שער הקריאת שמע - פרק יד: בשכמל"ו. תכוין בו יחוד תרין נוקבין. וביאורו כך, ברוך שם וכו', אחר שכבר ביארנו כי תכוין בד' דאחד בסוד הכתר, עתה תכוין בסוד הד' מוחין עצמן דלאה אע"פ שאינו רק הארת אור לבד כנ"ל. אמנם כבר ביארו בזוהר, כי ברוך - חכמה. שם - בינה. כבוד - חו"ג, הם סוד ד' מוחין עצמן. גם צריך לכוין איך הם מסוד הד' אהיה הנז'. אמנם תכוין, כי ברוך שם כבוד, ג' תיבות אלו הם מסוד המוחין, כי הם ג' והם ד', כנודע. כי הם ג' חב"ד, והם ד', כי הם חו"ב חו"ג. ולכן בש"כ, הם ג' תיבות. וכוונתם, ד' מוחין. ותכוין, כי ג' תיבות אלו, גי' ת"ר. והענין, כי ד' שמות אהי"ה במילואם, ב' ראשונים ביודין, והג' באלפין, והד' בההין, הם בגי' תרי"ו. וכבר הוסרנו מנין י"ו בד' דאחד, שהיא ד"פ ד' הם י"ו לכתר שלה, נשאר ת"ר למוחין שלה. אמנם, ר"ת של בש"כ, הם גי', מנין ב' אהיה ראשונים של יודין, להורות, כי אלו הב' ראשונים של יודין הם העיקרים, לכן הם בר"ת, והם ב' מוחין חו"ב. ושאר האותיות של ג' תיבות ברוך שם כבוד - רו"ך ם' בו"ד, הם כנגד חשבון ב' אהיה אחרונים שהם חו"ג: מלכותו - כאן נעשה כתר לאה כתיקונו. ותכוין, כי מלכותו, פי' אל הנוק' הנקראת מלכות כנודע. ותכוין, נעוץ ראשו בסופו, כי עתה נעשה כתר מלכות בראשה, מן הד' אלפין של ד' אהיה, שלקחתם פשוטים בד' של אחד, עתה הם מתמלאים, והם גי' תמ"ד. כי כבר ידעת איך לאה נקרא מד"ת ימי מה היא. גם תכוין עתה ברחל, שגם היא נוק' והיא מלכות אמיתית ספירה העשירית. והענין כמו שכתבתי לעיל, כי אע"פ שרחל עלתה בסוד מ"ן, אין לה כח עתה לקבל המוחין, עד ברכת אבות. רק שעתה אנו מכינין לה למעלה המוחין שלה, וכאשר תבא בברכת אבות תטלם, ועכ"ז, איזה דבר יורד לה עתה מן הזיוג זה של מוחין אלו אשר באצילות, עד היכל אהבה דבריאה, שהיא עומדת שם. והם סוד ציקי קדרה שהביאו לה עבדיה בחשאי. והוא סוד י"פ אהיה, שהם גי' ציק"י והענין, כי הלא כבר נכנסו המוחין בז"א, ונכנס שם הדעת שלו עם ה"ח וה"ג, רק שהם מבחינת התפשטותן בו"ק, כי הג"ר עדיין לא נכנסו עד ברכת אבות. וכבר ידעת, כי אלו הה' חסדים וה"ג כשנכנסים להתלבש ביסוד אמא, הנקרא אהיה, כי כל אהיה הוא באמא, הנה לוקחים משם עמהם הארת י' פעמים אהיה, וכשיוצאין ומתפשטין למטה, אף על פי שכבר כלה יסוד דבינה, בחינה דזעיר, על כל זה אותן ההארות הם יורדין ומתפשטין למטה, עם החו"ג: ועתה רחל, אינה יכולה ליינק מן החו"ג עצמן, רק מן לבושי אהיה שלהם, שהם י"פ אהיה, גי' ציק"י קדרה. ואלו ציקי קדרה מביאין לה עבדיה למטה, עד היכל אהבה דבריאה ע"י תפלתם. וזווגם בחשאי, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, שעדיין לא נגמרה פרצופה, כי בהיותה נקודה יש קצת אחיזה אל החיצונים בה. ואמנם המוחין אמיתים שלה, הם נשארים למעלה, והם מוכנים למעלה בלאה, עד שתבא רחל ותטלם: אמנם סוד המוחין שלה, הם הנשאר מד' אהיה הנ"ל במילואם, כי אחר שנטלם לאה הד' אלפין במילואם, שהם מד"ת, נשארו אורות לרחל כמנין עק"ב, כי הלא הד' אהיה הנ"ל, הם גי' תרי"ו, תסיר מד"ת, נשאר מנין עק"ב אורות לרחל. ואלו הם המתפשטים בכל גוף רחל, כמו שנודע כי רחל היא נקראת יראה, והיא עקב אל לאה הנקראת ענוה, כמ"ש, עקב ענוה יראת ה', ואין כאן מקום ביאורו. נמצא כי במלכותו יכוין אל כתר לאה, ואז תיכף תכוין אל הנמשך לרחל שהוא עק"ב. וכל זה הוא הכנה לבד כנ"ל, אך הנמשך משם הוא ציקי קדרה: לעולם - אח"כ במלת לעולם, תחזור להשלים פרצוף לאה, והם ז"ת שלה. כי כבר הכתר שלה דרך כולל נעשה בד' דאחד, והמוחין בברוך שם כבוד. והכתר נעשה לגמרי במלת מלכותו, ומשם נשאר עקב לרחל. ועתה הז"ת דלאה הנקראת עולם, תכוין להמשיך בהם עוד שם ס"ג של הבינה אחוריים שלה, כי הפנים לקחם ז"א, אך לאה אין לה רק אחוריים של אמא, והם אחוריים של שם ס"ג, שהם גי' קס"ו וי' אותיוו, כמנין לעולם. והם נמשכין בו"ק שלה: ועד - אח"כ במלת ועד, תכוין להמשיך סוד המלכות הז' שבה, וזהו ועד, דתמן וועודא דכולא, מקום כניסת הכל, ולכך מסתיים ג"כ היחוד באות ד' של ועד, כנגד המלכות דלאה הנקראת דל"ת שהיא דלה ועניה דלא נהרא מגרמה, וכבר ביארתי כוונת של לעולם ועד, במ"א יותר באורך ע"ש: אמנם מה שראוי שתכוין הוא, כי הנה מלת ועד, הוא סיום לאה שהוא במלכות שלה, ואז שם הוא מקום התחלת פרצוף רחל, ולכן אנו מכוונים לתקן כתר דרחל, ולהכינה מעתה. והענין, במה שנודע בפסוק עקב ענוה יראת ה', כי כתר דרחל היא עקביים של לאה, לכן אנו מוכרחים מעתה לתקן כתר דרחל, כי הלא עדיין לא נגמרו עקב רגליים של לאה, אך פרצוף של רחל לא נזכר כאן כלל. אמנם, כתר דרחל נרמז במלת ועד. הנה, כי אחר אשר כיוננו במלת מלכותו דרך כולל, להכין ולהניח עק"ב אורות מן הד' אהיה לרחל, שהם ג' אותיות אחרונות מן הד' אהיה ממולאים, הם גי' עק"ב. אמנם כל העקב הם מתפשטים בכל הפרצוף רחל, דוגמת הד' אלפין העולה מד"ת, שבארנו שהם כללות כל הפרצוף לאה מראשו ועד סופו. אך הכתר שלה, אינה רק מן הד' אלפין פשוטים, אך מילואם הוא בשאר פרצוף, אך להיות כי הכתר כולל כל הי"ס שלה שלמטה ממנה, לכן אמרנו כי הכתר שלה נרמז במלכותו, בסוד מד"ת. אך עיקרו של דבר, כי ד' אלפין פשוטים הם בכתר, נרמזו בד' של אחד, ומלואם הם בשאר הפרצוף. וכן הענין ברחל, כי ד' פשוטים הי"ה נשארו מלאה מד' שמות אהיה, הנה אלו ד' פעמים הי"ה בפשוטים, הם כתר של רחל, והם גי' פ' כמנין ועד, אך במלואן הם עקב, והם מתפשטין בכל פרצוף רחל, הרי בארנו כוונות ק"ש בשלימותה: עוד ענין ק"ש. דע, כי ג' שמות ה' אלהינו ה', הוא יחוד או"א ודע"ת, ובאומרו אחד, תכוין לעשות זו"ן מ"ן, ואז יכוון כי אז הם מזדווגים או"א ודע"ת, ואז נחית מנייהו שפע לתתא בזו"ן, ואז יכוון כי נמשך אל הת"ת ג' מוחין הראשונים, ג' שמות הנ"ל. ובברוך שם כבוד, תכוין אל המלכות הנ"ל. וענין ואהבת והיה ויאמר, כי אחר דנחית השפע לג' ראשונות דת"ת, נחית אח"כ אל חג"ת דז"א, גופא וב' דרועין: מהחברים - הנה במלת ה' אלהינו ה' יכוין להוריד ג' הארת מן א"א לאו"א, וג' שמות אלו הם הורדת הארה לאו"א, שיזדווגו אח"כ במלת אחד, ע"ד מ"ש בשמע ישראל, שהם הכנות זעיר ונוקביה תחלה, שיזדווגו בנפילת אפים אחר כך. והנה באריך אנפין, יש בו שם הוי"ה הכולל י' ספירות שלו, ותחלה בשם ה', של ה' אלהינו, תכוין שהוא במילוי יודי"ן, המקבל עתה את שם זה מן יוד הוי"ה דע"ב דא"א. אלהינו, תכוין שהוא אהיה דיודין, היורד עתה לאמו, מן הי' של הוי"ה דע"ב דאריך אנפין. ה' ב', תכוין שהוא מלוי ע"ב, והוא הדעת המזווג לאבא ואמא, ומקבל עתה הארה מן ו' שבהוי"ה דע"ב דא"א. אח"כ תכוין במלת אחד, להוריד מן ה' תתאה דהויה דע"ב דא"א, הארה לזו"נ, שהם הוי"ה אדנ"י, בסוד אח"ד שעלו עתה לעשות מ"נ לאו"א. וד' אותיות הוי""ה הנ"ל של א"א, תכוין שהם במילוי יוד"ין, כזה - יוד הי ויו הי. אח"כ תכוין להמשיך ד' מוחין לז"א, והם ד' יה"ו, וד' אה"י. והד' יה"ו, יוצאין מד' יודין של שם ע"ב, אשר ג"כ תכוין בו קודם יה"ו אלו כמבואר אצלינו. והד' יהו, הם כסדר הזה - יוד הי ויו, יוד הי ואו, יוד הא ואו, יוד הה וו, ואלו המוחין הם סוד א"פ ללאה וא"מ לז"א, שלא נכנסו לו מוחין במצחו, ולאה רמוזה בד' גדולה של אחד: לכן אח"כ במלת מלכותו, תכוין ברחל הנקרא מלכות ו' שהוא הז"א, כי אשתו של ז"א העיקרית, היא רחל כנודע אצלינו, והוא סוד בת מלך שהריחה ציקי קדרה, כי רחל נקראת בת מלך, משא"כ בלאה שהיא סוד הבינה, והריחה כמאן דארח מרחוק, כי מוחין אלו נעלמו ממנה, כי הרי אפילו לז"א עצמו, אינן אצלו אלא בסוד א"מ נעלם. לכן עבדיה הם הצדיקים, ע"י שמסרו את נפשם על ק"ה במלת אחד כמבואר אצלינו, הביאו לה משם הארה אליה בחשאי במוחין שלה, הארה לבד ולא מוחין ממש, לכן צריך לכוין כשאומר מלכותו, שירכין ראשו וישפיל ראשו מלמעלה למטה, להורות שמוריד הארה הנ"ל עד רחל למטה: גם באות ד' של ועד, יכוין לגמור הפרצוף רחל ממש כלאה בפרטיות, כמו שעד עתה היתה כל זה בסוד לאה, לכן תכוון בד' של ועד להמשיך לה בסוד א"מ. וז"ס ואהבת את ה' אלהיך, כי את היא רחל נוקבא דז"א, הנקראת אלהיך. ואהבת זו להמשיך אור הנ"ל. (עכ"ל החברים): שער הקריאת שמע - פרק טו: ענין ההפרש שבין ד' בחי' ק"ש הנ"ל. כי הנה ק"ש דיוצר כבר בארנו שיש בו כל מוחין דקטנות, חוץ ממקיפי קטנות אבא, והם נכנסים במלת ישראל. אמנם במלת אחד, נכנסין ו"ק דגדלות, כי כל הקטנות נשלם. לכן גם אלו המוחין, הנמשכין עתה אל הז"א ונוקבא, הם מזווג או"א, אשר משכו המוחין ההם מן החיצונות דעתיק יומין, כי מן הפנימית דעתיק, אי אפשר להמשיך עד זמן משיח ב"ב: והנה בק"ש דקרבנות דשחרית, הוא גרוע ומועט, כי נכנסים בו סוד פנימית דאבא ומקיפין דאמא שניהם ביחד, במלת ישראל. ואח"כ מקיפים דאבא נכנס במלת אחד, עם כניסת מוחין דו"ק דגדלות, לכן אין יכולין להמשיך או"א ע"י זיווגם, רק מפנימיות א"א. והק"ש דערבית הוא יותר גרוע, כי במלת ישראל אין נכנסין בו רק הפנימית של אבא, כי מקיפים דאמא היה לו מקודם, ומקיפים דאבא נכנסו במלת אחד, ואז אין או"א מושכים רק מחיצוניות א"א. והק"ש שעל המטה גרוע מכולם, כי במלת ישראל אין נכנס בו מקטנות רק מקיפי אמא לבד, כי כבר בארנו שתמיד לא יחסר לו פנימים דאמא בהכרח, ובמלת אחד נכנסים פנימי ומקיף דאבא וו"ק דגדלות, ואז אין או"א מושכין לז"א רק מחיצונות דאו"א עצמן, אך מפנימית או"א לא יש שום זמן שימשיך מוחין משם. והשיב לי מורי זלה"ה הטעם, כי כ"כ הוא פנימית דאבא כמו החיצונית דעתיק ולא הבנתי דבריו. הרי סדר הד' ק"ש ממטה למעלה, הם - ק"ש שעל המטה, ואח"כ ק"ש דערבית, ואח"כ דקרבנות, ואחר כך ק"ש דיוצר. ולעולם אין הו"ק דגדלות נכנסים במלת אחד, עד שנכנסו כל הקטנות כולם, רק ההפרש הוא סוד כניסת הקטנות כנ"ל, וכפי ערך שלימות המוחין דקטנות שיש לו אז, כן הם או"א מושכין, כי הלא לעולם כשאו"א הם מזדווגים, הזיווג ההוא מושך אור עליון ממה שלמעלה מהם למטה,ואין כל הזיווגים שוין כנ"ל: ענין הק"ש של הקרבנות לא נתבאר לעיל, אמנם בק"ש דיוצר נתבאר מעט. אמנם כבר בארנו שם, כי כל הכוונות הם שוים יחד, רק בתיבות ישראל הוא החילוק שביניהן, ונבארהו כאן: דע, כי ד' מיני זיווגים הם, פי', כי הלא כשמזדווגים זו"נ, כוונות זווגם הוא להוריד הנשמות בעולם, וכבר נתבאר לעיל אצלינו, שכל מי שמזדווג אינו מוציא ממה שיש בו, אלא מה שלוקח ממה שלמעלה ממנו, כיצד - ז"א נוטל לצורך זווג ממה שלמעלה מן או"א, ואח"כ נותנו להנוקבא בסוד הזיווג, וכן או"א נוטלין לצורך זיווגם ממה שלמעלה ממנו שהוא א"א, וכיוצא בזה. אמנם נדבר עתה בסוד זיוג ז"א, כי הלא אין כל הזיווגים שוין, וכמו שמבואר אצלינו שכמה מיני זווגים הם - ישראל ורחל, ישראל ולאה, יעקב ורחל, יעקב ולאה, ואין כולם שוין. וכבר נתבאר אצלינו סדר מעלת הזיווגים. והנה יש פעמים שהז"א מושך טפה שלו מן אבא לבד, ממה שהוא חלק אבא. ולפעמים מושך הטפה יותר מלמעלה, שהוא מן א"א. ולפעמים יותר מלמעלה, שהוא מן עתיק. והכל כפי גודל הזיוג של ז"א, כך מעלת המשכת טפת זרעו מלמעלה: וגם דע, כי הלא בכל פרצוף יש פנימי וחיצון, ולפעמים נמשכת הטפה מן בחי' החיצוניות, ולפעמים מן הפנימית. ואמר לי מורי זלה"ה, כי לעולם כשיונק ז"א וממשיך אותו הטפה מן אבא, אינו יונק אלא בחיצונות שלו לבד, כי מהפנימי שלו הוא חשוב כאלו יונק מן עתיק הגנוז תוך א"א. הטעם, כי כשנתקן עתיק, היה או"א אב"א, נמצא כי זיוג או"א (ס"א באחור) הוא נמשך מעתיק. ואין אני מבין טעם זה, ואיני זוכר הבנתו. אמנם הענין הוא כי לעולם אין המשכה מן אבא אלא מהחיצונות, אך בא"א יש בו המשכה מהחיצונות ומן הפנימית וכן מעתיק: והנה ד' זיווגים אלו כל א' מושך המשכה א'. כיצד - זיוג תפלת שחרית, הוא המשובח מכל הזיוגים שיש בימי החול, והוא זיוג יעקב ורחל כנ"ל. אמנם זה הזיוג המשובח, המשכת טפה שלו אז, הוא מחיצונית של עתיק, כי משם נמשכין המוחין אל ז"א בעת ק"ש, ואז הז"א נותן ליעקב להזדווג ברחל. ואמנם בק"ש דקרבנות, אז נכנסין מוחין דז"א כנודע, וגם הם כוונתן להזיווג הזה של עמידה דיעקב ורחל, כי אין זיווג אחר בעת ק"ש של הקרבנות, לכן אותן המוחין נמשכין מפנימות א"א, שהוא למטה מחיצונית עתיק. ואח"כ נבאר ענין זה למה הוא כך: והנה הזיוג של עמידה של ערבית הוא יעקב עם לאה מהחזה ולמעלה, והוא גרוע משל שחרית דיעקב ורחל, ולכן כיון שהזיוג יעקב ורחל, משכו ב' מיני מוחין, א' מהחיצונית דעתיק, וא' מפנימית א"א, א"כ זה הזיוג של ערבית ימשכו מהמדרגה שלמטה מהם, והוא מהחיצונות א"א. אך ק"ש שעל המטה, הוא לצורך זיוג של חצות לילה, שהוא יעקב עם לאה מהחזה ולמטה, ואינם מושכין אלא מחיצונות או"א: הרי בארנו לך בחי' הג' זיוגים, כי הזיוג הד' אין בו ק"ש, והוא זיוג תפלת המנחה ושם נתבאר הטעם. נמצא, כי תפלת שחרית יש בו ב' מיני ק"ש, ושניהן לזיוג אחד, ובתפלת מנחה זיוג בלתי ק"ש, ובתפלת ערבית זיוג א' וק"ש א', ובחצות לילה זיוג א' עם ק"ש א'. הרי בארנו ד' מיני זיוגים, וד' בחינות של ק"ש, כל א' היכן הוא הזיוג, ומהיכן המשך המוחין שלו בק"ש שלו: שער הקריאת שמע - פרק טז: והנה, הטעם אשר בזיוג דשחרית צריך ב' מיני ק"ש לצורך זיוג א', וממשיכין מוחין מב' מקומות לצורך זיוג א', משא"כ בשאר הזיוגים, שאינו צריך רק המשכת מוחין ממקום א', לצורך אותו זיוג. הטעם הוא, כי הלא בחצות לילה המוחין הם בחיצונות דאו"א, ואח"כ נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע, כי אחר כל הזיוגים חוזרין ומסתלקין המוחין לגמרי כנודע. וז"ס הגלות, כי בימי החורבן לא יש מוחין למעלה, רק בעת התפלה לבד, ואח"כ מסתלקין מפני הפגם שלא יגיע להם וגם שאין בנו כח לקיימם כל היום. והנה בתפלת שחרית, זיוג מעולה מאוד, שהוא יעקב ורחל, ובפרט שמושכין מחיצונות עתיק: והנה הכל ריק וחסר, ואיך אפשר להמשיך כל זה בפעם א', ושישתלם הז"א מכל מדרגות האלו עד עתיק, כי הלא כשאנו אומרים שלוקח מעתיק, כ"ש שלוקח מכל המדרגות שבנתיים, ואי אפשר שמה שהיה חסר עד עתה לגמרי, שיושלם ויעלה בפעם א' כל המדרגות אלו, רק מעט מעט, לכן אנו אומרים ב"פ ק"ש. בק"ש הראשון של הקרבנות אנו ממשיכין מפנימית א"א, ואח"כ בק"ש ב' של יוצר, אנו ממשיכין פעם ב' המוחין, ממקום יותר עליון, והוא מחיצונות עתיק. ואחר שכבר המשכנו די סיפוקו החלק הראוי לזיוג זה, אז הם מזדווגים יחד בתפלת שחרית בעמידה. הרי איך מוכרח לומר ב' ק"ש לצורך זיוג א' הזה, אמנם שאר הזיוגים שאינם עולים רק מדרגה אחד, די להם בהמשכה ק"ש א' לבד, כמ"ש בעז"ה: והנה בזה יתבאר לך ענין מעלת הוותיקים שהיו נוהגין לומר ק"ש קודם נץ החמה. וסוד הענין, דע, כי הלא באמת הוא, כי לא היה צריך אל הזיוג הזה רק ק"ש אחת, כשאר כל הזיווגים. אך הטעם שיש בו ב' מיני ק"ש, הוא לטעם שבארנו, כי כיון שנסתלקו כל המוחין, לכן צריך להמשיכן ב"פ. והנה טעם זה אינו, רק כשאנו מתפללין ואומרים ק"ש אחר נץ החמה, שהוא יום ממש. והענין, כי זיוג יעקב ולאה של אחר חצות, הוא נמשך כל חצות לילה עד הבוקר, וז"ס ויהי בבוקר והנה היא לאה, שעד היות הבוקר עדיין היא לאה, כי בהיותה עם יעקב בזיוג א' יחד, ובפרט ממה שבארנו כי יש בחי' זיוג ליעקב עם לאה בסוד איילת השחר, שאז מתחלת הארת היום. ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מהזוהר שהזיוג הוא אז בעת איילת השחר, וממקום אחר נראה כי הזיוג אז בשים שלום בנפילת אפים, כי הכל אמת. כי הזיוג של איילת השחר, הם יעקב ולאה, כי אין המוחין שבאו בחצות לילה מסתלקין, רק אחר היות היום ברור, כי עדיין בעת איילת השחר, עדיין המוחין לא נסתלקו, לכן כאשר אומרים ק"ש של היום קודם נץ החמה, אין טורח להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע מעט מזעיר שנסתלקו, לכן בקל יכול להחזירם, לכן הוותיקין היו אומרים ק"ש קודם נץ החמה, ואז לא היו צריכין לומר ק"ש ב"פ. אך אנחנו אומרים ק"ש אחר נץ החמה שאז כבר נסתלקו המוחין לגמרי, ולא נשאר בהם שום דביקות ברישא דז"א, לכן אנו צריכין ב' ק"ש, כדי להחזירם מדרגה אחר מדרגה. אך כפי מנהג הוותיקין, לא היו צריכין כי אם ק"ש אחת, לפי שהמוחין שבאו אחר חצות אין צריך טורח גדול להחזירם וכמעט שמעצמם הם חוזרים. וכשאומרים ק"ש, אז אנו ממשיכין מוחין אחרים חדשים יותר עליונים. אך עתה אנו צריכין ק"ש א' להמשיכן, וק"ש אחרת להמשיך יותר עליונים. וזה סוד שתקנו ק"ש של קרבנות, לפי שאין אנו נוהגין כוותיקין: אך ראיתי למורי זלה"ה, שאפילו כשהיה מתפלל כוותיקין, עכ"ז היה אומר ב' מיני קריאת שמע. והטעם, כי ג"כ צריך תנאי אחר, שאותן שמתפללין ק"ש קודם נץ החמה, יהיו חסידים גמורים, שתועיל מחשבתן לקיים אותן המוחין של אחר חצות שיחזרו מעצמן, ואין כל אדם ראוי לזה: צמח - והנה, לפי שהק"ש דקרבנות הוא עד הזמן לאה, לכן אין באותו ק"ש פרשיות, כי אין בלאה אלא עור. ולפ"ז אין צריך לסתום עיניו אז, כי לאה נהירין עיינין דילה בתורה, אבל רחל, היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין: