# פרי עץ חיים — שער הקדישים - פרק ד:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/29/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער הקדישים - פרק ד:
סוד הקדיש כבר ביארנו, כי יהא הם ג&#x27; מילואים של י&quot;ה דשם אלהים. והנה מילוי אלף הוא 
סוד הדעת דקטנות, ודעת כולל חו&quot;ג, ושניהם דעת א&#x27;. לכן גם באות א&#x27; יש בו ב&#x27; ציורים 
א&#x27; יו&quot;י כנגד החסדים. וא&#x27; יו&quot;ד כנגד הגבורות. וכבר ידעת שנתבאר אצלינו, כי יש בנוסח 
הקדיש ב&quot;פ י&quot;ד דאתוון ודתיבין, וב&quot;פ כ&quot;ח דאתוון ודתיבין, וכוונתינו למתק ג&#x27; אלהים 
דקטנות, שנשארים אלם בימי הגלות, ולמלא אותם בסוד יה, ויהיו אלהים שלמים. והנה שם 
י&quot;ה זה שאנו ממשיכין עתה בכ&quot;א מג&#x27; מוחין דקטנות, יש בו ג&#x27; מלואים והם - ה&quot;י ה&quot;ה 
ה&quot;א. כי ההפרש הוא באות ה&#x27;, כי הי&#x27; אין בה הפרש, רק מילוי א&#x27;. לכן אין ניכרים רק ג&#x27; 
מלואי ה&quot;י. והנה ג&#x27; מלואים הם ו&#x27; אותיות, ואם תחזור למלאות אותם, יהיו י&quot;ד אותיות 
כזה - הי יוד, הה הה, הא אלף, הרי י&quot;ד אותיות. וי&quot;ד הזה תכוין להמתיק בי&quot;ד אותיות 
של ע&quot;ב כזה - יהוה, יוד הי ויו הי. בי&quot;ד אותיות הוי&quot;ה אלו, תמתיק לי&quot;ד מן אלהים 


דקטנות, והרי ב&quot;פ י&quot;ד, י&quot;ד אותיות ותיבות בנוסח הקדיש. ואלו הם בשם של אבא, שהוא 
הוי&quot;ה דיודי&quot;ן: 
עוד יש ב&quot;פ כ&quot;ח בקדיש, והם כ&quot;ח אותיות מילוי המילוי, שם ע&quot;ב הנזכר. תסיר מהם עשרה 
של מילוי הראשון שכבר נרמזו בי&quot;ד הנז&#x27;, נשארים י&quot;ח, ותמתיק בהם לי&quot;ח אותיות של 
אלהים פשוט ומלא כזה - אלהים, אלף למד הי יוד מם, הרי ח&quot;י אותיות: 
עוד יש ב&quot;פ מ&quot;ב בקדיש, והם להוריד כל המ&quot;ב של הוי&quot;ה הנזכר, שהוא י&quot;ד וכ&quot;ח, אל הי&quot;ח 
של אלהים הנז&#x27; למתקו שיתרחבו, כי הוא מוחין דקטנות, וצריך להגדילו ולהרחיבו, כדי 
שיסבול בתוכו הויות דמוחין דגדלות, ונעשין יב&quot;ק כמבואר אצלינו. ועיין בביאורינו כי 
שם נתבאר היטב, ענין ב&#x27; מ&quot;ב וב&#x27; כ&quot;ח אלו, ע&quot;ש: 
גם תכוין כי יתגדל ויתקדש הם י&quot;א אותיות, להעלות י&quot;א סמני הקטורת אל הקדושה כמבואר 
במ&quot;א. שמיה רבא - ז&#x27; אותיות, נגד ז&#x27; היכלות דקדושה. ובכח ד&#x27; וי&#x27; וכ&quot;ח ומ&quot;ב אותיות 
של הקדיש, וכן של תיבות אשר בו, שהם ד&#x27; וי&#x27; וכ&quot;ח ומ&quot;ב של מילוי הוי&quot;ה כנ&quot;ל, אנו 


מעלים ו&quot;ה של שם הוי&quot;ה, שהוא סוד זו&quot;נ כנודע, ומהם נפלו י&quot;א סמני הקטורת אל הקליפה 
כמנין ו&quot;ה עצמן, ואנו מעלין אותם עם ב&#x27; אותיות ראשונות י&quot;ה שהם באו&quot;א, ונעשה מהם שם 
הוי&quot;ה שלם וגדול. וזהו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כי עתה הוא שם י&quot;ה, ועם זה יג&quot;דל 
ויהיה רבא שם הוי&quot;ה שלם: 
עוד יכווין כי יתגדל הם אותיות, תג&quot;י ד&quot;ל. ותגי הוא סוד התגין, שהם בכתר של הבינה, 
אשר שם הוא שם ד&quot;ל. פי&#x27;, כי בוכ&quot;ו הוא חלוף אהי&quot;ה שבבינה, והוא מנין ד&quot;ל, וזהו 
יתגדל. ויתקדש - הם אותיות ת&quot;ק שדי, כי שדי במלואו, הוא בגי&#x27; יתקדש, וגם כי שדי 
עצמו הוא באותיות יתקדש, ושאר האותיות יתקדש הוא ת&quot;ק, והוא מילוי של שדי העולה ת&quot;ק, 
הרי נרמז בו שם שדי עצמו, באותיות ובמספרם ג&quot;כ: 
עוד דע, כי התרגום הוא אחוריים, לכן הוא מכניע הקליפות, כשאומרים קדיש בלשון תרגום: 



יתגדל ויתקדש - הם י&quot;א אותיות נגד הקליפה י&quot;א יריעות וי&quot;א סמים. כי הקדושה הם עשר 
ולא י&quot;א, כמבואר בס&quot;י, כי החיות שבהם נכלל עמהם. אך בקליפה אין נכלל עמהם החיות, 
לכן הם י&quot;א, כי המוסיף גורע, כנזכר בזוהר תרומה. משא&quot;כ בקדושה, כי א&quot;ס מתפשט בכולם 
בתוכם ממש, והם עשר לבד. וז&quot;ש בס&quot;י עשר ולא י&quot;א, והבן זה. ולכן אנו אומרים יתגדל 
ויתקדש, י&quot;א אותיות, כי החיות שבתוך הקליפה מסתלק מתוכם, ויעלה למעלה תוך הקדושה. 
וזהו ג&quot;כ ויתקדש, שיכנס בקדושה. וע&quot;י הסתלקות החיות, יכנעו הקליפות וימותו: 
שמיה רבא - ז&#x27; אותיות, כנגד ז&#x27; היכלות דקדושה. וז&quot;ס י&quot;ב בקר והים עומד עליהם, והם 
סוד ז&#x27; היכלות. כי ו&#x27; היכלות התחתונים, הם ממטה למעלה, הוד נצח וכו&#x27;. והיכל ק&quot;ק, 
כולל חב&quot;ד. נמצא, כי היכל ק&quot;ק, הוא סוד הים העומד על י&quot;ב בקר, שהם ו&#x27; היכלות 
התחתונים. ועוד ו&#x27; היכלות נכלל בהיכל רצון, כי סוד ת&quot;ת נקרא ו&#x27;, ויש בו כללות כל 


הו&#x27;, הרי הם י&quot;ב היכלות, שהם י&quot;ב בקר, והים עליהם, הוא היכל ק&quot;ק: 
תשלום סוד הקדיש כבר נתבאר לעיל, איך נתמתקו מוחין אלהים דקטנות ע&quot;י הויות דמוחין 
דגדלות. אך כל הקדישים אינן שווין, כי אם היא בסוד עשיה, הם אלהים והוי&quot;ה דעשיה 
כנזכר באורך. אמנם צריך לכוין, כי הלא מצינו בנוסח הקדיש ב&#x27; פעמים י&quot;ד וב&quot;פ כ&quot;ח. 
והענין, כי מן יתגדל עד משיחא הם י&quot;ד תיבין, כי מלת די ברא הם ב&#x27; תיבין. גם מלת ד&quot;י 
ברא בו נרמזו י&quot;ד אחרת, הרי הם ב&#x27; ידות, א&#x27; מתיבות וא&#x27; מאותיות. לכן תכוין כסדר הב&#x27; 
הויות שאתה מכוין בכל קדיש כמבואר. ונמשיל לך משל, אם הוא קדיש של קודם הודו, אז 
הוא ב&#x27; הויות דמ&quot;ה ודס&quot;ג. לכן תכוין בי&quot;ד ראשונה של אותיות, שהוא ד&quot;י, בסוד הי&quot;ד של 
הוי&quot;ה דמ&quot;ה, שהוא, יהו&quot;ה, יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, כנודע. ותכוין, להמתיק בו סוד אלהים 
דקטנות דאמא, כי כל כללות המוחין דקטנות שמצד אמא, כללותן הוא שם אלהים, כי גם 


המוחין דגדלות הם ד&#x27; מוחין, וכולם אנו מכוונין אותן לשם הוי&quot;ה, ולכן תמתיק בשם מ&quot;ה, 
שהם כללות מוחין דגדלות. ובי&quot;ד אותיות שבו, תמתיק לשם אלקים דקטנות דאמא, שהוא י&quot;ג 
אותיות דמילוי כנודע, ועם הכולל הוא י&quot;ד. ובי&quot;ד הב&#x27; של התיבות, תכוין לי&quot;ד של ס&quot;ג, 
להמתיק בו אלהים דקטנות מצד אבא, כמבואר אצלינו, שסוד אותיות מבינה, ותיבות מחכמה. 
האמנם צריך לעורר תחלה את ד&#x27; אותיות של הויה, שהם ד&#x27; תיבות - יתגדל ויתקדש שמיה 
רבא. ואח&quot;כ, צריך לעורר יוד אותיות מילוי דהויה, שהם יוד תיבין שיש מן בעלמא עד 
משיחיה. ואח&quot;כ, צריך לעורר את הי&quot;ד, זולת החלוקה הנ&quot;ל, כי כן המ&quot;ב והכ&quot;ח של אחר כך, 
הם זולת הנ&quot;ל: 
ונלע&quot;ד שזהו הטעם של האשכנזים, שבנוסח שלהם, יש י&quot;ד תיבות, מן בעלמא די ברא כרעותיה 
וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב, הם י&quot;ד 
תיבין. אך אני לא קבלתי, רק כפי נוסח הספרדים: 


ונחזור לענין, כי גם יש ב&quot;פ כ&quot;ח כנודע, והנה הכ&quot;ח של ס&quot;ג, תכוין להמתיק אלהים 
דקטנות דאבא, ובכ&quot;ח של מ&quot;ה, תמתיק אלהים דאמא. וכן יש ב&#x27; מ&quot;ב, במ&quot;ב של מ&quot;ה תמתיק 
לדאמא. ובמ&quot;ב של ס&quot;ג תמתיק לדאבא. אך אופן המיתוק קבלתי ממהר&quot;ם שקיבל ממורי זלה&quot;ה, 
ואומר, שלא היה זוכר אותו היטב, אך מה שזכרנו בכללות, הוא לכוין להמתיק הי&quot;ח של 
אלהים, שהוא ה&#x27; אותיות הפשוט, וי&quot;ג אותיות המילוי, הם ח&quot;י אותיות, להמתיקם בכ&quot;ח 
דהויות, ואע&quot;פ שהוא עודף יוד מן הכ&quot;ח עד י&quot;ח, עכ&quot;ז כבר היו צריכין אל חשבון אחר, 
ואיני זוכר מה הוא. גם במ&quot;ב דהויות, היה ממתיק המ&quot;ב של אלהים, ואיני זוכר גם זה 
היטב: 
אמנם נלע&quot;ד בזה, כי דבריו הוא זה, כי אלהים אחוריים שלו במילואו, הם מ&quot;א אותיות, 
ועם כולל הם מ&quot;ב. הרי מ&quot;ב דהויה, נגד מ&quot;ב דאלהים. כיצד - אלף, אלף למד, אלף למד הא, 
אלף למד הא יוד, אלף למד הא יוד מם, הרי מ&quot;ב דאלהים, וזהו טענה נכונה, אם לא מה 


ששכח בענין הכ&quot;ח עם י&quot;ח העודפים עשרה. (א) לכן נלע&quot;ד באופן אחר, ויתיישבו כל דבריו 
היטב, כי הוא דוחק להכניס בכאן סוד אחוריים של אלהים. והענין, כי הנה תקח י&quot;ח מן 
הכ&quot;ח דהויה, ותמתיק בו הי&quot;ח דאלהים, ויהיה יוד עודף דהויה, ותצרפם עם המ&quot;ב דהויה, 
ויהיה ב&quot;ן. ואז תמתיק בהם הב&quot;ן של אלהים, שהוא פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, דוגמת 
המ&quot;ב של הויה, ובזה הכל מיושב היטיב. (ב) כי תחלה אתה ממתיק פשוט דאלהים, ה&#x27; אותיות 
בד&#x27; תיבות של יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אח&quot;כ מילוי י&quot;ג אותיות ביו&quot;ד תיבות, מן בעלמא 
עד משיחיה. אח&quot;כ תצרף פשוטו ומילוי ומילוי דמילוי במ&quot;ב דהויה, עם יוד העודפים מן 
הכ&quot;ח. וזה נלע&quot;ד אמיתות הענין בלי ספק: 
(א) צמח - ונלע&quot;ד, כי סדר הכ&quot;ח ומ&quot;ב הנז&#x27; הוא כך, כי הנה באלהים פשוט, יש ה&#x27; 
אותיות, ומילוי י&quot;ג, הרי י&quot;ח. תשים אלו הי&quot;ח תחת י&quot;ח אותיות מכ&quot;ח של הקדיש, וחסרים 
יוד אותיות להשלים הכ&quot;ח, לכן תעשה זה, כי הנה בפשוט ומילוי ומלוי דמלוי דאלהים, יש 


ב&quot;ן אותיות, קח מהם י&#x27; להשלים הכ&quot;ח, ונשארו מ&quot;ב, ותשים אותן תחת המ&quot;ב האותיות. וכן 
תעשה כסדר זה, בסדר כ&quot;ח ומ&quot;ב דתיבין, ע&quot;כ הגה&quot;ה: 
(ב) צמח - נסתפקתי אני, איך אומר שיומתקו ה&#x27; אותיות אלהים בד&#x27; אותיות של הוי&quot;ה. 
והשיב לי מהרח&quot;ו ז&quot;ל בחלום, שצריך לכוין בה&#x27; אחרונה של הוי&quot;ה, ב&#x27; אותיות י&quot;ם 
אחרונים של אלהים, שי&quot;ם הוא בחינת ה&#x27; אחרונה: 
(ס&quot;א מצאתי וז&quot;ל - בכל קדיש יש ב&#x27; פעמים י&quot;ד, א&#x27; דאותיות רמוז ד&quot;י בר&quot;א. וא&#x27; בתיבין 
מן יתגדל עד משיחיה. בי&quot;ד אותיות ראשונות ממתיק ה&#x27; אותיות דאלהים בד&#x27; אותיות 
ראשונות מהי&quot;ד, ונשארת אות א&#x27; וימתיקנה וגם ימתיק י&quot;ג ראשונים של מילוי אלהים, הרי 
י&quot;ד בי&quot;ד הנ&quot;ל. ובחזירתו, צריך לכוין הד&#x27; ראשונים פעם ב&#x27;): 
צריך לענות אמן בכל קדיש ד&#x27; אמנים, והם יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן. ויקרב משיחיה, 
אמן. אמן יהא שמיה רבא. דאמירן בעלמא, ואמרו אמן. ואם העונה מסיים עד דאמירן בעלמא, 


קודם שאומר שמיה דקב&quot;ה, צריך לענות כאן אמן ג&quot;כ, והם ה&#x27; אמנים: 
בענין הקימה בקדיש היה אומר מורי זלה&quot;ה כפי מה שנראה מהירושלמי שצריך לקום בעניית 
איש&quot;ר, טעות הוא כי הוא אינו מהירושלמי ממש, רק חכם א&#x27; עשאו הגה&quot;ה, ואח&quot;כ הדפיסוהו 
בתוך הירושלמי וטעות הוא. ומה שמורי זלה&quot;ה היה נוהג הוא כך, כי בכל הקדישים שלאחר 
עמידה שחרית ומנחה וערבית היה נשאר מעומד, ובשל תתקבל ושל חזרת ס&quot;ת להיכל, היה עונה 
מעומד ואח&quot;כ היה יושב: 
צמח - מכאן היה נראה כי הקדיש שאומרים אחר קבלת שבת שאז עומד, שצריך לענות אותו 
קדיש קודם שישב: 
צמח - מכאן שאין לשנות בשבת הקדיש: 
(צמח - ומפני שמ&quot;ב דעשיה הוא תחתון שבכולן והוא תחת הווין כמ&quot;ש בשאר קדישים, לכן 
ראיתי לסדר מ&quot;ב זה שבכאן ג&quot;כ תחת הווי&quot;ן, כזה -: 
קדיש יתום. המ&quot;ב אשר בזה הקדיש, הוא ע&quot;ד מ&quot;ב אשר בנ&quot;י שהוא, יהו&quot;ה אלהינו י&quot;ה ו&quot;ה, 
כוזו במוכס&quot;ז כוז&quot;ו, יהו&quot;ה יוד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א. והענין זה, כי הקדיש הזה הוא בעולם 


העשיה, ששם בחינת המיתה, כדי להעלות הנפש רוח נשמה בסוד תחיית המתים, וע&quot;כ אומרים 
היתומים שמתו אביהם או אמם. בענין הקדיש שכתבו התיקונים שנהגו לומר, יגדל נא כח ה&#x27;, 
לא רצה מורי זלה&quot;ה לומר, ולא רצה לגלות הטעם. ונלע&quot;ד חיים, שהוא ע&quot;ד מה שכתבתי, 
בענין הקימה שנזכר בהירושלמי שאינו מן התיקונים: 
 


שער הזמירות - פרק א:
שער הו&#x27; שער הזמירות ויתחלק לו&#x27; פרקים: 
הודו שאומרים קודם ב&quot;ש כי כבר נת&quot;ל כי על ידי קדיש ניתן רוח לג&quot;ר דעשיה שעלו 
ביצירה. ועתה על ידי הודו שהוא מזמורים, וכל מזמור הוא ביצירה, לכן נעשו יצירה 
גמורה, ויש בהם א&quot;פ נשמה מיצירה. אך לפי שאחר קדיש תעלה היצירה למעלה, כמבואר דג&quot;ר 
דיצירה, חיצונית ופנימיות שלהם עולה במקום ג&#x27; האמצעים וכו&#x27;, הרי חוזרים אז להיות 
עשיה כבראשונה, רק שהם במקום יצירה, אך אינם דבוקים ביצירה ממש כבראשונה, שהיו 
פנימית ג&quot;ר דעשיה חיצונית לג&quot;ר דיצירה, ואז ישארו בלי בחי&#x27; נשמה, כי יצירה מסתלק 
למעלה, לכן אומרים הודו קודם ב&quot;ש, שהוא תיקון יצירה כי אז מסתלק בחי&#x27; זו: 
הודו לה&#x27; קראו בשמו. הנה כל תיקון זה שמכאן ועד ב&quot;ש, הכל הוא בכאן, באלו הג&quot;ר של 
עשיה שעלו ביצירה. והנה מנהג אשכנז לאומרו אחר ב&quot;ש. והטעם, לפי שכבר זה נקרא יצירה, 
לכן אומרים אותו בתוך תיקוני יצירה, שהוא מב&quot;ש ואילך. אך הספרדים אומרים אותו קודם, 


לפי שהנה עתה עדיין כל זה הוא תיקון עשיה, כי עדיין היצירה עצמה אינה נתקנת, ומקבלת 
אור רק אחר ב&quot;ש, לכן אומרים אותו בין יצירה לעשיה, שהוא אחר קדיש העשיה, וקודם ב&quot;ש 
של יצירה. וכן הוא מנהג האר&quot;י זלה&quot;ה: 
והנה כוונת הודו הוא, כי הנה תחלה ע&quot;י מעשה טלית גדול וטלית קטן, אז תקנו את 
הקליפות של עולם היצירה, וסלקנו אותם. והנה מה שעשינו אז הוא, שלא יקבלו ויאחזו 
הקליפות דיצירה ביצירה, אך עתה שג&quot;ר דעשיה הם הנעשין חיצונית אל ג&quot;ת דיצירה, וכבר 
ידעת כי ודאי חיצונית היצירה גדול מפנימית העשיה, וא&quot;כ עתה שחיצונית היצירה מן 
העשיה הוא, אנו יראים שלא יחזרו הקליפות של ג&quot;ת דיצירה להתאחז שם, ולכן אנו אומרים 
הודו לה&#x27; קראו בשמו וכו&#x27;. פי&#x27;, אתם מלאכים קדושים וכתות הקדושים, קראו בשמו של 
הש&quot;י, והודיעו עלילותיו בעמים שהם הקליפות, ועי&quot;ז יפחדו הקליפות מהש&quot;י, ולא יתאחזו 
שם בג&quot;ת דיצירה. וכמעט כל המזמור הזה, וכל הסדר הזה עד ב&quot;ש, כולו מדבר ע&quot;ז, שיכירו 


העמים והגוים ואלהיהם, גדלותו ית&#x27;, ולא יאחזו בג&quot;ת דיצירה. אמנם התיקון תלוי, שלא 
יעלו הקליפות גם הם, ויכללו זו בזו למעלה כמו בקדושה, ואז יסתלקו הקליפות: 
הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו: 
הוד - זה הוד, והדר - זה נצח, עוז וחדוה - זה יסוד, שהוא חדוה ועוז דמטרוניתא. 
והכוונה, כי נה&quot;י דיצירה אלו שהם עתה, היו תחלה ג&quot;ר דעשייה, ולא ישלטו בהם הקליפות, 
אלא אדרבה, יהיה עוז והדר וחדוה. כי כל אלהי העמים אלילים - אלו הקליפות. וה&#x27; שמים 
עשה - פי&#x27;, פנימית חב&quot;ד דעשייה שעלו לחיצונית נה&quot;י דיצירה ישארו שם, ולא יאחזו בהם 
הקליפות. ווהו, הוד והדר - נצח, עוז וחדוה - יסוד. &quot;לשפוט &quot;את &quot;הארץ. ר&quot;ת לאה. כי 
ממנה המשפט. וכן, וישב משה &quot;לשפוט &quot;את &quot;העם. כי הוא ב&quot;ד העליון שבבינה, והלל לה&#x27;. 
הלל - גי&#x27; אדנ&quot;י, יחבר לה דכורא: 
(א) אח&quot;כ אנו אומרים אל נקמות ה&#x27; וכו&#x27;. והוא, כי הלא כוונתינו עתה ע&quot;י תפילתינו 
להעלות העולמות, ולכוללן עד אצילות, וללקט כל ניצוצי הקדושות שנתפזרו בין הקליפות 


דעשיה ויצירה, למעלה לאצילות. וללקט הנשמות והניצוצות של המלכים שמתו, כנודע. ומהם 
נעשו מ&quot;נ אל המלכות בנפילת אפיים, והם סוד הנשמות המתעברות אז ברחם הנוקבא, ע&quot;י 
זיווג נפילת אפים. אמנם אותן שנפלו בעשיה, אינם דומים לאותן שנפלו ביצירה ובבריאה, 
שם בעשיה קליפות עצומות, ואין יכולת להוציאן משם אותן הניצוצין, אם לא ע&quot;י עשרה 
הרוגי מלוכה, כמבואר אצלינו בפרשה פקודי על אינון רוחין וגופין דאינון י&#x27; הרוגי 
מלוכה. ושם פירשנו, כי הגופים שלהם נעשו מ&quot;נ אל המלכות, והם המלקטים את נצוצי 
הנשמות שבעשיה, שבאופן אחר א&quot;א ללקט כלל, משא&quot;כ בשאר העולמות. ולכן הוצרכו בהכרח 
ליהרג אלו עשרה אבירי ישראל, כדי שיוכלו ללקט אלו הנצוצות שבעשיה, מן היום שנהרגו 
עד ביאת מלך המשיח ב&quot;ב, כמבואר אצלינו שם. ועל זה אנו מכוונים באל נקמות אדנ&quot;י, 
שינקום נקמת אותן עשרה הרוגי מלוכה, וע&quot;י זכרינו אותם, הם מתגברים ומלקטין נשמות 


וניצוצין שבקליפות העשייה. ומכאן עד ה&#x27; מלך וכו&#x27;, הכל מדבר מענין זה: 
הגהה (א) מהודו עד אל נקמות, רצ&quot;ה תיב&quot;ן, גי&#x27; אלהים דההי&quot;ן. והודו גי&#x27; אהי&quot;ה, שנכלל 
עתה הכתר דעשיה הנקרא אהיה, במלכות דיצירה, לכן יש בו כ&quot;א הויות. אל נקמות אדנ&quot;י, 
ר&quot;ת גי&#x27; ב&quot;ן. אדנ&quot;י אל נקמות, ר&quot;ת ב&quot;ן אחר, לזווג מ&quot;ן דעשיה שיש בכאן, מ&quot;ן ומ&quot;ד, 
ויש קי&quot;א תיבות והכולל - יב&quot;ק, להתעוררות הזיווג. ויש י&quot;א הויות עולין רפ&quot;ו, סוד 
פ&quot;ר דינין, הנרמזים במלך מלך ימלוך: 
מהחברים - הנה ע&quot;י הקדיש שקודם הודו, אז נה&quot;י שבאצילות דעשיה, עולין עד מקום חג&quot;ת, 
ומלכות עולה עד מקום יסוד, להיות אצלו. ולפי מה שנתעלו העולמות כן היא משתרבבת 
ומתחדשת למטה, שלא ישאר מקום פנוי. וכן חג&quot;ת שבאצילות דעשיה עולין לחב&quot;ד, וחב&quot;ד 
לנה&quot;י דיצירה, ונה&quot;י לחג&quot;ת. ולפי שהראש עגול בסוד נקודה, והמדות התחתונים מרובעים 
בסוד צלעות והכוונה להאיר שמות הקדושים וצורותיהן, הנעשין כעין מסך בין עולם א&#x27; 


לחבירו, ובהגיעם אל הקדושה וזר לא יקרב אליהם: 
ובאמרו ה&#x27; מלך וכו&#x27;, צריך לכוין שהם נגד חג&quot;ת וחב&quot;ד דאצילות דעשיה, שעלו למעלה עם 
ראשו כתם פז דב&quot;ש, שהוא כתר דאצילות דעשיה, לכלול הכל ביצירה, ומפני זה אנו עומדים. 
ואז אנחנו מעלין שם כל העשיה, חוץ ממלכות שנשארה ברוח עשיה, ומשתרבבת לזו&quot;ן 
התחתונים. ושאר כל קומת העשיה נכנסת בב&quot;ש ליצירה: 
וממזמור לתודה עד סוף תהלת ה&#x27;, הוא תיקון יצירה דיצירה. וה&#x27; הללויה, שהם י&#x27; כשתמנה 
תחלה וסוף, הוא תיקון בריאה דיצירה, ממלכות עד חכמה, דהיינו הללויה דריש מזמור 
בתראה. וי&#x27; מיני הילולים שבו, הם תיקוני כתר בריאה דיצירה, ממעלה למטה, ונכללו 
בהללויה בתראה: 
ויברך דוד. תיקון אצילות דבריאה, וכן ג&quot;כ כתם פז, כי כן מנין אותיותיו, עד ועתה 
מחיה וכו&#x27;, ואז במלת כולם, עולה יצירה בו&quot;ס עליונים חג&quot;ת חב&quot;ד תוך בריאה, עד ב&#x27; 
שלישים שבה. ושירת הים וישתבח תיקון לחלל זה: 
קדיש וברכו, מעלין כתרי יצירה, קרוב למקום דעת הבריאה: 
 


</div>
