שער חג המצות - פרק ג: ענין ליל פסח כבר נתבאר אצלינו, כי הוא בסוד מוחין דקטנות, אלהים דיודין חכמה, דההין בינה, דאלפין דעת. אך צורת יו"י בחסדים. וצורת יו"ד בגבורה. והנה המצה הם נגד ב' מוחי חו"ב, כי שם לא יש אחיזה אל החיצונים כלל, אע"פ שהם דקטנות. ונקרא מצה שמורה מן המזיקין, כמד"א ליל שמורים. אך בדעת, יש להם אחיזה בחו"ג, החמץ נגד החסדים, והשאור נגד הגבורות, כי שאור קשה חימוצו מן החמץ, להיותו מן גבורות. ושאר חסר ו', הוא שם אלהים של המוח דגבורות - א', הנקרא אלהים כנודע, והוא מלא יודין גי' ש דשאר, ואלהים ברבוע גי' ר דשאור, ואלהים עצמו פשוט, הוא א דשאר. ומן אלו אלהים שבדעת, יוצאין ב' הפאות, כי פא"ה גי' אלהים. ולכן נצטווינו שלא יראה בפסח חמץ ושאור, כדי שלא ינקו החיצונים מן החו"ג של קטנות ראשון, כי נודע שפסח הוא ימי היניקה דז"א, ועדיין לא נגדל עד חג השבועות, ולכן צריך לבער דינין אלו, שלא יתאחזו בהם החיצונים: אמנם המצה, הם חו"ב, ואין שם אחיזת החיצונים. והנה הה' יש לה ג' ציורים - או די, או דו, או ג' ווין. וג' אלו בה' של אלהים. וכנגד ציור ד"ו, אנו בוצעין מן מצה ב' אמצעי לב' חלקים, וצריך לבצוע חלק א' יותר גדול מן הב', הגדול נגד ו', והקטן נגד ד', כי מספר ו' יתר על מספר ד'. וכנגד ציור ד"י, אנו לוקחין בציעת המוציא מן מצה העליונה, שהוא י' שלימה, וגם כי שיעור המוציא שיעור כזית דאיהו י'. וכזית מן אכילת מצה מן הפרוסה, שהוא סוד ד'. כי אותו של ו' הוא של אפיקומן. וכנגד ציור ג' ווין, אנו עושין זכר למקדש כהלל. במצה הג' שהוא רומז לג' ווין הנ"ל, וכן היא מצה ג' גם רמז שהיה כורך פסח מצה ומרור, ג' דברים, נגד ג' ווין הנ"ל. והנה נמצא, כי מלת מצה היא כוללת ב' מוחין חו"ב, שהם ע"ב ס"ג גי' מצה. אמנם כנגד הג' ציורים של ה', הנ"ל, לכן באו ג' מצות הנ"ל: סוד מרור, גי' מות, שהם הדינים הקשים וצריך ללעסם ולמתקם ולטוחנם בשינים למתק המרירות שבהם, כמבואר אצלינו, בסוד שחיקת המן לצדיקים. לכן בלע מרור לא יצא. עד שילעסנו וימתיקם. וסוד הד' כוסות, הם כנגד ג' אלהים במלואם, כי כוס גי' אלהי"ם. כוס א' נגד אלהים דיודין בחכמה, ולפי שחכמה נקרא קדש, לכן בכוס ראשון שהוא כנגדו, בו הוא הקידוש של ליל פסח. והב' במילוי ההין, כנגד בינה, ולכן בה סיפור הגדה כי הוא קול עילאה, דמינה קול ודיבור נפקי, וגם כי בה רמז יציאת מצרים, כנזכר בהגדה. והג', נגד החסדים, והד' נגד הגבורות, ושניהן במלוי אלפין, ע"ד הנ"ל, זה א' צורת יו"י, וזה צורת יו"ד. לכן בין ג' לד' לא ישתה, לפי ששניהם כלולים יחד בסוד הדעת: וסוד החרוסת, רמז לטיט, בסוד לאה, ואנו צריכין להמתיק דיניה ג"כ, והנה טיט י' שבאמצעי, עולה לפניו ולאחריו, כזה ט"י י"ט, והוא מלוי שם מ"ה, גי' ט"י, וגי' חו"ה, וב"פ י"ט ללאה ורחל: שער חג המצות - פרק ד: והנה מציאת דרוש אחד אמר לנו מורי זלה"ה, ואיני זוכרו רק שמץ מנהו, רק מעט מזעיר, כמלקט שבלים, והוא, כי הלא מצינו וראינו, בתורה כתיב חמץ, וכתיב מחמצת, וכתיב שאר, וכתיב משארת, כמ"ש משארותם צרורת בשמלתם. והענין, כי הלא יש לז"א מוחין בב' פנים, א' מאבא, וא' מאמא. והנה כבר נתבאר זה בסוד עץ הדעת טוב ורע, שהם סוד היסוד דאמא שבתוך ז"א. שמשם יניקת החיצונים. ואמנם אני מסופק, אם מוחין אלו הם בחי' הקטנות או הגדלות, ויש פנים לכאן ולכאן, ואיני זוכרם כדי להכריע, ולכן נזכר הדרוש בלשון סתם, מה שאני זוכר בו: והנה חמץ הוא במוחין דאבא, כי השאר הוא במוחי אמא, כי השאר הוא מחמץ לאחרים, כי דיניו תקיפין יותר מחמץ, ולכן יש בו יותר יניקה לחיצונים. והנה הוא שאור חסר ו', רמז אל אלהי"ם דמלוי יודין, שהוא ש' דשאר, והוא כנגד מוח חכמה דאמא, ור' דשאור הוא נגד אלהים ברבוע, והוא נגד מוח בינה דאמא, ולפי שהוא יותר דינין, לפיכך הוא באחוריים. וא' דשאו"ר, נגד מוח דעת דאמא, שם אלהי"ם דאלפין, ולפיכך א זו רומזת על כללות המילוי. ולפי שהוא מוח ג' קטן שבכולם, איני ניכר בו רק כללות הארת הא'. הרי בארנו, כי שא"ר הוא ג' מוחין מצד אמא, וכפי זה הוא סוד הקטנות, כי הם סוד אלהים כנודע. ואמנם חמץ הוא במוחין דאבא. (א): הגהה (א) ס"א, והוא אלהי"ם גי' פ"ו, וה' אותיות אלהי"ם וי"ג אותיות דמילוי, וד"ל דמלוי המלוי הם ב"ן, ופ"ו הו"ל גי' חמץ: ואמנם כל זה הם בהיותן עדיין תוך הז"א, שגם משם יש קצת אחיזה להחיצונים, דהיינו אל הדינים, לכן אנו מבערין חמץ ושאור, שלא ינקו החיצונים עתה, ואין אנו חפצים בדין בפסח, כמש"ל באריכות: ואמנם מה שיוצא מאלו אל לאה, כי כבר ידעת, כי לאה היא עומדת אחורי המוחין דז"א ממש, ומשם יונקת ונעשית מוחין לה. והנה מה שיוצא לה מצד המוחין דאבא, הם נקרא מחמצת. וממה שיוצא ממוחין דאמא אליה, נקרא משארת. והענין, כי מחמצת הם אותיות חמץ ת"מ, וכבר ידעת כי לאה נקראת ת"ם, בסוד ויעקב איש ת"ם, כי הוא סוד מד"ת ימי. כן משארתם אותיות שאר ת"ם, ולכן יש לאוין בדכורא, כגון לא יאכל חמץ, ושאור לא ימצא בגבולך, ולא ימצא חמץ. וגם לאוין מצד הנוקבא, כל מחמצת לא תאכלו: והנה סוד הענין הזה, כמו שהודעתיך, כי יש ד' בחי' שנקראים לאה, והם - ב' מצד אמא, וב' מצד אבא. והנה הב' של אבא הם, א' ביסוד אבא (ב) במקומו, וא' ביסוד אבא במקום יסוד אמא. אך הב' דאמא, הם א' ביסוד דאמא במקומה, וא' ביסוד באחורי הז"א מבחוץ. נמצא כי הג' הם בפנים בז"א, וא' הוא בחוץ, ולכן להיותן בחוץ, אפשר להחיצונים להאחז בה, וז"ס משארותם, כי זה הוא הלאה שבחוץ, הוא מבחי' מוחין דאמא, נמצא שדיניה מרובים, א' להיותה מבחי' אמא, שהיא דינים, וא' להיותה בחוץ הוא בלתי שימור, וכאן הוא חשש של השאור: הגהה (ב) ס"א צ"ל בפומא, והוא העטרה של יסוד אבא, וכן באמא בעטרה שלה, הוא באחורי ז"א: (א"מ כל בדק מצד אחיזת החיצון שם, וצריך לחזק הבדק שלא יתאחזו שם החיצונים, וז"ס בדיקת חמץ ביסוד נוקבא, אם יש ח"ו לאיזה חצון אחיזה בנקודה אשר שם). והנה ידעת כי יש ב' מיני מצה - א' מצה שמורה, וא' נקרא מצה שאינה שמורה, אמנם מצה שמורה היא אותה לאה הב' של אבא, שהיא בפנים, כי תמיד היא מצה שמורה בפנים. אך הלאה של אמא הב', אותה שבחוץ, היא נקרא מצה שאינה שמורה, כי היא בחוץ, לכן זו צריכה שימור שלא תחמיץ: והנה ענין השימור ההוא, שתחזור לכנוס הארתה בפנים, ולא תשאר בחוץ, ולכן כל כוונת ליל פסח הוא ברחל ולא בלאה, כי לאה מתבטלת עתה, כדי שלא ינקו ממנה החיצונים, והיא נקרא ת"ם, ותחזור לקריאת מ"ת, שהם החיצונים. (א) והנה כשנכנסים אלו המוחין של לאה בפנים, אין להם מקום לישאר שם בפנים, רק יורדין דרך פנימית הגרון הז"א, ויורד עתה למטה עד ראש רחל, ושם חוזרת ויוצאת ברחל, וכבר בארנו כי אין אחיזה אל החיצונים ברחל כמו בלאה, מן כמה טעמים - א' הוא, כי לאה היא נגד המקום המכוסה, ורחל היא נגד מקום המגולה, חו"ג שהוא מן החזה דז"א ולמטה כנודע, ואין יכולת בחיצונים לקבל הארה גדולה ההיא, דמיון השמש המכה במי שמסתכל בו: הגהה (א) חנן נלע"ד, פי' פיסקא ת"ם מה הוא אומר וכו', פי' - כי תם היא לאה, אומרת מה זא"ת, מפני מה נכנסת זאת במ"ה שהוא ת"ת, ולמה נתבטל הארתה. ואומרת אליו, בחוזק יד, מפני תוקף הדינין החיצונים שרוצין להתאחז בה כנ"ל): גם ט"א, כי כל עצמות לאה אינה פרצוף בפ"ע, רק מן האחוריים של אמא, שנפלו בעת בטול המלכים: גם ט"א הוא, כי לאה פניה עומדת כנגד אחורי הז"א, אחוריה נגד החיצונים, ויכולין החיצונים להדבק. אך רחל עם ז"א הם אב"א, והחיצונים כנגד הפנים של רחל, ואינן יכולין להתאחז שם. וכבר בארנו, שזה הענין בכוונה, כי לאה להיותה למעלה מן חזה דז"א, אין כ"כ חשש אם יתאחזו החיצונים שם, ובפרט כי אדרבא, אנו צריכין לתת להם קצת אחיזה בהכרח, כי אם לא כן בלע המות לנצח, ואין עתה עוד זמן בטולם, עד כי יבא יומם. אך ברחל שהיא עיקרת הבית, וגם היא למטה, אין אנו רוצין שיתאחזו שם החצונים, כי ישחיתו העולם, ולכן הושמו אב"א, מדובקים ממש, ואז אין כח בחצונים ליינק משם. וכל זה בעוד שעדיין הלבנה בפגימותה, אז עומדת אב"א. אך אח"כ שרחל יתמתקו הדינים ותינסר, ויושם בשר תחתנה שהם סוד הרחמים והחסדים, ואז ננסרין וחוזרין פב"פ, ואף אם היו אחורי הז"א ואחורי דרחל מגולים אין פחד שיונקים משם החצונים כי כבר ניתקנו: ונחזור לענין, כי כשיורדת למטה, כשמגעת אצל ראש רחל, יוצאת שם ומאירין בה. והנה זהו התוספת שיש לרחל עתה בליל פסח, מה שאין לה בשום פעם, כי עתה יש לה שלה ושל חברתה בבת אחת. והנה כשיורד זה התוספת מלמעלה למטה, בפוגעת במקום הפה, שם הוא מתבקע ויוצא ממנו אור לחוץ, ועשה שם בחי' א"מ אל רחל ג"כ, והשאר נכנס ויורד בפנים, וז"ס בפסח פ"ה ס"ח: והנה ברדתן למטה בראש רחל, הנה המוחין של רחל, הם נעשין טפלים למוחין דלאה בודאי. וז"ס ד' כוסות של פסח, כדי שירדו אותן המוחין דרך הגרון למטה, עד מקום ראש רחל. והנה כשנעשה שמור הזה בימי פסח, ממילא הם נשמרין בשאר ימות השנה, אף אם יאכלו חמץ. וזה שאלת ר"א לרשב"י וכו': מהרב ז"ל, דע, בענין הביעור צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם, ולכן שורפין ומבטלין מן העולם, נגד י' כתרין דמסאבותא: שער חג המצות - פרק ה: ענין ליל פסח, כבר בארנו, בליל א' של פסח, היה זיווג גמור דגדלות, ובחי' היסוד המזדווג עם הנוקבא היה מבחינת גדלות. ועתה בליל ב' דפסח, אז זווג שאינו גמור, לכן מותרים אז בתשמיש המטה, מה שאין כן בלילה א', שהוא זווג עלאה כנ"ל היטיב. והנה כי יסוד המזדווג עמה, אין לה רק בחינת קטנות, כי עדיין לא נכנסו בו המוחין, וכאשר יתבאר לקמן בענין קריעת ים סוף באורך כל הצורך: והנה ענין ליל פסח כבר בארנו לעיל. אמנם הענין, כי אחר שבארנו לעיל, כי זעיר אנפין חזר במעי אמו, בסוד תלת כליל בתלת, לכן פרעה הרשע היה כופר בעיקר, באומרו כי מציאת הז"א שהוא הוי"ה נסתלק למעלה, ולא נשאר שום רשימו ממנו ולמטה ח"ו, וז"ס מי ה' אשר אשמע בקולו, כי ה' שהוא זעיר אנפין, כבר אינו שולט בעולם ח"ו, ולמה אשמע בקולו, כמ"ש בזהר על פסוק ויחזק ה' את לב פרעה, כי שם הוי"ה בעצמו, כשהיה פרעה שומע אותה, היא עצמה היה מחזקת את לבו. כי הוא חכם ומכשף גדול, וידע כי עתה הוא בסוד העיבור, לכן חזק לבו. כי גם מיוסף הצדיק, לא היה שומע שם זה, רק שם אלהי"ם, כמ"ש אלהי"ם יענה את שלום פרעה. וכל בחינת אלהי"ם, הוא מוחין דיניקה או דעיבור, ואז נקרא ז"א בשם אלהים כנודע, לכן היה כופר בעיקר שם הוי"ה, ומודה בשם אלהי"ם: והענין - נודע, כי כל החיצונים אין שליטתן בשם הוי"ה ח"ו, רק בשם אלהי"ם, כי להיות אז בחינת קטנות או עיבור, יש יכולת לחיצונים להתאחז שם, ואז שמא דאלהים מתפשט כל כך, עד שמוציאין השמרים אשר בו אלהים אחרים. והענין כמ"ש צלינו שג' מוחין הם, והם ג' פעמים אלהי"ם, ומשם יניקת מצרים, ופרעה בסוד העורף, וג' שריו - שר המשקים וכו', הם ג' אלהים האלו, כנזכר במקומו, כי מג' אלו הם יונקים. וזהו אלהים אחרים, כי אחרים גימ' חרון וגרון, שהם ג' אלהים הנ"ל, אשר מהתפשטותן יוצא עמהם השמרים ונעשין אחרים: והנה סוד התפשטות של אלהים כתבנו במ"א כי הוא מתפשט עד ק"ך צרופים, כי כל תיבה בת ה' אותיות בונה ק"ך בתים, ועדיין היא בקדושה, ומשם ואילך הוא שמרי היין והקליפה. אמנם יניקתן מן ק"ך אלהי"ם אלו, אע"פ שהם בקדושה, עכ"ז הם יונקים. ואמנם יניקת פרעה וארץ מצרים, אינם יונקים מכל הק"ך צרופים, רק במ"ח צרופים מהם לבד, שהם אותיות אחרונות משם אלהים, שהם אותיות י"ם דאלהי"ם, וזהו מי ה' אשר אשמע בקולו. ובכח אותן מ"י דאלהים, שהוא היה יונק משם, היה כופר בשם הוי"ה. כי אלולי היה הויות דגדלות נתגלית, היתה מבטלת יניקתו מן מ"י של שם אלהים דקטנות כנודע, וכיון שעדיין היתה לו יניקה משם, לכן היה כופר בעיקר שם ההוי"ה, וזהו מי ה': והנה הש"י כדי להכניעו ולשברו, רצה להכותו מכות גדולות, מג' אותיות אחרות שהם אל"ה מן אלהים, כי בהם לא היה אחיזה לפרעה, ועל ידם הכהו מכות רבות, וזהו למען שתי אותותי אל"ה בקרבו, כי אותיות אלה, שלא היה משיג ויונק משם, הוא היה רוצה לחברם ולשומם בקרבו, בב' אותיות מ"י, אשר הוא נאחז בהם, ואז נשלם שם אלהי"ם כח הדינין, ויכה אותו: ואל תתמה כי מצרים ראש הממלכות, וראש ד' הנהרות הוא פישון, ואיך הוא באותיות אחרונות של אלהי"ם, כי בידיעתך פי' אלהי"ם - מ"י אל"ה, תכוין כי מ"י למעלה מאלה, ואולי נגד מ"י, הם נ' יום מפסח עד עצרת, והם סוד נש"ב דגדלות, כנגד נ' יום דקטנות, וזהו מ"י כמבואר אצלינו. והנה הצרופים של ב' אותיות אלו, הם כ"ד כ"ד, והם מ"ח, ולכן נקרא מצרים ארץ ח"ם, כמ"ש נפלאות בארץ ח"ם, כי הם יונקים ממ"ח צרופים אלו, וזה סוד ח"ם בן נ"ח אבי מצרים, כמ"ש ובני חם כוש ומצרים: ודע, כי אלו הב' שמות הם ב' שהן ד', כזה - מ"ם מ"ם יו"ד יו"ד, וי' אותיות שבהם עולין רד"ו, לכן שליט פרעה רד"ו שנים על ישראל, כמנין אחיזתו בב' אותיות מ"י. וכאשר שמע שם הוי"ה מפי משה עליו השלום תמה. והנה י' הוי"ות גימטריא ס"ר, והנה מחשבון רד"ו עד ס"ר, חסר חמשים, לכן אמר מ"י ה', פי' כשיבא ס"ר אז אשמע בקולו. עוד אפשר לפרש, אשר אשמע בקולו, לומר שעדיין לא יש בו מוחין, ואינו יכול לצאת מרשות שאני נאחז בראש שהוא עורף, כי מלת רא"ש הוא אש"ר, והם הג' מוחין דקטנות כמ"ש לעיל. לכן אמר, עדיין חסר מ"י, כמ"ש לעיל, וחסר מוחין שהם סוד אש"ר. וכאשר ראה כי יצאו קודם זמן, אמר ברח העם שלא בזמנו. וכן בר"ח מנין רד"ו. וגם משה טעה, שחשב שהגלות שהיה בסוד הוי"ה העולה ס"ר, כמ"ש לעיל, וג"כ שעדיין אין לו מוחין, ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, ר"ל מצד החשבון מ"י, וגם מצד המוחין, והשיב לו השם יתברך, כי הגלות מצד אהי"ה כמ"ש לקמן. וגם המוחין מצד אהי"ה, והם קס"א עם י' אותיות וד' אותיות השורש והכולל הוא קע"ו, וקנ"א וי' אותיות וד' אותיות השרש והכולל הוא קס"ו, וקמ"ג עם י' אותיות המלוי וד' אותיות השורש והכולל הוא קנ"ח, וכללות כולם הם גי' רא"ש, הרי המוחין מצד אה"יה ולא מצד אלהים והבן זה: ולפי שפרעה הרשע היה כופר בעיקר הוי"ה שהוא ז"א הבן הנחמד, וחשב שלא יחזור עוד להתגלות ולהתגדל, וישאר תמיד במעי אימא, ועי"ז ישראל התחתונים הנאחזים בו, כי לכן נקראים ישראל, ע"ש הז"א הנקרא ישראל כנודע, ישארו ברשותו בגלות, לכן כתיב כי ישאלך בנך מחר וגו', כי אליו הגיע השאלה, כי בבן העליון היה רוצה לכפור, לכן אליו יגיע השאלה, לזה אמר הש"י בני בכורי ישראל, נגד בן העליון הנקרא ישראל בכור, וכנגדו היה מכת בכורות, נגד שכפר בבן הבכור ישראל העליון כמ"ש. וגם היה מכת בכורות בעת היציאה ממצרים, משום דאין פתיחת הקבר בלא דם, ואז שהיה שעת לידת הז"א יצא דם, לכן היה מכת בכורות. ולפי שגם זה לעומת זה עשה אלהים, כשזה קם זה נופל, והנה הז"א הנקרא ישראל, ונקרא בני בכורי כמ"ש לעיל, וכל בחי' בן הוא מ"נ, כמו שנשמות הצדיקים עולות למ"נ לזו"נ, כי הם הבנים שלהם, כן פנימיות זו"נ עולים למ"נ לאימא עילאה, כי הם בניה, וזהו בני מ"נ, בכור"י הוא בר"וך, סוד יסוד אימא, שהוא מ"נ ליסוד דילה, לכן כדי שיצא הבן לחוץ ויגדל, הוצרך להרוג הבכורות דס"א ולהפילה: והיתה היציאה בחצי הלילה, ולא ביום, משום דבימי הגלות הם בסוד ג' כלילין בג', כמ"ש לעיל, ואז הנקבה בסוד פסיעה לבר, סוף הו' למטה כנודע, ובעת הלידה היא יוצא תחלה שהיא מדת לילה, והיא גבורות, לכן יצאה היא ועשתה בהם שפטים, ואח"כ נשלמה לידת הזכר, וזהו היום אתם יוצאים בחי' הזכר, והוצרך שם דם פסח ודם מילה, וזה יתבאר לקמן אי"ה בדברינו ודי בזה, כי יצאנו כמעט מן השטה: ונבאר הטעם, למה הקטנות א', משונה מהקטנות הב', משא"כ בגדלות א' וב', ששניהן שוין, ששניהן הם הויות, דד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם חו"ב חו"ג. והטעם כי המוחין דגדלות, בין אותם דגדלות א', בין אותן דגדלות ב', שניהן הם טיפה הנמשכין ממוחי או"א, לכן אינם משתנים, כי ב' הבחי' הם ממקום א' ממוחי או"א, אמנם הקטנות הם משתנים כי הקטנות לעולם המוחין שלהם אינם דבר א', זולתי הלבושים דאמא, אמנם הלבושים הנצח הוד יסוד עצמן של אמא, או של אבא, הם המוחין עצמם דקטנות, והוא עצמו משמש במקום מוחין דזעיר אנפין בעת קטנותו, והנה קטנות א', הם נצח הוד יסוד דתבונה, וקטנות ב' נצח הוד יסוד דבינה, שהם בחי' חג"ת של כללות פרצוף הכולל בינה ותבונה כנזכר במקומו, ואם כן בהכרח יש הפרש ביניהן, כי אלו הם מנצח הוד יסוד, ואלו הם מחג"ת, לכן הם משתנים, שאלו הם אלהי"ם, ואלו הם אכדט"ם. (א): הגהה (א) לענד"נ, שצ"ע, כי הרי נתבאר במקום אחר, כי כל המוחין דעיבור או דיניקה או דגדלות, כולם הם בחי' מוחין תוך לבושי דאו"א, וגם נתבאר כי המוחין הם מאורות של המלכים דז"א עצמו, והקרומית מניצוצין שלהם וצ"ע.): הקטנות דליל פסח הוא היניקה, ובו כלול גם העיבור, וכן בקטנות ב' הוא יניקה, וכולל גם קטנות דעיבור, נמצא כי בהוליד ז"א, נעשה לו צלם דתבונה ג', וביניקה צלם דתבונה ב', ובגדלות צלם דתבונה א'. נמצא כי ג' כלים דתבונה, הם עיבור יניקה ומוחין, וכן בכל ג' כלים דבינה, הם עיבור יניקה ומוחין. ואחר כך עיבור ב' צלם דבינה ג', וביניקה צלם דבינה ב', ובגדלות צלם א': צמח - נלע"ד, שיכוין עם הנ"ל בסוד פרקי עיבור, והוא שהבינה מה שהיא נגד תבונה ג', נק' בינה ג'. ומה שהוא נגד תבונה ב', נקרא בינה ב':