# ספר הפליאה — קטע 75

[קריאה בקורא](/reader/kabala-113916680ec8/1/75/)

<div lang="he" dir="rtl">

ורגל דהיינו ברשות הרבים החמיר בקרן לחייב חצי נזק מקום שהחמיר בשן ורגל דהיינו חצי 
נזק אינו דין שנחמיר בקרן לחייב נזק שלם (ופריך) מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר 
בקרן שאין הזיקו מצוי, מה עשה זה הבליע הפירכא בק&quot;ו והחזיק הק&quot;ו ואמר מקום שהקל 
בר&quot;ה בשן ורגל אע&quot;ג דהזיקו מצוי החמיר בקרן אע&quot;פ שאין הזיקו מצוי לחייב חצי נזק, 
מקום שהחמיר בשן ורגל דהיזיקו מצוי דהיינו בחצר הניזק אינו דין שנחמיר בקרן אע&quot;פ 
שאין הזיקו מצוי לחייבו נזק שלם, רבונא דעלמא היש משפט מעוקם כזה פסיק רישא ולא 
ימות ואדרבא שכשנפסק ראשו יתרפא ויחיה וא&quot;כ דהכי הוא בחנם לוחמים עם בעלי הק&quot;ו כי 
הם נותנים כלי המלחמה ומתחזקים ואם כדבריו של זה שטרף חרב של חבירו והוא הפרכא שלו 
א&quot;כ כמוהו יעשו כולם יטרפו כלי זיין של לוחמיהם ויבליעם בתוך שלהם, וא&quot;ת הדין עמהם 
לעשות כך א&quot;כ הא דאמרינן בפ&quot;ק דזבחים שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה מק&quot;ו ומה במקום 


שאומר הריני שוחט חוץ לזמנו כשר וכו&#x27; ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת וכו&#x27;, ואם הדין 
להבליע יבליע גם זה ויאמר ומה במקום שאומר הריני שוחט על מנת לאוכלה חוץ לזמנו אע&quot;ג 
דאיכא כרת וכו&#x27; ולא הבליע אלא הסכים לדעתו. וראה ר&#x27; למען קדוש ישראל שתבחר לשונם 
שאחד הוא איש חמסן או שהדין עמו, אבל האחר הוא איש רחמן ומוותר דינו ולדברי המבליע 
ינצח משה לקב&quot;ה כי משה עשה ק&quot;ו להפטר ומה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני 
פרעה והקב&quot;ה עשה לו פירכא מה לבני ישראל דין הוא שלא שמעו מקוצר רוח וכו&#x27; תאמר 
לפרעה וכו&#x27;, והנה אחר שבורח משה מן השליחות יש לו כח להעמיד הק&quot;ו ולפטור כי נראה 
משום דהקב&quot;ה פריך לו שלחו הא לא פריך ליה לא שלחו דאס&quot;ד אף על פי שלא פריך היה שלחו 
אם כן אמאי פריך ליה ומה צורך אלא ע&quot;כ אי לא פריך ליה לא הוי שלחו, אי הכי היה לו 
למשה לבלוע הפרכא בתוך הק&quot;ו וליפטר שהרי אין פרכא יותר ויאמר ומה בני ישראל אף על 


גב דאית להם קוצר רוח והואיל ויצאו מעבדות לחירות היה להם וודאי לשמוע ולא שמעו 
וכו&#x27;, ועוד ר&#x27; מי הוא שיראה הענינים המהופכים האלה ולא ישחוק ולמה שלחו השם אחרי 
שאמר לו משה סיבה מונעת ואם הקב&quot;ה יודע האמת שאין מניעה אם כן מה צורך לפרוך ואם 
היה צריך לפרוך יפרוך פרכא שאינה נבלעת שלא ישאר הניצוח למשה ויאמר העולם משה נצח 
להקב&quot;ה. אבל דע לך ר&#x27; שאם לא תאמר הענינים האלה מה הם אהיה במבוכה גדולה במשפטי 
התורה כי אני רואה תנאים גדולים שבמקום דפריך מקרא אינו רשאי להבליע כענין מה לחוץ 
לזמנו שכן כרת וכענין הק&quot;ו דמשה שהפרכא מקרא דקוצר רוח ובעבור שהוא קרא אינו מבליע 
אותו אבל במקום שאין הפרכא מקרא בפירוש מבליע אותו כענין מה לשן ורגל שהזיקו מצוי, 
ומ&quot;מ מאי שנא כתוב ומאי שנא שאינו כתוב לעולם פרכא הוא דא&quot;כ לפי דברך תן הפרש בין 
ק&quot;ו כתוב לשאינו כתוב, וא&quot;ת אין הכי נמי הלא בתורת ק&quot;ו הולכים כולם, א&quot;ל בני מה 


שהיה לי לומר אמרתי בי&quot;ג מדות של ר&#x27; ישמעאל ובזמן שעברתי בהם עם אבי ז&quot;ל אני הייתי 
עוסק בחוקים אחרים והשם יעזרני ותשמעם כי עדיין לא עברנו אפי&#x27; בשליש מבראשית אבל 
אני יודע שאתה בקי בהם מאבי ז&quot;ל ובזמן שרציתי לעבור בהם גם אני הלך לחיי עד וחיי 
שבק לכל רבנן, א&quot;ל ר&#x27; בן ו&#x27; שנים הייתי ובתענית הייתי כשעברתי באלו המדות ואבי ז&quot;ל 
העמידני עליהם במשפט היושר. ודע באמת כי עולם השפל ניתן בד&quot;ו פרצופים לעונש ולשכר 
ולא לדבר אחר כי נעוץ סופו בתחלתו אבל הדרך הוא זה בהיות הת&quot;ת שהוא הכתב בפרכא הוא 
הקושיא אין מבליעין אותו אלא מניחין אותו לדין שנאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה 
אלי עשו כלה ואם לא אדעה, ולכן כל פרכא הכתובה בקרא פועלת להרוס הק&quot;ו בין כתוב הק&quot;ו 
בין שאינו כתוב הק&quot;ו ולכן לא עמד הק&quot;ו של משה כי הפרכא כתובה והק&quot;ו של משה נפרך 
ואין בדבריו כלום, אבל פרכא שאינו כתוב מבליעין אותו כי הדין בא מן ההוד והמדות 


שלמעלה מבליעין אותו הדין וכן משפט התורה ג&quot;כ. ועוד יש ק&quot;ו אחר חדא מתרתי והוא ק&quot;ו 
ממקומו ומה במקום שלא השוה קרבן לקרבן השוה מעשים למעשים ויש בו פרכא מה להנך שכן 
נכנסין לפני ולפנים וכו&#x27; וכיוצא בזה בפרק איזהו מקומן של זבחים, ומה בן צאן שלא קבע 
לו כהן קבע לו צפון וכו&#x27; ופריך מה לבן צאן. ועוד יש ק&quot;ו אי אמרינן דיו היכא דמיפרך 
ק&quot;ו והוא מחלוקת דר&#x27; טרפון ורבנן דר&#x27; טרפון אמר לא אמרינן דיו ורבנן סברי אמרינן 
דיו אפילו היכא דמיפרך ק&quot;ו והוא בסוף פרק כיצד הרגל אבל היכא דלא מפרך ק&quot;ו לכ&quot;ע 
אמרינן דיו. ואני רואה שאפילו היכא דלא מפרך ק&quot;ו איתא פלוגתא שהרי בבבא מציעא פ&#x27; 
השואל נראה שיש תנא שסובר דלא אמרינן דיו אפי&#x27; היכא דלא מפריך הק&quot;ו דקאמר התם הניחא 
למ&quot;ד דלית ליה דיו ואותו ק&quot;ו בדלא מפרך הוא אלא ע&quot;כ איני יכול לומר דבר אחר רק 
שנחלקו התנאים בק&quot;ו דלא מפרך דחד תנא אומר דכ&quot;ע אמרינן דיו וחד אמר אפי&#x27; בזה הק&quot;ו 


אית דפליג ואומר לא אמרינן דיו, וא&quot;כ ההוא דבב&quot;ק הוא למ&quot;ד דכ&quot;ע אית להו דיו היכא 
דלא מיפרך ק&quot;ו זהו תיקון לענין העיון אבל צריכין אנו לדעת מהו משפט דיו. ודע והבן 
שהעטרה באה מן הדין וע&quot;כ נקראת אשה מלשון אש ודיה להיותה כנדון שהנדון הוא הפחד 
והוא הדין והבא מן הדין הוא העטרה והנה הפחד הוא הדין הקשה והבינה דנה את העולם 
באותו דין הקשה ובא מבול לעולם עד שעשתה ברית עם העולם שלא לדונם באותו הדין, והנה 
אותו הדין הוא בכלל השבועה וגם הדין הרפה דיו להיות כנדון שלא להחריב העולם ולכן 
בכ&quot;מ שיבא הק&quot;ו אין לשנות דרך הזה שלעולם אומר דיו, והאומר אין אומרים דיו אף בזה 
הק&quot;ו הוא אומר וכי הבא מן הדין שהוא העטרה מעצמה פועלת רק נוטלת רשות ופועלת וכיון 
שכן הוא א&quot;כ איך תאמר דיו ואם הגוזר יגזור ח&quot;ו דין קשה יפול יותר לומר דיו והיכא 
דמפרך הק&quot;ו נמי פליגא דר&#x27; טרפון אומר הואיל ומפרך ומוסיף קושיא לבא מן הדין ונתבטל 


הבא מן הדין מצד הקושיא וא&quot;כ אין כאן דיו, ורבנן אומרים אפ&quot;ה משפטו כמשפט הק&quot;ו דלא 
מיפרך ואמרינן דיו. ועוד בענין קל וחומר ובענין תוכיח יש תנאי אחד דאין דנין ק&quot;ו 
מהלכה והוא שאמרו רז&quot;ל במסכת נזיר בפרק ז&#x27; פרק כהן גדול במשנת ר&quot;ע דנתי לפני ר&quot;א מה 
אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא 
אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ואמרינן שם משום דאין דנין קל 
וחומר מהלכה. וקאמר שם איבעיא להו עצם כשעורה ורביעית דם וכו&#x27;, וגמרינן ק&quot;ו על 
הפסוק ולא על הלכה וגם אין דנין משלש עשרה מדות על דבר הלכה וכן אין דנין יוכיח 
מהלכה, והכוונה במקום שבא הכח והלימוד מלמעלה לכנסת ישראל אותו הלימוד עומד בסיני 
הוא כ&quot;י ואין שם יותר חילוק ושאלה שכל הכוחות הסכימו בזה ולכן עליה אין להוסיף ואין 
לגרוע שאין יכולה יותר דבר בעולם וזהו הלכה למשה מסיני. ועוד אמרו רבותינו ז&quot;ל דאדם 


דן קל וחומר מעצמו והכוונה כי אינו דומה הילוך הקל וחומר כשאר המידות שהרי בבוא 
בתפארת השפעת הזרועות שהם קל וחומר ניתן להם הרשות לעשות כפי המקבלים וכן הדרך 
בתורתינו שאדם דן קל וחומר מעצמו. ועוד בדבר דאתא מדינא חדא מתרתי או חדא מתלת צ&quot;ל 
הצד השוה שבהם כאשר תמצא בבבא קמא ובקידושין בבבא קמא שממונך ושמירתן עליך אף אני 
אביא וכו&#x27;, ובפרק קמא דקדושין כסף שטר וביאה וכו&#x27;, וראה והבן שכן הדרך שהרי חסד 
תפארת ונצח יש להם צד השוה ברחמים פחד הוד ועטרה יש להם צד השוה בדין. יבא באף אף 
אני אביא יסוד אם לרחמים אם לדין שהיסוד אינו כתפארת וכנצח ברחמים וגם אינו כהוד 
וכעטרה בדין ואע&quot;פ שנאמר לפניו ילך דבר ולכן הוא בא במשפט הזה אף אני אביא יסוד וכן 
הדבר בדרכי התורה וע&quot;כ בתרי או בתלת נאמר דין הצד השוה שבהן ואף אני אביא. ועוד 
בענין קל וחומר פרכינן פרכא אף על גב דלא איתא מה לאשה שכן אינו במילה וזה הדבר לא 


היה ולא נברא כי איך תהיה במילה כי אין לה מעור, דאי אמרת בשלמא שהיה לה מעור והיתה 
פטורה שפיר קפרכית אלא השתא שאין לה מעור האיך תפרוך ממנה אלא הדין הוא כך כי העטרה 
אינו במילה ואפ&quot;ה יש לה קושי ממדת הדין הקשה א&quot;כ אף על גב דליתא פרכא היא. ועוד יש 
קל וחומר בן ק&quot;ו ובן בנו של ק&quot;ו כי אחר שלמד בקל וחומר ולקח דין לעצמו נותן אותו 
הדין לאחר מק&quot;ו וזהו ק&quot;ו בן ק&quot;ו. וכן הדין שהתפארת נאצל מהזרועות שהוא קל וחומר 
וע&quot;כ נקרא שמים אש ומים והאציל היסוד בזה הדין. ועוד קל וחומר לא עבדינן של רבנן 
בדרבנן וכ&quot;ש דרבנן בדאורייתא כדאמרינן בפרק ג&#x27; ממסכת ידים וחכמים אומרים אין שני 
עושה שני. א&quot;ל והלא כל כתבי הקודש שניות הם ומטמאין את הידים, א&quot;ל אין דנין דברי 
תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא מדברי סופרים כך מוכיח בפ&quot;ק קמא 
דשבת גבי י&quot;ח דבר שגזרו בו ביום, וזהו קשה מאד כי נהי שדברי תורה מדברי סופרים אין 


דנין שאין הגדול נתלה בקטן אלא דברי סופרים מדברי תורה אמאי לא והלא קטן נתלה 
בגדול, אלא הכוונה הוא כן שהקל וחומר הוא בא דרך אצילות וכיון שכן הוא א&quot;כ אין 
נאצלת האצילות אלא עד העטרה ולכן אין לדון דברי סופרים מדברי תורה בדין קל וחומר 
שדברי סופרים היא העטרה תורה שבע&quot;פ ולא באתה מדין הק&quot;ו אלא מהדין לבדו וע&quot;כ אין לה 
דין תורת קל וחומר, וגם דברי סופרים מדברי סופרים אין לדון שנראה תוספת אצילות 
ואדרבא אמר לעולמו די, ולא דברי תורה מדברי סופרים שהדבר מהופך והמשפט הזה דווקא 
בדין קל וחומר. ועוד ק&quot;ו דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי תיקו כל חדא אדוכתיה, 
והכוונה הוא כך כשעולם הוא בשוה שאין מכריעין לא הזכיות ולא העונות אז תובע הדין 
ותובע הזכות אלו הזרועות ואומר להם הבינה כל אחד יעמוד במקומו והקב&quot;ה משפיע הרחמים 
דרך הצינור האמצעי ומרחם על העולם. ועוד בדין ק&quot;ו יש היכא דאתיא חדא מתרתי פעמים 


בכולא דינא מחמת שיש פרכא בשני מלמדין שיש באחד משא&quot;כ בחבירו ויש דאתיא בפלגא דינא, 
והאמת כי יש ק&quot;ו דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ולא אמרינן תיקו כל חד אדוכתיה 
ותמצאנו בפ&quot;ק דחולין גבי תורים ובני יונה דקאמר ויהיו בני יונה כשרים מק&quot;ו, ועוד יש 
דינים מחולקים בק&quot;ו מ&quot;מ אלה הם העיקר כי אלו מאלו נאחזים: 
 


ד&quot;ה מגזרה שוה הוא שנאמר בשומר שכר
מגזרה שוה הוא שנאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ונאמר בשומר חנם אם לא 
שלח ידו במלאכת רעהו מה שומר שכר אם לא שלח ידו פטר את היורשים אף שומר חנם, וראה 
והבן שאין לך מדה למעלה שאינו נותן לחברתה דין או רחמים מ&quot;מ אם לא שתמצא המלות 
יתירות שלא הוצרכו אז להם זה הדרך שאם הוצרכו אין דנין שבזמן שהגזירות למעלה הם 
הספירות המבקשים חיים לעצמם תחלה כענין העניים והאביונים מבקשים מים ואין, וכשבא 
לעצמם לבד ואין להם מה ליתן כי אם יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות אבל כשהשפע הוא 
במילוי אז קרינן בהו אפנויי מופנה כלומר לפנותו ולתתו לחבירו וע&quot;כ היו מדקדקים 
למצוא מלות מיותרות ללמוד מהם הג&quot;ש כההוא דפ&quot;ק דשבועות אקרא אני חיה בהמה למה נאמר 
קרי עליה ר&#x27; דולה מים מבארות עמוסות שלא למד מרבותיו איזה מלה מיותרת לג&quot;ש והוא 
דקדק מעצמו וע&quot;כ היה משבחו, וכן בכמה מקומות בתלמוד דפריך נגמור תיבה פלוני מפלונית 


כההוא דפ&quot;ק דמנחות ולגמר עין מעינו והוא מנסה לראות אם הוא מופנה ולכן אין אדם דן 
גזירה שוה מעצמו אם לא שקבלה מרבותיו ורבותיו מרבותיהם פן יבא לעשותם לא כמשפט 
ויגזול העני ויפנה את שאינו פנוי משא&quot;כ בק&quot;ו שאדם דן מעצמו כאשר אמרנו. ועוד בג&quot;ש 
עין מעין דנין שצריכין להיות המלות שוות שכן הדין למעלה שהנצח הוא צינור הרחמים 
והוא דומה בדומה וע&quot;כ רחמים עוברים דרך שם כי דומה בדומה הולך, ולפעמים תמצא ג&quot;ש 
אע&quot;פ שאינו דומה בדומה במבטא הואיל והוא דומה בפירוש והוא שארז&quot;ל ושב הכהן ובא הכהן 
זהו שיבה וזהו ביאה, וא&quot;כ היכא דאיכא שני גזירות שוות ולא סתרן אהדדי אלא שווין 
בפירוש אע&quot;ג דלא דמי ליה ילפינן כמו ושב הכהן ובא הכהן, אבל היכא דסתרן אהדדי לא 
ילפינן אלא בדדמי ליה והכוונה שאין שינוי המבטא מעכב שכן הדבר למעלה, שאין הנצח עם 
החסד שווה במבטא ובפירושם שוין דהאי רחמים והאי רחמים, ולפעמים תמצא ג&quot;ש שהוא בספק 


אצלם שקבלו ללמוד דבר אחד מחבירו ולא קבלו מאיזה דבר נלמד הג&quot;ש כדאיתא בפ&#x27; אלו 
נערות דקאמר מאי קחזית דאשר לא אורשה לג&quot;ש ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לג&quot;ש 
ואשר לא אורסה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה משמע שקבלו כך מרבם ג&quot;ש ללמוד מפתה מאונס 
אבל לא קבלו מאיזה תיבה ילפינן לה הג&quot;ש דא&quot;כ שאינו כך מאי פריך והא אין אדם דן ג&quot;ש 
מעצמו אלא א&quot;כ קבלו מרבו אלא ודאי מדפריך לא קבלו מאיזה תיבה. ועוד איתא פלוגתא 
בהמפלת איכא מ&quot;ד ג&quot;ש שאין מופנה כל עיקר אין למידין הימנה כל עקר, ומופנה מצד אחד 
למידין ומשיבין, ומופנה מב&#x27; צדדין למידין ואין משיבין ויש דרכים הרבה לג&quot;ש וכולם 
נמשכין אחר אלו ואין צריך להזכירם כי כל אחד יאמר במקומו בע&quot;ה כדין וכהלכה: 
 


ד&quot;ה כלל ופרט הוא שנאמר מן הבהמה
כלל ופרט הוא שנאמר מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה 
שבפרט בקר וצאן אין מידי אחרינא לא, וראה והבן שכלל הוא העשר ופרט הוא עלת העלת, 
ואע&quot;פ שהעשר אחיזתם משם מ&quot;מ פרט הוא אצלם אצל ענין השגה ואין בכלל שהוא העשר אלא מה 
שבפרט שאם לא יתן להם מה להם לעשות דבר, ובהיותו המלך על הפרד&quot;ס מי יוכל להכנס שם 
גם מי יוכל לומר על הפרט דבר ממה שהוא, ויש כלל ופרט המרוחקים זה מזה ואין דנין 
שבפ&#x27; בנות כותים אמרו ותהי נדתה עליו כלל וכל המשכב פרט אין בכלל אלא מה שבפרט משכב 
ומושב אין מידי אחרינא לא, אמר אביי וטמא ז&#x27; ימים הפסיק הענין והוי ליה כלל ופרט 
המרוחקים ואין דנין, רבא אמר לעולם דנין, ובפ&#x27; כל המנחות באות מצה, לא תעשה כלל ולא 
תאפה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט אפייה אין מידי אחרינא לא אמר אפוטריקי משום דה&quot;ל 
כלל ופרט המרוחקים ואין דנין אותו בכלל ופרט, ודבר תימא הוא למ&quot;ד דנין אמאי נתרחקו 


אלא ע&quot;כ אין דנין אבל כוונתו הוא כך שלא תאמר אחרי שנסתלק עלת העלות מן הכלל יש 
לכלל שום כח מצד עצמו לכן אמר אפ&quot;ה שנתרחק ונסתלק רחמיו אין בכלל אלא מה שבפרט, 
ולמ&quot;ד אין דנין סבר כי לעולם לא יטעה אדם לומר כזה ולכן הואיל והפסיקן כדי שלא יהא 
נידון בכלל ופרט. וכל המדות האלו שבעלי התלמוד מתנהגין בהם כל אחד יבא במקומו 
בביאור גדול בע&quot;ה כי עליהם אמר הכתוב ואכלו את חלב הארץ, וזהו שנקראים חלב ויין 
שהיין אין לו תקומה רק מן החלב ויין עם החלב מתחברין זהו שנאמר כי טובים דודיך 
מיין: 
 


ד&quot;ה ונקראים יום ולילה, והנה היום
ונקראים יום ולילה, והנה היום הזה הוא תפארת ישראל ובתוכו יום אחד הוא יסוד שנעלם 
יו&quot;ם יו&quot;ם והוא יו&quot;ד ו&quot;ו מ&quot;ם הרי נעלם יו&quot;ם יו&quot;ם, ועוד שני שמות נגדיים הרבה מאד 
אין צורך להזכירם שכולם יבואו במקומם כל אחד ואחד כמשפטו, ושמות רבים מהם נגדיים 
בד&quot;ו פרצופים ומהם שוים בכולם שכל שם שתמצא באחד תמצא בכולם, ואגיד לך חלק ולא כולם 
שמו&quot;ת השוי&quot;ם, והטעם שאין להם שם קבוע כי נעוץ סופו בתחלתו והכל אחד. וראה והבן כי 
המדה שניה נקראת חכמ&quot;ה ומדה האחרונה נקראת חכמ&quot;ה אלא שזו חכמת אלהים וזו חכמת שלמה, 
וראה והבן שלא יאמר לחכמת שלמה קום בתולת ישראל אם לא שיתחברו שניהם חכמה בחכמה שכן 
שניהם עולים קו&quot;ם וחכמת אלהים הוא כח התפארת הנקרא הויה, הלא תראה שכן הוא שהרי 
חכמה הוא בגי&#x27; כ&quot;ח יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א וחכמה האחרונה הוא כח האדם הגשמי שכן חכמה הוא 
כ&quot;ח אדם ועל חכמה אחרונה נאמר וה&#x27; נתן חכמה לשלמה כי אמר הואיל ושמך כשמי אתן לך את 


בתי שהיסוד הוא השלום ונותן לו הה&#x27; להוציא פעולותיו והה&#x27; היא העטר&quot;ה בת אברהם ונתנה 
לשלום הוא היסוד וזהו שנקרא שלמה שלם ה&#x27;, ומלת וה&#x27; הם הזרועות וגם מלת י&quot;ה רומז 
בשניהם שחכמת אלהים נקרא י&quot;ה וחכמת שלמה נקראת י&quot;ה אלא י&quot;ה של יהו&quot;ה רומז בחכמת 
אלהים וי&quot;ה שבשם אהי&quot;ה רומז בעטרה, כי יהו&quot;ה ראשון ואהי&quot;ה שני לו, והסימן ראש יהו&quot;ה 
י&quot;ה ראש בראש הוא חכמת אלהים וסוף בסוף היא אהי&quot;ה העטרה ומאחר שכן א&quot;כ זו נקראת 
יהוה וזו נקראת יהו&quot;ה שכן י&quot;ה במילואו יו&quot;ד ה&quot;א הוא יהו&quot;ה, ואל תתמה שכן אמר דניאל 
לקץ הימין להורות על הענין וכמו ששתיהן רומזים בשם י&quot;ה אשר במילואו מורה רחמים 
יהו&quot;ה כן שתיהן רומזים בדין שזו נקראת צדק וזו צד&quot;ק וגם היסוד נקרא צדק הוא שנאמר 
צדק צדק תרדוף, ואמר לי אבי ז&quot;ל הצדק הראשון לעטרה והצדק השני ליסוד, שהיסוד אינו 
כמו התפארת שהת&quot;ת נוטה לרחמים והיסוד נוטה לצד הדין שנאמר לפניו ילך דבר. גם שוים 


בשם תרומה שחכמת אלהים נקרא תרומה גדולה בעבור שאין לה שיעור מן התורה וע&quot;כ ארז&quot;ל 
חטה אחת פוטרת את כל הכרי כי לא יוכל האדם לשערה ולהשיגה מצד מעלתה ודקותה, וגם 
חכמת שלמה נקרא תרומה והשיעור שארז&quot;ל הוא בתרומה אחרונה שהרי החכמים והנביאים 
מתבוננים בה וארז&quot;ל תרי ממאה שחכמה עלאה שניה לכתר אשר ממנה הק&#x27; ברכות נובעות וחכמה 
תתאה שניה לה אשר שם הק&#x27; ברכות נשלמו, ולכן תרי ממאה בזו ובזו ומה שארז&quot;ל עין יפה 


</div>
