# פרי עץ חיים — שער הלולב - פרק ג:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/137/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער הלולב - פרק ג:
ועתה נבאר, למה צריך כל אותן הנענועין. והענין, כי הלא הם ו&#x27; נענועים לד&#x27; קצוות 
ומעלה ומטה. ובכל נענוע והולכה מאלו הו&#x27;, אנו מחזירין ומביאין אל המלכות העומדת 
בחזה דז&quot;א כנ&quot;ל. אמנם נענועין עצמם הלא בארנו, כי כוונת הנענועים הוא, להמשיך הארה 
מן הדעת דז&quot;א, אל החסדים המתפשטים בז&quot;א. וכבר בארנו במקום אחר, כי כמו שאנו אומרים, 
שהחסדים המתפשטים הם ה&quot;ח מחסד עד הוד, אחר כך יש בחינה אחרת שהוא כללות הארת ה&quot;ח 
אלו המתקבצין ביסוד, והנה הם ו&#x27; בחינות. כך ממש למעלה בדעת דז&quot;א, כי יש שם ה&#x27; 
חסדים, ועוד יש תחתיהן הבחינה הכוללת את כולם. כי אם לא היה כך בשרשם למעלה במקום 
הדעת, האיך היה למטה ביסוד ז&quot;א, כללות הארת ה&quot;ח נמצא, כי ו&#x27; בחי&#x27; החסדים הם בדעת 
דז&quot;א, והם סוד ו&#x27; קצוות העליונים שיש בדעת דז&quot;א, ונודע כי שורש הו&quot;ק, הם כולם למעלה 
בדעת, וזה שאמרו בתיקונים, כי הדעת הוא נשמת הת&quot;ת. ופי&#x27; - כי בדעת יש בה ו&quot;ק, שהם 


שרשים אל ו&quot;ק שבגוף, הנקרא ת&quot;ת, כי הת&quot;ת אינו הגוף עצמו, רק עם בחינת ו&quot;ק. והנה 
נמצא, כי הו&#x27; נענועין שאנו עושין, הוא נגד ו&quot;ק הנ&quot;ל שבדעת, להמשיך הארה משם אל 
הלולב וד&#x27; מינים הו&quot;ק תחתונים כנ&quot;ל. ועתה נבאר, ענין ו&quot;ק שבדעת מה הם. הנה דע, כי 
סדר הנענועים לו&quot;ק הם - דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת&quot;ת. מערב, יסוד, שבו 
מתערבין כל הארת החסדים, וכללותן אחר תערובתן, הוא הנשאר ביסוד כנודע, ולכן נקרא 
מערב. מעלה ומטה, הם נ&quot;ה, וכן תמצא כתוב בתיקונים בפירוש, והענין, כי נ&quot;ה הם סוד 
שחקים ורחיים העליונים, הטוחנין מן לצדיקים, והם ב&#x27; רחיים זה על גב זה, והעליון 
נקרא נצח, ותחתון הוד. גם הסוד הוא במה שידעת, כי יעקב ורחל כשמזדווגים, זה בנצח 
וזה בהוד, ואז יעקב אתי על רחל, לכן נקרא נ&quot;ה מעלה ומטה. גם הענין במה שידעת, כי הם 
סוד שתי קרנים, והאחת גבוהה מחברתה, לכן הנצח נקרא עליונה וגבוהה, והוד נקרא 


תחתונה. גם זה סוד הרמוז בהיכלות פרשת פקודי, כי ב&#x27; היכלות הם נ&quot;ה, היכל עצם השמים 
והיכל נוגה, והנה ראוי היה שיהיו סמוכים זה אצל זה, ועל כל זה אינו כן, רק היכל 
נוגה אשר הוא כנגד הנצח, למעלה מהיכל עצם השמים שהוא הוד: 
וא&quot;כ, צריך שתוליך הלולב בדרך זה - תחלה לדרום, ואח&quot;כ לצפון, ואח&quot;כ מזרח, ואח&quot;כ 
מעלה, ואח&quot;כ מטה, ואח&quot;כ מערב, הם ו&quot;ק ממש, חג&quot;ת נה&quot;י. ואחר שנענע בהוד, שהוא בחינה 
אחרונה שבה&quot;ח שבדעת, אח&quot;כ תנענע ביסוד הנקרא מערב, על שם שאין לו בחי&#x27; בפני עצמו, 
רק תערובת החסדים העליונים והארתן בו, ולכן נקרא מערב, ולכן תמיד רוח מערבי באחרונה 
מכולם: 
אמנם נודע, כי ג&#x27; מוחין יש ברישא דז&quot;א, והם חב&quot;ד, ומבואר אצלינו, כי הדעת כלול 
משלשתן, כי הוא מכריע ביניהן, לכן יש בו כללות ג&#x27; מוחין. ובפרט כי אפילו כל אחד 
כלול משלשתן, מכל שכן הדעת לטעם הנ&quot;ל, ואנו צריכין להמשיך הארה מכללות הג&#x27; מוחין, 


שהם בדעת דז&quot;א: 
ולכן הסוד נענועים הוא, שתחלה תנענע ג&#x27; נענועים נגד דרום, ותכוין בג&#x27; הולכת 
הנענועים ההם, להמשיך מבחינת הדרום שבדעת, שהוא מבחינת חסד כנ&quot;ל. ולא תעשה ג&#x27; 
הולכות רצופים, ואח&quot;כ ג&#x27; הובאות. רק הולכה, ואחר כך הובאה, הולכה והובאה, הולכה 
והובאה. אח&quot;כ תוליך אל צפון, ותעשה ג&#x27; הולכות וג&#x27; הובאות. כנ&quot;ל גבי דרום, ותכוין 
להמשיך מג&#x27; מוחין הכוללים בגבורה שבדעת, להמשיך אל נוקבא בחזה. וכן תעשה עד שתגמור 
כל הו&quot;ק הנ&quot;ל, ואז הם ח&quot;י נענועים, כנגד ח&quot;י עולמות, שהוא יסוד סוד ח&quot;י כללות 
המוחין, הג&#x27; שבכל קצה מן הו&quot;ק כנ&quot;ל, לכן נקרא היסוד חי, כי מקבל משם, וכנגדן הם 
הו&quot;ק תחתונים. הרי נתבאר היטיב סדר נענועין, וכוונתן: 
ועתה נבאר כוונתן, בסוד השמות, כי הלא נודע, כי הג&#x27; מוחין הנ&quot;ל שהם חב&quot;ד, הם ג&#x27; 
אותיות יה&quot;ו, י&#x27; חכמה, ה&#x27; בינה, ו&#x27; דעת כנודע. וכל קצה מן הו&quot;ק כלול מג&#x27; מוחין אלו, 
ולכן בכל קצה וקצה יש בו שם א&#x27; של יה&quot;ו, רק שאינן דומין זה לזה. והענין, הוא סוד ו&#x27; 


צרופים שיש ביה&quot;ו, לכן כשתכוין בדרום לצרוף יה&quot;ו. ולצפון, הו&quot;י. ובמזרח וי&quot;ה. 
ובמעלה יו&quot;ה, ובמטה, הי&quot;ו. ובמערב וה&quot;י. וסוד הענין, שאע&quot;פ שכל א&#x27; מהו&quot;ק כנ&quot;ל, הוא 
כלול מכל הג&#x27; מוחין, שהם ג&#x27; אותיות יה&quot;ו, עכ&quot;ז אינן שוין, כי החסד מקבל מוחין אלו 
באופן אחר, כי כיון שהוא חסד קו ימין, לכן אות י&#x27; גובר בראש כולם, והוא צירוף יה&quot;ו. 
ובצפון, גובר אות ה&#x27;, כי זה קו שמאל, והיא הו&quot;י. ובמזרח, קו אמצעי שהוא ו&#x27;, גובר 
אות ו&#x27;, והוא וי&quot;ה. אך בנצח שהוא מעלה, והוא ג&quot;כ קו ימין, גובר גם כן אות י&#x27; כמו 
בחסד, ולכן צירופו יו&quot;ה. אבל הוא משונה מן חסד, כי החסד ה&#x27; קודם לו&#x27; סדרו האמיתי, 
גבורה קודם לת&quot;ת, שהוא ה&#x27; על ו&#x27;. אך בנצח, אות ו&#x27; על ה&#x27;, כי תפארת גובר על הגבורה, 
לפי שנצח יונק מן התפארת, וגובר בו בחי&#x27; תפארת. וכן ההוד קו שמאל, וגובר ומתחיל בה, 
שהוא הי&quot;ו, אך להיותן שאין דין גמור אינו גובר שלא כסדרן, לכן י&#x27; שהוא חסד הוא על 


ו&#x27;. אך גבורה צפון, שהוא דין גמור, הכל הוא למפרע, כי לא די שמתחיל בה&#x27;, רק שאפילו 
הו&#x27; שהוא ת&quot;ת גובר על י&#x27; שהוא חסד. אח&quot;כ מערב שהוא יסוד, כיון שהוא בקו אמצעי, גובר 
בו אות ו&#x27;, אבל להיותה יותר דין מן ת&quot;ת, לכן ה&#x27; גוברת על י&#x27;: 
הרי נתבאר כל הצרופים שיש בו&quot;ק עליונים שבדעת, וכן דוגמתן הן בו&quot;ק תחתונים, כנזכר 
בתיקונים, ובהם נברא העולם בו&#x27; צרופים אלו. ואמנם אנו ממשיכין מג&#x27; אותיות יה&quot;ו אלו 
בכל צירופיהם, עד החזה רחל, ה&#x27; תתאה, ואז נשלם שם הוי&quot;ה: 
אבל עדיין צריך לבאר, כי אלו הצירופים של יה&quot;ו, תכוונם במלואם, כי בדרום תכוין כי 
יה&quot;ו, יו&quot;ד ה&quot;י וי&quot;ו. (א): 
הגהה (א) צמח - ותכוין הי במלוי יוד דע&quot;ב, בהגיעך, ועם יוד ה&quot;י וי&quot;ו, עושה הוי&quot;ה 
דע&quot;ב וכן בכולם: 
ובצפון במלוי ס&quot;ג, יו&quot;ד ה&quot;י וא&quot;ו ובמזרח באלפין, יו&quot;ד ה&quot;ה וא&quot;ו. ובנצח ביודי&quot;ן, יוד 
ה&quot;י וי&quot;ו. ובהוד בס&quot;ג. וביסוד באלפין, יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו. ובכל ספירה תנקד כפי אותן 


ספירות דהיינו חג&quot;ת נה&quot;י, סגו&quot;ל, שב&quot;א, חול&quot;ם, חירק, קבוץ, שורק. ענין הלולב 
ונענועיו, שהוא להמשיך אור משורש החסדים שבדעת דז&quot;א, אל החסדים המתפשטים בו, להוסיף 
עליהם אור גדול משרשם שבתוך הדעת, כדי להאיר ממנו אל רחל. ולפי שהמוחין הם ג&#x27; חב&quot;ד, 
וכל אחד מהם כלול משלשתן, לכן אנו מנענים ג&#x27; נענועים לכל רוח, נגד ג&#x27; אותיות של 
יה&quot;ו: 
מהחברים - מעלה, יה&quot;ו בניקוד קמץ פתח קמץ. מטה, שבא צירי צירי. דרום, כולו פתח. 
צפון, כולו שבא. מזרח, כולו חולם. מערב, שבא קמץ חולם עד כאן: 
והנה ביום א&#x27; של סוכות, אנו ממשיכין מן החסד שבדעת, אל החסד המתפשט בו, וכן ביום 
ב&#x27;, מן שורש החסד של הגבורה, אל החסד המתפשט בגבורה שלו, וכן כל הז&#x27;. ואם כן לפי 
זה, היה ראוי לנענע בכל יום לרוח אחד לבד, דהיינו יום א&#x27; לרוח דרום, שהוא החסד. יום 
ב&#x27; לרוח צפון, שהוא גבורה, וכן כולם. אלא לפי שגם כל אחד מהחסדים, הוא כלול מכל 


החסדים, לכן אנו מנענעים בכל יום, לכל רוחות, להמשיך אור מכל הבחי&#x27; שבו. ובהלל אנו 
מנענעין בארבע מקומות - בהודו לי&quot;י פעם אחד, שלושה נענועים לכל רוח, לכל ששה רוחות, 
הרי ח&quot;י נענועים. (מכל הבחי&#x27; שבו) ובאנא י&quot;י הושיעה, ב&#x27; פעמים, שכופלין אותו. 
ובהודו לי&quot;י בסוף, פעם אחד, הרי ע&quot;ב נענועין בכל יום בהלל, מלבד פעם ראשונה כשאנו 
מברכין על הלולב, מ&quot;כ: 
(וצ&quot;ע, שהרי בתיקונים אמרינן ח&quot;י, וז&quot;ל, וצריך להיות ד&#x27; זמנין ח&quot;י, חד בנטילת לולב, 
וחד באנא י&quot;י. ותרין אחרנין בהודו לי&quot;י תחלה וסוף וכו&#x27;. גם דף מ&quot;ח, ואינון ח&quot;י 
נענועין, בנטילת לולב ח&quot;י זמנין, תרין זמנין בהודו תחילה וסוף, ח&quot;י באנא י&quot;י כו&#x27;. 
ואינון תליין מן ד&#x27;, דאיהו שכינתא, וצדיק בה אתקרי וכו&#x27;. משמע דד&#x27; זמנין עם נטילת 
לולב, וכפי מקובל בידינו בדברי אר&quot;י ז&quot;ל, כי ההלל היא במלכות, וכן הלל גי&#x27; אדנ&quot;י, 
וא&quot;כ מהראוי היה כי כל ד&#x27; פעמים ח&quot;י יהיה בהלל, שהוא בה, ולא בנטילת לולב, דלא שייך 


בה, והדברים צריכין תלמוד עד יערה עלינו וכו&#x27;, ועיין בריש תיקונים תירוץ ע&quot;ז בשם 
הימין ע&quot;ש): 
והכוונה בענין שאמר הכתוב, יומם יצוה י&quot;י חסדו, ולא אמר יום, אלא יומם, שהוא הולך 
עם כולם, וזהו יצוה, כשאמרז&quot;ל כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, שהוא לשון 
חבור, שמחבר החסד ומצוה לכולם, לכן אנו מנענעים בכל יום ע&quot;ב נענועין בהלל, להמשיך 
אור החסד עם כולם, וגם ביום ראשון להמשיך אור החסד שבו, עם כל הבחי&#x27; שלו, שהוא יומא 
דכולהו, דכליל לכולהו: 
והנה הלולב הוא רומז אל היסוד, שהוא ו&#x27; זעירא, וגם רומז אל הדעת, שהוא ג&quot;כ בחי&#x27; 
ו&quot;ו, והוא רומז לשדרה, והוא המעורר ומוציא טפה מן הדעת דרך חוט השדרה עד היסוד, 
ומוציא אותו לחוץ, לכן עיקר הברכה הוא על נטילת לולב, כי הוא העיקר שמוציא האור מן 
הדעת אל ה&#x27; חסדים המתפשטין, והוא המעורר כל איברי הגוף לענין זה. ומבשרי אחזה אלוה: 



והנה ג&#x27; בדי הדס, הם כנגד האבות חג&quot;ת, ולפי שכל אחד מהם כלול מג&#x27;, צריך שיהיה הדס 
משולש, כי הם ג&#x27; של ג&quot;ג, והוא דומה לעינים, כי האבות הם עיני העדה, והערבה הוא נגד 
נ&quot;ה, לכן צריך שתים, שהם כנגד נ&quot;ה, ב&#x27; ירכין כאמור. והוא דומה לשפתים, כי כמו שיש 
י&#x27; בגופא, כך יש בראשו לחודיה יש בו י&#x27;, וח&quot;ג שבי&#x27; שבראשו הם העינים, ונ&quot;ה שבראש הם 
השפתים: 
וכן בסדר הנענועים צריך להתחיל מן הדרום שהוא חסד, ואח&quot;כ לצפון שהוא גבורה, ואח&quot;כ 
למזרח שהוא הת&quot;ת, ואח&quot;כ למעלה שהוא נצח, ואח&quot;כ למטה שהוא הוד. כי להיות השפתים שהם 
זה למטה מזה, ואינן ב&#x27; ירכין ממש שהם זקופים, אלא השפתים שהם זה למעלה מזה, שהם 
השוחקים מ&quot;ן למעלה, זה למעלה מזה, לכן הנצח הוא מעלה וההוד מטה: 
וכיון שהכונה בנענועו ההיא, להמשיך מן הדעת העליון, אין להפוך הלולב בראשו למטה, 
ואין בנענוע למעלה, לבנענוע למטה, אלא בהיות זה מעט למטה מזה, אבל לעולם ראש הלולב 


צריך שיהיה למעלה, ואח&quot;כ צריך לנענע למערב, שהוא היסוד, שבו מתערבין כל האורות יחד: 

והנה הלולב רומז אל היסוד, והוא המושך הטפה מן הדעת דרך חוט השדרה, ולכן צריך שיהיה 
הלולב טפח אורך על ההדס וערבה, כי כן הדעת הוא טפח למעלה מחג&quot;ת. ואתרוג הוא כנגד 
המלכות שבו, ולהיות בחי&#x27; נוקבא, אף שהוא בו, אין קושרין אותו עם שאר המינים, והוא 
העטרה שביסוד שבו, דהיינו מלכות שבו. וזשארז&quot;ל, אתרוג זה הקב&quot;ה וכו&#x27;, לומר כי כל 
המינין, ואף האתרוג הם בו, ואנו מנענעין הלולב כנגדו, ומביאין אותו אל החזה, כי שם 
נגד החזה מאחוריו יוצאת רישא דנוקבא, כי כל הכוונה להמשיך האור לרחל כנ&quot;ל. וכיון 
שכוונת הלולב להמשיך מן הדעת, לכן אמרו רז&quot;ל, קטן היודע לנענע, אביו צריך לקנות 
לולב, כי כבר יש בו כח להמשיך מן הדעת: 
סוד הלולב ואתרוג הדס וערבה, הנה כוונות אלו הם, להוריד בחי&#x27; ה&quot;ח אל הדעת בז&quot;א 
עצמו, ולהאיר מהם אל הנוקבא כנ&quot;ל. והנה גם ה&quot;ח אלו, יש בהם ב&#x27; בחי&#x27; - שהוא א&quot;מ, 


וא&quot;פ. והנה א&quot;פ נחלק לז&#x27; מדרגות, כנ&quot;ל בסוד ז&#x27; ימי סוכות, כי מחסד עד מלכות הם ז&#x27; 
בחי&#x27; חסדים פנימים, לכן ז&#x27; ימים הם נטילת לולב. ואע&quot;פ שבכל יום ויום, אנו נוטלין 
לולב, להמשיך החסדים כמ&quot;ש בע&quot;ה, עכ&quot;ז אינן נכנסין בו רק חסד א&#x27; לבד, ביום א&#x27; נכנס 
בחסד שלה, יום ב&#x27; בגבורה וכו&#x27;, עד יום ז&#x27; נכנס הארת כללות ה&quot;ח במלכות שבה, ונשלמו 
אז ז&#x27; בחי&#x27; החסדים הפנימים, וזהו ע&quot;י נטילת הלולב. אמנם כל יום אנו מקיפים המזבח, 
או את התיבה, והוא להמשיך בחי&#x27; א&quot;מ אל הנוקבא, הנקראת מזבח או תיבה כנודע. ולכן 
תחלה אנו נוטלין את הלולב להמשיך א&quot;פ, ואח&quot;כ אנו מקיפים להמשיך לה א&quot;מ, כי א&quot;מ נכנס 
אחר א&quot;פ. כנודע: 
(א) נמצא כי בז&#x27; ימים של חג הסוכות שאנו מקיפים את המזבח בכל יום, נכנסו כל הז&#x27; 
מקיפים. אמנם ביום ה&quot;ר, אנו עושין ז&#x27; הקפות, והיה מספיק בהקפה אחת, ושם נבאר בע&quot;ה 
טעם לזה. אמנם בנטילת לולב שהוא אור פנימי, אנו צריכין לנעענע כל אותן נענועים, כדי 


להמשיך החסדים מן שרשם שהוא הדעת, כמו שכתבתי בעזרת האל. אבל אח&quot;כ כשמקיפים את 
המזבח, אז אין צריך לנענע, כי האורות הם מקיפים ומגולים, ואין צריך לנענע, רק 
להמשיך את אור פנימי שהוא סתום תוך היסוד דבינה, ואינו יכול לירד רק על ידי נענוע 
כמו שכתבתי כנ&quot;ל. ובמקדש נוטלין כל שבעה ובמדינה יום אחד, כי משם ולהלאה אין בנו כח 
להמשיכו יותר, אלא נעשה מעצמו: 
הגהה (א) מע&quot;ח - (טוב לעשות ההקפות אחר שאומרים הלל בכל יום) (צמח, הטעם כדי להמשיך 
א&quot;מ, אחר שכבר נכנס הא&quot;פ כנ&quot;ל, כי הנענועים להמשיך א&quot;פ וההקפה לא&quot;מ. וטוב לסמוך זה 
אחר זה בלי הפסק דברים בנתיים): 
בענין נטילת לולב, צריך שתדקדק, שלעולם תטלנו, דרך גדילתו, ובפרט כשאתה מנענע לצד 
מטה, שהוא א&#x27; מהו&#x27; נענועים, אל תנענע כדרך בני אדם, שכופפין הלולב למטה לצד הקרקע, 
אלא תמיד ראש הלולב יהיה למעלה. אבל הלולב כאשר הוא ממש, תשפיל ידך למטה ג&#x27; 
נענועים, בהיותו דרך גדילתו, כי הלא תמיד אפילו בהיותו יונק מצד מטה של דעת, תמיד 


ראשו למעלה, כי המטה של דעת, הוא יותר גבוה מן הלולב, ואם כן איך תהפוך ראש הלולב 
ותכופפהו לצד מטה של הקרקע: 
ענין נטילת לולב - טוב לברך תחלה קודם התפלה, בהיותך בביתך בסוכה עצמה. ואח&quot;כ שאר 
הנענועים והקפה, יהיה בבית הכנסת. ויותר טוב לברך אחר העמידה קודם הלל בהיותך 
בסוכה, אך מפני הרואים תעשה כנ&quot;ל: 
ענין הנענועים - הם ארבע נענועים תוך ההלל, חוץ מן הראשון, שהוא בברכת על נטילת 
לולב. וכל נענועים מאלו הד&#x27;, יהיה שלם בכל פרטיו, כמו נענוע הראשון של הברכה. אמנם 
סוד הד&#x27; נענועים אלו בעת ההלל הוא, שתכוין, כי הלא בכל פעם יש בו ח&quot;י נענועים כנ&quot;ל, 
והנה ד&quot;פ ח&quot;י הם ע&quot;ב. וכן בהודו לי&quot;י הראשון פעם א&#x27;, ובאנא י&quot;י הושיעה נא בכל ב&quot;פ, 
ובהודו לה&#x27; שהוא בסוף המזמור, הרי ד&quot;פ ח&quot;י, שהם גי&#x27; ע&quot;ב: 
וסוד הענין, כי הלא בארתי לך, כי בכל יום נכנס חסד א&#x27;, וכבר הודעתיך בסוד יומם יצוה 
ה&#x27; חסדו, כי חסד הראשון הוא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום, וז&quot;ס הד&#x27; נענועים של הלל, 


גי&#x27; ע&quot;ב כמנין חסד, לרמז לחסד הראשון, שהולך ומתפשט עם כולם, כל יום ויום כנ&quot;ל: 
כוונת לולב, יכוין שעולה גי&#x27; חיים, וכשמנענע, אל יגע ראש הלולב לכותל, וישאר מקום 
חלל בין הכותל לראש הלולב, וזה החלל הוא בתוך המקיף, ומפני זה הוא אהיה הויה אהיה, 
גי&#x27; חיים, כזה - יהו&quot;ה י&#x27; עשרה, ה&#x27; צורת ב&#x27; ווין וי&#x27;, גי&#x27; כ&quot;ב, הרי ל&quot;ב. ו&#x27; הרי 
ל&quot;ח, וה&#x27; אחרונה ג&quot;כ ציורה כנ&quot;ל הרי ס&#x27;, וח&#x27; אותיות שבשם גי&#x27; חיים. ובברכת לולב, 
יכוין הוי&quot;ה אדני בכל יום, ובברכת סוכה יכוין אהיה בכל יום, ויכוין בכל יום ניקוד 
המיוחד, סגול שב&quot;א וכו&#x27;: 
להר&quot;ר יוסף מערבי, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה אתרוג. כפות תמרים, זה 
לולב. ענף עץ אבות, זה הדס. ערבי נחל, זה ערבה. הנה רשב&quot;י פי&#x27; בזוהר, שהם רמוזים 
לחג&quot;ת נהי&quot;ם. הדס הוא חג&quot;ת, והם יו&quot;ד במלואו, והם משולשים, שיוד במלואו יוד ואו 
דלת. ב&#x27; ערבות, הם נ&quot;ה, והם ה&quot;ה במלוי. לולב, יסוד, ו&quot;ו במלואו וכו&#x27; כנ&quot;ל. אתרוג 


הוא מלכות, ה&#x27; אחרונה. נמצא שהם ד&#x27; מינים, והם ז&#x27;. והנה לפ&quot;ז, הכתוב לא מנאן, לא 
מלמלעלה למטה, ולא מלמטה למעלה, שהיה לו להתחיל ענף עץ עבות, שרומז לחג&quot;ת, ואח&quot;כ 
ערבי נחל, שהם נ&quot;ה. או יתחיל באתרוג, ואח&quot;כ הלולב כסדר, ויגמור הסדר, ויאמר ערבי 
נחל קודם עץ עבות. ועוד, הלולב רומז לח&quot;י חוליות שבשדרה, והנה יסוד אינו מן השדרה, 
כי ת&quot;ת הוא השדרה, ובו הם כל ח&quot;י חוליות. ועוד, אם האתרוג א&#x27; מד&#x27; מינים, למה לא 
נאגד באגד א&#x27; עמהם. ועוד, בכל הנענועין אנו עושין לד&#x27; רוחות, מעלה ומטה. והם - 
דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת&quot;ת. מעלה, נצח. מטה, הוד. מערב, יסוד, שבו מתערבין 
כל האורות כנודע. וכנגד מלכות הוא האתרוג, אין אנו עושין נענוע. ובהקפות, מצינו שיש 
לה הקפה הז&#x27;, ובכללות הימים יש לה יום פרטי, ובפרטי הנענועים אין לה. ועוד אמר 
אתרוג נגד הלב, ומלכות הוא למטה מהכל. וכשנפרש שהיא עטרה כמ&quot;ש בע&quot;ה. יש ג&quot;כ קושיא, 


מה שייכות לעטרה עם הלב, זה מאברים פנימים, וזה מאיברים חצונים. ועוד העינים הם 
הדסים, ולמה הם ג&#x27;, הלא עינים הם ב&#x27;: 
ולתרץ כל זה, צריך להקדים הקדמה אחת, והוא, דע, שספירות להם יש עצמות וכלים, כמו 
גוף ונשמה, ואין אנו מדברים עתה, רק במציאות הפנימית, ויש בו פנימי וחצון ואמצעי, 
ואותו הפנימי יש לו פנימים רבים עד בחי&#x27; הפנימי, הוא שורש בא&quot;ס. אמנם אלו הג&#x27; בחי&#x27;, 
נר&quot;נ, נפש בחי&#x27; אלהים. רוח, בחי&#x27; הוי&quot;ה. נשמה, הויות מלאות. וגם להם הוי&quot;ה פשוטה, 
נשמה לו, ונשמה לאלו הויות במלוי, ונשמה לכולם י&#x27; פשוטה, ויתבאר במקומו בס&quot;ד: 
אמנם מה שמשקה תמיד לגוף ומגדילו, הוא בחי&#x27; החסדים שמהם טפת הזרע, ושרשה ומשכנה הם 
בדעת, ובדעת כתיב, ובדעת חדרים ימלאון, שהם מתפשטין - והשקות הגוף להגדילו, וזה 
אינו ראוי אלא לדעת, ששורש כל הגוף, נרמז ונשרש בדעת. ולזה, כל מי שאין בו דעת אסור 
לרחם עליו, גם בלא דעת נפש לא טוב, שהנפש צריכה להחיות. וא&quot;כ כל שורש הז&#x27;, חיותם 


גנוז בדעת, ומשם יתפשט החיות, ומגדיל כל הז&#x27;. ולעולם העיקר והשורש נשאר, ואינו 


</div>
