שער הלולב - פרק ח: ש"ע ושמ"ת. מנהג ישראל, שביום ש"ע עושין שמחה גדולה לפני הספרים, ומקיפין ז' הקפות עם הספרים, וקורין אותו שמחת תורה. וזהו שנזכר בזוהר פרשת פנחס דרנ"ב, ונוהגין בני ישראל למעבד עמה חדוה, ואתקריאת שמ"ת. ומעטרין לס"ת בכתרין דילה. ואני ראיתי למורי ז"ל, שהיה הולך לפני הספרים, והיה מרקד ומרנן ושמח בכל יכלתו בכל הז' הקפות בלילה, וביום לא ראיתיו. אחר כך כשהיה הולך לבה"כ אחרת, שהיו מתאחרין שם, והיו עושין ההקפות עם הספרים כנ"ל, ג"כ מורי ז"ל היה מסבב עמהן, ומרקד ומרנן בשמחה גדולה, וכן אם נתאחרו בבה"כ אחרת, היה עושה גם כן: ביום ש"ע, נעשה זווג דרחל, במוסף בחזרה, לכן אומרים אז משיב הרוח ומוריד הגשם, כי אז יורדה גשם, כי אז הזווג והורדת טיפת הזרע כנ"ל. לכן בליל שמ"ת אסור בזווג, כי אין זווג אלא בתפלת מוסף, וזווג זה נמשך עד יום ז' דפסח. בליל ש" ת אסור בזווג, כי אין המטרוניתא מזדווגת עד הבוקר בתפלת מוסף, ואיך יזדווג האדם. ואע"פ שבשאר הימים שבין ר"ה לש"ת מותר הוא, כי יש זווג אחר של לאה. אבל עתה בש"ע, אין הזווג רק לרחל לבדה, ואינו רק במוסף: אמנם ענין ש"ע כבר נת"ל, כי אז הוא הזווג עצמו, ונותן לה ה"ג של המ"נ שלה בסוד הזווג, וניתנין לה ע"י ז"א, ואחר כך בעת הזיווג, נותן בה טפה זרעית: ונלע"ד ששמעתי, כי ביום ש"ע נותן לה ה"ג לבד, וזהו גבורות גשמים משיב הרוח ומוריד הגשם שאומרים ביום זה. אח"כ בפסח נותן בה בחי' הה"ח, לכן פסח הוא בחסד. אך מה שמ"כ הוא זה, כי הלא ראוי לומר משיב הרוח וכו' בש"ע, כי אז הורדת טפת הזרע במעי הנוקבא, וכל הטפה תחלה בשרשה נקראת אור, ואח"כ מים ברחם הנוקבא, וז"ס מוריד הגשם ביום זה, ואח"כ נעשה רקיע, שנגמר הולד, כמ"ש בזוהר פרשת תרומה. אמנם מים אלו, הם באים מלובשים עם החותם שבנוקבא כנ"ל, אשר הם סוד הצללים כנ"ל, ולכן הגשם גי' ג' מלואים של ג' אהיה, שהוא סוד החותם כנ"ל ע"ש: סוד ש"ע וש"ת, עצרת מלשון כי עצר עצר ה'. והענין - כי זיווג ישראל ורחל הוא ביום זה, והיא מקבלת זרע העליון, ואינה מפלטת ח"ו, ונקרא עצרת וקולטת את הזרע, לכן נקרא עצרת. וכאשר אינה עוצרת וקולטת זרע העליון, והיא מפלת אותן ח"ו, משם הם שורש הנפילים אשר הם בארץ בימים ההם, כי הפיצם המלכות בסוד נפילים, והבן סוד הגדול הזה, לכן היו משחיתים גם הם את זרעם על הארץ לבטלה דוגמתן, שבאו מהשחתת זרע שלא נקלט בנוקבא, וטעם הדבר לפי שידוע לפניו יתברך שאין בהם תועלת והם דינין קשים, לכן הפילתן: ונחזור לענין, כי עתה עוצרת הזרע, לכן נק' עצרת. אמנם קליטת זרע הוא בג' ימים, הרי אם תפלוט הזרע ביום ג' טהורה, כמ"ש במשנה, כי היא נסרחת הזרע, ואינה ראויה: (א"מ - כי עצרת גי' תש"ס, כמנין ה"פ חסד, שהם ש"ס, ות' היינו ד' יודין דע"ב. והנה ג' ימים אלו, הם סוד ג' מדות חג"ת, שמשם מקבלת המלכות טפה עליונה. ואלו הם ג' בני נח היוצאין מתיבה. ונגד ג' מראות הקשת, ואין להאריך): הנה נגד ג' בחי' אלו צריכה ג' ימים, לקלוט ג' בחי' אלו. והנה היסוד ההוא, כי טפת הזרע, הוא החסדים, וחסד גי' ע"ב, ויש ג' בחי' ע"ב, שהם כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב. וכנגדם ג' ימים לקליטה להצטייר שם ע"ב זה, וסוד שם ע"ב זה בציור והנה בזה השם יש כ"ד עיינין, המצטיירין כזה ג' הויות כאלו שהם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב אחד בחסד, ואחד בגבורה, ואחד בת"ת, הם ג' הויות של כ"ד כ"ד, וכולם בחי' חסד שהוא ע"ב: והנה סוד אסרו חג, הוא קליטת הזרע, וכמבואר. אמנם יום א"ח, יש בו ג"כ שמחה כנודע, והוא כי הוא יום ב' לקליטת זרע, וקושרות שם ברחם הנוקבא, וזהו פי' א"ח, ר"ל - תקשרו ותחזקו אותו זווג שנעשו בחג. אך בהכנס יום ג' מקצת היום ככולו, וכבר נקשר ואין לעשות שמחה יום ג', רק יום ב', שהיא א"ח. וכל ו' חדשים חורף עד יום ז' של פסח, היא מעוברת מזיוג זה, ואז יולדת בסוד קריעת י"ס מן העיבור הזה. אך שאר העיבורים של אמצע החורף, אינן מתעכבין כ"כ. ואפשר כי בו ביום של העיבור היא יולדת, אך העיבור זה נמשך עד אז, כן נלע"ד ממורי זלה"ה: נשלם ענף ראשון מן פרי עץ חיים. בעזרת האל בורא ארץ ושמים. ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: ספר לקוטי תורה - פרשת בראשית התחילה התורה בב', כי הא' [היא ראשונה] רומז לאצילו והב' [היא שניה] רומז לבריאה שהוא עולם השני, וגם א' תחלת תיבת אצילות וב' תחלת בריאה. גם ידוע דאמא מקננא בכורסייא וע"כ התחילה בב' דהיינו ר"ת בינה, וזהו בתשרי נברא העולם שהוא שמאלו תחת לראשי כי אבא לעולם ימין ואמא שמאל. ואותיות בראשית הוא בא' תשרי וע"כ נזכר כאן ל"ב אלקים, כי ל"ב נתיבות דאבא הם ל"ב הויות ובאמא הם ל"ב אלקים, וראשית רמז לאבא ראשית חכמה והיינו ב מבראשית דהיינו נקודה בהיכלי' או"א שוין יחד, וע"כ אמר ברא לשון בריאה ואלהים הוא אמא וכן עולה אלהים מנין הכס"א דאמא מקננא בכוסייא, ואמר ברא אלקים אמא דבריאה בכח אמא דאצילות שנתלבשה בה וזהו בראשית שהוא אמא דאצילות בכח זה ברא אלהים דבריאה את השמים ואת הארץ זו"נ דבריאה, וז"ס בירור המלכים הראשונים שמתו כנודע כי בכל עולם ועולם ה' בחי' המלכים שמתו, וזהו הארץ היה תוהו ובוהו שהוא שבירת הכלים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהוא החיות שלא היו הכלים יכולין לקבל, וז"ס התגין שע"ג האותיות שהוא אור הרוחף עליהם. ויאמר אלהים יהי אור הוא סוד חסד עילאה דהיינו מלך הח' הדר שע"י נתקנו, ותחלה הוברר הפסולת והקליפה קדמה כדרך שהקליפה קודמת לפרי וזהו ישרצו שרץ נפש חיה וכן כולם עד יום הששי שנברא אדם שהוא האוכל הנשאר, וע"כ בשבת נאסר ברירת הפסולת מתוך האוכל מפני שזה היה דרך ברירות למעל הפסולת מתוך האוכל ובשבת לא היה הבירור, אבל אוכל מתוך הפסולת לעולם מותר מפני שזה לא היה למעלה: יש להקשות בבריאת זו"נ וכן בבריאת אדם שהוכפלו במעשה בראשית פעמים, כי תחלה אמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי זו"נ ואח"כ הז' ימים הם הז"ק דזו"נ כנודע ואח"כ ביום ו' אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו אח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה והפסיק ביום ז' בינתים שאמר ויכולו השמים, ועלולם הוזכרו זכר ונבה למעלה והכא בצווי לא נזכר נקבה כלל ואם לא צוה אלא על אדם למה נענשה חוה (ועוד) כי אחר הצווי היה הבריאה של נוקבא כי אח"כ אר ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם. ונבאר זה כי להיות שמאדם קדמון לכל הקדומים לא נתגלה ע"ב אלא הס"ג התחיל להתגלות דרך הפה והחוטם וכו' וע"כ התחיל בב' שהוא בחי' ס"ג וכשהיא בחי' ס"ג יוצא היה בחי' הנקודות דס"ג ובסוד מלכים הראשונים וז"ס את השמים ואת הארץ שהם הז' מלכים שהיה בהם השבירה ולפי שה' בחי' ס"ג הוזכרה בהם ה' "השמים "הארץ" ואמר את ואת לכלול זו"נ דבחי' עשיה שבאצילות דאחר התיקון דהכל היה השורש שלהם כאן. ולפי שעיקר הנפילה היה בנוק' לכך אמר והארץ היתה תהו וכו' עשה עיקר ממנה ונזכר הז"א ברמז בו' דכתיב "והארץ. ואמר תהו ובהו וחושך שהוא השבירה ולפי שהי' בחי' הרבה שזו נפלה למטה מזו לכך אמר תהו ובהו כו' ולפי שבכאן היה כלול בחי' ב"ן כי מן הס"ג הזה שנשברו הכלים נעשה אח"כ תיקון עם המ"ה שהוא המתקן והוסר סיגים מן ס"ג וזהו ס"ג לשון סיגים הכל ס"ג יחידו נאלחו והוברר הב"ן שנתקן, נמצא שהב"ן היה כלול בס"ג וע"כ הוזכר כאן ב"פ תוהו כי "והארץ "היתה "תהו ובהו ר"ת למפרע תהו א' כנגד הס"ג וא' כנגד הב"ן, וידוע שהכלים הנשברים ירדו אל מקום הבריאה וזהו חשך על פני תהום [ס"ת כלים] כי שם בראש הבריאה הוא פני תהום כי משם ולמטה הוא המים. ורוח אלהים מרחפת כו' הוא האור שלא היו הכלים יכולין לקבלו וזהו ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים שלא ירד מן האור אל הכלים רק רפ"ח ניצוצין וזהו מרחפת מ"ת רפ"ח שהם גי' ע"ב רי"ו ואחר השבירה נזדווגו הס"ג עם הע"ב העליון [דא"ק] ויצא המ"ה החדש דרך מצח העליון והוא היה המתקן וז"ש ויאמר אלהים יהי אור שהוא המ"ה המתקן והיהי אור ואז נעשה התיקון והוא ז' ימי בראשית, וע"כ נאמר בסוף כי בו שבת מכל מלאכתו כי לא היתה המלאכה אלא באצילות כי כל שאר עולמות בי"ע אינן אלא חותם אצילות וע"כ כי בו שבת מכל מלאכתו, ועד עתה לא הוזכר אדם אלא שמים וארץ למעלה בס"ג, והמים הוא התיקון כנ"ל, ואחר שנשלם התיקון באצילות משם ולהלאה התחיל שם אדם בז"א דבריאה ודיצירה ודעשיה כאשר נאמר ביום ו' ויברא אלהים את האדם בצלמו על אדם דבריאה. ומ"ש בתחלה נעשה אדם שהוא עשיה ואח"כ בריאה מתחלה בצלמינו כדמותינו ואח"כ בצלמו לבד, כי הדיבור היה מזו"נ דאצילות ולא שאל אלא על אדם דעשיה שהוא עתיד לחטוא כנזכר בזוהר ע"ז שאל ואמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כי זה הוא אמירת אמא דבריאה לאבא דבריאה ע"י התלבשות בהן זו"נ דאצילות, וצלם ודמות הכל מן הנקובא אמא שהיא המלבשת את הולד דהיינו אצלם ע"כ צלם עולה אהי"ה דיודין שהוא בחי' נוקבא אלא שהצלם הוא מה שנותן אמא לדכורא ודמות שיש בו צורה יותר הוא מה שנותן אמא לנוקבא, ולפי שכונתו היה לעשיה, ולעולם התחתון יש לו כח כל מה שלמעלה ובעליון אין בו בחי' התחתון ולפיכך אמר בצלמינו כדמותינו כל על עשיה, ואע"פ שאמרו בזהר צלם בדכורא הכונה הוא צלם לז"א דעשיה ודמות לנוק' דעשיה אכן הכל ע"י אמא דבריאה לעשיה שהכל בחי' נוקבא הרי שכל השאל ההי העל אדם דעשיה, ואח"כ אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו דהיינו אדם דבריאה ולכןא מר ויברא, ואדם דעשיה לא הוצרך להזכיר דנעשה דפשיטא כיון ששאל עליו די הדיבור בזה לעשותו וזש"ה בדבר ה' שמים נעשו והיינו אדם דעשיה לא הוצרך אליו מעשה אלה השאלה והדיבור בהם מספיק, ואמר בצלם אלהים ברא אותו הם המוחי' הבאים אליו מלובשים בנה"י דאמא הנקרא צלם כנודע, ולאדם זה דבריאה לא היה צווי שלא יאכל מעץ הדעת כי להיות זה העולם ברור מקליפות לא היה בו חשש כלל ולכך נאמר ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לכם יהי הלאכלה כלומר אפילו עה"ד שבתוך הגן כי באדם זה אין בו חשש. ומה שנזכר בריאת אדם זה דבריאה ביום ו' פי' שיהיה ראוי להיות בריאתו אחר יום הז' שהוא נוק' דז"א דאצילות אלא משום דלעולם יום הז' שהוא נוק' והו' שהוא יסוד אינם מתפרדים כי היסוד ממלכות אין להם פירוד לעולם, והנה א"כ ביום ו' שם הוא כלול הנוק' ג"כ, ועוד שעיקר הדכורא הוא יסוד כי הנוק' אינ רק בית קיבול לקבל הטפה שנותן בה יסוד והיא אספקלריא דלא נהירא וגם כי בהוזכר יום הששי בה' משא"כ בשאר ימים הורה שכבר הנוק' נתקנה ולא חסרה רק חזרת פב"פ להזדווג וז"ש כאן כיון שנכנס שבת דהיינו הכניסת שבת ממש בסוד הזיווג הכנסת כלה לחופה. ואמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בכאן הודיע כי כשנברא אדם דבראי' נעשה שם גם אדם דעשי' וזה להיות כי בריאה בחי' ה' וה' לעולם כפולה ב' ההין כזה ה"ה הא' בריאה והב' עשיה ויצירה עדיין לא נתגלה שכן היה כוונה תחלה להיות אשת חיל עטרת בעלה יהה"ו ה' על ו' וב' ההין אמא וברתא שהוא כפול הה' ואח"כ בעבור החטא ירדה ה' אחרונה למטה ונעשה יהו"ה, וזש"ה אלה תולדות השמים והארץ דהינו זו"נ דבריאה וז"ש בהבראם שהוא הבריאה וה' קטנה משום שבריאתם היה ע"י מלכות דאצילות שהיא ה' קטנה וזה היה ביום עשו"ת ה' אלקים ארץ ושמים, בבריאה הוזכר בהן השמים והארץ ובעשי' ארץ ושמים בלא ה' משום שבריאה היא ה' ראשונה הנרגשת והב' הוא עשי' הה' כפולה שאינה נרגשת בפה והיא נעלמת. ואמר בבריאה שמים תחלה ובעשיה ארץ תחלה משום שהבראי' שהיתה ע"י זו"ן דאצילות בהתלבשותם שהיא עלמא דדכורא לכן שמים קודמין שהוא ו' של השם ובעשי' שהיא עלמא דנוק' דשלטא נוק' בדכורא לכן ארץ [ה'] קדמה ואח"כ שמים וגם זהו טעם ב' למה נעשה העשיה עם הבריאה קודם היצירה משום שהיא נוק' בחינת ה' שהיא ד' על ו' והד' שהוא עשיה נגלית שם והיצירה לא היה וזהו שנחלקו ב"ש וב"ה אם שמים נבראו תחלה או ארץ ואמר רשב"י תמהני איך נחלקו, כוונתו כי בוודאי לעולם לא נחלקו אלא בבריאה השמים קדמו דהיינו מן הטעם שאמרנו שהוא עלמא דדכורא ולשכלול דהיינו עולם העשיה שהוא שכלול ותשלום הכל שם הארץ קדמה מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי: וכל שיח השדה טרם יצמח עדיין לא היה צמח בעולם העשיה מפני שלא המטיר הבריאה על הארץ מפני שאדם דיצירה אין להעלת מ"נ מלמטה למעל האל הבריאה כדי שימטיר מיין עילאין, כי לא זו בלבד אלא ואד יעלה מן הארץ שהוא א"ד מאדני חצי השם כי לא הי' עדיין עולם היצירה שהוא דכורא אלא עולם העשיה שהוא נוק' והיתה מעלה מ"נ מצד הנוק' לבד כי לעולם אנו צריכין מ"ן מלמטה מזכר ונוק' ועכשיו לא היה אלא החצי כי דכורא עדיין לא היה, וז"ש וא"ד יעלה מן האר"ץ דהיינו עשיה ושם בחינת אלקים ואלקים דאלפין עולה אר"ץ ומשם הי המעל המ"ן ומשקים את כל פני האדמה דהיינו הבריאה וזהו האדמ"ה אדם ה' כי הבריאה היא ה' והעלאת מ"ן היה אל האדם דבריאה, ועד עתה נברא אדם דבריאה ועעשיה כנ"ל אבל של יצירה לא, ועתה אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ הויפח באפיו נשמ"ת חיים מן בריאה שהיא בחינת נשמה וכל עולמות כולם דלעילא הן דאצילות הן קודם דאצילות הן הבחינה הנ"ל הי' זכר ונקבה שמים וארץ בבריאה, ארץ ושמים בעשיה חוץ מיצירה שעלה תחלה במחשבתה להיות העשיה נקבה ליצירה וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מ"ל שביצירה והעון גרם לירד, וז"ש וייצר ה' אלקים את האדם ולא הוזכרה נוק' אע"פ שהיתה בכאן בכח, וז"ש וייצר בב' יודין ב' יצירת כמ"ד זנב היתה: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם [גן עשיה, בעדן בריאה, מקדם קודם יצירה] שהיא חיצוניות עולם הבריאה [בינה] בו"ת שלו שהוא בחינת הת"ת אשר שם בחינת גן, [אח"כ] וישם שם את האדם אשר יצר שהוא אדם [מ"ה] דיצירה וז"ש אשר יצ"ר: ויצמח ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע, לאדם דיצירה לא צוה שלא לאכול מעץ משום שגם הוא היה מבורר ולא היה הצווי רק לאדם דעשיה משום ששם נשארו ונאחזות בו הקליפות ואם יאכל יתוקנו ג"כ הקליפות הנאחזות בו, ושם ביצירה הוא עולם המלאכים שם הד' מחנות שכינה וזהו ומשם [מבריאה] יפרד והיה לד' ראשונים [דיצירה] והם ד' נהרות [בעשיה]: ויקח ה' אלקים את האדם דעשיה כי על האדם דיצירה כבר אמר לעיל וישם שם את האדם אשר יצר ועכשיו אמר על האדם דעשיה כי לקחו מן הבריאה אשר היה שם ויניחהו בג"ע דיצירה להיות בחי' נוק' אל היצירה, וז"ש בה לעבדה ולשמרה כי בזה שייך עבודה וצריך שמירה משום שבו נאחזות הקליפ' ולזה צוה מכל עץ הגן אכול תאכל שיתקן ויהנה מכל שאר הבחי' אבל מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו משום שבזה יתהנו הקליפות ממנה ויהיה להם חיות, וסמך פסוק לא טוב היות האדם לבדו אל הציווי לפי שמיד כשיצא הדבר מפיו היה מוכרח שיאכל ויחטא וירד [העשיה] למטה כמאמר ז"ל נורא עלילה על בני אדם לזה סמך לומר ויאמר לא טוב היות האדם לבדו אדם דיצירה לבדו בלא נוק' כי עד עתה עלה במחשבה להיות כל העשיה נוק' לזה [דיצירה] אכן השתא בהכרח תרד דהעשיה למטה ולא טוב שיהי' [יצירה] בלא נוק' לבדו לכן הקדים רפואה למכה אז ויפל ה"א תרדמה על האדם דיצירה, ויבן ה' אלקים כי ע"י בינה דיצירה היה זה וזהו ויבן. ויאמר האדם דיצירה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי כי עד עתה היתה הנוקבא שלו מעולם אחר למטה ממנו שהוא עשיה אבל זאת הפעם עצם מעצמי לזאת ודאי יקרא אשה כי כשהוא ראוי אל הזווג שהוא כבר בן כ' שנה אין צריך לאו"א שכבר נטל כל המוחין הראוין אליו וצריכין לו כי עד עתה היה צריך כל שעה לעלות יותר ולוקח יותר מאביו ואמו אכן כשהגיע לבן כ' שנה כבר ירש הכל. ואכלו מפרי העץ אדם דעשי' ונוק' שירדו למטה, וזהו ויעשו להם חגורות דהיינו התלבשות זה עולם הגשמי ועל זה נאמר לו וקוץ ודרדר, ויעשלהם כתנות עור הלבוש הגשמי: וישלחהו ה"א מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו הבריאה לתקן בתפלתו כמ"ש, ואפשר לומר עוד מה שסמך לא טוב היות האדם לבדו לצווי כשנאמר כי זה היה על אדם דעשיה משום דעד עכשיו היו כל העולמות אב"א ורצה הקב"ה לתקן אדם דעשיה בסוד הנסירה ובהתקנה זו יתוקנו כל העולמות, לכן אמר אעשה לו עזר כנגדו שיהיה כנגדו ולא באחור, ולפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיןו שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם ועל כן אמר לא טוב היות האדם לבדו שא"א שיהיה קיים באיש לפחות יהיה קיים במינו ולכן הוצרך לו אשה וגם מפני שאם היה הכרח שיאכל וימות היה בעודו כן בלא אשה אכן אחר הנסירה פנים חדשות בלא לכאן ולא היה הדיבור ע"ז ואפשר שלא יחטא ולכך אמר עזר כנגדו זכה עזר לא זכה כגדו והוא לא זכה ששימשו מטתו שלא בזמנו קודם השבת. וז"ש ויהיו שניהם ערומים וכשארז"ל שראה הנחש עסוקים בתשמיש ונתאוהל הם וזהו ולא יתבוששו מפני שלא היה בוש"ת נטפל להם נחש, ושבת אותיות בשת מפני שאם היה ממתין ביום שבת אין בו שליטת נחש כלל ומפני שלא יתבוששו שלא המתין לשבת שהוא הבושת לכך