית מימיך ירדף זהו ירדף אויב נפשי וירמוס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה, ר"ל אז העטרה שהוא כבודי לעפר שהיא הבינה תשכן סלה:
ד"ה שם האחד פישון הוא הסובב את כל שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח ואבן השהם, ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש, ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, והנהר הרביעי הוא פרת. שם הא' פישון הוא חסד עולם הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, החוילה הוא הפחד אשר משם נאצל הנחש שפתה את חוה והנה חוילה מגזירת חוה ושניהם מדין נחש. ופישון הוא החסד הסובב החוילה הוא הפחד כי גבוה מעל גבוה שומר ובחוילה שם הזהב שנאמר מצפון זהב יאתה זהו הנהר הראשון. והשני הוא גיחון המקבל המשכה מן החסד. והנה הפחד שהוא גיחון מקבל מן החסד שהוא פישון. והג' הוא תפארת ישראל ההולך קדמת אשור ר"ל ממזרח כ"י שהיא מעוטרת ממנו. והרביעי הוא פרת הוא כ"י. א"ל ר' מהו פישון, א"ל מלשון ריבוי שהחסד משקה כל הבנין. א"ל ר' אם תוכל להראות לי בכח שהחסד האציל הפחד ובתוכו היה בכח, א"ל ברוך שהכה אותך בעורון גדול
כזה פישון הוא אותיות פ"ו ישן מלמד שבו בכח, א"ל פ"ו הפ' הוא העטרה והו' הוא ת"ת ונעשו שניהם מלה אחת פ"ו, מי הוא המחברם הוא החסד זהו פישון. ועוד תמלאהו פ"ה יו"ד שי"ן ו"ו נו"ן אותיות שניות עולה ג"ל והנה בו הדין הקשה והרפה שהג"ל רומז בעטרה ויש לו אותיות שלישית ועולים לבדם ד' פעמים יהו"ה, הם ארבעת רגלי מרכבה והיא המשקה את כולם. א"ל ידעת בני מי הוא הממית ומבקש נפש משה א"ל לא, א"ל תעלה פישון בחשבונו ועולה מת"ו וזהו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, א"ל ר' ויש לו כח לזה הנהר להמית האנשים המבקשים נפש משרע"ה והלא הוא שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, א"ל בני למי היה מדבר אברהם והיה מבקש ממנו ממי שהוא למעלה ממנו א"כ הוא שגזר להמית. וראה פישון הפ' היא העטרה נאחז בי' שהוא החכמה ומשך הו' שהוא היסוד נאחז בש' שהוא בינה והנ' שהוא הת"ת גם הוא נאחז בבינה, והאיך לא יהרוג השונאים. א"ל אחר שאמר והיה לארבעה
ראשים יאמר הא' פישון והב' גיחון ואל יאמר ושם. א"ל בני הפכהו והוא מ"ש ר"ל לא מ"ש מתוך האהל אם רב ואם מעט. א"ל ולמה אמר הסובב ולא אמר ההולך, א"ל מצד הפחד צריך שמירה כי עליו נאמר אף חובב עמים והחסד מסבבו ברחמים כחומה הסובבת את יושביה, א"ל מטו את כל ארץ יאמר הסובב החוילה, א"ל כשם שהפח"ד צריך שמירה כן העטרה ויסוד הנקראים א"ת כל צריכין שמירה מן החסד כי הם ארץ החוילה שהוא הפחד שכן כתיב ביסוד לפניו ילך דבר, וכל כוחות החיצונים מסבבים אותו הם השערות שבמעור, א"ל ומהו מלת החוילה א"ל ס"ד, א"ל על ס"ד אני שואל, א"ל החוילה עולה ס"ד, א"ל מהו ס"ד, א"ל משם נאצלה הס"ם ותנ"י וניעור ולילי"ת כי כולם נחשים צפעונים מצפון תפתח הרעה, ומנלן שהוא לשון נח"ש, א"ל הפכהו ל"ה חיו"ה. א"ל מהו אשר שם הזהב, א"ל בני הכל ממלך העליון והוא גזר להיות השפעת הפחד הנקרא זהב בעטרה הנקרא ש"ם, ואש"ר הוא הגוזר הוא
כ"ע, א"ל היינו חויה לה, א"ל שם ברמז וכאן מבואר, ואמר את ארץ החוילה, א"ל בני זה הה' האציל האדם והנה יעקב בן יצחק, א"ל האיך תוכיח א"ל ה' בכללו עולה אד"ם, א"ל כזה לא שמעתי, א"ל ה' ראשון וה' אחרון וה' נעלם כלל הג' ההי"ן עולה אד"ם. ומלת שם מה מורה, א"ל הפכהו והוא מ"ש ר"ל כשהחסד שם בעטרה החוילה מ"ש משם, ומלת הזהב מה מורה, א"ל הז' מורה במדת החסד שהופך פניו לכל הז', הה' הוא אחר הז' ורמז הה' בפחד יצחק והוא כסא לחסד זהו הה' אחר הז', והב' לומר לך אע"פ שזה כסא לזה חכמת אלהים הנקרא ב' הוא אצילתם, זהו לי הכסף ולי הזהב, והיה מן הדין לומר לי הכסף והזהב ולמה אמר ולי אלא הכסף מצד ימין וזהב מצד שמאל, איזה משניהם יותר באפשרי של ימין, א"ל א"כ זה ירווה העניים והאביונים וינהיגם בנחת כי העניים האלו קודמים להם העונות ואם שמחים בחלקם שצערם לנח נפשם כענין איזה עשיר השמח בחלקו אשר הקב"ה מפרנסו מצד החסד ולא
מצד זכותו א"כ עליו נאמר ימינך ה' נאדרי בכח, ואם אינו שמח בחלקו לנח נפשו אלא צועק אחר ממונו נפשו תדחה ותאבד והוא פקדון השם אז ימינך ה' תרעץ אויב, ומי הוא זה הזהב שנמסר בידו לאבדו ונקרא שמו זהב העולה י"ד והנה יד ה' הויה במקנך, ומי הוא הגוזר ב' בראשית הוא חכמת אלהים וה' כסא לז' וזהו הה' יש לו ה' נעלם והוא בתו של חסד, ואחר שנצטיירה בבית החסד היא מוכרחת להיות טובה ורעננה ונעימה ושלימה ועליה נאמר כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ואחר שהיא בת מלך למי ישאנה ודאי מבקש בן מלך להשיאה, השיאה לבן מלך הוא בן בנו והלבישם אבנים טובות ומרגליות, שם הבדולח ואבן השוהם ראוי לבן מלך לאהוב אותה אבל מה יעשה לשבת עמה תמיד כל היום א"א להניחה ולצאת יכעוס אביה מה עשה עשה חלון בינו לבינה וכל זמן שצריכה היא לבעלה או בעלה לה מתחברים דרך החלון, וכן אם היא לאביה או אביה לה ג"כ מתחברים דרך החלון ואפ"ה משבצות זהב לבושה
ששפע הפחד אליה לעולם ועם כל זה וזהב הארץ ההוא טוב שהת"ת נקרא טוב ומשך הו' לעולם עמה ואינם מניחים אותה עם הזהב לבדו, א"ל עד מתי תדבר, אדבר גם אני, אמת כי טוב רומז בתפארת והו' של וזהב רומז למשך הו' א"כ ההוא למה נכתב בו' וננקד בחירק יכתוב ביו"ד, א"ל הו' וזהב והז' ההוא רומזים בו' ומשך הו' וטוב הט' ביסוד והו' בת"ת, ומאין להם הכח להיות כובשים זהב היורד בארץ וב' חכמת אלהים זהו טוב שבכל זמן שאתה מוצא להם כח צריכין להעיד מאין להם הכח, ומהו שם הבדולח, א"ל בני אלה מ"ט שערים