נתיב ושביל הנזכר בכל מקום: (ד) ונלע"ד נתן - ושבילך במים רבים, שהם ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עם אותיות פלא, הרי בגימטריא שביל כנודע. וע"י שביל הנזכר שהוא רחמים רבים, מתבטל כח הדין. וז"ס ועקבותיך, שהם ב"פ עקב, שגימטריא ד"פ אלהי"ם לא נודעו, שהם נמתקו בגבורתם ונהפכו כולם לרחמים, וז"ש במי"ם רבי"ם, בגימטריא ד"פ אלהים, ועתה נקראים מים שהם חסדים: ונחזור עתה אל הכוונה הנ"ל, כי אחר אשר המשכנו האורות הנ"ל אל השביל ואל הנתיב העליונים במלת ברוך, שהוא גימטריא ברכה ג"כ כנ"ל, שהם השביל והנתיב, אז צריך שיתחבר כל זה בבחי' זיווג בנתיב שלה לבד, שהוא היסוד. ואח"כ צריך להמשיך שפע אל המלכות שבה, שהוא עטרת היסוד שבה, כמבואר אצלינו ענינם. והוא הבשר הנקרא שפולי מעים. (הגהה צמח - שהוא נקרא בשר תפוח). וב' בחי' אלו נרמזו בתיבת אתה: והוא שתכוין בר"ת "אשר "תנה "הודך, והוא, כי יסוד הזכר חכמה נקרא ראש, ויסוד שלה נקרא אשר, כנזכר בזוהר פרשת ויחי דרמ"ו. ובתיקונים דע"ז. והוא, כי עתה ע"י המשכת כל השפע הנזכר ביסוד שלה בלבד, ואז נקרא היסוד שלה אשר, ומשם תמשיך אחר כך אל תנ"ה, והוא העטרה של היסוד שבה, הנקרא תנ"ה, לפי שהוא נעשה מג' אהי"ה דיודי"ן אלפי"ן ההי"ן, שהוא כמנין תנ"ה. והנה כל השפע הזה הנמשך שם, הוא בחי' ה' חסדים שנותן בה חכמה, ואמנם בעטרת יסוד שבה, שם ה' גבורות ונקראים הודך, לפי שהם מתפשטים מן החסד עד הוד, ולכן כולם נקראים הודך. וכל אלו הה"ג מתקבצים אחר כך בעטרת היסוד שלה, הנקרא תנ"ה כנ"ל. הרי עתה נמשכים ה"ח של הזכר בעטרה שבה ששם ה"ג. וכל זה נרמז במלת אתה, "אשר "תנה "הודך כנזכר: ואח"כ במלת יהו"ה, תכוין, כי עתה יוצא השפע משם מן העטרה של בינה ולחוץ, ונתפשט עד המקיפין של המוחין דז"א, הנקראים יהו"ה. וז"ס תנה הודך על השמים, כי מן העטרה דבינה הנקרא תנ"ה הודך כנזכר, משם נמשך על השמים, שהם המקיפין של המוחין של ז"א, העומדים על השמים, שהוא ז"א הנקרא שמים, ואינם בשמים ממש במוחין פנימים, רק על השמים בסוד מקיפין כנזכר: אח"כ צריך לכוין עתה בשם הוי"ה זו, איך נעשית גם הוא רל"ב, כמנין רל"ב של ברוך, שנמשך השפע ההוא כאן. ופירוש הדבר - כי הד' מוחין, הם הנקראים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והם בגימטריא רל"ב, ותכוין להמשיכם ולכוללם כולם בשם ב"ן האחרון, לפי שעתה ז"א נקרא ב"ן, לפי שהוא בסוד ו"ק, כבן היונק משדי אמו. וצריך שזה הב"ן שלו, יהיה ציורו כמנין ברוך שהוא רל"ב. כיצד - ד' ההי"ן שבשם זה הב"ן, כ"א בג' ציורים - דו, די, ווו, כנ"ל בשם אהי"ה דההי"ן, יהיה גימטריא קס"ח, ויו"ד הרי כ', ותצייר הד' בב' ווי"ן יהיה בגימטריא ל"ב, ועם קס"ח יהיה בגימטריא ר', וב' ווי"ן כמנין רי"ב, אח"כ תקח הד' ההי"ן כפשוטן שהוא כ', הרי רל"ב כמנין ברוך עם ד' אותיות. והרי נתבאר ג' תיבות ברוך אתה יהו"ה: גם צריך שבכל פעם שאתה מברך ומזכיר שם הוי"ה, שתכוין לכלול ביחד הוי"ה ואדנ"י. והענין - כי הנה בכתיבתו הוא הוי"ה, ובקריאתו אדנ"י. וביותר מזה צריך שתכוין, אפילו בכל פעם שאתה מזכיר שם הוי"ה, אפילו שאינו בברכה, תכוין אל קשר המלכות אל ז"א באופן זה - כי הג' אותיות ראשונות יה"ו הוא דז"א, וה' אחרונה היא מלכות, ותכוין שנעשית זאת ה' אחרונה שם שלם, הנקרא אדנ"י, והרי נתחברו יחד הוי"ה ואדנ"י בשם הוי"ה, מעץ חיים עצמו ע"כ: שער הברכות - פרק ב: ברוך - הוא יסוד אבא הטמיר וגנוז בתוך יסוד אימא, באותו השביל דקיק, נתיב לא ידעו עיט. וכמו שבברכת אבות אמרנו, שהיסוד שהוא ברוך בלשון זכר, מחובר עם ה' תתאה הנקרא ברכה, עכ"ז נקרא ג"כ ע"ש הזכר ברוך. והנה כן גם כאן מלמעלה למטה, להיות היסוד דאבא מחובר ומלובש בנקודת ציון שבמלכות דאימא המזדווגים ע"י שביל דקיק, כנ"ל כי תמיד הם כחדא ולא מתפרשין לעלמין, לכן נקרא ע"ש יסוד דאבא ברוך, אפילו כשהוא בתוך יסוד אימא הנקרא ברכה: חסד תפארת גבורה: אתה יהו"ה אלהינו הם חג"ת, ונודע כי ה' גבורות הם ה' אותיות מנצפך, העולים פ"ר, ואם תחלק פ"ר לה' חלקים, יהיה בכל חלק נ"ו, לכן אלהינו מסיים בנ"ו, לרמז כי היא גבורה אחת מה' גבורות: מלך העולם - הנה אחר שאמא מקבלת שפע מאבא, ע"י אותו שביל דקיק הנזכר המזווגם, אז אמא נותנת שפע לכל העולמות שתחתיה, ונקראת מלך העולם, ר"ל להשפיע לקיום העולם וזהו זיווג תדיר דלא פסיק לעלמין, שהוא לקיום העולמות: אשר קדשנו - הנה הבינה נקראת אשר, בסוד מאשר שמנה לחמו, כנזכר בזוהר והוא יתן מעדני מלך, כי הבינה הוא הנותן שפע לעולמות שהוא סוד מעדני מלך. ומ"ש אשר קדשנו שלא לנוכח, וברוך אתה לנוכח, הענין הוא, שכבר נודע שכל קודש הוא מאבא, ויסוד דאבא הוא טמיר וגנוז תוך יסוד אמא, ולכן אנו אומרים אשר קדשנו שלא לנוכח, כי הבינה שהיא אשר, קדשנו ע"י יסוד אבא, הנקרא קודש, לכן אנו אומרים שלא לנוכח כיון שהוא טמיר בנקודת ציון כנזכר ואינו נראה מבחוץ, ע"כ במצותיו - נצח והוד. וצונו - יסוד. וחתימת הברכה, מלכות, אשר בה בחי' הגפן, ועץ, ואדמה: והנה כל מ"ש, רמוז בתיבת ברוך, כי ב' דברוך רומז אל החכמה, והוא ב' לכתר. ואות ר' לאמא, הנקראת אשר ראש. ואות ו' לז"א, עמודא דאמצעיתא, יחודא דתרוייהו, ולכן בא ו' אחר אותיות ב"ר, שהם או"א. והנה ך' דברוך, לא רמזנו אותה בברכה, כי אם מחכמה ולמטה, מפני שהם בחי' ברוך כנ"ל. והנה כ' זו, רמוז לכתר, והוא כתר דל"ב נתיבות חכמה, דכתיב נתיב לא ידעו עיט. וכתר זה הוא שלא השיג מרע"ה, כי הוא סוד הנ' דנ' שערי בינה, שנעלם ממשה. ולעתיד נאמר, הנה ישכיל עבדי, בסוד לא כן עבדי משה, בסוד לקדושים אשר בארץ המ"ה, דהיינו ישיגו כל הנ' שערי בינה שבגי' מ"ה: מה הפרש בין גשם למטר, שהמטר רומז ליסוד דזעיר, רמ"ח אברים ע"ה, שהוא בחי' דין שביסוד, דהיינו ה' גבורות. וגשם, הוא יסוד אבא, ונקרא שביל - י"ש ל"ב, היינו חכמה, ול"ב נתיבות. ושביל ע"ה, גימטריא גשם, והוא רחמים גמורים. לפיכך יש, עולה י"פ אל, כנגד י"ס דאבא, שהוא חסד גמור. אבל באמא ובזעיר, הם ה"ח וה"ג. וז"ס בים דרכך, דרך שהיא המלכות, הוא בים שעולה ב"ן, שבה הוא שם ב"ן שהוא גבורה. ושבילך שהוא יסוד דאבא, במים רבים דהיינו אמא. ועקבותיך לא נודעו שהם נ"ה שלו שהיו מגולים, עתה הם מכוסים ונעלמים בזעיר, ולפיכך לא נודעו: מהאר"י זלה"ה, בים דרכך וגו', מדבר באריך שמתלבש במים עליונים, וע"י מתגלים לנו האורות, ואנו נהנים ממנה. אבל עקבותיו וראשי הרגלים לפי שהם מגולים, לא נודעו, שאין אנו יכולים לידע ולהשיג אותו האור המגולה שהוא צח ותקיף מאוד, ואי אפשר להשיגו בלא התלבשותו.: (א) נלע"ד נתן - ושבילך במים רבים, י"ל אע"פ שהיסוד נכנס תוך המ"נ ביסוד דאמא, הנקראים מים רבים כחשבון שביל ממש, אע"פ כן מהחזה ולמטה בזעיר, אזי היסוד דאבא נודע לכל, מפני שהוא מגולה ויוצא מנרתקו ולחוץ. אבל עקבותיך שהם נ"ה, לעולם הם סתומים בתוך נ"ה דאמא, ואינם מתגלים לחוץ כלל ועיקר בשום אופן, מפני שהז"א אין יכול לקבל הארתם דנ"ה בלי תיק שהם נ"ה דאמא, וז"ס לא נודעו - נודע ו' שהוא ז"א: למה נאמר קדשנו שלא לנכח, הטעם הוא, כי יסוד דחכמה הנקרא ברוך, ונקרא אתה, טמיר וגנוז בנקודת ציון דאמא, ואינו נראה לחוץ, וזה אחר כניסתו לתוכה. ולכן בתחלה אנו אומרים אתה לנוכח, שעדיין לא נכנס בתוכה ואח"כ אנו אומרים אשר קדשנו, כי אשר הוא בינה כנודע, ובתוך היסוד דילה, גנוז יסוד דאבא הנקרא קדש. וז"ס אשר קדשנו במצותיו שלא לנוכח, כי הוא טמיר, כי קדשנו הוא בינה, אשר בתוך נקודת ציון דילה יסוד דאבא, הנקרא קודש, ואינו נגלה: שער הברכות - פרק ג: ברוך אתה - דע, כי אין ברוך שבתפלה, דומה לברוך שבברכת הנהנין ושבמצות. כי ברוך שבתפלה, הוא מלמטה למעלה, ויהי ביאורו כן - ברוך, מלכות, בסוד היסוד הדבוק בה. אתה, חסד, כי אין זיווג אלא ע"י חסד. יהו"ה, בסוד התפארת. הרי מלמטה למעלה, עד החסד. אח"כ עולים לקבל מח"ב, וז"ס אלקינו - בינה. ואלקי אבותינו - חכמה. ומקבלין משם תרין עטרין, דגניזין בח"ב. ואחר שנתקנו מלמטה למעלה עד חכמה, יורד השפע מלמעלה למטה, מחכמה לאבות העולם. וזהו אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב. ואמנם שפע זה בהיותם בתוך החכמה, כד עלו אבהן במחשבה ובעלמא דאתי, וכשיוצאים לחוץ לירד למטה, יוצאים באותו השפע, ולכן אנו חוזרים ואומרים האל הגדול הגבור והנורא, שהם חג"ת: אמנם בברוך שבברכת הנהנין וברכת המצות, הוא מלמעלה למטה. כי תיכף בעלות ברכת האדם בכוונה למקום המלכות, ירד השפע מעולם הנעלם למטה. וזהו - כי ברוך ירמוז לבינה, סוד נקודה האמצעית שבה, בהתחבר בזאת הנקודה דעת עליון, והוא נתיב לא ידעו עיט, וז"ס ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו. ואל יקשה בעיניך, באמרנו שבברוך ירמוז לבינה, ומ"ש בזוהר פרשת ואתחנן דף רס"ד ב', ואי תימא עלמא דאתי איקרי ברוך, לאו הכי, דהא נקודה עילאה הוא דכר, ועלמא דאתי היא נוקבא, איהו ברוך ואיהי ברכה, ברוך דכר ברכה נוקבא, שכבר נתרץ קושיא זו במאמרינו, שאין נקרא ברוך, אלא בסוד דעת עליון, המתחבר עמה בסוד שביל דקיק, דנחית מן י' שהוא חכמה: ונמצא, כי ברוך, הוא סוד מלכות בינה, הנרמזת בב' ויסוד חכמה הנרמזה בר' דהיינו ראשית חכמה, וסוד דעת הנרמז בו' עילאי וסוד כתר נרמז בך' פשוטה, כי נתיב לא ידעו עיט, הוא שער הנ' והוא כתר עליון, כנזכר בתיקונים דף קי"ט ע"ב, לפי שממנו נמשך הטיפה העליונה והנעלמה, והכל נכלל בברוך, והוא דוגמת ברוך שבתפילה שפירש אותו בתיקונים ב' תרין שכינתא עילאה ותתאה וכו': אתה, הוא חסד, כי אחר שהתחיל השפע מבינה ע"י חכמה, ונתגלה במקום גבוה, נתגלה יותר בחסד, כי שם תחלת מקום הגילוי, ולפיכך נקרא אתה, כמד"א אתה כהן לעולם, כנזכר בזוהר פרשת עקב רע"ד ומשם יורד השפע למטה הנקרא יהו"ה. ואח"כ אלהינו שהוא סוד גבורה השמאל כלולה בימין, וימין כלול בו, דכד משתכחין מרזא דתרין סטרין, אתקרי אלהינו. ואין זה דומה לאלהים, כי הוא בתרין סטרין. א"ל מימין, והי"ם משמאל, ולפיכך הוא דין. אבל כאן, אותיות נ"ו, והם נ' משמאל מצד הדין, רזא דסיהרא ו' מצד ת"ת שהוא רחמים, ונמצא שבזה בתחלה אל שהוא רחמים ימין, נכלל בסוד ה"י שהוא דין שמאל, וסוד נ' שהוא דין שמאל, נכלל בתוך ו' רחמים, הרי סטרא