להאחז מן הרחמים עושה ואין לו כח לעשות דין, ואם יאמר לו לעשות דין אינו יכול לעשות רחמים, מ"מ דין ורחמים אינו יכול לעשות בפעם אחד שניהם, הדין והרחמים באים אל הת"ת ואינו שולח שניהם בבת אחת אלא או זה או זה שהדיין לפניו וכפי הדין כן פורע, מ"מ מלאך אחד עושה מאה שליחויות בפעם אחת או הכל דין או הכל רחמים, הוא שארז"ל מיכאל שבישר את שרה הלך משם להציל את לוט יען שהכל הוא רחמים. א"ל ר' מהו שאמר הוא שמו, א"ל כל מה שימשוך מלמעלה אותו ישפיע, הוא שמו ר"ל בגזירת כ"ע הנק' הוי"ה ששמו הוא יהו"ה י"ה מתרבע רכ"ה ו"ה מתרבע קכ"א ושניהם עולים בגי' שמו: ד"ה ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ר"ל ויקרא האדם המשיך שמות פעולות המשפיעים לכל הבהמה ר"ל השפיע לכל הוא היסוד, הבהמה הם המלאכים מצד הפחד, ולכל חית השדה היא העטרה דרך היסוד, רק בחיבור שהוא עזר לא מצא לא המשיך שהעזר הוא החיבור רק כנגדו, א"ל ר' הרבה סבלתי עד עתה מהו לכל הבהמה, א"ל לכל עולה ף' הוא פחד, א"ל ר' א"כ הבהמה מה מורה, א"ל בהמה על בהמה שואל אבל הכוונה היא כך לכל הבהמה כלל הדברים כל הנאחז מן הפחד הוא מלת ע"ז שמלת לכל מתהפך כלל הבהמה בגימ' ע"ז ע"ה, א"ל ויאמר לעוף השמים, א"ל הנאחז מן השמים הוא חסד עולם, אז הו' ומשך הו' עמו בהכרח. א"ל ויאמר לכל חית השדה מאי ולכל, א"ל חיה מהיכן יונקת מפחד הנקרא אלהים ולכן אמר ולכל להורות הענין שמלת ולכל עולה פ"ו: ד"ה ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. בא וראה בני כמה היה אוהב הת"ת להיות עם השכינה גוף אחד עד שאמר לו הקב"ה להאצילו הוא שנאמר ויפל ה' אלהים, א"ל ר' מהו הנפילה שהפיל עליו, א"ל סתם הצינור הימין והפיל עליו צינור השמאל הוא שנאמר ויישן כענין ויעקב איש תם מן הרחמים, וכענין אימה חשיכה נופלת עליו. ויקח אחת מצלעותיו ויקח האציל אחת היא השכינה מצלעותיו מהדין שנשאר עליו. ויסגור בשר תחתנה אז פתח צינור הימין ונשאר הזכר בדין וברחמים והנקבה בדין, ועל שהוא מוריד עליה הרחמים ומכבה הדין נקראת רפה. והבשר והצלע להרמיז רך וקשה שהבשר רך והצלע קשה, וזהו והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ובע"ש בין השמשות קודם שנאצלה העטרה היה בורא רוחות רעים ושידין מצד השפעת הפחד עד שנאצלה העטרה והעטיר המלך בעניינה ובתיקונה ויושבת לפניו אז הניח לאותן הבריות ולא אשתלמו כי כשנאצלה אז אמר הת"ת אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי, והכוונה אתי היית בתוך ההויות הסתומות והעמוקות בחכמה זהו מלבנון. אתי מלבנון תבואי כי משם נאצלו שניהם הוא שנאמר וחכמת שלמה בנתיב נצבה, והרמז בזה שעולם אינו מתקיים זולתם, כי עתה ראה והבן מה ענתה האשה לאיש לכה דודי נצא השדה לטייל ולא אשב בעיר תמיד, א"ל נקראת עטרה שנאמר בעטרה שעטרה לו אמו, ונקרא לב שנאמר ויאמר יהוה אל לבו, א"ל בני נקרא לב כאדם האוהב את לבו, וכל זה למה כי ל"ב נתיבות החכמה סתומים, שבהם נברא העולם ונתנו לד"ו פרצופים, ואומר לך למה הדבר דומה, למלך אחד שהיה לו ל"ב חדרים ולכל חדר וחדר היה לו נתיב נאה שיכנס המלך בהן לחדריו, והיה לו בת ונתן לה כל הל"ב חדרים נתנה לבן מלך אהובה וקראה לבו הוא שנאמר ויאמר ה' אל לבו, גם קראה אחותו כי במקום אחד היו שניהם בכח, גם קראה אמו, א"ל ר' בת ואם למה קראה, א"ל בת היה שמה כמ"ש בת היה לאברהם ובכל שמה, מאי ובכל שמה אלא בת ובכל שמה ובא הו' במקום, גם א"ל אמו אם שמה כי היא היתה אם כל חי, והכי אמר בן המלך הנקרא אחות ולב ובת ואם שלי הוא ולי נתנה. א"ל ר' ולמה נקראת עטרה ולמה תדיחני בדברים הללו כאלו שאינם יסודם, א"ל שמעוני מלך א' היה לו בת והיה אוהבה אהבה עזה וקראה בתי שנאמר שמעי בת וראי והטי אזנך לא זז מחיבתה עד שקראה אמי שנאמר לאמי אלי האזינו. א"ל ר' מהו ויקח אחת מצלעותיו, א"ל אחת היא יונתי תמתי שהשכינה נקראת יונתי תמתי, א"ל ר' למה נקראת תמתי, א"ל הוא מלשון תאומים בבטנה והכי אמר יונתי תאומתי, א"ל ר' מה זאת שאמר פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, א"ל אחותי במצרים שנתאחדה לי בשני מצות בדם פסח ובדם מילה, רעיתי בים שנתרעו לי ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, יונתי במרה שנצטוינו לי כיונה במצותיה, תמתי בסיני שנתאמו בי ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, א"ל עד כאן, א"ל תמתי הכי אומר הת"ת תומייתי אתי לא אני גדול ממך ולא את גדול ממני מכאן יש להבין בני מה מעלה יש לה להאשה שהרי בזמן שיש צער מלמטה גורמת צער מלמעלה. וכשהאשה יש לה צער מלמעלה אז האיש מצטער על צערה זהו שקראה תאומתי, כמו התאומות חש א' מהם בראש חבירו מרגיש כך הד"ו פרצופים, וז"ש עמו אנכי בצרה התפארת מצטער בגלות השכינה. עתה בני ראה גם ראה מה גורם אדם גשמי למעלה בעשותו לאשתו אונאה למטה ואפי' בדיבור ואצ"ל בהכאה שהכניס עצמו בהכאה זו בכת הרשעים ועליו נאמר לרשע למה תכה ריעך, ונמצאים אנשי רשע ואינם שוקלים בדעתם לומר שהעולם אינו שלו א"כ בעל העולם למה הביאני בעולמו לא לקנות הון להניחו לאחרים ולא לבנות בניינים ולעוזבם לזרים והוא ירד תחת הארץ ולא להתענג במיני מאכלים כי רגעים מועטים הם ליתן חשבון ושמת סכין בלועך ולא למלאות תאותו ברוב נשים כי חללת ברית אלהיך, גם דברי שחוק הוללת וסכלות, רק פת במלח תאכל ואת ה' תעבוד, ודע כי ימי חייך מועטים הם ורוחו אין בידך רק ביד ה' בעל העולם ולא תדע מתי יקחנה, ע"כ יש לך לבקש כל דבר שתוכל לעשות לאהוב אותו ואהבת את ה' אלהיך ללמוד חכמתו ולחפש האמונה עד שיכיר ויתבונן דרכיו ומעשה השם ולשמור מצותיו, אם כך יעשה אז השם יפקח עיני שכלו ויחדש בקרבו רוח אחרת ואז יהיה בחייו אהוב לבעל הבית ונפשו תדבק בו וישבע שובע שמחות את פניו כל זה בחייו, ובהפרדו מהגויה תהיינה נעימות ימין אלהיו עליו נצח, והנה מי שהשיג זו המעלה שזוכר השם ומעשיו ונפלאותיו לא יסורו מלבו ולא ידבר בפיו רמיה זה מעולם לא יבא נזק בבית אלהים, ואם אינו הולך את ה' אבל עושה הון שלא כמשפט ובונה בניינים ועובר זמנו לריק ולהבל ומכה ובועל ואין לו בושת או עושה אונאה לאשתו ומוליד צער בעליונים יהי רצון שיניח הונו לאויביו ובניניו לזרים ואשתו המוכה באונאה תפרוד ממנו היא תשכון באהלי צדק והוא ישכון באהלי רשע, ואין עוד מלבדו כתיב אשר הכל בדין ובצדק. ועתה אודיעך בני ענינים גדולים שדיברו התנאים ע"ה על אצילות השכינה ועל התחברות פנים אל פנים ותשמע דבריהם ותתמה איך היו נזהרים מלגלות סודות אלהים, תנא אחד אומר מהו הצלע הוא מדרך הצלע וכמו ולצלע המשכן שנית. ותנא א' אומר צלע אחד מבין ב' צלעות, ראה בני דבריהם כמה הם סתומים כי מה שאמר ולצלע המשכן שנית רומז שנאצלה מן הפחד לבד ומ"ש צלע מבין ב' הצלעות רומז לצלעות עליונות, ועל זה אצילות הוא אצילות השכינה אמר הכתוב ונטעתיך שורק כלה זרע אמת כלה חסר ו' לומר שרומז לכלה הכלולה מן הכל שהוא זרע אמת, מכאן תבין ותשכיל בני הסוד חתן וכלה ומצות פריה ורביה, ודע לך בני באמת כי כל ההויות כמער איש ולויות כאיש המעורה בלויה שלו, ראה בני דברים נעלמים ועתה אומר לך קושט דברי אמת שעליהם אין לפרכס ואין לזוז ואין לשאול כי מושאלים הם מפי מלאך אלהים מלאך ממש, ודע כי עה"ז הוא צל לעולם העליון ז"ש התנא כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא מנגד שנאמר גם את זה לעומת זה ברא אלהים, וגם בפ' המוכר ספינה ארז"ל אמר ר' יהודא כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה ברא, ראה והבן כי הכל הוא דוגמא עליונה ומה מעלה גדולה יש לו פריה ורביה כי בשבת כשמתחברין המלך עם המלכה פנים בפנים דרך החלון הוא היסוד אז נעשים גוף אחד וכל העולם מתברכין ועומדים בשלוה ובחדוה ובהשקט, ושמע בני מה הרמיזו חכמים בדבריהם שאמרו אוקירו לנשייכו ותתעשרו כענין מצפון זהב יאתה וכענין שארז"ל חדשים לקטרת באו והפיסו, והכוונה בעבור שהאשה היא דוגמת השכינה ע"כ ארז"ל אוקירו נשייכו, ועתה בני שמע מה שהרמיז תנא א' אמר כל המבטל פריה ורביה מעלין עליו כאלו שופך דמים ומבטל הדמות, והכוונה כי הגורם חסרון רחמים מן האשה ואז מקבלת מן הפחד וממעט הדמות מן הצלם הוא ת"ת להעשות חצי אדם כאשר אמרנו. ותנא אחד אמר גורם לשכינה שתסתלק מישראל הוא שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך אין שכינה שורה, על מה שורה על עצים ועל אבנים. והנה בני זה הרמז ידוע כי בזמן שהשפעת האיש באשה כן גם למעלה, והמהפך בהיפך ודוחק רגלי השכינה וממעט דמותה והכוונה כי אז רגליה יורדת מות ומה שלמטה ממנה נקראים רגליה והם דחוקים מצד הדין שאין להם רחמים כלל כי השכינה נסתלקה מישראל. ועתה שמע בני מה הרמיזו עוד בדבריהם אמרו רבנן ז"ל אין השכינה שורה פחות מך"ב אלף ישראל, והרי שהיה כ"ב אלפים פחות אחד והנה אשה הגונה וראויה ומעוברת באה עכ"פ ראויה להצטרף ובבואה יצא כלב ונבח בה והפילה ונסתלקה השכינה מישראל. מי גרם לשכינה שתסתלק בעל הכלב, מכאן אמרו המגדל כלב רע בתוך ביתו חייב נדוי מדה כנגד מדה: ד"ה וראה והבן עתה בני עומק דבריהם וראה והבן עתה בני עומק דבריהם סודות נעלמים מאד מאד, ושמע ביאורם. דע בני שיש שכינה לשכינה והוא הבינה כענין שארז"ל שכינה עלאה שכינה תתאה ועתה תבין כ"ב אלפים הוא היסו"ד והעטר"ה והתפאר"ת הוא היה חסר משם וזהו פחות אחד. וכראות הבינה שהם ראוים להצטרף נתעברה ברחמים והיתה יורדת וזה הרשע שממעט השפע מאשתו או עשה עבירה אחת מיד יצא הכלב כנגדה הוא הפחד ותבע דינו ומיד הפילה רחמים ולא שרתה בישראל להזדווג בבת זוגה, מי גרם כל זה בעל הכלב ר"ל בעל העון ע"כ חייב נדוי הוא התרחקות מישראל מדה כנגד מדה, אוי לו למי שממעט את הדמות במעשיו, ועוד תראה כח שכר הזיווג וג' עדים מעידים ע"ז, תורה נביאים וכתובים. תורה מה' יצא הדבר. נביאים בשמשון נאמר ואביו ואמו לא ידעו כי מה' יצא הדבר. כתובים מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ואם תראה בני מה הוסיפו בדבריהם ז"ל אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו, והכל הוא לרמוז לבת זוג העליון, ואלולי שהיא עשירית לבנין אבל היתה יורשת מנכסי אביה חלק כחלק אבל היא עשירית לבנין ונוטלת עישור נכסים ואין כאן מקומו אבל במקומו שהוא בנחלות אבארהו בע"ה. א"ל ר' אמת אמרת כי השפעת איש באשה מצוה מ"מ אימתי, א"ל בחצות לילה וכך הוא בני שכל מי שרוצה להתקדש ברצון קונו לא ישמש אלא בחצות לילה ולהלאה שבאותה שעה הקב"ה בגן עדן ובההוא שעתא עליונים מתקדשים, גם התחתונים בההוא שעתא צריכין להתקדש, אבל קודם חצות פועלת דין ואין לחסום שור בדישו, ולא נברא אדם לעשות כרצונו כי ניתנו לו דרך ללכת ועל כן יביאהו אלהים במשפט ואין ספק כי קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי והוא יבחר הטוב והרע, ות"ח המכירים את בוראם בחצות הלילה מתגברים ויושבים ועוסקים בתורה וכוונתם להתחבר בכ"י לשבח מלכא קדישא ובליל שבת שהזווג הרוחני היא בשבת וכולם באים שם גם הת"ח משתמשים אז וזהו בנים אתם לה' אלהיכם, וכתיב קדושים תהיו שמקדשים עצמן בתשמיש, הוא שארז"ל עונתן של ת"ח מע"ש לע"ש, וכוונתם לחבר השבתות את שבתותי תשמרו. גם שמע בני מאמר אחד והוא כיון שהמלכה יושבת אצל המלך ונתחברו פנים בפנים מי הוא הנכנס ביניהם ומי הוא המתקרב אצלם עונתן של ת"ח שיודעים סודות התורה והחיבור משבת לשבת, וכשנתחברו והאירו אז כולם מתחברין זה עם זה ואיתקנו עליונים ותחתונים, ועל הזיווג הזה הטהור אמר הכתוב וירחמיאל נשא אשה אחרת ושמה עטרה, ונקראת עטרה שבה מעוטרת כל הספירות אשר לפניה והיא כלולה מכולן, וא"כ קבל תשובה על מה שנקראת העטרה ועל שהיא כלולה מכולם עשה שהמע"ה שש מעלות לכסא וכיון לחברם יחד ולא יהיה קיצוץ ביניהם, זהו שנאמר ורוח אחד לכל, וכתיב עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש: ד"ה וראה והבן בזה הפסוק תראה יחוד וראה והבן בזה הפסוק תראה יחוד ציון בירושלים יחוד מדת הרחמים במדת הדין, ויחוד ירושלים בת"ת ישראל הוא, אלא שייחד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ואם תרצה לדעת כמה גדול המכוין בזיווג לש"ש שהרי ארז"ל כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם וכו': ד"ה הכלל יהיה בידך שכל דבר שצריך הכלל יהיה בידך שכל דבר שצריך האדם לעשות צריך לעשותו כמעשה העליונים שכל מה שעושה אדם ר"ל למטה כך נעשה מלמעלה, וזהו שדימה הקב"ה את ישראל לחתן וכלה הוא שנאמר ומשוש חתן וכלה ישיש עליך אלהיך, ואחר שכך הוא צריך האדם לקדש עצמו. ועוד אל יאמר האדם שלום עליך נפשי כי לא בראו רק אביו ואמו ואין להקב"ה חלק בו ששלש שותפים יש באדם הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע הלובן, ואמו מזרעת האודם, כי כן הוא שהזרע האב הוא מצד הרחמים כרחם אב כו', וזרע האם מצד הדין ע"כ זה לבן וזה אדום, והמוח שהוא לבן הוא מוח הראש הוא מאביו, וכל התולדות וההמשכות של פניו שכן הדוגמא למעלה שמוח הבן הוא הת"ת ממוח האב הוא החכמה נמשך, וע"כ המוח כמו היוד לפי שהי' רומז בחכמה, ולכן כשיבא שום דבר על הספירה במוח מיד הוא מבולבל בדעתו, וכל תולדת האדם הם במוח בכח, ומן הכח יפרדו, ועל המוח יש רשימות דקות מאוד, ועל שבמוח כל תולדות אדם בכח ע"כ אמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך ר"ל דמו ודמי זרעו כי לא אמר דם אלא דמי, והטיפה שהולד נוצר מן המוח נמשכת ומתפשטת בחוט השדרה ומשם לגידין מכאן ומכאן עד הברית ומן הברית מקבלת האשה. ועתה בני הבן שדוגמת אדם ממש הוא במרכבה העליונה ואיך שהאציל נאצל מן הוי"ה הא' הנרמז במוח ויורד לחוט השדרה הרומז לת"ת ישראל ומשם ליסוד הוא הברית ומן הברית לאשה ומן האשה בעולם השפל. וראה עתה בני והבן קדושת האדם והטיפה שנוצר ממנה מה רומזת אשרינו אשרי יולדתינו המקדש עצמו בשעת תשמיש, ואשרי הולד הנוצר מן הטיפה ההוא כי כפי המחשבה הזכה ונקיה כן יהיה העובר. ראה בני ענין גדול ומי שאינו חס על נפשו לקדש עצמו לא ימשוך נפש טהור לבנו. זכאים אתם צדיקים שמשתדלים בתורה ויודעים דרכי השם ומקדשים עצמם בקדושת הקב"ה, ובעבור זה מושכים רוח קדושה מלמעלה על בניהם כולם זכאים טהורים ונקיים ונקראים בני מלך בני קדושים. וי להם לעמי הארצות הרשעים שאינם עוסקים בתורה לדעת דרכי אלהים לקדש עצמם ואת בניהם, אבל הם משמשים מטתן באכזריות בעזות מצח בלא כוונה ובעבור זה בניהם ובני בניהם עזי נפש עזי פנים אינם מבחינים בעזותם בין צדיק לרשע, כי באמת מסטרא דמסאבא אינון כי אביהם המשיכו להם הנפש הזאת מסטרא דמסאבא, זהו ונטמתם בם אתא למסאבא מסאבין ליה. וראה פחיתות ונבזית עזות וטומאה השרושה עמהם ישלם להם השם כפעלם, ואם היה מבין את האמור בשעה שמכניסין אותו לחופה ומברכין אותו בשבע ברכות לא היה להם לשום בדעתם לומר מה הם הז' ברכות האלו, אבל הוא עומד כאבן דומם גם הם בעונותינו אינו מברכים בעדו רק מברכים האשה לעשות התעוררות למעלה שהאשה צריכה להתברך בשבע ברכות כי האשה השביעית ומקבלת מו' קצוות שפע וברכה, וע"כ מברכים כל הנשים בשבע ברכות ועל ידיה מתברכת גם כנס"י. א"ל ר' עדיין לא השלמת דבריך, א"ל בני ברוך פוקח עורים ופותח פי אלמים, א"ל רבי א"כ ברוך עוזר דלים ואמור, כל כך מספיקים לה להאשה שבע ברכות שאין צריכה מן המעשר הלא גם השביעי מן העשירי מלמעלה למטה מתברכין הלא תראה שעל השבעה אומר העניים והאביונים מבקשים מים ואי"ן, א"ל כשמברכין בשבע ברכות אז הם מבורכים למעלה כי מזכירין אותם ברמז כענין שאומר ששון ושמחה חתן וכלה גילה ודיצה אהבה אחוה שלום וריעות. והנה התעוררות על העשר, אוי למוסיף עשר ולא אחד עשר ואוי לגורע עשר ולא תשע: ד"ה ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. א"ל ר' מאי ויבן יאמר ויברא או ויצר או ויעש, א"ל בני זו האשה היא משלמת הבנין ע"כ אמר ויבן כלומר כבר נשלם סדר הבנין. את הצלע הוא הצד הקשה, וע"כ תביר במלת הצלע כי מתוך הקושי נשברת. אש"ר הוא שגזר ונלקח הצלע מן האדם, לאשה נפתח הל' בפת"ח וגם נטעם באתנ"ח כי בעת האשה א' הן שבא מקום להשפיע האדם כי העולם אינו ראוי לקבל ממנו והיא עשויה פתוח לקבל בהכרח, ואחר שנאצלה ממנו ונעשו שנים חזר והביאה אצלו ונעשה אחד, ועתה יש לך לשמוע פעמים הם שני גופים ופעמים הם גוף אחד: ד"ה ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. ויאמר הוא דין שעמד האדם להשפיע אליה דין הנשפע אליו מן הפחד, ואמר הקב"ה תשפיע אליה מה שבא אליך דין ורחמים, ואז אמר האדם שהוא התפארת, זאת היא העטרה, ואמר לה הפעם שיבא עצם הוא דין מעצמי אשפיע לך ובשר הוא הרחמים מבשרי אשפיע לך. לזאת שהיא ברוכה יקרא