# ספר הפליאה — קטע 76

[קריאה בקורא](/reader/kabala-113916680ec8/1/76/)

<div lang="he" dir="rtl">

אחד מס&#x27; הוא מלמטה למעלה שיבא בפחד. וכל אחד כלול מעשר. וכשמוציאים אחד מששים פגע 
בפחד אשר הוא מדה רעה, בינוני אחד מנ&#x27; שאינה לא טובה ולא רעה אלא בינונית ממטה 
למעלה וקא פגע בקו האמצעי הוא תפארת שהוא מכריע בין טוב לרע והיא ספירה חמישית וכ&quot;א 
כלול מי&#x27; היינו אחד מנ&#x27;. עין יפה אחד מארבעים וקא פגע בנצח צינור החסד ממטה למעלה 
והוא רחמים שאין דין יורד דרך שם. ועוד נק&#x27; ה&#x27; אחרונה תרומה להעיד עליה שהתרומה 
עילאה הוא כתר י&quot;ה שהרי תרומה עולה כתר י&quot;ה ויתר יו&quot;ד להורות על העשר אז כתר יו&quot;ד 
ה&#x27; והכוונה כתר העטרה היא חכמה עלאה שהרי האם מכתרת הבת וגם שוים בשם ראשית שחכמת 
אלהים היא ראשית הכל הוא שנאמר בראשית ברא. וחכמת שלמה ראשית למה שלמטה ממנה שכן 
דרכה מושכת מלמעלה ומשפעת למטה להחיותם ולקיימם ולכן תרומה גדולה הוא קודם למעשרות 
כי המעשר באחרונה וראשית חכמה יראת ה&#x27; כלומר מן העטרה שהיא חכמה קודם לה יראת ה&#x27; 


שהוא הכתר וחכמת אלהים וחכמה תתאה נובלת מחכמה עילאה ואין שום הסתכלות אלא בחכמה 
תתאה והיא כלולה מל&quot;ב נתיבות חכמה עילאה. ומלת ראשית באי&quot;ק עולה א&quot;י שכולל כל העשר 
מא&#x27; ועד י&#x27;, גם שניהם שוים בשם בכ&quot;ר השניה הוא חכמה עילאה נקרא בכ&quot;ר וחכמה תתאה 
נקרא בכ&quot;ר. וראה באמת שכן הוא שהרי הי&#x27; שהיא בראש יהו&quot;ה רומז בחכמה עילאה וגם השניה 
שהיא כלולה בל&quot;ב נתיבות חכמה נקראת גם הוא בכ&quot;ר שאחרי שהיא מוציאה כל ענייני החכמה 
עילאה מן הכח אל הפועל א&quot;כ צריכה להקרא בשם שולחה שכן שלוחו של אדם כמותו ובכ&quot;ר 
כבכ&quot;ר דורש מראשית השנה עד אחרית השנה שכן כתיב גם אני בכר אתנהו שהעטרה נקראת אני. 
ואומרת חכמת אלהים הנקרא בכ&quot;ר גם המדה הנקראת אני משפעת עליה רחמים להיות גם הוא 
בכ&quot;ר לעולם השפל ולהשפיע להם. וראה והבן שמלת בכר עולה אי&quot;ק אי&quot;ק לכלול הכתר הנקרא 
אי&quot;ק ולכלול גם ה&#x27; אחרונה הנקרא אי&quot;ק. גם שוים בשם אמונה שזו אמונה וזו אמונה והוא 


מלשון אמן ואמן, מלשון אומן שזה אומן בעליונים וזה אומן בתחתונים, ומסתמא העונה אמן 
מוריד הברכה מאמן לאומן ומברך עד העולם אלא שהמברך צריך לכללה במלת העולם כדי שיהיה 
שכרו גדול מהעונה אמן שהמברך בזו הכוונה שכרו מרובה שעולה בכתר ויורד בהאומן, אבל 
כשאינו מכוין לכוללה במלת העולם אע&quot;פ שעולה עד הכתר גדול העונה אמן יותר שה&#x27; אחרונה 
מבקשת שלום בעלה אבל השניה עליה נאמר בראשית ברא אלהים, ואחר שבאתי בזה א&quot;כ אמור לי 
ר&#x27; מפני מה אחר שאמר דוד המלך ע&quot;ה ברוך ה&#x27; לעולם אמר אמן ואמן ולמה לא אמרו משה 
כשאמר ה&#x27; ימלוך לעולם ועד ולמה כפלו וגם למה הוסיף הו&#x27; וכי לא די לומר אמן אמן, א&quot;ל 
בני כמה פעמים אמרתי לך אין לי פנאי ולכן השם יעזרך, א&quot;ל ר&#x27; דע לך כי בזה הדבר 
הוצרך אבי ז&quot;ל לשאול מקמי קב&quot;ה ואז הייתי בן חמש שנים, שבא אליו אליהו ז&quot;ל ואמר 
ברוך ה&#x27; לעולם צריך לומר אחריו אמן ואמן, בעבור שהזכיר השם וברכה ולא הזכיר את&quot;ה 


שהוא בחכמה ע&quot;כ במלת אמן כוללה ולא די באמן אחד שמי שאומר שאמן אחד כולל שני אמנים 
אינו כן רק בעבור שמזכיר אתה הרומז בחכמה הנקרא אמן עונה אחריו אמן, אותו אמן מורה 
כאלו מושך מאתה ועד אמן דהיינו מאמן לאמן, אבל היכא שאינו מזכיר אתה צריך להזכיר 
שני אמנים ותוספת הו&#x27; שאומר ואמן בעבור שלא הזכיר מלך שהוא רומז בו&#x27; שכולל ו&#x27; 
קצוות, ומה שאמר לעולם אני אומר שהוא בחסד שהרי לא הזכיר חסד וא&quot;כ הכל צריך, וכל 
היכא שאינו מזכיר ברכה אין שם עניות אמן כי האמן אחר הברכה נמשך וכיון שהדבר כן א&quot;כ 
צריך לענות אמן ואמן אחר ברוך ה&#x27; לעולם להשלים ברכתם, וגם השומע צריך לענות אמן 
ואמן לעזור את המברך שאם לא ענה אמן ואמן גורם להארץ העליונה להיות בעייפות וע&quot;כ 
יפול גם הוא לאבדון הנקרא תחתית שאינו עולה משם לעולם והוא הוא שנאבד מכולהו עלמין, 
וכל כך למה בעבור שלא השיב אמן ואמן, וראה מלת אמן עולה הויה ואדני ומביא הרחמים 


לכבות את הדין וע&quot;י מי מתברך האמן ע&quot;י ט&quot;ת שנים שנים באו אל נח שהט&#x27; ביסוד והת&#x27; 
עולה שנים הלא תראה שכן היא, שהרי אמן מתחלפת בא&quot;ת ב&quot;ש באותיות טי&quot;ת ופירושו [ט&#x27;] 
שהוא היסוד מתברך מן הי&#x27; שהוא החכמה ואמן שהוא כנסת ישראל מתברכת מט&#x27;, וגם החכמה 
והתפארת ועטרה נקראים תורה אלא שהחכמה תורה קדומה ותפארת תורה שבכתב, והעטרה תורה 
שבע&quot;פ, וראה והבן שתורה שבע&quot;פ א&quot;א רשאי לכותבו דא&quot;כ עשית שתי תורות שבכתב ויעלה 
בדעתך לקחת אותה בעצמה ואז עשית הריסה בעולם ולכן אל תכתבהו, ואומר לך כלל אחד ודע 
כי חכמת אלהים נקרא ארץ וה&#x27; אחרונה נקראת ארץ וזהו המחלוקת שנחלקו דחד אמר שמים 
נבראת תחלה וחד אמר ארץ נבראת תחלה מ&quot;ד הארץ נבראת תחלה הכוונה על חכמת אלהים ואמר 
כי תחלת המחשבה היא העיקר, והכתוב צועק ה&#x27; בחכמה יסד ארץ ואח&quot;כ כתיב כונן שמים 
בתבונה, והאומר שמים נבראו תחלה כוונתו כי סוף המעשה הוא העיקר והכוונה בכח היו 


שניהם ובפועל קדם השמים ואין כאן קדימת זמן חלילה ולא פליגי אלא על העיקר, מ&quot;מ 
החכמה היא ארץ לכתר והבינה לחכמה וכן כולם וכן שמים לשמים וכסא לכסא ואין לפרכס בזה 
כי יש שמות השוים רבות ובמקומו יבא כ&quot;א בע&quot;ה. וראה כמה סודות נעלמות בתורתינו 
הקדושה הטהורה והנקייה והיה מן הדין שיהיו ישראל כמלאכי עליון כשהיו נזהרין 
ומדקדקים היו מעולים וחזקים יותר מן המלאכים אבל בזמן שנמצאים בעלי הגאוה ומתגאים 
בתורה ומשליכים אותה אחרי גאותם נתרבו גם הפריצים בסבתם כי בעוונינו יש לנו לדעת 
אחרי שהשם האצילנו ממקום קדוש וטהור ונתן לנו תורתו הקדושה ובחר בנו משבעים אומות 
ועשאנו עם סגולה כענין והייתם לי סגולה א&quot;כ בעלי חטאים בעלי אשמות בעלי גזל דוברי 
דופי בעלי עונות בעלי כשפים קשי עורף בעלי רשע בעלי לש&quot;ה עזי פנים אין פיהם כלבם 
מהם בועלי גויות מהם בעלי עבירות מהם גנבים מהם עושים הרבה מהם עושים מעט מפני מה 


נמצאים בישראל, דע לך באמת שבעלי התלמוד הלומדים במשניות ובתלמוד אשר ניתן בסיני 
ואין שום דבר רק מהם, ואחר שלמדו ונשאו ונתנו בדבר אינם שבים להשיג אמיתתם לעשות 
התורה בדרכיה כמשפטה, אבל הם מתגאים ומתפארים על תוך האתרוג שהוא חמוץ ואינם יודעים 
שהחומץ מקהה את השינים והרפואה הוא קליפת האתרוג שהוא מחזיק החומץ ועמו החומץ ערב 
ומניחין אותו ואז הולכין בדרכי התורה שלא כמשפט ואינם מדקדקים בגיטין שלהם אשר 
השכינה מורדת עליו דמעות וגם אינם מדקדקים בחליצות ולא בשום דין מדיני תורה, וכפי 
הדינים המעוותים כן באות נפשות מעוותים מדה כנגד מדה ומתערבין אלו באלו בחייהן 
ובמותם לא נפרדו, מתחלפין כדין בני חלוף אלו באלו עד שיבא אליהו ז&quot;ל והוא יטהר את 
הכל, כי הוא יודע דרכי התורה מי גרם כל זה לאו בני תורה המחללים אותה, אבל החוזרים 
אחרי התלמוד לדעת אותם על דרך אמיתתם עליהם אמר משה וזאת הברכה אשר ברך אותם, ואין 


זאת אלא אשה שנאמר לזאת יקרא אשה ולשון אשה מלשון א&quot;ש שאם משתדלין בתורה ויודעים 
אורחות הקב&quot;ה ומקדשים את עצמם בקדושה ובטהרה דקב&quot;ה ומושכין קדושה בכולם אז מושכים 
רוח קדושה מלמעלה ובניהם כולם זכאין וטהורין ונקיים ונקראים בני המלך בני הקדוש 
בנים אתם לה&#x27; אלהיכם, ואם לאו שולחים להם נפש מבלי טהרה כי הוא לא טהור והם עזי 
פנים בעלי מריבה בעלי רכילות ומתערבים הטובים והרעים כי בשכונה אחת נמצאים ואינם 
נפרדים אלו מאלו בחייהם ובמותם כדין בני חלוף, וי להו לרשיעייא דכולהו חציפין 
בעובדייהו ובעבור זה ירית לבנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא הוא שנאמר ונטמתם בם אתא 
לאסתאבא מסאבין ליה: 
 


ד&quot;ה על כן יעזוב איש את אביו ואת
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, א&quot;ל ר&#x27; האי איש מאן 
הוא, א&quot;ל בני הואיל ושמעתי דבריך הם טובים ונעימים תשלים הפרשה ותמצא חן בעיני ה&#x27; 
ואדבר גם אני, א&quot;ל ר&#x27; אמר לי אבי ז&quot;ל דהאי איש הוא תפארת ישראל שעליו נאמר ה&#x27; איש 
מלחמה, אביו ואמו אבעית אימא חכמה ובינה ואבע&quot;א חסד ופחד, ודבק באשתו היא השכינה 
שהיא כלולה מן הכל, ומלת ודבק דביקות השפע באחרונה, ומלת יעזוב כלומר ישים כל 
השגחתו להשפיע לה והכוונה היא כי החסד נאחז בחכמה וע&quot;כ האי אב והאי אב והפחד נאחז 
בבינה וע&quot;כ האי אם והאי אם וע&quot;כ אמר את אביו ואת אמו ולא אמר אביו ואמו לרבות אב 
לאב ואם לאם, ואין לומר יאמר את אחד ונרבה שניהם שאם יאמר את לגבי אב ירבה בדומה, 
וכן הדבר באם מ&quot;מ הו&#x27; של ואת אינו צריך לכאורה ואדרבא יש לו צורך גדול כי נהי שהבעל 
עזב אביו מצד דרחים את אשתו משך הו&#x27; הוא דבק עם אמו וכיון דדבק עם אמו דבק גם עם 


אביו זהו ו&quot;את&quot; ואין עזיבה זו עזיבה ממש חלילה וחלילה דא&quot;כ אם נשא אשה יפטור מכיבוד 
אב ואם ויניחם לגמרי ואין הדבר כן אלא מכבד אביו ואמו ומשגיח באשתו ולבו בשלימות 
עמה שבזה חפצים האב ואם, שמי שם את האדם לשמור את אשתו לאו האב והאם הוא שנאמר 
ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואיך יעזוב אביו ואמו וישים כל השגחתו באשתו, אביו 
ואמו מאי עבדי ליה הא אם למולו האב חייב למול ואם לפדותו האב חייב לפדותו ואם ללמדו 
תורה האב חייב ללמדו, אמו מאי עבדה ליה מניקתו ומברכתו הוא שנאמר ויניקהו דבש מסלע 
וכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו, ומנלן דהאי אלהים הוא האם שכן ראשו א&#x27; 
וסופו ם&#x27; הרי כאן א&quot;ם, ולמולו מנ&quot;ל דאמו פטורה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן 
שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה, יתברך שמו הגדול איך נצטער הקב&quot;ה 
לכתוב בחנם אותו ומסיבתו נתבלבל העולם לישא וליתן עליו כי מצאוהו בחנם ושמחים עליו, 


אבל בני אם לא היה כותב אותו הייתי מחייב את האשה, א&quot;ל ר&#x27; מלת אותו הוא טעות סופר 
כי האשה בלא&quot;ה פטורה, א&quot;ל מנלך הא, א&quot;ל ר&#x27; א&quot;כ שפתחת פיך אזור נא כגבור חלציך, הא 
כתיב וכל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך וכיון שאין אחרים מצווים לפדותה היא אינה 
מצווה לפדות את עצמה דקרינן ביה תפדה תפדה וכל שאינו מצווה לפדות א&quot;ע אינה מצווה 
לפדות אחרים וכיון שכן הוא א&quot;כ מילה שאין בה המצוה זו וודאי אינה מצווה למול אחרים, 
ועוד מילה מ&quot;ע שהז&quot;ג הוא ונשים פטורות וא&quot;כ אותו למה לי, א&quot;ל מתפדה תפדה אין ראיה 
שהאשה יש לה דין בכור אלא שפטרה הכתוב והואיל והיא בכורה ופטרה הכתוב א&quot;כ אין לה 
דין פדיון כלל אבל מילה אין לה דין מילה שתאמר כיון שפטרה א&quot;כ פטורה מכל וכל, וא&quot;כ 
אני אומר נהי שאין לה מצות מילה עכ&quot;פ חייבת בבנה קמ&quot;ל אותו ולא אותה, ומה שאמרת 
שהוא מצות עשה שהז&quot;ג נשים פטורות אין זה ראיה דהואיל שאם עבר זמן מלין אף בלילה א&quot;כ 


לא הוי הזמ&quot;ג, א&quot;ל ר&#x27; ואנה שכחת עבר זמנו אין מחללין לא שבת ולא יום טוב היש מ&quot;ע 
בהזמן גרמא יותר מזו, מאי אית לך למימר ניליף מילה מהקהל אין זה לימוד כלל דהתם 
איתא היא עצמה במצות הקהל והכא ליתא במצות מילה ואפילו אם היה אפשר אדילפית מהקהל 
נילוף מתפילין שהם פטורים ופטורים מלקנות לבניהם, א&quot;ל מאן לימא זה שפטורות מלקנות 
לבניהם אלא פרכא ראשונה דקאמרת אשה אינה בתורת מילה וישנה בתורת הקהל שפיר קאמרת 
דאין לה דין לימוד כלל, א&quot;ל ר&#x27; אותו סוף סוף למה לי, א&quot;ל בני איני יודע, א&quot;ל ר&#x27; מה 
כתיב כאשר צוה אותו אלהים האי אלהים מאן הוא אם הבנים הייתי אומר היא עצמה מצווה 
והיא פטורה ת&quot;ל אותו דאפ&quot;ה שצוותה פטורה, וכי תימא אין הכי נמי לשתוק מאותו ותהיה 
חייבת דהשתא איהי מצווה ואיהי פטורה אלא הואיל ומצווה תהיה חייבת, וי&quot;ל בזה דהואיל 
והמילה דוחק כל כוחות הטומאה שהם ערלה א&quot;כ אין הדין דוחה הדין, ולכן צותה לאברהם 


שהוא משמיטה שעברה שהוא איש החסד להכרית ולבער הערלה, מ&quot;מ מ&quot;ע שהז&quot;ג די לה לפטרה 
וא&quot;כ למה לי אותו כי הז&quot;ג הוא מצד שאין מלין בלילה והואיל ולילה הוא הגורם א&quot;כ ממנו 
נלמוד שהאשה פטורה שהרי הלילה עצמה היא אשה ואין מלין בה וגם זה אינו קשה דנהי בזמן 
שהוא לילה והיא דין אינה במילה שאין דין מפנה דין מ&quot;מ כשהוא יום שהיא רחמים מאי 
איכא למימר א&quot;כ האשה יש לה צדדין ופונה אני לצד הרחמים ומחייבה לכן אמר אותו, 
ולפדותו דאשה פטורה מנין דכתיב כל בכר בניך תפדה איהו חייב ואיהי פטורה דכתיב וכל 
בכר אדם בבניך תפדה ולא בבנותיך וכל שמצוה לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאינו 
מצווה לפדותו אינו מצווה לפדות א&quot;ע, וכל מי שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצוה 
לפדות את אחרים, בכר זה למי הוא וודאי של כהן וכהן מאן הוי חסד עולם א&quot;כ בכר לנחלה 
הוא של חכמת אלהים, פטר רחם הוא בכר הרומז בעטרה זה נוטל פי שנים כי הבכר של נחלה 


היא של חכמה והחכמה למי הוא לכתר עליון א&quot;כ נוטל פי שנים נגד כתר וחכמה, ופטר רחם 
הוא העטרה שהוא בכר לעולם הגשמי למי הוא לחסד והחסד עד היסוד עד ולא עד בכלל כמה הם 
ה&#x27;, ולכן פודהו בה&#x27; סלעים, ואומר שם הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר&#x27; יהודא 
אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, אמר ר&#x27; ירמיה הכל מודים כל 
היכי שאין לו אלא ה&#x27; סלעים הוא קודם לבנו דמצות האב עדיף דהוי מצות דגופו ועדיף, כי 
פליגו היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין ר&#x27; יהודה לטעמיה דאמר 
מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני ה&#x27; פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף ליה 
משועבדים לדידיה ורבנן לטעמייהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך 
מצוה דידיה עדיף, שומו שמים על זאת מהו זה כדבר שאומר ר&quot;י וכי אפי&#x27; שמצוותו תלויה 
על אביו אם קדם הוא ופדה את עצמו אינו משובח והלא מצוה הוא והשגחת הנפש הוא ומי 


שקדם הרי זה משובח וא&quot;כ נשאר הדבר מצותו ומצות בנו מצותו קודם ואמאי פליג על 
הברייתא שלא כדין ובעל הברייתא הם רבנן כאמרו הוא קודם לבנו הדין עמהם אדמפלגו בזה 
לפלוגי בבן ואב, כי בשלמא הוא ובנו החמש סלעים הם בכח האב ולכן אומר הוא קודם לבנו 
והדין עמו שכל אדם קרוב לעצמו, אבל היכי שבן ואב רוצים להפדות והחמש סלעים הם בחזקת 
הבן מה נעשה עתה יפדה את עצמו שהרי לא חייבה התורה לפדות את אביו א&quot;כ הוא קודם 
לאביו, איבעית אימא ק&quot;ו איבעית אימא סברא, אבע&quot;א סברא במה שלא חייבתו תורה למה 
יחייב א&quot;ע, וק&quot;ו השתא האב שחייב לפדות את בנו הוא קודם לבנו בנו שלא חייבה תורה 
לפדות את אביו אינו דין שהוא קודם מאביו, וא&quot;ת אין הכי נמי שהוא קודם מאביו מכח ק&quot;ו 
ומכח הסברא אוי לק&quot;ו ואוי לסברא כי אני אומר בשלמא האב אינו מצווה על בנו בדבר 
שישוה גם למקום א&quot;כ הו&quot;ל מצוה הנשקלת שאומר לפני השם צווית לי לפדות את בני ולפדות 


את עצמי בוחר אני בי יותר מבבני א&quot;כ הדין עמו ששקל הדבר בצדק אלא היכא שהבן מצווה 
לכבד את האב והמצווה נוגעת ושוה גם למקום א&quot;כ הו&quot;ל מצוה הנשקלת ונשקול גם את זה 
ונאמר היכא שיפדה את עצמו ולא את אביו עשה מצוה שאינו שוה למקום אבל היכא שיפדה את 
אביו ולא את עצמו וכו&#x27; ואפשר שתסכים גם זה לומר מכח הכבוד שקודם לפדות אביו מעצמו 
אני אומר שבזה אמר שלמה המלך עליו השלום והכסיל בחושך הולך שפעמים אנו נוטים לזה 
ופעמים לזה, וא&quot;כ שואל אני בזה למרבע&quot;ה למה לא הוריד גם זה הדין מבורר ושמא הוא 
ביררו אלא שבעלי התלמוד שכחו שהשכחה שכיחא, ור&#x27; ירמיה אמה שאמר כל היכא דליכא אלא 
חמש סלעים הוא קודם לבנו הדין עמו והאמת עמו דמצוה דגופיה עדיף, אבל במה שאמר 
דפליגו היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין דר&quot;י סובר מלוה הכתובה 
בתורה ככתובה בשטר דמיא ובחמש בני חורין פודה את בנו והולך הכהן ולוקח משועבדים בעד 


פדיון האב מטעם ששטרו קודם ויהיו משועבדים לו מקודם רבונא דעלמא הבאת את ר&#x27; יהודה 
בעולם השפל להחריב כי א&quot;א בשלמא שהיתה מלוה ברורה להנתן ביד הפורע לקורעה שפיר, אבל 
עתה שאינו מלוה בשטר שיהיה אפשר להנתן ביד הפורע לקורעה אם זה הפורע צועק פרעתי תנו 
לי השטר חוב לקרעה מה תענה, א&quot;ת לו הנה העדים יאמר יבא ס&quot;ם ויקחם וירשיע הכהן 
ויבקשם פעמים, וא&quot;ת הנה שטר שובר שפרעת יאמר לו יש אנסים בבית והם עכברים ויאכלם 
ע&quot;כ הוא לחתכו מן התורה ולתתו לו וא&quot;כ היכן הנחת שאר כל ישראל והלא לכל ישראל היה 
השטר הזה, ורבנן שרואים האמת עם ר&quot;י למה חולקים עמו ואומרין מלוה הכתובה בתורה לאו 
ככתובה בשטר דמי ומצוה דידיה עדיף והמשועבדים אינו רשאי הכהן לקחת ונשאר בנו בלי 
תיקון וכי בנו לא יבקש דינו יאמר לכהן לך וטרוף את המשועבדים שאלו לא רצתה התורה 
בזה לא היה כותבו בפירוש אלא היה מרמיזו בדין י&quot;ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא מדכתבו 


כאילו כתיבה בשטר דמי לך וטרוף, ואתה ר&#x27; אם באו לפניך שני תלמידים דקים וחריפים 
בלימודם אלא שאין האמת אתם ויאמרו לך הפך דברי חכמים ותרצה לדחותם ולומר להם כי 
דברי חכמים אמת והם יאמרו אנו רואים שהם אינם נכנסים בסברותינו מה תשיב להם אם תענה 
להם כסברתם א&quot;כ תצטרך סופרים לכתוב סברתם, א&quot;ל בני זה תדע באמת שאם התלמידים ההם הם 
חכמים ידעו ויכירו שאין האמת אתם ואם אינם חכמים יתבטלו במיעוטם ולכן אמור אתה מה 
שקבלת מאבי ז&quot;ל, א&quot;ל ר&#x27; א&quot;כ הקשב, הוא לפדות ובנו לפדות ואין לו אלא ה&#x27; סלעים הוא 


</div>