דשמאלא כליל בימינא, וימינא ביה. כנזכר בר"מ פרשת עקב דף ר"ע ע"ב: והנה ע"כ סוד השפע הנזכר היורד מלמעלה להתברך המדות הנזכרות לצורך עצמן, ולא להשפיע לאחרים, לכן אינו מגיע השפע רק עד (ג) הזרועות. וכאשר יתברכו מדות אלו הנזכרות לצורך עצמן, אז יחזרו למקומם לבינה, לקבל שפע להוריד למטה, ואז נקראת הבינה מלך, להיות שבה נשפעין ומלובשים לבוש מלכות ועשירית. ואם זה השפע לא היה להם מתחלה, לא יוכל לקבל שפע להריק למטה, כד"א ולא יראו פני ריקם, כי מדות אלו הם סוד הפנים פני משה: אמנם נ"ה אינם עולים למקור העליון שהוא בינה בזרועותיהם, כי אין דקותם כל כך, לשיוכלו להכלל בעולם הנעלם, ולעלות שם, ולקבל שפע, לפיכך הם לבר מגופא והבן זה. מלך זה עולם הנעלם ולפיכך אנו אומרים אשר קדשנו דרך נסתר באור הסתום. ועולם זה הוא נקודה אמצעית שבבינה, דוגמת ציון שהוא במלכות, ואין המדות האלו עולים רק עד מקום זה לבד, ולא למעלה ממנו. ומקום זה שעולים בו הוא בסוד התדבקות השביל העליון בתוכה, ונקרא אשר, כמו שהיסוד נקרא למטה אשר, כמד"א מאשר שמנה לחמו, כן עלמא דאתי נקרא אשר, בסוד דעת עליון הדבוק בו. וזהו מלך העולם אשר: ועם זה יתיישבו ב' מאמרים הסותרים זא"ז בפירוש אשר. (א) ואשר זה הוא אהי"ה: (א) הגהה נלע"ד נתן - שז"ס מאשר שמנה לחמו, מאשר שהוא יסוד אבא, הנקרא לחמו, בסוד כי הלחם אשר הוא אוכל, בסוד אכלה ומחתה פיה. ואז הבינה נעשית שמנה, בסוד העיבור, שהז"א ממלא כריסה דבינה, ע"י שהוא בתוכה בסוד העיבור, בסוד מבטן מי יצא הקרח כנודע. וגם נוכל לומר, מאשר הוא יסוד דאבא, משם יבא שמן ולחם, שהם חו"ג דאבא, הנקראים שמן ולחם. כי הגבורות שלו, הם חסדים דאמא. אבל הגבורות דאמא עצמה, נקרא יין, כנודע בסוד יין דמנטרא. וז"ס מאשר שמנה לחמו: או נוכל לומר, מאשר שהוא יסוד כנ"ל, שמנה לחמו, בסוד המוציא לחם מן הארץ, כנודע שהוא יסוד אבא, הטמיר וגניז בתוכה. והוא יתן מעדני מלך, שהוא יסוד דאריך המלובש בתוך יסוד דאבא, והוא נקרא מלך - א"א. מלכי - או"א. המלכים - מחסד עד הוד. הקדוש - הוא יסוד זעיר. ברוך - הוא יסוד נוקבא דזעיר, ששם נעלם כל השפע שיורד מי"א פרצופים. ועם המלכות עצמה הרי י"ב. וז"ס הוא - כי ביסוד שלה, משפיעים כל הפרצופין כנודע. ע"כ מהר"ן: וב' בחינות אלו, שהם - סוד נקודה אמצעית שבבינה, הנקראת עלמא דאתי, וסוד הדעת העליון שבתוכה, הוא קדושה ומצוה. כי סוד הדעת העליון, הוא קדושה בסוד קודש העליון, הנמשך מחכמה. ועלמא דאתי, הוא מצוה העליונה, כמו שהמלכות הוא מצות המלך התחתונה. וזהו אשר קדשנו במצותיו. וימשוך קדושה ומצוה זו עד למטה בקדוש התחתון, ובמצוה התחתונה. וזהו במצוותיו - ב' מצות, עליונה ותחתונה. וכל זה בברכת המצות, כי מצוה ממשיך השפע מעולם הנעלם: אבל בברכת הנהנין, אין אנו אומרים לא קדושה, ולא מצוה, כי אחר שנתברכו האבות, וחזרו ועלו להוריד שפע מבינה ולמטה, לא הורידו שפע רק מיסוד בינה בדעת שבה, ולא מסוד עלמא דאתי, שהוא נקודה אמצעית שבה, אלא מסוד הבינה עצמה מחיצונותיה ולפיכך אנו אומרים בורא פרי, שהוא סוד בינה המקננא בתלת ספירין בבריאה. וז"ס בורא, כי משם יורד לעולם היצירה, שהוא סוד התפארת, הנקרא בן י"ה, דמקננא בשית ספירין ביצירה. והגפן או העץ, או האדמה, בסוד העשייה, שהמלכות נקראת גפן, עץ, אדמה, והיא מקננת בעשיה. ע"כ: שער הברכות - פרק ד: ונבאר עתה מנהג מורי זלה"ה, בענין הח"י ברכות של שחר. וענין ציצית ותפילין וכו'. עד פרשת העקידה בכללות, ואח"כ נבארנו בפרטות בע"ה: הח"י ברכות וברכות שיש מן ענ"י עד ברכת התורה, היה נוהג מורי זלה"ה לאמרם בביתו אפילו בלילה קודם עלות השחר, ומסדרם בכל ברכה וברכה שנתחייב בה, וכמ"ש בגמרא וכתב הרמב"ם ז"ל, כד שמע קל תרנגולא, מברך הנותן לשכוי בינה. כד משי ידיה, מברך ענ"י, והיה נפנה ובודק נקביו. ואח"כ היה מניח ביום, ציצית טלית גדול ומתעטף בו, ואח"כ מניח תפילין, ואח"כ היה הולך לבה"כ, מעוטף ומוכתר בתפילין ובציצית טלית גדול. ושם היה מתחיל, מן אלקינו ואלקי אבותינו שהוא פרשת העקידה: והנה כל הח"י ברכות, שהוא מן הנותן לשכוי, עד סוף ברכת התורה, חייב אדם לברך בכל יום. אע"פ שאינו חייב בהם ביום ההוא, כגון שלא ישן בלילה ההוא כלל, או לן בכסותו ובאזורו ובמצנפתו, או אם לא הותר מנעליו וכיוצא בו. והטעם הוא, לפי שלא נתקנו אלא על מנהגו של עולם, ולא על כל אדם ואדם בפרטות. ועוד כי כולם יש בהם רמז אל דברים עליונים, ואין ראוי לבטלם. חוץ מענ"י, ואשר יצר, אם לא ישן כלל בלילה, או אם לא הוצרך לנקביו כלל. וחוץ מברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב ובי"כ, מפני שאז הכל אסורים בנעילת הסנדל: וכשהיה בבה"כ, והיה איזה אדם מברך ברכות הנזכרות היה יושב ושומע, ועונה אמן, ואף אם היה באמצע התפלה, היה פוסק ושותק ועונה אמן, ואפילו אם היו המסדרים הרבה. ובברכת התורה של שחר, היה עונה אמן בין ברכה ראשונה להערב נא, והוא כמ"ש הפוסקים, כי הם ב' ברכות, ואעפ"י שמתחיל והערב נא בוי"ו, אינן אלא ב' ברכות, ואינן ברכה א', וע"כ היה עונה אמן באמצע ב' ברכות אלו ע"כ: