{"bookId": "kabala-1d43b74bb744", "part": "1", "torah": "74", "title": "פרי עץ חיים — קטע 74", "hebrewTitle": "קטע 74", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-1d43b74bb744/1/74/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-1d43b74bb744/1/74/", "segments": [{"index": 1, "he": "העליונה, טיפת דוכרא לחוץ, ולא לתוך הנוקבא, כן הבחינה שלהם שניתן מן הזכר אל \nהנקבה, יכרת ויתעקר משם. וזהו עוקר מזל אדם של מעלה, מה שיש שם במלכות. וכדי שיכרת \nהוא למטה, צריך שיכרת מזלו למעלה משם, כמ\"ש יפקוד ה' על צבא מרום וכו', וזהו להכרית \nמארץ זכרם, ר\"ת מזל. כי כדי שיכרת הוא מכאן מזאת הארץ למטה, צריך תחלה להכרית מזל \nשלו למעלה, מארץ עליונה כנזכר: \nכתב הר\"ן זלה\"ה, וז\"ל - נלע\"ד, כנגד קרי, עשו ישראל ג' עגלים, א' במדבר, ושנים בא\"י \nבימי ירבעם, וג\"פ עגל, גי' קרי, שהם י\"ש עולמות דטומאה. וז\"ס ויקח מן הבא ביד\"ו, \nאותיות יו\"ד, והוא אות יוד של יש, שמשם יוצא הקרי, ושלח מנחה לעשו אחיו. כיון בזה, \nשלא יש אחיזה לעשו אלא בשליש א' של י\"ש, שהוא כמספר מנחה, שעי\"ז ישכח לקטרג על \nישראל שיעשו העגל במדבר. ועשו אמר, יש לי רב, ר\"ל, הרוב של י\"ש, יש לי ב' חלקים, \nשהם ב\"פ עגל, כיון בזה, שהיה נמסר בידם לפתות ישראל לעשות ב' עגלים בימי ירבעם, א\"כ \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "מאחר שהרוב יש לי, א\"צ לשליש א' שלך. ויאמר יעקב יש לי כ\"ל, ר\"ל, כל הג' שליש יש לי \nיכולת עליהם, ואם לא תקח זה השליש שהוא עון העגל של דור המדבר, לא תוכל לפתות אח\"כ, \nכי זה תלוי בזה. וסוד הענין, פי' במקומו: \nבספר הרזים כתב, וז\"ל - כשפירש אדם מאשתו ק\"ל שנה, הוליד רוחין ושדין ולילין, והם \nמזיקין את הבריות. ובמדרש מונה ביניהם, כמה וכמה אלפים רבבות שדין רוחין ולילין, \nוהיו הורגין את העולמות, ונתן הקב\"ה רשות למשותלח הצדיק, וכתב שם המפורש על חרבו, \nוהרג בהן ב' אלפים רבבות ברגע א', עד שבא אגרימו\"ס, בכורו של אד\"הר, ונשתטח לפניו \nוהתחנן לו וקיבל עליו, ומסר לו שמות שידין ולילין וכל מלכיהם ושריהם, והשאר ברחו \nונתחבאו במחבואות של אוקינוס, ע\"כ. וצ\"ע, איך אפשר ברגע א' להרוג ב\"א רבבות, אלא \nע\"י שנתן הקב\"ה רשות להמשיך ג' ע\"ב דיודין, הנק' שם המפורש, והם כמנין וחר\"ב, ובזאת \nהכוונה היה לו כח להרוג לכולם, לולי אם לא בא אגרימו\"ס כנזכר, ע\"כ להר\"ן זלה\"ה: \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "סוד הגלגול בעודנו בחיים. הנה דע, מי שמת בלא בנים, הגוף הראשון נחשב כאילו אינו, \nא\"כ כשיחזור להתגלגל, יוצרך לבא הנר\"נ כולם כאחד יחד, כי עתה דומה לבנין חדש. אך \nאין זה, רק אם יש מעשים ראוים לזכות את ג' חלקי נר\"נ, וז\"ס פסוק אם ישים אליו לבו \nרוחו ונשמתו אליו יאסף, אל חלק הנפש ההוא. אמנם, כל שאר הגלגולים אין יכולים להשיג \nיחד נר\"ן, רק תחלה תגלגל נפשם, ואחר שנזדככה הנפש ימות, אז הרוח יתגלגל עד שתזכך \nלגמרי. ואמנם, חלק הנפש מתגלגל עמו בסוד העיבור לבד להשלימו, וליקח ממעשים הטובים, \nולא מן הרעים, כנזכר בענין הנפש וניצוציו. וכיוצא בזה גלגול אחר בנשמה עד שתזכך, \nוהנפש והרוח מתעברים בה כנזכר, ואז כשיזכך, א\"צ לגלגול עוד, כ\"א לזכות את הרבים ע\"י \nעיבור, ולא ע\"י גלגול. אך יש בזה סוד נעלם, כי לפעמים אפשר שיזכה האדם אל כל \nהגלגולים נר\"נ להשלים בפעם א', ולא יצטרך לגלגולים אחרים. והענין, כי כאשר נתגלגלה \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "הנפש לבדה תחלה, אם אז היא מזדככת עד שנשלמה, יש לה תקנה א'. כי הנה הרוח אינו יכול \nלהיות עמה, לפי שהיא שלימה, והוא אינו שלם, ותקנתו הוא, כי כשהוא ישן ומפקיד נפשו \nורוחו בידו ית', בסוד באר העליון בסוד מ\"נ. וכשהוא ניעור נכנס בו הרוח לבדו, ונחשב \nלו כאילו בא בגוף אחר פעם אחר, ואז הולך ומשלים חלק הרוח, וז\" ס פסוק, נפשי אויתיך \nבלילה, שחלק הנפש שלו כשתתחבר עם הש\"י, אז אויתיך בלילה בעת שאני מפקיד בידך, נתאוה \nאליו בסוד \"נ הצריכות אל הזווג, וזהו אף רוחי בקרבי אשחריך, כי כשהוא ניעור אז \nאשחריך עם רוחי בקרבי, כי אז מתגלגל בו סוד הרוח כנזכר, ור\"ת בלילה אף רוחי, באר, \nלרמז על הנזכר. ונכון יודע שנשלם נפשו. ויאמר זה הפסוק, נפשי אויתיך בלילה וגו', \nולכוין אל הנזכר, ובזה יזכה אל הרוח כנזכר, והבן סוד זה. אמנם, מה שאנו אומרים בידך \nאפקיד רוחי וגו', הוא בסוד פקדון לבד אל הנשמות שילכו ויחזרו. אך פסוק זה הוא לענין \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "הנזכר, וכשהשלים זה גם חלק הרוח, אז תבא נפשו ורוחו, ואפשר להיות שניהם ביחד, כאילו \nהיה זה גוף אחר חדש. וכן הענין בחלק הנשמה, כי יצא הרוח ותכנוס הנשמה, ואחר שישלמו, \nאפשר ודאי שאז יבואו נפש ורוח למרכבה אליה: \nבלילה אחר צאת הנשמה בעת השינה, מי שזוכה לעלות, הוא קורא שם פי' הפסוק הנוגע אל \nשרשו. אך יש בחינות חלוקות, כי בליל זה, מאיר יותר בנשמתו פסוק זה. ובלילה אחרת, \nפסוק אחר, והכל לפי מעשיו. ומורי זלה\"ה, היה רואה במצח האדם איזה פסוק מאיר בו \nיותר, והיה מבאר לו פי' זה השייך כפי המגיע לו, כפי שורש נשמתו היה מבאר לו, שכאשר \nיקראוהו בהקיץ, יעלה נשמתו למעלה למעלה עד אין סוף וקץ, ויזכה להתגלות לו דברים \nאחרים, גם שהחומר לא ירגיש בהם. והנה טוב מאוד אם אינך יכול לישן תיכף, אחר פסוק \nבידך ראוי לך שתכוין ותעסוק באיזה דרוש הנוגע אל נוקבא דז\"א, כי כל עלייתך לשם \nכנודע. גם עליות הנשמה בלילה בעולם העליון, ולא תשוט בהבלי עולם, תלוי בזה שתישן \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "מתוך הבכיה: \nסוד הזיווג בחצות הלילה. הטעם שהוא אסור בתחלת הלילה הזיוג, מפני שבחצות הלילה אז \nלאה נגדלת פב\"פ, ונמשכת עם כל שיעור יעקב כולו בכל הפרצוף ז\"א, ואז הדינין נמתקין. \nאך בערבית, הוא זווג יעקב ולאה, ואז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב\"א ביעקב לבדה, \nולכן אז הוא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות הלילה, וז\"ס ליל \nולילה, כי קודם חצות נקרא לאה ליל, ואחר חצות נקראת לאה לילה. פי', כי אחר חצות היא \nנגדלת מחציו דז\"א ולמטה. וזהו פי' חצות, שלוקחת גם חצי התחתון. ואז נקראת חצות \nלילה. ובשבת בלילה בתפלת ערבית, אז רחל עם יעקב פב\" פ, בסוד כל נה\"י דז\"א, כי זה \nיותר מתפלת שחרית דחול, ואחר תפלת ערבית, עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא, להגדילה, \nואז יושבת לאה עם הז\"א פב\"פ עם ישראל ויעקב, כמו שהיה אחר חצות בחול, וזה נמשך עד \nחצות הלילה. ואח\"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב\"פ עם יעקב וישראל. \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "לכן תמצא, כי עיקר זווג האדם הוא יל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיה רחמים, היא פב\"פ \nעם הז\"א כולו, ואז הוא כולו רחמים גמורים. אמנם לע\"ה, הותר בחול אחר חצות, כי גם אז \nלאה פב\"פ עם כל הז\"א, אך קודם חצות, אף לע\"ה לא הותר אלא בליל שבת, כי אז לאה פב\"פ \nלמטה מן החזה לבד. והנה כ\"ז, דווקא בתפלת ערבית, שאז רחל מן החזה ולמטה, אבל אח\"כ \nעולה רחל למעלה, ואז לאה פב\"פ עם ישראל ויעקב, כמו בחול אחר חצות, \"כ כמו שלע\"ה \nמותר בחול אחר חצות, כן הותר בשבת קודם חצות, ודי בזה: \nבזוהר דושים ר\"א פתח, אל תהיו כסוס כפרד וגו', לשון זה נבין, עם ה שארז\"ל, ששה \nדברים נאמרו בסוס, וא' מהם זנאי. וכן בסוף פסוק זה אומר, אין הבין במתג ורסן עדיו \nלבלום, ר\"ת בועל. ולכן הביא ראש פסוק, להזהיר לאדם שלא ירגיל עצמו להיות זנאי כסוס, \nאלא צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש המטה: \nהעונה, היה אומר מורי זלה\"ה, שאדם צריך לקיים מצות עונה, אף בימי עיבור ויניקת \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "הולד, כי גם יש זיווג למעלה תדיר, אפילו עיבור ויניקה עליונים, לצורך קיום העולם, \nכי זהו זיווג תדירי: \nמורי זלה\"ה היה אומר, כי כל אזהרה מע\"ש לע\"ש, הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים. \nוצריך להיות אז הזווג, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה, מהזיווג עליון. אבל \nאם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ\"כ. והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו, \nאינה אלא לבל ישפיעו נשמות הנק' צדיק, ויעלו רק נשמות השבת כנז', אבל אם היא כבר \nמעוברת או מניקה, בטלה טענה זו: \nשאלתי למורי זלה\"ה, אם אמלט עצמי מהעונה בימי עיבורה או מניקתה, להיותה זמן קר, ואי \nאפשר לטבול. והשיב לי, כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת, בוודאי אני פטור, אך עכ\"ז \nטוב לקיימו. ואני שמעתי מאחרים, שהיו יודעים בו, שהוא לא היה מקיים מצות עונה \nבזמנו: \nהמשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנין נכפין. היה מורי אומר, כי אפילו לא שמש מטתו \nלאור הנר בעת הולדת הולד, אלא אחר עיבור אשתו, עכ\"ז יהיו בניו נכפין כדאיתא בזוהר. \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "גם היה אומר, כי לא סגי במחיצה שנראה אור הנר מתוכו, אלא צריך שתהיה מחיצה גמורה, \nשאין שם אור הנר כלל ועיקר בבית לגמרי. ואם לא יעשה כן, לא ימלט להיות בניו נכפין. \nועכ\"פ אותם שאירע להם דבר זה, אפילו בעת זקנותם תבא להם נכפה, אם לא בא להם בעת \nבחרותם. והיה אומר שרוב קטנים שמתו בנכפה, הוא מסיבה זו. ואיש אחד נענש בגלגול עז, \nעל ענין עון זה. ואמר לי מורי זלה\"ה, על שגרם מיתת נכפה לבניו, לכן נענש כך: \nהמשמש מטתו ביום, אינו לוקח כ\"א הנשמות המגולגלות. וזהו הטעם שבא יהודה על תמר, כדי \nשיתגלגלו ער ואונן בפרץ וזרח, ולפי שלילית עשקה נשמות ער ואונן, לכן הוצרך לקיים \nקיומם בדרך עבירה, היינו שמושו ביום ובדרך זנות. ולפי שירמיה הולידה אותו אמו גם כן \nביום, לכן אמרו רז\"ל שירמיה אמר, ארור היום אשר יולדתי בו, מלמד שחלקיהו שימש מטתו \nביום, לפי שהוצרך לברוח כנודע. ואז נתעברה אשת חלקיהו מירמיהו, ולכן בהולדה ההיא \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "יצא ירמיהו ונתגלגלה נפשו של שלמה ע\"ה. וז\"ס, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון: \nאמר הרב זלה\"ה, מ\"ש בזוהר ג' אינון דדחיין שכינה לבר וכו', מאן דקטל לבנוהי האי \nעוברא דמתעברא איתתא, וגרם קטלא ליה במעוהי וכו'. הכוונה, כי המשמש מטתו בליל צ' \nשנתעברה אשתו, גורם שימות הולד, וצריך האדם לשמור מאוד שלא ישמש מטתו באותו לילה. \nוזהו ג\"כ משארז\"ל, ג' חדשים הראשונים קשה לולד. ונלע\"ד, כי גם כן צריך לשמור מליל \nהספקות: \nהעונה בליל שבת היא משובחת לת\"ח. והסוד הוא, כי כבר נודע שיש הפרש בין הנשמות, כי \nאין נשמות חדשות רק בערב שבת, אם כן אין לשמש מטתו, כ\"א בליל שבת בחצות הלילה. \nונלע\"ד חיים, כי אלו הנשמות הם ממש היורדין בליל שבת. והנה אם האדם בלילה ההוא שימש \nמיטתו, ונשארת אשתו מעוברת בלילה ההיא, ודאי אותה הנשמה תשרה על אותו טפה, וכיון \nשהוא נשמה חדשה ולא ענושה, לזה אמר שאותן הבנים יהיו חסידים קדושים. וזה טעם הורדת \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "אותן הנשמות בליל שבת, ועיין זה היטיב כי הוא אמיתי. וכשאדם ישן בליל שבת, מדברת \nנשמתו עם אותן נשמות חדשים, ומראים לה את ג\"ע תחתון והולכות שם יחד, ובחצות הלילה \nשבים כל הנשמות לגוף האדם, ואז אתיין הני תרין נשמתין מתעטרין כחדא מגן עדן, ולכן \nצריך אז בחצות לילה כשמתעורר משנתו, לומר פסוק אחד, רוח ה' אלהים עלי וגו'. ובלכתם, \nילכו כדי לעורר אותו נשמה חדשה, ואח\"כ יתחבר עם אשתו, ותשרה אותו הרוח על הטיפה \nההיא, ויצא בן חסיד וקדוש, אם יזכה שתתעבר אז אשתו, ואם לאו, יעשה כה בכל ליל שבת, \nעד שיזדמן לידו. ונראה, כי גם צריך האדם לטבול בכל ע\"ש, כמו שמצינו ברב המנונא סבא, \nכדי להקביל שבת בקדושה ובטהרה: \nליל ר\"ח או ליל י\"ט אחר חצות, דינם כליל שבת, אע\"פ שאין זיווגם כליל שבת, עכ\"ז ר\"ח \nמותר לשמש מטתו, כי גם אז רוח קדושה שורה מחכמה, על ת\"ח המשמשים בליל שבת. גם ליל \nז' של פסח מותר בזיווג, והסימן ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. (א): \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "הגהה (א) בספר שני ליעקב מ\"כ בשם האר\"י ז\"ל, וז\"ל - הזווג בימי הרעים שהם בין \nהמצרים, אז זווג הנ\"ל אינם בעולם הזכר, רק בעולם הנוקבא, פירש שמתלבשת שכינה במלכות \nשבת\"ת, וכל המלכות של כל המדות לבד, לפי שאינה מקבלת אז אלא ממלכות של כל המדות, \nהנקרא בחינת גרים הבאים מהנוקבא, ומזווג הנ\"ל יוצא נר\"ן לגרים, האסורים לבא בקהל, \nכמו עמוני ומואבי: \nבענין המטה של איש ואשה, נכון שיהיה ראשו למזרח, בסוד ממזרח אביא זרעך, שהוא סוד \nדעת עליון, ומרגלותיו למערב בסוד יסוד מל' כענין וממערב אקבצך. ויד שמאלית לצפון \nהעולה בסוד גבורה, ויד ימנית לדרום העולה בסוד החסד: \nהפסוקים נזכרים בזוהר חדש פרשת בלק, לומר בקומו בחצות לילה, גם אותן הנזכרים בזוהר \nלאומרן בעת הזיווג בליל שבת, רוח ה' וגו', לא היה מורי זלה\"ה נוהג לאומרם, וכמעט \nשהיה מגמגם בהן שאינם מדברי הזוהר אלא חכם אחד כתבה בגליון, ואח\"כ הדפיסוה בתוך \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "הזוהר. טבילת אשתו של מורי זלה\"ה, היה נוהג באותו לילה להיות ניעור עד חצות הלילה, \nוהיה עוסק בתורה ואח\"כ שכב במטה ושמש מטתו, ואח\"כ קם תיכף ומיד, ורחץ ידיו וקרא \nק\"ש. אח\"כ שכב פעם אחרת וישן, וכוונתו היתה שלא יבא לידי הרהור כלל, כי אולי יבא \nח\"ו לידי קרי, ולכן עסק בתורה עד חצי הלילה: \nהבועל בחול, ידע כשתתעבר אשתו, תלד בן סורר ומורה או עז פנים או משומד או ממזר או \nע\"ה ר\"ל, הנפש שלו יהיה מאחד הבעילות של חול. שיש שנותנין לו נשמה ממתי מדבר, ויש \nמעדת קרח, ויש ממתי ישראל, כל אחד ואחד כפי אותו המחשבה והרהור, שיש לו בעת זווגו \nשמזדווג עם אשתו: \nהאדם המתעורר משנתו בקישוי אבר, היינו כשמתעורר ומוצא עצמו בקישוי אבר, אז יזהר \nמאוד שלא יבעול ח\"ו עם הקישוי ההוא, כי יצאו בניו פגומים, ואלו בנים היוצאים מזה \nהזיווג נקראו בני תמורה בעצם. ואם היא מעוברת ג\"כ מוליד רוחין שדין ולילין, שהכל \nצריך שיבא בכוונה שניהם. מורי זלה\"ה אמר, כי גם אותן הטיפות היוצאת מן האדם קודם \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "הזיווג, הם בכלל מוציא זר\"ל, וצריך תיקון גדול ע\"ז: \nסוד זיווג ליל שבת. יכוין בשם היוצא מס\"ת של פרשה ראשונה של בראשית, והוא צמרכד עם \nהנקודות אלו צ' בקמץ מ' בפתח ר' בחולם כ' בפתח ד' בסגול. וגם בשם היוצא מן אז ישיר \nמשה ובני ישראל כי גאה גאה אזבוגה עם הנקודות אלו א' ז' בקמצין ב' בצירי ו' בקמץ ג' \nבחיריק ה' בצירי. והב' שמות אלו גימטריא חשמל, שהוא מכסה בזיווג עליון דזו\"ן בסוד \nתלמיד חכם מכסה בטליתו. נלע\"ד קצת, נקודות של השם הא' הוא גימ' חיי\"ם, שהוא אהי\"ה \nהוי\"ה אהי\"ה. והנקודה של שם הב', הוא גי' ב\"ן מ\"ה ע\"ה, להורות כשז\"א יש לו מוחין \nשהם חיי המלך, אהי\"ה הוי\"ה אהי\"ה, אז מזדווגים זו\"נ יחד, שהם נקראים מ\"ה וב\"ן, בסוד \nחסדים וגבורות שלהם: \nקודם הזיווג, יאמר פסוק מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו', כדי שיפרה וירבה. וגם טוב \nלומר אותו המזמור קודם האכילה, מפני שיש בו ז\"ן תיבות, והאומרו לא יחסר לו \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "מזונותיו, וטוב ג\"כ למזון הנפש: \nהלחש קודם הזיווג יאמר - עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך \nולא בעדבך תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי לך קראן בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא \nאתעטפנא ע\"כ לשון הזוהר. פי', כי צריך אתה לדעת, שבעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמה \nומעורר תאות זימה, מזדמנת שם לילית חייבתא, לראות אם אותו האדם מכוין תאות זימה של \nבהמה, אז היא נכנסת בתוך הסדין שלו ולוקחת אותם הטיפות המתמצות מאבר הקדוש הנשארין \nבסדין, ועושה מהן שדין ורוחין. עוד שנית, שמכח אותן הטיפות, היא שולטת בולד שנתהווה \nמאותן הטיפות של אותו הזיווג, שהיא לוקחת המותר שהיה בסדין שלו, ותיכף שיצא הולד \nלאויר העולם, היא מזדמנא לחייכא ביה, לכן אמר בזוהר ויקרא, אסוותא להאי בשעתא \nדמזדווג ב\"נ באתתא, יכוין לביה לקדושי דמארי, ולימא הכי, עטיפא וכו'. וזהו פי' \nהלחש: \nעטיפא - פי', המעוטפות, בקטפ\"א בסדין, כמו שפי' בערוך, כי יש בגד רך שמשימין על \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "המטה, שקורין בלע\"ז לנעצל\"י, ובערבי קטפא. אזדמנ\"ת - פי', היא מזומנת לכנוס בסדין \nהזה, לעשות הפעולה שאמרנו. שארי שארי - פי' תתיר הקטיפה וקשר שלך מן הסדין. לא \nתיעול - לא תכנוס בסדין, ולא תנפוק - פי', לא תוציא אותן הטפות משם. לא דידך - פי', \nאותן הטיפות שהולכות לבטלה, לא יהיו שלך. ולא בעדב\"ך - ולא יהיו בגורלך, שתעשה מהן \nשדין כמו שאתה רוצה. ומלת עטיפא בקטפא, גי' שטן עם ג' אותיות, ועולין כמנין נח\"ש עם \nג' אותיות, והכולל. תוב תוב - כלומר, חזור חזור לנוקבא דתהומא רבא שהוא מקומך, כי \nמלת חזור אינו נופלת אלא למי שיצא ממקומו שיחזור למקומו, ואמר כפל תוב תוב, וכן \nשארי שארי, א' נגד סמא\"ל, וא' נגד הנוקבא לילית. ימא ארגישת - פי', הים העליון, \nשהוא אמא עלאה, ארגישת, כלומר הרגיש השם שביסוד שלה, שהוא שם אהי\"ה מרובע גי' חו\"ל, \nוהחול זה הוא גבול ים, וע\"ז ארז\"ל בב\"ב, שהיה מראה לים השם זה של אהי\"ה, והים שוקט \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "מזעפו והיו חוזרים הגלים לאחוריהם, מפני שמתיראים מזה השם, ואומר האדם לקליפה הנ\"ל, \nשכבר נתעורר השם זה, לכן תעלה למקומך שהוא מצולות ים, היינו נוקבא דתה\"ר. וזהו \nאומרו גלגל\"וי ל\"ך קרא\"ן - פי', שהגלגלים של הים קוראין לך, שתחזור גם אתה עמהם \nלנוקבא דתה\"ר. ונקט בנוסח לומר גלגלוי, ולא אמר גלין, לפי שחוזר גם על גלי השם \nאהי\"ה, היינו המרובע שזכרנו, שאנו מפחדין אותן שאלו הגלגלים של אהי\"ה שהם דין \nקוראין לה כדי למחוץ את ראשה. בחולקא קדישא אחידנא - כמה דאת אמר, ה' מנת חלקי \nוכוסי, ותהפוך מלת חלקי הוא חקל קדישא שהוא מלכות, ואז יכוין שאשתך היא דוגמתה. \nואח\"כ בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' ז\"א מתקדש כשבא אליו הארת הקדושה בסוד הטלית \nכמבואר במקומו, ועכשיו יכוין שהוא בדוגמתו, והוא מאפיל בטליתו, ואז מובטח שאותן \nהטיפות לא ילכו לאיבוד ח\"ו, אלא יעשו מהם נשמות לגרים נפש, כדכתיב חיל בלע ויקיאנו \n", "en": ""}]}
