שער העמידה - פרק י: יהו"ה - עתה הם ב' זקיפות כנגד ב' כריעות הנ"ל. וז"ס, כל הכורע כורע בברוך, כי ב' כריעות הם - א' בגופא, וא' ברישא. לכן כל הזוקף, זוקף בשם, כי ב' זקיפות הם - א' ברישא וא' בגופא. והנה כבר פירשתי לעיל, כי בב' כריעות עלתה המלכות עד נ"ה דז"א, ועתה בב' זקיפות עלתה בת"ת דז"א, ולפי שמקומה האמיתי הוא בת"ת, לכן אלו נקראו זקיפות ולא כריעות: ואמנם, ענין ב' זקיפות האלו, תבין ממה שהודעתיך, כי הז"א היה בסוד עיבור ג' גו ג', ואח"כ ביניקה ו"ק, ואח"כ בעיבור ב' של המוחין, היה בי"ס גמורות. והנה לעיל ג"כ בק"ש, בארנו קצת מזה, איך נגדלים ו"ק ונעשו י"ס גמורות ע"י חלוק השלישים בכניסת ג"פ נה"י דאמא בתוכם, ואז נגדלין: והנה מוכרח הוא, כמבואר אצלינו במקומות רבים, כי הקטן מיום שנגמרה צורתו במעי אמו, כבר כל רמ"ח איבריו גמורים, רק כי אח"כ בזמן היניקה נגדלין איבריו, וכן בזמן הגדלות. אבל לא שצריך שיביאו לו איברים מחדש, וז"ס ת"ת של הז"א, שהוא אות ו' שבשם כנ"ל. ובארנו, כי תחלה היא ו' קטנה בלתי ראש, ואח"כ נעשית ו' גדולה עם ראש, כי ו' זו הוא ז"א בערך שאר האצילות, וכן הת"ת שלו נקרא ג"כ ו', בערך שאר גופו כנ"ל, והנה בעת קטנותו היה גופו קטן, דמיון ו' בלתי ראש, ואח"כ הגדיל גופו כדמיון ו' עם הראש. אמנם, ראש הו' הוא צורת י' על ו', כי בהיותו בעיבור היה ו' בלתי ראש, ועתה ביניקה וגם אחר הכנס ו"ק דמוחין דגדלות בק"ש, כבר הגדיל ונעשה לו ראש באות ו' שבו. א"כ נמצא, שב' בחינות יש לת"ת דז"א - א' של קטנות דז"א, וא' בעת הגדלות. אמנם, אלו הב' זקיפות - א' להעלותה למקום הת"ת הראשון של קטנות, שזה נקרא ו' לבד. וא' להעלותה עד הראש הו' זו, שהוא צורת י' שבמקום התפארת, כשיעור מה שהגדיל עתה מחדש: אמנם הסדר כך הוא - תחלה תזקוף גופך לבד, ותכוין לזקוף המלכות הנקראת ה' לגבי ו', שהוא מקום התפארת הראשון, שהם ב' שלישי ת"ת של הגדלות. ואח"כ תזקוף ראשך, ותכוין לזקוף המלכות הנקראת ה', למקום י' למקום הגדלות שהיא י' שבראש הו' זו, שהיא שליש עליון של גדלות הת"ת. ובזה תבין הטעם גם למש"ל, כי אע"פ שבברוך אתה עלתה המלכות לנה"י דז"א, עכ"ז עדיין ראש וגוף דז"א כפופים בכריעה. אך עתה בשם הוי"ה, שהם ב' זקיפות, הנה הת"ת דז"א שלו שהוא סוד הו' כנודע, הכורע לגבי ה', הוא עולה וזוקף במקומו. אך בהיותה בנה"י, עדיין היה כורע, כל זמן שלא עלה אל מקומו. הרי עתה עלתה המלכות אל שורשה הראשון. ועתה יש לה שיעור מדה א' לבד, שהוא מדת הת"ת של הז"א באחוריים. והנה כל הכוונה הזאת, תהיה להעלותה ע"י שם ע"ב דיודי"ן. וז"ס, כל הזוקף זוקף בשם, כי הכריעה היתה ע"י מילוי אהי"ה דיודי"ן כנ"ל: והנה צריך להבין, איך עלתה עתה עד ראש הת"ת של הז"א, כי שם הוא מקום לאה. כי רחל מתחלת מן החזה ולמטה. ומטעם זה הקושיא, נלע"ד, כי הם סוד עליות רחל ולאה, שהם ב' ההין של הויה, שעליו אמרו כל הזוקף זוקף בשם. וה' תתאה עולה לגבי הו', הוא הת"ת דקטנות, שהוא עתה עד כנגד החזה. וה' עלאה לאה, עולה עד כנגד שליש עליון דת"ת הנקרא י' ראש ו', ששם מקומה. כי כל אלו היה למטה בסוד תהלות לאל עליון כנ"ל, ועתה הוא עליות שניהם, אך לא שמעתי זה מפי מורי זלה"ה, ולא אוכל לכוין בזה: האמנם מה שאני מסופק ששמעתי ממנו הוא - אם נאמר כי הוא בסוד ותגנוב רחל את התרפים כמבואר אצלינו, שלפעמים רחל גוברת ועולה עד אותו שליש עליון, נגד אחור דת"ת דז"א. או נאמר, שאע"פ שאנו אומרים שעולין ד' עליות אלו, הכוונה הוא שעולה רחל תחת מקומות אלו, ולא כנגד מקומה ממש, כי תחלה עולה תחת היסוד, כי שם שורש א' של המלכות, כמו שכתבתי בפירש בברכת אבות דראש השנה, ואחר כך עולה תחת נצח הוד, ואחר כך עולה תחת התפארת, כי שם יש לה שורש א' אל המלכות. ואח"כ עולה תחת הי', שהוא ממש כנגד החזה. והדבר הוא מסופק אצלי איך שמעתיו: והנה אל תתמה איך בתחלה היתה עולה מדה א' גמורה בכל פעם, ועתה בב' זקיפות לא עלתה רק מדה א' של הת"ת, כי הלא אור ת"ת גדול מכל מה שלמטה ממנו כנודע, וכן בשיעור ג"כ אינו בערך עם שאר ספירות, כי הוא גדול מהם מאוד. הרי עתה עשינו מדרגה א' אל המלכות, והוא, כי בהיותה בבריאה, היתה נקודה קטנה, ועכשיו העלינו אותה למקומה האמיתי, שהיתה האצילות אחורי חזה של ז"א, וגם יש לה תוספות שהיא עתה בסוד מדה א': ועתה אנו צריכין לעשותה פרצוף גמור, כנגד כל אחורי הז"א, מן החזה עד סיום כל נה"י דז"א, ואח"כ תוכל לחזור עמו פב"פ, נמצא, כי הגדלות דז"א בסוד ו"ק דמוחין בק"ש, הגדילה גם המלכות כנגדו, להיותה מדה גמורה כנגד החזה שלו. אך כאשר יבואו המוחין דג"ר דאמא, עם מוחין כולם דאבא, אז גם המלכות תשתלם להגדיל להעשות פרצוף. נמצא, כי אנו צריכין עתה להכניס ג"ר דאמא וגם כל המוחין דאבא, וזהו אי אפשר. רק שנעשה זיווג או"א מחדש בבחי' אמצעי שלהם כמבואר בראש הברכות לעיל, לכן אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, שהוא סוד הזיווג הזה דאו"א: שער העמידה - פרק יא: אלהינו - ונתחיל לבאר אלהינו. תכוין באמא, כי כל אלהינו הוא באמא, או פעם בקו שמאל, וג"כ באלהינו דק"ש היתה הכוונה באמא: ואלהי אבותינו - תכוין באבא, ובדעת המחברם ומזווגן: וסוד הענין, כי הלא כולו הם י"ס. והנה או"א, הם רמוזים בחו"ב. והז"א, הוא מחסד ולמטה ז"ת. והנה הג' אבות, הם חג"ת הנכללין בז"א. נמצא, כי אלהי אבותינו הוא אבא, שהוא אלהי של אבותינו, שהם ג' אבות: האמנם עוד צריך לידע, כי אמר לנו מורי זלה"ה, כי הלא בברכת אבות שאנו מבארין עתה, הוא בסוד המוחין הפנימים. אמנם עוד יש בה פירוש ב', שהוא בבחינת המקיפים. ונלע"ד, כי הוא אותו שבארנו בר"ה וע"ש. אך עתה אין אנו מבארין, אלא בסוד הפנימים לבד: גם שמעתי ממורי זלה"ה, כי אותן ברכת אבות של ר"ה, הוא ממש דוגמת של חול דשחרית, כי אין ביניהם הפרש, רק סוד הרי"ו שהוא דין, והוא גבורה, וגבורה גי' רי"ו. לכן צריך לעשות כל בחינת תפלות דר"ה, בסוד רי"ו. לכן בכל בחי' רי"ו שתמצא בברכת אבות דר"ה, אינו רק לאותו היום בלבד, אך כל השאר הוא סדר של חול ממש. אמנם, אע"פ שבר"ה, בארנו כוונת מקיפים דאו"א, עכ"ז כאן בחול אינו רק פנימים דאו"א ומקיפים דאמא לבד, כי מקיפי אבא אינם נכנסים עד ברכת כהנים כמ"ש בע"ה, ושמור ב' דברים אלו שבארנו בידך: ונחזור לענין, כי אלהינו - אמא, ואלהי - אבא. כי אלהי גי' מ"ו, והוא מילוי ע"ב דיודין דאבא, ובו' של ואלהי, תכוין אל דעת המזווגם, כי הוא בסוד ו' כנודע. גם תכוין, כי הדעת עליון, הוא בסוד ו"פ ו', גי' ל"ו. ועם אות י' של ואלהי, הוא גי' מ"ה במילוי אלפין, שהוא סוד הדעת המכריע ביניהם: אבותינו - הוא סוד הג' מוחין, שאנו רוצין להמשיך עתה ע"י זווג זה, שהוא ג"ר דאמא, וכל מוחין דאבא: ואמנם אלהינו באמא, תכוין, כי אל מן אלהינו, מן שם ס"ג שבאמא, שיש בו ייא"י כנודע, והוא סוד אל מן אלהינו, ועיין בברכת אבות של ר"ה, ושם ביארנו ביאור יותר בזה. וגם שם ביאר ד' אותיות הינ"ו הנשארים מן אלהינו. וגם שם טעם, למה אנו מקדימין אמא לאבא ע"ש. אמנם תכוין ג"כ בסוד אלהי, להמשיך סוד לאה מאחורי ז"א, כמו שכתבתי בסוד אלהי אברהם, כי ד"פ יש כאן אלהי, וע"ש למטה באלהי אברהם: ואחר שעשינו זיווג או"א, אז אנו מורידין את המוחין ברישא דז"א, וז"ש אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. והענין תבין, במה שביארתי בדרוש מוחין של אלהים דקטנות, סדר כניסת המוחין של ז"א, ושם ביארנו, כי נכנסים ג"ר דאמא שהם חב"ד, ואז נכנסין תיכף ביחד עמהם חג"ת נה"י דאבא. וא"כ עתה נכנסין ג"ר פנימי נה"י דתבונה, הנקרא גדלות ראשון דאמא, ובזה גמרו לכנוס כל המוחין שמצד אמא. ותכוין כי ג"כ נכנסים אח"כ עמהם ג"ת דאבא דפנימית נה"י דיש"ס, הנקרא גדלות ראשון דאבא: אכן ביאור המלות כך הם - אלהי אברהם, הוא חכמה, שהוא נקרא אלהי אברהם שהוא חסד. ואלהי יצחק, הוא בינה, שהוא אלהי גבורה הנקרא יצחק. ואלהי יעקב, דעת, שהוא אלהי ת"ת, הנקרא יעקב. והענין, כי תחלה תכוין איך הם ג"ר חב"ד מצד אמא הנכנסים בז"א, והם אלהי אברהם חכמה וכו' כנ"ל: גם תכוין, במה שהודעתיך בסוד הגדלה של ז"א, כי מב' שלישי עליונים של מדת החסד, נעשה כלי וגוף לז"א, לקבל בו מוח חכמה, ושליש תחתון של חסד עם שליש עליון דנצח, נעשה כלי וגוף של חסד. וכן קו שמאל וכן קו האמצעי, וכנ"ל גם כן בסוד ק"ש. ועתה בברכת אבות, הוא סוד הגדלות כנודע, כי נכנסין כל המוחין בשלימותן. והנה עתה כשנכנס מוח חכמה, הוא נכנס בסוד חללי דגולגלתא, הנעשה מב' שלישי העליונים של ספירת חסד, וזה המוח הנכנס עתה של חכמה הנקרא אלהי אברהם, כי הוא פנימים הנכנס תוך חללי דגולגלתא, הנעשה מב' שלישי החסד הנקרא אברהם. כי פנימית המוח, נקרא אלהי בערך החיצונית והכלי שלו, וזהו אלהי אברהם. וכן הענין אלהי יצחק ואלהי יעקב, הרי פרשנו הכוונה של ג' ראשונות דאמא: גם תכוין, כי נכנסין ג"כ ביחד עמהם ג"ת דאבא, שהם ג"פ תתאין דנה"י דאבא, וכמו שג"פ תתאין דאמא נכנסו תחלה בג"ר דז"א, ואח"כ ירדו ירידה שניה אל הג' אמצעים דז"א, ואח"כ ירידה ג' למקומם האמיתי שהוא בג"ת דז"א, כן עתה אלו הג"ת דאבא, נכנסים עתה בג"ר דז"א, והם עומדים שם ביחד עם הג"ר דאמא. לכן גם בהן תכוין, ע"ד הנ"ל אלהי אברהם וכו'. כי הם עתה בג"ר, והם נקראים אלהי אברהם וכו', ע"ד הכוונות שבארנו לעיל בסוד ג"ר דאמא: אך תכוין בזה תוספת כוונה, והוא, כי אלהי גי' מ"ו, והוא מילוי דע"ב דיודין הרמוז באבא. ותכוין, כי אלו הג' מוחין הם מצד אבא, שהם שם ע"ב דיודין, ואלו הם ג' מוחין הנמשכין ממנו, הם ג' מילוין דע"ב, ג"פ אלהי אלהי אלהי. אמנם בואלהי יעקב, ניתוסף ו' יתירה, ואלהי. והטעם, כי הלא ביארנו בסוד הפסוק, כי אל דעות ה', כי ב' דעות הם - א' מצד אבא, וא' מצד אמא. גם יש פירוש אחר, והוא, כי במוחין דאבא עצמן לבדו, יש ב' דעות, וכן במוחין דאמא לבדה, יש ב' דעות. והוא, כי כבר הודעתיך, כי הדעת דז"א, הוא נמשך מהחו"ג המתפשטים בו"ק דגופא דאו"א, כמבואר אצלינו בדרוש ד' נכנסו לפרד"ס, ובחטא אדה"ר ע"ש. והרי זה דעת אחד. אמנם מן הדעת עצמו העליון דאבא ואמא, אותו המכריע בין חו"ב דאבא או של אמא. הנה יש בו ג"כ בזעיר אנפין, והוא נעלם למעלה, ועומד בין חו"ב שבו, והוא נעלם מאוד, כי הוא המזווג והמכריע בין חכמה ובינה, והוא סוד, ונהר יוצא מעדן, ולא אתגלייא, דהוא טמיר גו אמא בסוד הזיווג, ולא יתנכר. ולכן אין אנו מונין אותו בסוד ג"ר, וכן בזוהר לא נמצא רק אותו הדעת הב' הנ"ל, לכן אותו הדעת הב' הנכנס במנין, שהוא התפשטות דו"ק דאו"א, הוא הנקרא ב' עטרין. כמבואר אצלינו היטב, שהם ב' כתפין דא"א, ואינם נחשבין מכלל או"א, רק שהם בתוכה לפקדון. אך הדעת עצמו או דאבא או דאמא, ודאי שגם מהם נמשך אל ז"א, והוא נעלם בין חו"ב, ואין נחשב בחשבון כלל. לכן כשתכוין באלהי אברהם כו', אל המוחין דאבא או אל המוחין דאמא, תכוין בו' זו היתירה, לאותו דעת הנעלם של אבא או של אמא: גם תכוין כוונה אחרת, בסוד מה שהודעתיך על ענין כוונת ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, שהוא להמשיך ד' אמות, שהם ד' מילוי ע"ב, שכל מילוי גי' אמה, להמשיכם לד' פרצופים בחי' דלאה שיש בז"א, בסוד מה שהודעתיך בענין תאומה יתירה של הבל מה עניינה, לכן הוזכרו בכאן ד"פ אלהי, שהם - אלהי אבותינו - אלהי וכו', וכולם מצד חכמה, או מצד אבא, או מצד אמא, להמשיך לד' בחי' דלאה, כי אלהי גי' מ"ו כנ"ל: