# פרי עץ חיים — שער קריאת ספר תורה - פרק ו:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/68/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער קריאת ספר תורה - פרק ו:
סוד עלינו לשבח. כבר בארתי במ&quot;א, כי הלא כוונת עלינו, הוא שבח גדול לאין קץ, וראוי 
לאומרו אחר כל תפלה מג&#x27; תפלות, ולא כמו אותן שנוהגין שלא לאומרו אלא בשחרית לבד. 
וענין שבח זה הוא, כי אחר שסדרנו לך סדר כל העולמות בפרטותיהן, והעלינו אותן ממטה 
למעלה עד העמידה, ואח&quot;כ נתננו להם שפע לכל עולם ועולם, מן העמידה ועד עתה, ועדיין 
כולם עומדין למעלה כנ&quot;ל. והנה כוונתינו הוא, להוריד עתה כל העולמות במקומם, כדי שכל 
עולם יחלק טרף לבני ביתו המקוים לו, כמ&quot;ש הכפירים שואגים לטרף. ואנו חוששים שלא 
יתאחזו הקליפות באותו שפע, לכן אנו אומרים שבח זה עלינו לשבח, כי עי&quot;ז מתבטלים 
החיצונים, ואין יכולין להאחז בהארת העולמות (ס&quot;א בטהרה). והטעם הוא, כי כבר 
הודעתיך, כי א&quot;מ הוא המבטל האחיזת החיצונים, כי אורו גדול ומסמא את עיניהן, ואינן 
יכולין להתאחז בו, והוא מונעם. וכמ&quot;ש לך, כי החיצונים מונחים בין א&quot;פ לא&quot;מ, כמבואר 


אצלינו בסוד החשמל. אמנם שבח זה, מתוקן להוריד הא&quot;מ עצמו, כמ&quot;ש בעז&quot;ה, ובזה יתבטלו 
החיצונים, ולכן אומרים אותו אחר כל תפלה ותפלה. וגם, כי הלא תחלה לוקחין העולמות 
א&quot;פ, ואח&quot;כ א&quot;מ, כי אור הגדול הוא בא באחרונה כנודע, לכן אחר שקבלו א&quot;פ לוקחין עתה 
כל העולמות א&quot;מ. הרי בארנו בזה ב&#x27; טעמים שיש בזה התיקון, ובשבח הזה אחר כל תפלה. 
א&#x27;, לפי שהוא עצמו אינו יכול לבא אלא באחרונה. הב&#x27;, כדי שלא יתאחזו החיצונים כנ&quot;ל. 
והנה, תחלה אנו רוצין לתת שבח להש&quot;י, שיכלל ד&#x27; עולמות בקדושה שבהם לייחדם יחד, 
ולהוציא ולגרש משם הקליפות ע&quot;י שבח זה, ואח&quot;כ יורדין המקיפין ומגרשין אותן. והנה 
במ&quot;א בארנו, שאדון הכל - הוא בבריאה, ליוצר וכו&#x27; - יצירה, וכו&#x27;, ואח&quot;כ שאלתי למורי 
זלה&quot;ה, ואמר שאינו כך, רק שצריך להתחיל מן האצילות, והוא באופן זה. תחלה, עלינו 
לשבח לאדון הכל - נגד האצילות, שהוא אדון כל העולמות, כי הוא אדון עליון מכולם, 


והוא המציאם, והם כולם ברואיו כנודע, כי כל האצילות נקראת אלהות, והבריאה כסא אליו 
יתברך, ומכ&quot;ש מה שלמטה מהם, שהם חיות ומשרתים. נמצא, כי האצילות, הוא אדון הכל, 
שהוא הבורא ית&#x27;. לתת גדולה ליוצר בראשית - הוא הבריאה. ואמנם קוראו יוצר, לפי 
שהוליד והוציא את היצירה. שלא עשנו - הוא יצירה, ונקרא לשון עשייה, לפי שהוליד 
והוציא את עשייה למטה ממנו. ולא שמנו כמשפחות האדמה - כנגד עשייה. והנה, לפי שתוקף 
הקליפות הם ביצירה ועשייה, כי הבריאה שהוא כנגד הבינה, אין לקליפות יכולת להתאחז 
שם, ולכן לא הזכיר גנות הקליפות, אלא ביצירה ועשייה. וז&quot;ש כגויי הארצות וכמשפחות 
האדמה, שהם הקליפות. וכבר בארנו כוונת גנאי הקליפות, בשבח זה יותר מבשאר שבחי 
התפלה, והסוד הוא, כי לפי שאנו כוונתינו לגרש הקליפות ולהכניעם, ואין להם שברון 
והכנעה כמו בזה שאנו מגנין אותם כשאנו משבחים להקב&quot;ה ומגנין הקליפות, אז הקליפות 


נכנעים. אמנם, אחר שבארנו לך והזכרנו לך קדושת ד&#x27; עולמות אלו, אחר כך אנו מזכירין 
גנאי הקליפות, שעומדין אחר כל העולמות האלו, בסיום עולם עשייה. וזהו שלא שם חלקנו 
כהם שהם משתחוים להבל ולריק, ועי&quot;כ הם משתברים ונכנעים, ואז אנו כורעים להש&quot;י, וע&quot;י 
כריעה זו יורד א&quot;מ, ומתבטלים כל החיצונים כמ&quot;ש בעז&quot;ה. מע&quot;ח - אך יש קצת שמות בר&quot;ת 
שבח זה, ומורי ז&quot;ל הזהיר מאוד באחד מהם שאזהר תמיד, והוא זה, שתכוין בר&quot;ת של גדולה 
ליוצר בראשית - ר&quot;ת גל&quot;ב, ותחלוף הב&#x27; בא&#x27; מן האלפא ביתות דס&#x27; יצירה ביוד, ואז רמוז 
בכאן יג&quot;ל, שהוא שם ו&#x27; של שם מ&quot;ב, וגם הוא גימטריא מ&quot;ג. גם תכוין בר&quot;ת של עלינו 
לשבח לאדון הכל - גי&#x27; קל&quot;ה, והם ע&quot;ב ס&quot;ג. לשבח לאדון הכל - ר&quot;ת לל&quot;ה, והוא גי&#x27; 
אדנ&quot;י. גם תיבת עלינו, גימטריא קס&quot;ו, אחוריים של ס&quot;ג. לתת גדולה ליוצר - ר&quot;ת, גי&#x27; 
ס&quot;ג, ואנחנו כורעים ומשתחווים - בכריעה זו תכוין, להורדת האורות עליונים מקיפים לכל 


עולם ועולם, עד סיום הד&#x27; עולמות. וכבר בארנו איך רמוזים אורות המקיפים בשבח זה ע&quot;ש. 
אך דע, כי גם הזהרנו מאוד מורי זלה&quot;ה, שאכוין בר&quot;ת של, שהוא נוטה שמים, גי&#x27; י&quot;פ 
אדנ&quot;י, שהם י&quot;ס דנוקבא, וכל ספי&#x27; נקראת אדנ&quot;י, וכולן נכללין בו: 
מע&quot;ח - וכשהיה מסיר ש&quot;י, מסירו מיושב כמו בהנחה, וגם הג&#x27; כריכות של אצבע יסירם 
מעומד כמו בהנחה: 
טוב מאוד להזהר, ומועיל מאוד, אחר עלינו לומר על כן נקוה וכו&#x27;, פסוק והיה ה&#x27; למלך 
וכו&#x27;. והנה הוא מתחיל בו&#x27;, ומסיים באות ד&#x27;, גימטריא י&#x27;, ותכוין, לי&quot;ס דנוקבא, ששם 
הוא ב&quot;ן, והם י&#x27; בנים. ותכוין למ&quot;ש בפסוק, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, ותכוין 
להאיר ולהמשיך אותן עשרה בנים בלאה, וכמ&quot;ש באותו פסוק, והם סוד ה&quot;ח וה&quot;ג, וכולם בכח 
ב&quot;ן. מע&quot;ח - אחר ג&#x27; תפלות, טוב לומר מזמור ה&#x27; רועי ומזמור אלהים יחננו: 


שער מנחה ומעריב ויתחלק לששה פרקים: 
ויקח מן הבא בידו מנחה רצוני לבאר לך מציאת המנחה. כבר ידעת מ&quot;ש בזוהר תרומה מענין 
עולמות דשריין תחות כורסייא, ר&quot;ז בסטרא דימינא, וק&quot;ג בסטרא דשמאלא. והענין, כי ידוע 
ענין ש&quot;י עולמות. הנה אותם ק&quot;ג עולמות שהם בצד שמאל, גי&#x27; מנח&quot;ה, הם מתעוררין אחר 
חצות היום, כי אז שמאל של יצחק גוברת, לכן נקרא תפילת מנחה: 
גם דע, כי סוד הדינים כולם ה&quot;ס מנצפ&quot;ך ואותיות מ&quot;נ דמנחה, הם מ&quot;נ דמנצפ&quot;ך. גם נודע 
כי אלו הג&#x27; חוזרים להתאסף בחוטמא ששם מקור הדינים והתבסמותם כמבואר בפסוק ואסף איש 
טהור כו&#x27;, ואח&quot;כ נמשכין בפומא שהוא סוד אות ה&#x27;, נגד ה&#x27; מוצאות הפה, זה אות ה&#x27; 
דמנחה. הרי כי מנחה מורה על הדינין של ה&quot;ג, שהם ק&quot;ג מנין מנחה: 
והנה הודעתיך כי מנחה הוא סוד הזיוג אב&quot;א כשיעור קומתה ממש, וזה הענין לא היה אלא 
במשכן שילה. זשרז&quot;ל אל המנוחה זו שילה, ואל הנחלה זו בית עולמים. כי גם בשילה היה 


הזיוג ע&quot;ד הנ&quot;ל, וזהו מנוחה, אותיות מנחה ו&#x27;. פירוש סוד מנחה של ו&#x27;, שהיא גבורה 
דז&quot;א, וז&quot;ס וירא מנוחה כי טוב, כי הוא נמשך מן האור עולמות של חסד הנקרא טוב, ובין 
כולם הם ש&quot;י עולמות. אמנם סוד מנחה זו שייעד לעתיד לבא יתבאר בע&quot;ה באותיות נחמה: 
ונחזור לענין, הלא ביארנו כי מנחה הם ק&quot;ג עולמות של גבורה וז&quot;ס ויקח מן הבא בידו 
מנחה, בידו שהוא הגבורה, ידו א&#x27; שהוא בסוד המנחה, ולפי שעשו נמשך מן הגבורה לכן נתן 
לו חלקו משם. אמנם עשו הרשע רמז, כי אם ירצה יוכל לינק מכל ש&quot;י עולמות, על ידי 
קטרוגו בעוה&quot;ר, וז&quot;ש י&quot;ש לי רב, ודי בזה: 
 


שער מנחה ומעריב - פרק א:
ענין תפלת מנחה כבר בארנו במקום אחר. אמנם קיצור הדברים הוא במש&quot;ל, כי הלא הזווג 
שהוא תפלת המנחה, הוא מן ישראל שהוא ז&quot;א עצמו עם לאה, אך אינה ארוכה כמותו רק מהחזה 
ולמעלה. וכבר בארנו, כי יש שם בחזה מקום היסוד הראשון דז&quot;א, ובאותה הבחינה מזדווג 
עמה ואין להאריך כאן. אמנם רחל היא אב&quot;א עמו ואינו מזדווג עמו, אך כיון שלאה נסתלקה 
מן האחור, נשאר מקום פנוי לרחל, שהיא עולה ונגדלת בכל שיעור ז&quot;א באחוריו בשוה. וכבר 
בארנו לעיל ובמקומות אחרים, כי לפי שנשאר עדיין רושם המוחין של ק&quot;ש של השחר, לכן 
א&quot;צ לומר עתה קריאת שמע במנחה, אך עכ&quot;ז יש בו זיווג גמור, לכן יש בו נפילת אפים רק 
שנמשך מק&quot;ש של שחרית. גם בארנו איך יש בה דינין, לפי שלאה היא בחינת דינין, וגם לפי 
שרחל עומדת באחור, וגם לפי שאין המוחין חדשים, אך עכ&quot;ז אינו כ&quot;כ דינין כמו בלילה, 
ואין להאריך בזה. אמנם מה שנתבאר בכאן הוא מש&quot;ל, כי הלא בעמידה של תפלת מנחה, יש לי 


בזה ספק אם נכנסין בו מוחין, אם לא, כי פשוט הוא אצלי כי נכנסין בו הו&quot;ק של גדלות 
אמא, אך מה שאני מסופק, אם נכנסין בו הג&quot;ר דגדלות אמא לבד, או נכנסין בו ג&quot;כ הו&quot;ק 
דאבא לבד, כמו שהוא בערבית. ענין תפלת מנחה כבר בארנו בכמה מקומות, ועניינה ביארתי 
היטיב בפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה בספר לקוטי תורה פ&#x27; וישלח, וע&quot;ש למה נקרא מנחה: 
מורי ז&quot;ל נהג שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע&quot;ש היה נזהר מאוד. גם 
היה נזהר דבר גוזמא להשלים שכר שכיר קודם תפלת מנחה, ולפעמים היה מתעכב עד אחר 
שקיעת החמה כאשר לא היה לו לפרוע השכר שכיר, והיה משלח לכאן ולכאן לבקש מעות עד 
שישלם שכר שכיר, ואח&quot;כ היה מתפלל מנחה, והיה אומר, איך אתפלל להש&quot;י ובא לידי מצוה 
כזאת ולא קימתיה, ואיך אשא פני להתפלל: 
במנחה, צריך שבשעת התפלה, תשים שני ידך זעג&quot;ז על החזה, ימין על שמאל, לרמז כי 
החסדים שבז&quot;א המתגלים שם בחזה, ימתיקו הגבורות שהם יד שמאלית, וכן בערבית. ודע כי 


כל זמן שיש הזיווג הנוגע ממנו תועלת אל רחל, צריך לרמז אותה אז, כי ז&quot;ס הנזכר בסבא 
דמשפטים עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי בלאה כתיב ועיני לאה רכות, אבל ברחל לא 
נזכר אלא יפת מראה, לכך בק&quot;ש של שחרית כבר רמוז אותה בפ&#x27; ראשון, כנזכר שם, שצריך 
לסגור עיניו בידו הימנית בסוד עולימתא וכו&#x27;. והנה עתה בתפלת מנחה שאין בו ק&quot;ש, כל 
עמידה יהיה בעינים סגורות, מאותו הסוד עצמו בעולימתא וכו&#x27;: 
ענין הצדקה אמר לי מורי זלה&quot;ה שאינו כ&quot;כ ענין הצדקה כמו בשחרית, כי עקרו בשחרית, אך 
עכ&quot;ז היה נותן לצדקה שלשה פרוטות ג&quot;כ במנחה, אבל בערבית אין זמן צדקה כלל, כי 
החצונים גברו מאוד. והיה נזהר שלא לאומרו אלא בטלית, ולא היה מסיר טלית ותפילין עד 
עלינו, וטוב מאוד להזהר: 
אמנם ענין התפילין, מתחלה היה נוהג להניח דרש&quot;י ודר&quot;ת ביחד בשחרית, ובמנחה היה מניח 
תפילין דר&quot;ת לבד, ואחר שהיה לו תפילין של שמושא רבא גדולים, אז היה מניחם בכל מנחה 


ומנחה, ולא היה מניח של ר&quot;ת במנחה, והיה אומר כי אלו התפילין הם עולין במקום ב&#x27; 
הסברות יחד כרש&quot;י וכר&quot;ת, כי מוחין דאו&quot;א שניהן מתערבין יחד, ונעשין תפילין א&#x27;, לכן 
הם אצבעיים על אצבעיים: 
צמח - הרב ר&#x27; חיים זללה&quot;ה, היה מניח תפילין דר&quot;ת במנחה, והיה שומע מאיזה אדם הברכה 
על תפילין דרש&quot;י, ואז היה מניח בלא ברכה): 
גם היה נזהר מאוד שלא לאומרה אלא עם שקיעת החמה. גם היה נוהג אפילו אם היה בע&quot;ש לא 
היה מניח לאומרה התפלה בקול רם אלא בלחש, ואח&quot;כ החזרה בקול רם: 
 


שער מנחה ומעריב - פרק ב:
ענין הצדקה. יכוין כי אות ק&#x27; רומז בקין, קינא דמסאבותא התפשטות הנחש, והוא רגל 
הקוף. ובנתינת הצדקה, יכוין שהק&#x27; נעשה ה&#x27;, ושיחזור התפשטות רגל הק&#x27; ולעלות למעלה 
ונעשית ה&#x27;, ואז אין שם אחיזת הקליפות: 
הר&quot;ר אפרים משם מורי זלה&quot;ה, סוד הצדקה, תתן הפרוטה ויכוין כי סוד פרוטה, פרט ו&quot;ה, 
כי שורש הדינין הם רפ&quot;ח נצוצין, והכולל פר&quot;ט. והדינין במלכות ה&#x27; תתאה, וכשמתחברין 
ו&#x27; עם ה&#x27; נמתקין הדינין, וזהו ע&quot;י הצדקה. אע&quot;פ שאמרנו כי עיקר הצדקה בתפלת שחרית, 
וגם במנחה אמרנו כי עכ&quot;ז היה מורי ז&quot;ל נותן ג&#x27; פרוטות, אבל עכשיו בערבית להיות שאז 
זמן שהדין גובר, לכן אין זמן צדקה. טוב מאוד ליזהר, ומועיל מאוד לאמר עלינו ועל כן 
נקוה לך, ואח&quot;כ יאמר פ&#x27;, והיה ה&#x27; למלך כו&#x27;, והנה מתחיל בו&#x27; וסיים בד&#x27;, גי&#x27; י&#x27; 
ותעיין מ&quot;ש על פ&#x27; הלא אנכי טוב לך: 
 


שער מנחה ומעריב - פרק ג:
ערבית. והוא רחום שבתפלת ערבית יש י&quot;ג תיבין, נגד י&quot;ג מכילין דא&quot;א, לאכפייא כולה 
דינין, למתק בהם ד&#x27; פרצופים דקליפה המתחילין להתעורר בערבית, והם - משחית עון אף 
וחמה. עון - חכמת דנוגה. משחית - בינה דנוגה. אף - ת&quot;ת דנוגה, חמה - נוקבא דנוגה. 
וגם לכוין שהקב&quot;ה מרחם על הרשעים בגיהנם, כנזכר בזוהר. שאז טפין אש יורדין בגיהנם, 
והם פ&quot;ר ושכ&quot;ה מיני דינין, וצריך למתקן, וטוב לכוין כי ר&quot;ת של ג&#x27; תיבין הראשונים, 
הם ר&quot;יו גי&#x27; גבורה, וגם רחום יכפר עוון, ראשי תיבות פ&quot;ר בגי&#x27;: 
מע&quot;ח, כבר בארנו שבתפלת מנחה ושחרית, צריך לסתום עיניו בתפלת עמידה עד סוף התפלה, 
לומר בעינים סגורות, בסוד עולימתא שפירתא וכו&#x27;. אבל עכשיו בערבית כשמתחיל לומר 
ערבית, חייב לסתום עיניו תיכף, לומר כל התפלה בעינים סגורות, והוא בסוד עולמתא 
שפירתא וכו&#x27;, דהיינו משעה שמתחיל ברכות ק&quot;ש הראשונים, שהוא אשר בדברו מעריב ערבים, 


עד סיום כל עמידה, תסגור עיניך וסתום אותם, וגם תאסור ב&#x27; ידך זעג&quot;ז יד ימנית על 
שמאלית עד סיום עמידה: 
וסוד הטעם סתימת העינים נתבאר בסבא פ&#x27; משפטים, עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי 
הנה רחל נאמר בה, ורחל היתה יפ&quot;ת ויפ&quot;מ, וזהו עולמתא שפירתא, כי לית לה עיינין כמו 
בלאה שנאמר בה ועיני לאה רכות. וטעם הדבר כי לאה עומדת באחורי רישא דז&quot;א, ונמשך שפע 
מעינים דיליה ללאה ונעשו בה עינים, אבל רחל היא מחזה ולמטה באחורים דז&quot;א, ושם בפנים 
תוך ז&quot;א מסתיים יסוד אמא, וחסדים מתגלין בגלוי רב, ומאירין לרחל שהוא בחינת היופי, 
אמנם אין שם בחינת עינים בז&quot;א כדי שימשיכו ויעשו עינים ברחל, וע&quot;כ כינה היופי מראה 
לרחל, ועיינין ללאה, ולא יופי ללאה, כי שם האורות מגולים. וכינה העיינין ללאה ולא 
לרחל. והנה בלילה הוא חשך, ונחשכין עיני רחל, משא&quot;כ ביום, וכמ&quot;ש בתפלת השחר. וע&quot;כ 
צריך שיסגור העינים, לרמוז על החשך כנ&quot;ל: 


ובזה תבין מה ענין בחינת חשך ומהיכן נחשך, וגם למה חשך בלילה ולא ביום, וטעם חיבוק 
הידים זעג&quot;ז כמ&quot;ש בתפלת השחר בעמידה, כי החסדים המתפשטים בגופא דז&quot;א ולמטה, צריך 
לחבק ימין על שמאל ושמאל בימינא, לאכללא ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא כנודע, וע&quot;יז 
תמתיק צד שמאל בהימין. והנה בערבית רשימו שלהם המתפשטין נשארו שם מן היום, לכן מחבק 
הימין בשמאל והשמאל בימין לטעם הנ&quot;ל: 
מה שנהגו לומר מזמורים קודם ערבית, לא היה אומרם הרב ז&quot;ל רק פסוקי י&quot;י צבאות. גם 
א&quot;ב שאומרים במוצאי שבת קודם ערבית לא אמר: 
 


שער מנחה ומעריב - פרק ד:
תפלת ערבית ג&quot;כ כבר בארנו, אך קצור הדברים, כי עתה אין בנו כח להעלות כל הד&#x27; עולמות 
רק היכלי דבריאה לבד, כנזכר במ&quot;א באר היטב: 
אך דע, כי כבר ידעת, כי בעולם הבריאה יש ג&quot;כ ה&#x27; פרצופים ויש שם זו&quot;נ. אמנם הז&quot;א יש 
בו ז&#x27; היכלי דכורין הכוללים י&quot;ס, ואלו הם היכלות דיוצר דשחרית, אך ההיכלות של תפלת 
ערבית, הם ז&#x27; היכלות דנוקבא דבריאה. וזו שבשחרית אנו אומרים אמת ויציב, כי הוא היכל 
הרצון דז&quot;א, אך בלילה אמת ואמונה כי הם היכל רצון דנוקבא. ולכן אנו מזכירין ביום 
מדת יום ואומרים יוצר אור, אך בלילה אנו אומרים מעריב ערבים, כי הם היכלי דנוקבא 
הנקרא לילה. אמנם ברכת השכיבנו, הוא היכל ז&#x27; דנוקבא והוא הנקרא מטתו שלשלמה, ושם 
זווג של תפלת ערבית, כי שם יורד הז&quot;א דאצילות עד נוקבא ושם מזדווגים: 
הנה כבר בארנו בתפלת שחרית, כי אדני שפתי תפתח, הוא היכל דדכורא בבריאה, ואמרנו כי 


הוא מתדבק עם האצילות ונתהוו יחד, וזשארז&quot;ל כתפלה אריכתא דמיא, וע&quot;ש. ושם בארנו, כי 
לכן אנו אומרים אותו מעומד, אמנם השכיבנו הוא היכל ק&quot;ק דנוקבא, לכן אין עמידה 
בנוקבא אלא בישיבה, ונלע&quot;ד כי לכך אנו אומרים אדני שפתי וכו&#x27;, הוא כדי לחבר עמו 
היכל ז&#x27; דדכורא, כדי שתוכל האצילות לירד שם ולהתקשר שם. ונלע&quot;ד כי לכך אנו אומרים 
אח&quot;כ קדיש בין השכיבנו לאדני שפתי, כי זה דכורא וזה נוקבא, לכן ג&quot;כ זה מיושב וזה 
מעומד. והנה כוונת ק&quot;ש של עתה, הוא ממש ע&quot;ד ק&quot;ש של שחרית. וכבר בארנו הג&#x27; חלוקים 
שיש ביניהן לבד. אמנם הוא סוד רמ&quot;ח איברי ז&quot;א דאצילות, שיורדין ומצטיירין בהיכל 
אהבה דנוקבא דוגמא דשחרית, רק שאותן הם בהיכל אהבה דדכורא דבריאה. והנה בברכת אבות 
של עמידה דערבית תכוין, כי הלא בק&quot;ש של ערבית נכנסו הו&quot;ק דגדלות אמא, ועתה בעמידה 
נכנסו הו&quot;ק דגדלות אבא, אך הג&quot;ר של או&quot;א אינם נכנסין כלל בערבית, ואע&quot;פ שאנו בארנו 


שאין מוחין דאבא נכנסין כלל, רק עד שנגמרים לכנוס כל ג&quot;ר דאמא, כמ&quot;ש בברכת אבות 
דשחרית, עכ&quot;ז שם הוא, לפי שעדיין צריכין לכנוס הג&quot;ר של אמא, אבל כאן שאינן נכנסין 
ג&quot;ר דאמא כלל, לכן נכנסין הו&quot;ק דאבא בברכת אבות, ולכן יש כוונה אחרת בברכת אבות של 
ערבית: 
מהחברים - צריך לכוין בכלל תפלת ערבית, בפרט בברכו. במוצאי שבת - אלהים דיודין. ליל 
ב&#x27; - אלהים דאלפין. ליל ג&#x27; - אלהים דההין. ליל ד&#x27; - אלהים דההין. ליל ה&#x27; - אלהים 
דאלפין. ליל ו&#x27; - אלהים דיודין: 
ניקוד הברכות - פתיחה וחתימה של ערבית, נקוד צבאות. חתימה, אוהב עמו ישראל - צבאות 
ואדני משולב עמו. חתימת הגאולה - בשבא. והשכיבנו - בשורק. ויאמר ערבית הרומז לסוד 
המטה, ובבוקר שלחן, בסוד הקרבנות הנשחטים בצפון ושלחן בצפון: 
ויש להקשות, כי ארז&quot;ל תפלת ערבית רשות, והוא נגד מדת יעקב, כי אברהם תיקן שחרית, 
שנאמר וישכם וכו&#x27;. יצחק תיקן מנחה, שנא&#x27; ויצא יצחק לשוח וכו&#x27;. ערבית תקן יעקב, 


שנאמר ויפגע במקום וכו&#x27;. נמצא שערבית רשות, והיא ליעקב. ולמה מאחר שהוא בחיר 
שבאבות, למה לא תקנוה חובה כמו שאר התפלות. אלא הכוונה, מאחר שמטה נתונה בין צפון 
לדרום, ותתחבר במזרח בסוד תפלת יום, שוב א&quot;צ לקבעה חובה, שכבר היא בחיק דודה וכבר 
נזדווגה. אבל עתה קבעוה חובה, ואין להניח רשות בפ&quot;ע, כי הוא קיצוץ בנטיעות ח&quot;ו. 
וז&quot;ס מחלוקת ב&quot;ש וב&quot;ה. ב&quot;ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו וכו&#x27;, לפי שהיא שולטת 
בלילה, וצריך להורות הקריאה אליה לרמוז לנוקבא, שכל דבר הנוקבא הם מיושב. ובבוקר 
שהוא זמן שליטת זכר, צריך לעמוד, וזהו ובבוקר יעמדו. וב&quot;ה אומרים כל אדם קורא 
כדרכו, כ&quot;א היה זה לבדו וזה לבדו, היה כסברת ב&quot;ש, אבל מאחר ששניהן ביסוד, אין 
להראות פירוד, אלא יקרא כמו שיזדמן לו, בין עומד וכו&#x27;, לרמוז שהם בייחוד א&#x27;, ואין 
להראות קיצוץ ח&quot;ו לא במעשה ולא במחשבה. והלכה כב&quot;ה, ואין קיצוץ בשום צד ואופן ח&quot;ו: 


מע&quot;ח - יאמר שיר המעלות הנה ברכו את יי&#x27; יברכך וכו&#x27;. יכוין כשהצדיק אומר ברוך, מעלה 
הניצוצין שנפלו בעמקי הקליפות, מ&quot;ן לרחל, וגורמין ששופע עליה צדיק עליון, וא&quot;כ היה 
לרחל ב&#x27; צדיקים - יוסף הצדיק עליון ובנימין הצדיק תחתון, וז&quot;ש הנה ברכו את ה&#x27; כל 
עבדי ה&#x27;, ואז בהיות הנשמה של הצדיק שעלה מ&quot;ן ביסוד שלה, היא מתברכת במ&quot;ד הנשפעים אל 
רחל על ידו. וזה יברכך ה&#x27; מציון שהוא יסוד עליון. מע&quot;ח - יאמר יצוה ה&#x27; חסדו. הכוונה 
כי יש ב&#x27; מיני חסד, א&#x27; עליון אחר הבינה ומתפשט והולך בכל הספירות, והב&#x27; נשאר 
במקומו. אמנם תיכף אחר הגרון של א&quot;א, קודם שיראה התפשטות חלוקי הזרועות שמקום זה 
הוא ראש כתפין, שהוא מקום חסד עליון הנקרא יומא דכולהו יומין. וכבר ידעת כי חסד 
לעולם מצד זכר, ואז אור היורד מגרון נמשך ונתלבש בחסד זה, ואז יוצא הבינה מכח 
הגרון, כי גרון הוא בינה דא&quot;א, וחכמה יוצא מצד החסד ההוא. והנה זה החסד שבחכמה 


מתפשט אחר כך בכל הנשמה, ומחכמה נכנס בבינה ומתפשט בכל הבינה, ואחר כך נכנס תוך ז&quot;א 
ומתפשט בכל גופו, וממנו נתפשט בכל מלכות בשעת הזווג, ועל זה החסד נאמר יומם יצוה ה&#x27; 
חסדו הוא דכולהו יומא, דאזיל עם כולהו יומין: 
 


</div>
