ספר קנאת ה' צבאות — כל פעולה ממוזגת מחסד דין רחמים:

כל פעולה ממוזגת מחסד דין רחמים: ועתה אודיעך, כי כאשר לא נמצא שום נמצא למטה שאינו מורכב מן היסודות, כך לא תהיה שום פעולה שאינה מורכבת מג' מיני פעולות אלה - חסד, דין, רחמים; אלא שבאחת יגבר החסד, ותקרא ספירת חסד, ובאחת - דין, ותקרא ספירת דין, וכן הרחמים. רק שכאשר נבין דרך הפעולה, נבין כי כך הכין מתחילה המאציל להיות פועל בחד"ר, וכיון שהכין כך - כל פעולותיו פעל בנויות משלושה המינים האלה; רק שמגביר בהם בכל אחת המין שהוא רוצה בה. ואין ההרכבה הזאת והמזג הזה שווה לעולם, כי לכל ספירה יש מזג בפני עצמו, ואפילו תסד ונצח אין מזגם שווה: ועתה אבינך מה נמשך מענין חילוקי המזג הזה. דע, כי אחר שידענו ענין הספירות בכלל, נבחין פרטיות כל ספירה, ונאמר כי כל ספירה כלולה גם כן מעשר ספירות, פירוש - שהיא מורכבת כמו כן מן העשר ספירות; ואפילו אלה העשר ספירות שבה - כל אחת מהם תהיינה כלולות מעשר ספירות, וכן עד אין תכלית. ופירוש הענין הזה, כי אין לך פעולה שפועל

המאציל שאינו מסתכל בה על כל המציאות, ופועל אותה לצורך כולו. ועל כן חלק פעולה שנבחין בפעולתו, נאמר שיש בה עשר ספירות בכל החלקים אשר להם, כי כל פעולה הולכת לתועלת הכל. אך כאן תועיל ידיעת המזג הנ"ל. כי אין מזג עשר ספירות החסד כמזג עשר ספירות הגבורה, כי החסד שבחסד יהיה יותר חסד מחסד שבגבורה, והחסד של חסד שבחסד יהיה יותר חסד מגבורת חסד שבחסד. הרי המזגים הולכים ומשתנים, שאין האחד דומה לחבירו. ובהיות לכל פעולה מפעולות המאציל תולדה פרטית, יוצאת לפי כוחה הפרטי, הנה לכל הפרטים האלה יצאו תולדות פרטיות שאינן שוות זו לזו. ומכאן נמשך רוב פרטי הבריות הנמצאים, שכולם יוצאים רק מן העשר ספירות, אך בבחינת הפרטיות הזה; וכולם מינים בפני עצמם לפי מהות השורש המוציאם, פירוש - הפעולה שממנה נולדו: ואמנם הנה הענין הזה הולך עד אין תכלית, כי אם כל חלק הוא כך - הנה אין סוף לדבר. אך האמת הוא, שכל חלק פעולה שרצה המאציל לפעול, הנה יהיה תמיד כך - מביט אל כל

המציאות. אך אין חלקי פעולותיו אלא לפי רצונו - כל התנאים אשר חשב היותם צריכים בפעולה ההיא לצורך הכוונה שהיתה לו בבריאת עולמו: מפרטי הספירות מורכבת דמות אדם עם תרי"ג חלקים: וזה הכל נמשך אחר סדר דמות האדם, כי אותו הדמות הוא שצריך להיות כך בכל חלקיו, להעמיד הבריות כך באותה התכונה וטבע שרצה בהם הקב"ה. שאם אחד מהחלקים היה משונה ממה שהוא עתה, היתה פעולה משונה ממה שהיא, ובהיותה מבטת אל כל המציאות כולו, היה מתחלף ממה שהוא. ואם ידע המאציל ב"ה שסדר הדמות הוא המוציא הבריאה על פי הכוונה שהוא רוצה בה - נדע ששום סדר אחר לא היה עושה זה: והנה דמות האדם חלוק לתרי"ג. וכן תרי"ג חלקים ימצאו בעשר ספירות, שכל חלק מהם יביט אל כל המציאות, ולכן בכל אחת מהם יכללו כל ע"ס. ופירוש הענין, שהספירות הראשונות יגלו פעולותיהם עשרה לאחד, ומהם עשרה לעשרה, עד שנמצא המנין הזה פועל כולו, לא פחות ולא יותר. אמנם אפרש לך ענין זה היטב איך אפשר להימצא זה המנין. דע, כי אף על פי

שאמרתי שכל פעולה מסתכלת על כל הבריאה, עם כל זה אפשר שלא ירצה המאציל להוציא ממנה תולדות מכל בחינה זאת, אלא מחלק ממנה, פירוש - ממה שהיא מבטת על איזה חלקים מן הבריאה, ולא על כולה, ואז נקרא שאין הספירה מאירה אלא במקצת ספירותיה. ועל כן כאשר יאירו עשר ספירות כולם בכל עשר ספירות שבהם, שהם כמו חלקיהם, ועוד מאלה העשר ספירות שהם חלקי הראשונים, יאירו החלקים שבהם, ולא כולם אלא מקצתם, פירוש - מה שמביט בהם למקצת הבריאה, והוא מה שצריך לצורך הבריאה לעמוד על התכונה הזאת - אז יצא המנין הזה של תרי"ג: פעולת העשר ספירות בבחינת פרצופים: והנה עשר ספירות הם הפעולות שרצה בהם המאציל לנהג עולמו. וכבר אמרתי, שבכל אחת מהם הוא מביט אל כל הבריאה. אך זה ודאי, שאין הנמשך מאחת מהם בכל הבריאה הזאת מה שנמשך מאחרת, פירוש - כי אחת תתן לכל הבריאה מציאות אחד, ואחת מציאות אחר. ואפילו הראשונה - הנה יש בה מציאות מה שנמשך לה מהימצא האחרות אחריה. ועל כן נבין בהם פרטות

ענינים, נמשכים כל אחד בפני עצמו: הספירה הראשונה היא כתר, והיא מבטת אל כל המציאות כנ"ל, על כן נאמר שיש בה תרי"ג מאורות, תרי"ג חלקים, כי כבר שמנו כללות המציאות תרי"ג, ואז נקרא לספירה הזאת פרצוף. והיינו כי לבחינתה מה שהיא ספירה פרטית, שגורמת ענין פרטי במציאות - נקראה ספירה. אך בבחינה מה שהיא מבטת אל כל המציאות - נקראה פרצוף; וענינה דמות אדם, כי כבר שמעת שדמות אדם הוא תרי"ג, והוא כללות כל הנמצא. והספירה השניה, וכן השלישית - כל אחת מהם נקראה גם כן פרצוף, בבחינת היותם מביטים אל כל המציאות: אמנם צריך אני לפרש לך הענין הזה של התרי"ג היטב. דע, כי כאשר המאציל ב"ה פועל בחד"ר - ברא בגשמיות המים והאש והרוח. כן נברא הימין והשמאל והאמצעי, כי הלא זה כל ענין חכמת האמת להקביל הנבראים ומקריהם אל הפעולות שרצה לפעול המאציל ב"ה בעולמו, על פי סדר הדמות אשר בחר לתת לאדם, שהוא הסדר המשים כל הבריאה בתכונה אשר היא, שהיא

המצטרכת לענין הבחירה, השכר והעונש. על כן בדעתנו סדרי פעולותיו - נדע סדרי בריאתו והנהגתו: ונחזור לענין, כי הנהגת חד"ר עושה הימין והשמאל והאמצע, ומשלושתם נמצא גוף האדם, וגם כנגד הנהגת ההנהגה, ומעבר ההנהגה - גם כן בדמות אדם חלקים. אם כן, הרי שאין התרי"ג נשלם אלא מכל הצדדים והחלקים ביחד. לפי זה בדברינו בחג"ת ונה"י מצד עצמם, לא מצד הבטתם אל כל המציאות, נמצא שבהם החלקים מן התרי"ג, חוץ ממה שיש לעומת הנהגת ההנהגה. ובאמת זהו עיקר ההנהגה, כי ההנהגה, ומה שמתפשטת בעוברה אל ההשגחה - זהו מה שצריך. אך הנהגת ההנהגה היא המרבה או הגורעת את השפעת ההנהגה. כי בפעול המאציל ב"ה באותו הכח - תרבה ההשפעה, ואם לא - תחסר: שש הספירות התחתונות מהוות פרצוף אחד, שאר הספירות כל אחת היא פרצוף: על כן נאמר שהפעולות האלה בהביטם אל המציאות, לפעמים יביטו אל עשר ספירות בזמן הימצא הכח העליון הזה, ולפעמים יביטו אל מציאות עצמם לבד, שהם ו' ספירות, בהחסר הכח

העליון שזכרתי. וכאשר נבין בחינת המדרגות של העשר ספירות בכלל, לא לפי פרטיותם, אלא לפי כלל ענינם שבעבורו נמצאו, נמצא שההנהגה בעצמה תלויה בשש הספירות התחתונות, שלושה להנהגה, ושלושה לעוברה אל ההשגחה כנ"ל, שזה שווה בכל זמן, בזמן היותר כח, ובזמן הכח המועט; ושלושה ספירות הראשונות הם מנהיגי ההנהגה הזאת, שכל אחד מהם צריך שיביט אל כל ההנהגה כולה, להניעה כולה על פיו, כי אפילו הדין והרחמים יהיו מתנהגים לפי החסד מצד חכמה, והחסד והרחמים יתנהגו לפי הדין מצד הנהגת בינה, וכן הדין לפי הנהגת הרחמים שיהיה כתר, וזה מורכב קשור ושלם. ולכן בכל אחד מהם נבחין תרי"ג, כי כך הם מביטים אל תרי"ג: אך הששה ספירות ביחד נחשוב אותם כענין אחד, שהם ענין ההנהגה עצמה, והיא מתנהגת אחר הג' ראשונות. ועל כן, אף על פי שנאמר שכל אחד מהם יביט אל כולם, הנה אין זה מה שאנו צריכים להבין ולדעת דרך משפט מעשיהם, כי כל ההנהגה בכל חלקיה נבינה לדבר אחד.

ומנהיגי ההנהגה נבין שיהיו מביטים כל אחד מהם אל כולה, כי התנועה נמשך מהם אל כולה. והכל יהיה נשלם בהשגחה, כאשר תשמע עוד בס"ד. ולכן אלה הששה ספירות נקראות גם כן פרצוף, והוא כי הם מצד עצמם בין כולם - או יביטו אל עצמם כשאינם מקבלים התפעלות מן הג' ראשונות, שאין המאציל פועל בהם, ויעשו מה שיעשו מן התרי"ג רק חלקים המגיעים להם, או יקבלו התנועה מן הג' ראשונות גם כן, ואז נוסף בהם כח הג"ר אלה המניעים אותם, ואז יהיה בהם לבדם בחינת תרי"ג, שיהיו חלקים מהם לפי ענינם, וחלקים לפי מה שמקבלים מן הראשונים. וההשגחה הנה תשתווה גם כן לכל המציאות, כי לפי כל המציאות היא נעשית: התחלקות לחמשה פרצופים: הרי מן העשר ספירות נעשים ה' חילוקים - חילוק הששה ספירות ביחד, שהם ההנהגה בעצמה, והם חסירי פעולות הג' ראשונות בהם לפעמים, כשאין המאציל פועל הג' ראשונות אלה, שאז אינם מקבלים מהם תנועה. חילוק הג' ראשונות, שכל אחד מהם מביט להשלים לפי ענינו

ההנהגה כולה, ואז יהיה בששה הספירות עצמם חלקי הג' ראשונות, שהוא מה שיש בהם מההתפעלות שמתפעלים מן הג' ראשונות האלה; וההשגחה המשתווה אל כל המציאות. והם נקראים ה' פרצופים, פירוש - ה' פעולות, מביטים אל תרי"ג ענינים או תנאים: שש הספירות משתלמות לעיתים לעשר ספירות: והנה לפי הסדר הזה, נמצא כללות ההנהגה בשני הפרצופים התחתונים, שהם ההנהגה והשגחה. ועוד נבחין מה שיפעלו בהם הג' העליונים, שהם מנהיגים אותם כנ"ל, בתתם להם ההתפעלות החדש אשר יתנו, או בגרעם אותו מהם. והנה בהמשך ההתפעלות הזה אל הששה הנ"ל, שהם חג"ת נה"י, הנה ימצא בהם עצמם מבחינת כח"ב גם כן, היינו זה ההתפעלות או התנועה החדשה שמקבלים מהם, ואז ימצא בהם בחינת עשר ספירות. וכשיחסר זה ההתפעלות - יהיו ששה ספירות לבד. ולכן מיני זמנים אלה נמצא להם, זמן היותם שלמים בעשר ספירות, וזמן היותם בלתי שלמים, וכל זה אפרש לך עוד בס"ד, וכן התולדות הנולדות משני זמנים האלה,

הכל באר היטב. ותדע באמת, שכאן הוא כל סדר ההנהגה לפי חסרון או יתרון ששה ספירות האלה, הנמשכים אחר הנהגת המנהיגים הנזכרים, וחיבור ההנהגה אל ההשגחה להיות נשפע שפעה אל התחתונים. על כן נאמר ששורש כל הנמצאים באמת הוא בשני הפרצופים האלה, כי הראשונים אינם אלא לסדר בסדר הראוי את הפרצופים האלה, ולא להוסיף עליהם, כי רק מה שנמצא בהם הוא מה שהמציא בגשמיות בעוה"ז הבורא יתברך שמו: בין הספירות יש יחס של משפיע ומקבל: ועתה אודיעך עוד ענין אחד נמצא בספירות האלה לצורך הבחירה, והוא ענין עילה ועלול. ופירוש הענין הזה - כי כך רצה המאציל לפעול פעולות, או נאמר להאיר הארות, שהכל אחד כמו שביארנו, פעולות שתהיינה נולדות ונמשכות זו מזו, והראשונה תהיה עילה וסיבה לשניה, והשניה לשלישית. נמצאת גבורה יוצאת מחסד,ותפארת מגבורה, וכן כולם. והנה כאן באמת יש מקום שאלה, כי איך אפשר שתצא גבורה ותיוולד מן החסד, והרי הם הפכים? אמנם

צריך שתדע שזה סוד "המים הרו וילדו אפילה". והוא, כי לא כמו האב המוליד את בנו מכח עצמו, אלא כמי שמקבל הריון מאחר. והוא, כי אין הדבר הזה באמת עצמי בספירות, אלא מקרי שרצה בו המאציל ב"ה, ורצה שלא תצא הגבורה אלא מכח החסד, ולא שהיא נמשכת בתולדתה ממנו. אבל זה ודאי - שמקבלת התפעלות. וזה יהיה כלל שמור בידך - שאין פעולה קטנה בפעולות המאציל ב"ה לבטלה, שהיה אפשר להיעשות זולתה, כי הכל נותן תכונה פרטית לבריאה, שלא היה כך בלעדה. ועל כן אינו דומה שתצא הגבורה כמו מסובבת מן החסד, והתפארת מן הגבורה, לשהיו יוצאים כל אחד כמו לבדו: והנה בהיות כל המאורות האלה יוצאים כך - עלול מעילה, על כן יהיו כולם גם כן בסוד משפיע ומקבל. ופירוש הענין, כי כל עילה מקיימת העלול ממנה, וזהו בכח ההשפעה שמשפיע בה. וענין השפעה הזאת הוא התמדת אותו הענין, הכח, הפעולה שהוציא את העלול הזה בראשונה. ובאמת לפי זה כל ספירה היא עלול למה שלמעלה ממנה, ועילה למה שלמטה ממנה.

ולא זו בלבד, אלא אפילו כל תנאי הפעולה נבחין להם עילה פרטית. כי באמת כל הפעולות האלה הולכות בדרך אחד, נגזר לפי כוונת המאציל ב"ה אשר היתה לו בבריאה, ולכן צריך שתהיינה קשורות זו בזו בכל פרטיהם לגמרי. ובקחתינו הדברים במחלקות כלליות, נמצא היות ההשגחה בכלל משפעת לנו. אך בבחינת המאורות עצמם, הנה היא המקבלת, וההנהגה משפעת אליה, ומנהיגי ההנהגה משפיעים אל ההנהגה עצמה: הספירות הן שורש לנשמה ולגוף: ועוד ענין אחד נמצא בהם, והוא היות בספירות מה שיהיה שורש לנשמה באדם, ומה שיהיה שורש לגוף בוךלי הרי דמות אדם בכלל הוא חיבור גוף ונשמה ביחד. ואפילו בדוממים נמצא כמו בחינת נשמה, ויהיה איזה כח פנימי מעמיד צורתם. ועל כן נמצאת הבריאה כולה בכלל נחלקת לפי החילוק הזה של גוף ונשמה. והספירות כולם גם כן צריך שיהיה בכל אחד מהם מה שיהיה שורש לזה ולזה. וכפעולות הנשמה בגוף, כך יהיה פעולת מה שהוא שורש אליה כמה

שהיא שורש לגוף, כי כבר שמעת היות הפעולות עצמם תלויות זו בזו, ונקשרות זו בזו, ומתפעלות מהתמשכן זו מזו התפעלות פרטי: ואחר כל ההקדמות האלה תוכל אתה להגיע אל שורש ענין הבריאה הזאת, ותבין בו המשך עניניה בבירור אל נכון: כל פעולותיו ית' מורכבות מן הארה והגבלה - בחינת חסד ודין: דע, כי אמרו רז"ל שהקב"ה ברא את העולם בדין, ושיתף עמו מידת הרחמים. וסוד הענין הזה הוא - כי המאציל ב"ה בלתי - בעל - תכלית, ופעולותיו אם היה רוצה לפעול בכוחו, היו בלתי תכלית גם כן. והוא רצה לברוא נבראים בעלי תכלית, ולכן פעל פעולות בעלי תכלית. פירוש הענין, לא שיהיה תכלית בעצמות ההארה שלהם, כי אין שייך לומר זה הענין, כי המאציל ב"ה הוא הפועל, ופועל בדרך התנוצצות, ובהיותו בלתי - בעל - תכלית - גם התנוצצותו הוא כך, כאילו נוכל לומר - כולו מתנוצץ, כי באמת כל הפועל הוא פועל בכל פעולה שיפעל. רק זה נוכל לומר - שאין צריך הפועל לתת בכל פעולה ממנו כל כוחו, כי

הלא בפעולה אחת יוסיף כח מפעולה אחרת. ועל כן נאמר שהמאציל ב"ה לא רצה לפעול בכל כוחו, שהוא בלתי - בעל - תכלית, אלא במקצת כח ממה שרצה וגזר: נמצא לפי זה, שהענין הראשון שעשה המאציל ב"ה - הוא שית הגבול לכח הזה שבו יפעל פעולותיו. ובאמת כל פעולה יהיה לה גבול בפני עצמו. ונמצא בחינת הגבול הזה גם כן פעולה המתלווה אל כל פעולה מפעולותיו בבחינת הארה. פירוש הענין, כי כל פעולה היא מוגבלת, אם כן נמצא בכל פעולה שני דברים - פעולה או הארה, וגבול. ובאמת שניהם פעולות, כי אין הגבול העדר לבדו, אלא מציאות פעולה מגבלת. וזה, כי הלא שמעת איך כל פעולות המאציל הם בדרך התנוצצות, שיש להם מציאות, ולכן גם פעולת ההגבלה הוא ענין נמצא, ממשי. והוא סוד הכתוב "ישת חשך סתרו", וזה הפעולה מתלווה אל פעולת ההארה, יותר או פחות, ונותנת מידה להארה עצמה: ובאמת הנפרדים, ובפרט הגשמים, הם כך - מפני רוב היות נגבלת ההארה בהם, שהם נשארים

חשוכים. כי הגוף חשוך הרבה, והנשמה פחות ממנה. והמלאכים מתעלים כמו כן על בני אדם, והם עצמם מתעלים זה על זה במדריגתם. והקרוב יותר הוא אשר בעצמותו יש הארה יותר, ומתרחק ממהות הארות השורש פחות ממה שמתרחק מי שהוא תחתיו, גם כי הריחוק מן השורש אל הענף כבר רב הוא באמת, אבל יהיה רחוק פתות מן האחר: נמצא לפי זה, שורש מציאות הנמצאים הוא הגבול הזה, כי למאציל ב"ה אין גבול, והגבול הוא בנבראים, שהמאציל ב"ה לפי הגבול - כך מאיר בהארותיו, שההארה תהיה נמדדת בגבול ההוא. וזה הגבול הוא ענין הדין, המצטרך דוקא לצורך הנמצאים. והחסד הוא בחינת ההארה והתפשטות. והנה בריאת העולם היה בדין, והוא הגבול הזה הניתן בראשונה אל ההארה:

חלק שני וזה חלק מאמרי זה השני, ההולך לקדמת הצור מכשול טעות הצבי, כאשר יעדתי לך בראשונה, עד לאור אשים משפט בס"ד, כי יסכר פי דוברי שקר: אלה דברי הברית, ברית מלח כרות לתורתנו הקדושה, אשר אין חליפות לה לעד ולעולמי עולמים. והנביא או החולם החלום אשר יזיד לנגוע בקצה, או אפילו בדקדוק אחד מדקדוקי סופרים, לא נאבה לו ולא נשמע אליו, כי בן מות הוא אשר דבר סרה על ה' אלהיו. ואפילו אלף אלפים טעמים יתן לדבריו - על כולם נאמר (דברים יג, ד), "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" וכו'. והאף אין זאת די והותר לדעת רשע כסל תרבות האנשים החטאים האלה, אשר היו לשכים בעינינו, להדיח איש ישראל מעבוד את ה', בחוקים לא טובים אשר בדו מלבם. ואיך יפול לב האדם בשחת עשו? ומקרא מלא צועק ואומר "לא תשמע" וכו', "כי מנסה" כו'. אמנם למען הצילך מן הדרך הרע הזה, להציל נפשך מני שחת, אשכילך ואורך איכה נהיתה הרעה הזאת, מאין באה, ואי מזה שורש פורה הראש והלענה, אשר עדיין מרקד בינינו בעוה"ר:

והנני מגלה לפניך סודות גדולים ונפלאים ועמוקים מאד, אשר השתיקה היתה ראויה בהם הרבה, כי על כן הזהיר החכם (משלי כה, ב), "כבוד אלהים הסתר דבר". אך מזקנים אתבונן, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך, וה' הטוב יכפר בעד, כי הוראת שעה היא, תחת אשר הרב פרצה לה הטומאה בארץ, ותשחת הארץ מפניה. ועתה צריכים אנו לגדור את הפרצה הזאת ככל אשר תשיג ידינו, ורב מהיות חרון אף ה' על ישראל. ולולא זה, לא הייתי פותח פי בדברים אלה אשר הם כבשונו של עולם, אשר הוזהרנו עליהם הזהרות על הזהרות רבות וגדולות לכסותם ולהעלימם תמיד. אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ, וגדולה עבירה לשמה. ואתה עתה עמוד והתבונן נפלאות אל, וערום יבין לאשורו, כי ישרים דרכי ה': דע לך אחי, כי כאשר חטאו ישראל, גרמו לשכינה להיות מתלבשת בקליפות בעבורם, וההתלבשות הזה נעשה בבחינה פרטית, כאשר אבאר לך עוד בס"ד, כי צריך שיהיה בבחינה פרטית אשר תניח מקום לס"א להיות סובבת והולכת. והנה המקום הזה מקום סכנה הוא מאד,

כי בו יכולה הס"א לאחוז העינים אשר לא נפקחו היטב, להחליף להם בין קדש לחול, ובין חול לקודש, ותראה להם המר למתוק, והמתוק למר, מקריבות הדברים. ועל זה המקום נאמר "וינס משה מפניו", כי הוא ענין המטה, המתהפך ממטה לנחש, ומנחש למטה, כמו שאפרש לך בס"ד את הענין הזה היטב. ובהתגבר הס"א מפני חטאינו, עצרה כח לצוד ציד נפתלים, להראות להם במקום הזה דברים אשר לא כן. ובזנותם אחריה עשו להם החוקים האלה אשר עשו, להיות למוקש לישראל בעוה"ר. וכבר אמרתי בדברים האלה היה טוב לנו לבלום פינו ושלא לחקור כלל. אך מה אעשה, אף שלא הדין כך, אך השעה צריכה לכך, להציל נפשות העניים והאביונים מיד חזק מהם. ואני בשמים עדי, כי באימה וביראה ובחרדה גדולה פורש אני הדברים האלה לפניך. ועתה כמו כן חרדות תלבש, ותהא ירא מפני האש הגדולה מפני ה' אלהיך, כי אש אוכלה הוא. וברתת ובזיעה תשיב יוצר על מכונו, לאהבה אותו ולדבקה בו, ולא תחטא: