# ספר קנאת ה' צבאות — תיבת נח והקשת:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-131bbe8d19dd/1/4/)

<div lang="he" dir="rtl">

תיבת נח והקשת: 
שנינו במשנתנו (חגיגה יא,), &quot;כל שאינו חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם&quot;. 
ובגמרא שם אמרו - &quot;זה המסתכל בקשת&quot;. ורשב&quot;י פירש בזה סודות גדולים, שזה נאמר על זמן 
הגלות, יען הוא מלובש בגווני חשך של הס&quot;א. ועתה אפשר לך בס&quot;ד הענין הזה היטב: 
הקשת אחר המבול הושם להיות לאות לכל בשר שלא יבא עוד מבול לשחת הארץ. ואומר לך מה 
הענין הזה. דע כי בזמן המבול ניתן רשות לס&quot;א להתפשט על כל הארץ, כי כבר נשחתה ברוב 
הרע שהמשיכו עליה הדורות החטאים ההם. ועל כן ניתן לה הרשות הזה, עד שתקח את כל 
השייך לה. אחר כך תשוב למקומה בנוקבא דתהומא רבא. והנה באותו זמן הוצרך שינצלו נח 
ובניו וכל הבריות שנתקיימו עמהם, וזה ע&quot;י השכינה בבחינה שהיא מתהלכת בתוך הקליפות. 
כי הלא ודאי אין הארתה בזמן היותה למעלה כהארתה בהיותה בתוך הקליפות, כי היא צריכה 
להיות בבחינה זו שתוכל להציל את הראוי להנצל המתחזק בתוכה, אך בסוד הסתר. ושאף על 


פי כן לא תפעול בדרך שתבריח הקליפות, אלא שתתן להם מקום. והבחינה הזאת היא ממש 
בחינת התיבה: 
ואומר לך מה בחינה זאת, כי היא צריכה להיות בבחינה הנמשכת בה מן היסוד, שהוא השכן 
קרוב אליה אפילו בגלות. ותבין שזהו סוד נח, שהוא היסוד, שמסודו נעשית המלכות - - 
תיבה. והיא נעשית בסוד שלשה בחינות בסוד חסד, דין, ורחמים. ובאמת כך היא נקשרת בנצח 
הוד יסוד דזעיר אנפין, שנאמר בם (אסתר ח, ג), &quot;ותפול לפני רגליו&quot; אפילו בגלות. וסוד 
זה הוא, כי היא סוד ה&#x27;, ובהתקנה לעומת הנה&quot;י האלה - נעשית שלשה ווין. ואלה הג&#x27; ווין 
בסוד נה&quot;י עצמם נעשים בה ש&#x27; אחת, כזה, ש&#x27;. ואלה הם מדות התיבה, כי רחבה חמשים אמה 
בסוד הה&quot;א, ובהתחלקה לג&#x27; לעומת נה&quot;י - נעשים שלשים, והם שלשים אמה קומתה. והם 
מתחברים בסוד ש&#x27;, ואז הם שלש מאות אמה אורך התיבה. נמצא שתקון השכינה בבחינה זו - 
מה שצריך להיות לעמוד בתוך הקליפות. ואז נאמר (בראשית ז, יח), &quot;ותלך התיבה על פני 


המים&quot;: 
אך אחר המבול נשבע הקב&quot;ה שלא יביא עוד מבול. ונמצא, שלא יגיע זה ההתפשטות של הס&quot;א 
להיות על כל העולם כאשר היה. אך עם כל זה - הנה ימצא למעלה במאורות. ופירוש הענין 
הזה, כי אם תתגבר הס&quot;א כל כך עד שיצטרך לתת לה מקום על הגשמיות לשלוט על כולו, הנה 
זה ימשך מחמת שליטתם וקטרוגם מאד במאורות, עד שיסלקו השפעתם מן העולם - אז יחרב. אך 
יש שתתגבר הס&quot;א על הארת המאורות הרבה ותחשיך אורם, אך לא תגיע למנוע השפעתם כמו 
בזמן ההוא. ועם כל זה תצטרך השכינה להיות בסוד תיבה, כי המאורות שלה יהיו מתלבשים 
בקליפות, אך לא בשליטה כל כך כזמן המבול, אלא יהיה בשיעור כך - שימשך מענין זה 
גלות, ולא חורבן העולם: 
ונמצא, שמה שהיה בזמן נח בסוד תיבה גשמית, נשאר עתה בסוד תיבה רוחנית. כי אז כיון 
שנתגלתה הס&quot;א לשלוט על הגשמיות, הוצרך שגם השכינה תגיע שמירתה עד הגשמיות גם כן, 
והיא התיבה הזאת. ואחר - כך נשאר הדבר בבחינה רוחנית כנ&quot;ל. וזה ענין הקשת, שהוא סוד 


התיבה ממש. ותדע שכתוב (יחזקאל א, יח), &quot;כמראה הקשת אשר יהיה בענן&quot; וכו&#x27;. והענין, 
שכך ראה במרכבה יחזקאל, יען אז היתה השכינה בגלות כבר. ועל כן ראה אותה בבחינה זאת 
של קשת, שהיא הצריכה להיות מתלבשת בקליפות, לשמור ענפיה הקדושים. שעם כל זה יהיה גם 
מקום לרששים להתהלך סביב. הקשת הנגלה כאן למטה הוא תולדה ורמז לקשת העליון הנראה 
במרכבה, כי זה מה שנשאר לצורך השמירה הצריכה עתה. נמצא, לפי זה שבחינת הקשת היא 
הבחינה ששומרת את ישראל בזמן הגלות, אבל שנותנת לס&quot;א גם כן מקום לשלוט שליטה הראויה 
לה. ועל כן נמצאים בה שתי בחינות, אחת - בחינתה בגלות מתלבשת בקליפות, שהוא לשמור 
לבד. ואחת - בזמן שהיא מתפשטת מלבושי החול בזמן גאולה, שאז נאמר בה (בראשית ט, טז), 
&quot;וראיתיה לזכר ברית עולם&quot; - לעורר הזווג. ואני כבר הקדמתי לך כי המקומות בקדושה 
שמשם ניתן מקום לקליפות - הם מסוכנים מאד להסתכל בהם, כי על זה נאמר, &quot;כבוד אלהים 


הסתר דבר&quot;, שלא לתת גאון לס&quot;א. והמסתכל בו - אינו חס על כבוד קונו. ובאמת, זהו 
המקום שמשם יצאו וטעו הזונים האלה. כי הס&quot;א מראה להם שקר כאמת, אשר מרוב התקרבה שם 
אי אפשר לראות ההבחנה היטב. אלא שכבר הקדים להזהיר היוצר עצמו &quot;לא תשמע&quot;. כי כל אשר 
ישנה מדברי תורה אפילו כמלא נימא - ודאי פיתוי הס&quot;א הוא. וזה יתד נאמן שלא ימוט: 
התלבשות הנשמות בתוך הקליפות: 
וצריך שתדע, כי כמו שהשכינה צריכה להתלבש בתוך הקליפות, כך צריכים נשמות גם כן 
להתלבש אחריה בקליפות. ועתה אפרש לך ההתלבשות הזה איך הוא. כי על זה הענין כתוב 
(ישעיהו לא, ה), &quot;כצפרים עפות כן יגן ה&#x27; צבאות&quot;: 
דע שג&#x27; מיני היות הנשמות בתוך הקליפה יש, היותן בתוכה קודם בואן לעולם, היותן בתוכה 
אחר צאתם מן העולם והן זכאות, והיותם בתוכה קודם צאתם, או אחר צאתם כמו כן, והן 
חייבות. ועתה אפרש לך כל מין ומין בפני עצמו: 
הנה עד שהאדם הוא בעוה&quot;ז הוא בעל בחירה, ולפי מעשיו הוא מתקן או פוגם בספירות. מה 


שאין כן אחר מותו, שנאמר (תהלים פח, ו), &quot;במתים חפשי&quot;. והנה בהיות הנשמה בתוך הגוף, 
אז יש מקום לס&quot;א על ידי הגוף להתערב בה בתוך מציאותה, אם היא חוטאת. כי על כן תצטרך 
להכנס לגיהנם לטהר בכח אשו של גיהנם. כי יהיה האש ההוא, שהוא כח ס&quot;א, שולט עליה 
ובוער בה עד שישאב אליו כל הזוהמה שנכללה בה, ואז תשאר היא טהורה. והנה בהיות הס&quot;א 
מתערבת במציאות הנשמה - היא מטמאה, ונפגמת, ונפגם השורש אשר לה גם כן מפני פגם 
הענף. והנה זה מין א&#x27; מג&#x27; המינים שזכרנו, והוא שתהיה הקליפה מתערבת במציאות הנשמה 
עודה בגוף, והיא נקראת טמאה, שאור הקדושה מסתלק ממנה, והיא נמסרת ביד הס&quot;א ממש. וכן 
בצאתה תלך אל גיהנם, ותשאר כמו כן עומדת בתוך הקליפה עצמה, שהיא שולטת בה עד טהרתה: 



אך האדם אשר זכה במעשיו, הנה כבר הפריד הס&quot;א ממנו, ונדבק הוא לשרשו הקדוש. ובצאת 
נשמתו מן העולם, הולכת ונדבקת לשרשה זה. ומשם והלאה אין כח לס&quot;א להתערב במציאותה 
כלל. כי באמת רק בהיותה נקשרת בגוף היא מוכנת לזה הענין. אלא לפעמים תרד הנשמה ההיא 
להיות מתלבשת בתוך הקליפה, והוא שתהיה הס&quot;א סובבת עליה, בסוד (תהלים יב, ט), &quot;סביב 
רשעים יתהלכון&quot;. ולא תהיה מתדבקת בה כלל, אלא שתגרום לה חסרון אור, שהיה ראוי 
להתגלות לה לפי זכותה. וכאשר ירדה השכינה בתוך הקליפה להתלבש בה, הנה בה ודאי אין 
הס&quot;א מתערבת ח&quot;ו, כי אין שייך לאמר דבר זה כלל, כי הלא השכינה אינה כי אם אחת 
ההארות של הא&quot;ס ב&quot;ה, והס&quot;א היא בריאה נפרדת. ונמצא, שאין הדבר הזה נופל בכאן כלל, 
רק בחינת התלבשות הוא שהיא מתלבשת בתוך הקליפות האלה, ומתגלה בתוך מקומם. והנה אז 
ירדו גם כן הנשמות של צדיקים גדולים ראשי ישראל, שהם עומדים שם בתוך הקליפות עמה, 


ושם סובלין חסרון אור ומיני צער הרבה, והם נקראים סובלי חלאים הסובלים עונותיהם של 
ישראל. ובראש כלם יש מלכא משיחא, שהיא היחידה אשר נבראה מאז, והיא עומדת להיות עטרה 
לגואל, שבה יגאל את ישראל, והיא עומדת גם כן בזה ההתלבשות, בזה הסיתום וחסרון אור 
הנ&quot;ל: 
והמין הג&#x27; הוא היותן בה קודם בואן לעולם, כי אז אינם בבחינת סובלי חלאים, אלא הם 
בסוד עשוקים. והוא כי חטא אדם הראשון גרם שכל הנשמות תרדנה בתוך הס&quot;א, ואז זה גורם 
להם חולשה, שבבואם לעולם הזה נרדפות מן הס&quot;א, וצריכות תקון גדול במעשיהם לתקן מזה. 
כי כל העבודה עתה - אחר ענין חטא אדה&quot;ר היא נמשכת. אך נשמת המשיח היא בחינת היחידה, 
שהיא בת חורין, שאין לה ענין לזה, כי אינה אלא לבא לעולם לעטר המשיח, ולא להתקן. 
ולכן היא בבחינת &quot;סובלי חלאים&quot;, ואדרבא - ראש לכולם. ובה נכללים כל עטרות הנשמות, 
שבם יתעטרו לימות המשיח בהארת יחידה אשר תשלוט ותנהג אותם בזמן ההוא: 


והנה הנשמות אשר יצאו כבר מן העולם, הם נקראים צפרים עפות, שבאמת יש להם כח לעוף 
אחר השכינה, מה שאין כן בהיותם בגופים. ותדע, כי אימא נקראת קן צפור, שהיא קן לאבא 
הנקרא צפור. והנה מאבא ואימא ניתן מציאות לנשמות מצד עצמן, ומצד זו&quot;ן ניתן להם 
להיות בתוך הגוף. והנה כשיוצאים מן הגוף, נשארים מה שהם מצד או&quot;א, שהם חוץ לגוף. 
ואז נאמר בהם &quot;כצפרים עפות כן יגן ה&#x27; צבאות&quot;, כי השם הזה הוא המגן בסוד הקשת כנ&quot;ל. 
שהנה&quot;י הם נקראים צבאות, והם ג&#x27; גווני הקשת. ולאלה יש ההגנה הזאת, כי אין הקליפות 
יכולים להתערב בהם. אבל מי שהוא בחיים ומשליט הס&quot;א עליו, לא יש לו ההגנה, כי לפי 
בחירתו הם הדברים. נמצאת למד מכל זה, שאין ההתלבשות בס&quot;א נאמר אלא על הנשמות לאחר 
שיצאו מן הבחירה, שאז אין הרע מתערב במציאותם, ואינו אלא צער להם, והוא תקון 
לישראל. אך בהיותן בעלי בחירה - לא יתכן בהם הענין הזה, כי אין ההתערב בס&quot;א בחיים 


אלא קלקול וטומאה, שתברח הקדושה מעליו, ולא תקון כלל. והרי נפלו כל בניני השוא שבנו 
האנשים הפושעים האלה, כי אי אפשר לעבירה להיות מצוה, והתיקון לא יהיה הקלקול לעולם: 

הן אמת, שמאמר אחד נמצא לרז&quot;ל אשר נדמה הוא לעינינו כהר גבוה ותלול מאד. הוא מאמרם 
ז&quot;ל בענין יעל (נזיר כג,), &quot;גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה&quot;. אם כן אפשר לפגם 
להיות תקון. אך צריך שתדע כי הרבה חלוקים נמצאים בענין. ואשר לא ידקדק עד חוט השערה 
- קרוב לפול בפחתים עמוקים, רחמנא ליצלן: 
מעשה אסתר היה באונס: 
דע כי זהו סוד הוראות שעה. ואפרש לך זה הענין היטב. כי הנה חילוק יש בין מעשה אסתר 
למעשה יעל, שמעשה אסתר היה ע&quot;י אונס, ומעשה יעל היה עבירה לשמה. ובאמת הדברים האלה 
הנה הנם מסתורין של מלך, אשר מי הוא יערב לבו לגלותן, ולולא כי צריכים אנחנו להעביר 
המכשלה הזאת מקרב עמנו, כי רבה היא, נשא לא נשאני לבי להוציא מפי בענין זה ריש 


מילין, כל שכן להרחיב לשון כאשר אני עושה עתה. אמנם רחמנא לבא בעי, ומחשבה טובה 
יצרפנה למעשה, לבלתי שום עלי עון בדבר זה. אבל עינים עורות יפקח לסור מדרכם הרעה, 
וישמח ה&#x27; במעשיו. עתה הט אזניך והבן מאד מאד, כי הדברים עתיקים גדולים ועמוקים, 
וכבוד אלהים הסתר דבר: 
כשגרמו העונות, ירדה השכינה ונתלבשה בלילית שפחה רעה. והשפחה הרעה הזאת, שהיתה 
נקודה אחת לבד, נתפשטה לעשר נקודות, ונקראת פרצוף. והנה כל מדרגות הקליפות, כיון 
שרואים השכינה שם מלובשת, הנה הם חושבים שח&quot;ו יוכלו לשלוט עליה. ובאמת הם מתקבצים 
בשאון גדול על לילית זונה בעבור השכינה אשר שם. ואז ברגע אחד השכינה מסתלקת ובורחת 
משם, והם נשארים בטומאתם, ואינם שולטים כלל. וסוד ענין זה הוא &quot;מצה שמורה&quot;, שהיא 
השכינה השמורה לבעלה, ואז נאמר על ס&quot;מ (קהלת ד, ה), &quot;הכסיל חובק את ידיו ואוכל את 
בשרו&quot;: 
וענין זה הוא ענין אסתר, שהיא השכינה הנמסרת ביד ס&quot;א. ואחשורוש חושב לשלוט עליה. 


אבל באמת שמרדכי היה משביע את השידה, ואחשורוש לא היה שולט עליה כלל. והנה השידה 
הזאת היתה מבחינת הזוהמה של אסתר עצמה. ונמצא כך ממש כמו שנעשה בקליפה עצמה - 
שהשכינה בורחת משם. אמנם אף על פי כן, נמצא זה איזה פגם באסתר עצמה, כי זה גורם 
למעלה גם כן איזה פגם שצריך טהרה, ועל כן אסתר היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. 
וענין ישיבתה בחיקו של מרדכי הוא ענין הזווג הנעשה למעלה בברחה מן הקליפות, והוא 
ענין (אסתר ב, יד), &quot;בערב היא באה ובבוקר היא שבה&quot;, שהוא זמן הזדווגה עם הז&quot;א. 
והענין הזה נקרא אונס, שהסט&quot;א רוצה לאנס, ואינו עולה בידה: 
ענין יעל - עבירה לשמה: 
אך ענין יעל הוא ענין אחר. והוא סוד נורא מאוד מלהרהר בו, וכל שכן לדבר בו, וכל שכן 
לחקור עליו. ולולא שהשעה צריכה לכך, הייתי נס ממנו כמפני אש בוערה. אך היה מסתכל 
להבין דבר על בוריו, שלא תטעה ח&quot;ו בטעות הפתאים האלה הזונים מאחרי ה&#x27;, כי על מקומות 


האלה אמר הכתוב (הושע יד, י), &quot;כי ישרים דרכי ה&#x27; וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו 
בם&quot;: 
דע, כי תחלת הקלקול היה ביאת הנחש על חוה, שהטיל בה זוהמה. ומפני זה ירדה היא אחר 
כך בתוך הקליפות כנ&quot;ל. והנה אי אפשר לתקן זה הפגם אלא כענין האמור בכתוב (זכריה יד, 
ב), &quot;והנשים תשכבנה&quot;. והענין הוא, כי סוף סוף צריך שיהיה למטה זה הענין, שישא החוטא 
את חטאו, והפגם סר מן השורש. כי למעלה הנחש רודף תמיד בעבור זה, וכאשר ינתן לו חלק 
למטה בישראל שחטאו, אז ישלם הקטרוג למעלה. וכמה צער גדול הוא לנשים הקדושות, נשי 
ישראל, שיצטרכו לסבול הענין הרע הזה. ותראה שראשית הקלקול היה (איכה ה, יא), &quot;נשים 
בציון ענו&quot;. ועל כן סוף הבירור יהיה זה - &quot;והנשים תשכבנה&quot;. אך תדע, שאפילו זה הצער 
אין לו להמצא אלא בסוף הכל, בהיות התקון עומד להשתלם, שאז נאמר (משלי לא, כד), 
&quot;ותשחק ליום אחרון&quot;, כי כבר הכח גדול, ואין המעשה ההוא פוגם למעלה, אדרבה - מתקן. 


ואומר לך איך הוא מתקן - כי ע&quot;י המעשה הזה יקבלו הטמאים ההם את הזוהמה הנשארת 
מתחלה. ואדרבה, כל טוב הנכלל בהם - יהיה יוצא מהם ונכלל בקדושה. וסוד כל הענין הזה 
הוא, כי צריך לתת לס&quot;א החלק הראוי לה, אך להיות תקון, צריך שיעשה למטה ולא למעלה: 
ועתה אפרש לך ענין יעל עם סיסרא, ותבין הסוד הזה היטב. הנה יעל היתה אשת חבר הקיני, 
והוא מסוד קין שיצא מכח זוהמת הנחש, ולכן אליה הגיע המעשה הזה. ועל כן נמסרה היא לו 
לביאה, ולא שידה כמעשה אסתר, אלא היא עצמה, כי אז אדרבה הוא הריק בה כל הניצוצות 
הקדושים שהיו בו, כי הוא באמת היה מסוד הדעת, וכולל כל בחינות הניצוצות שיוצאות מן 
הדעת. ובין כך ובין כך נתעורר היחוד העליון, והס&quot;א לא אחזה בקדושה למעלה, כי אדרבה 
בכח התקונים וזכותה לקחה היא על עצמה הענין הזה, שלה לא היה הנאה, כמו שאמרו בש&quot;ס 
(שבת קמו.) משום דאטיל בה זוהמה. ונשאר המקדש קדוש למעלה, ושם נתעורר היחוד, וכוחו 


נתגבר עליו והכניעו. וסוד זה הענין הוא יתד האהל, שהוא היסוד המתחבר באהל, שהיא 
המלכות, שכן הוא מתעורר ביחוד. והוא המתגבר על הרשע הזה המתגאה למטה וממיתו, ונכנס 
ברקתו, ומשם במוחין שלו בסוד הדעת שזכרתי. אך זה הענין שלא יוכל להצליח אפילו בדרך 
עונש כמו שכתבנו, אלא בסוף התקון כשהוא עומד להשתלם, ובמי שיעשה אותו בכל השמירות 
והתקונים האלה; ועם כל זה רק בהוראות שעה, ולא לשום דבר סדר ההנהגה על פיו ח&quot;ו: 
וטעם הדבר הזה - דע כי הנה כתוב (משלי ו, כג), &quot;כי נר מצוה&quot;, והסוד - כי המצוות 
בסוד המלכות הם, אך מצד התיחדה עם בעלה. והסוד - נ&quot;ר; י&quot;א ה&quot;ה ו&quot;י ה&quot;ה, י&quot;א ה&quot;ל ו&quot;ה 
הי&quot;ם, י&quot;א ה&quot;ד ו&quot;נ ה&quot;י. וזה לא יתן מקום אחיזה לס&quot;א כלל. אך מבחינת ענין הזה של 
המלכות היורדת לקליפות, ומשלמת את הנוק&#x27; דקליפה כנ&quot;ל, בסוד (יחזקאל כו, ב), &quot;אמלאה 
החרבה&quot;, נמצא ענין לעבירה לשמה הנזכר כאן, והוא לבחינת עליית השכינה מן הקליפה. אך 


מיד צריך שיאחוז בה הז&quot;א להחזירה, לסוד הנר הנזכר. והבן ענין זה מאד, כי סוד זה 
עמוק הוא. וזהו ענין היתד אשר זכרתי. ועל כן נקרא זה הוראת שעה, כי מבחינת המלכות 
המלובשת בקליפה נמשך הענין הזה. אך צריך שמיד מידי העשות הענין הזה - יתגלה הז&quot;א 
לקבל המעשה הזה, בסוד היחוד. כי אם לא יתגלה מיד, הנה ודאי הס&quot;א היתה אוחזת ומתגברת 
במעשה ההוא. ועל כן צריך גילוי הז&quot;א, ויחזירנו לדרך הטוב של הנ&quot;ר הנ&quot;ל. ועל כן אי 
אפשר לשוב עליו, אלא פעם אחת יעשה, ומיד ישוב לענין כלל המצוות: 
נמצאת למד, שאפילו עבירה לשמה לא תהיה אלא בהוראת שעה. אבל לא שיהיה אפשר לשנות סדר 
המעשה, כי זה נקרא המרת התורה, שאי אפשר לה להיות מומרת בשום פנים. כי אין סדרי 
המאורות משתנים, אלא שפעולה אחת אפשר שתעשה מצד המלכות העולה, ומיד ישוב הדבר לסדרו 
הראשון. וכל זה שאמרנו לא יתכן אלא בנקבות שהם קרקע עולם, שבהם נמצא הענין הזה 


שזכרנו, אך לא בזכרים, שאין העריות תקון להם כלל. כי הצדיק יש לו להשמר מן הערלה, 
ולהיות נסוג אחור ולא יטמא. ואפילו כל שאר המצות הקלות מן העריות - גם כן לא תותר 
הרצועה לשנותם ח&quot;ו, כי אם להוראת שעה, על פי המגיע להוראה כזאת: 
אם כן איפוא, תדע ותשכיל איך שוא ומרמה הוא כל בנין החטאים האלה, פיתוי המקטרג 
הצודה בעלי לבב הפתאים, שכחי אלוה, לעבור בשאט נפש על כל דת ודין, לא יום ולא יומים 
ולא חודש ימים, כי כל ימי חיי הבלם. זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל, להמיר טוב 
ברע ורע בטוב, ולהפך דברי אלהים חיים ללענה וראש. כי סדרי המאורות וחוקותיהם הם 
משפט התורה, אשר שם משה לפני בני ישראל לדור דורים ולנצח נצחים. וכל המשנה - משתנה 
ממקור קדוש ישראל למקום טומאה, אשה זרה, תועבת ה&#x27;: 


</div>
