# פרי עץ חיים — קטע 74

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/74/)

<div lang="he" dir="rtl">

העליונה, טיפת דוכרא לחוץ, ולא לתוך הנוקבא, כן הבחינה שלהם שניתן מן הזכר אל 
הנקבה, יכרת ויתעקר משם. וזהו עוקר מזל אדם של מעלה, מה שיש שם במלכות. וכדי שיכרת 
הוא למטה, צריך שיכרת מזלו למעלה משם, כמ&quot;ש יפקוד ה&#x27; על צבא מרום וכו&#x27;, וזהו להכרית 
מארץ זכרם, ר&quot;ת מזל. כי כדי שיכרת הוא מכאן מזאת הארץ למטה, צריך תחלה להכרית מזל 
שלו למעלה, מארץ עליונה כנזכר: 
כתב הר&quot;ן זלה&quot;ה, וז&quot;ל - נלע&quot;ד, כנגד קרי, עשו ישראל ג&#x27; עגלים, א&#x27; במדבר, ושנים בא&quot;י 
בימי ירבעם, וג&quot;פ עגל, גי&#x27; קרי, שהם י&quot;ש עולמות דטומאה. וז&quot;ס ויקח מן הבא ביד&quot;ו, 
אותיות יו&quot;ד, והוא אות יוד של יש, שמשם יוצא הקרי, ושלח מנחה לעשו אחיו. כיון בזה, 
שלא יש אחיזה לעשו אלא בשליש א&#x27; של י&quot;ש, שהוא כמספר מנחה, שעי&quot;ז ישכח לקטרג על 
ישראל שיעשו העגל במדבר. ועשו אמר, יש לי רב, ר&quot;ל, הרוב של י&quot;ש, יש לי ב&#x27; חלקים, 
שהם ב&quot;פ עגל, כיון בזה, שהיה נמסר בידם לפתות ישראל לעשות ב&#x27; עגלים בימי ירבעם, א&quot;כ 


מאחר שהרוב יש לי, א&quot;צ לשליש א&#x27; שלך. ויאמר יעקב יש לי כ&quot;ל, ר&quot;ל, כל הג&#x27; שליש יש לי 
יכולת עליהם, ואם לא תקח זה השליש שהוא עון העגל של דור המדבר, לא תוכל לפתות אח&quot;כ, 
כי זה תלוי בזה. וסוד הענין, פי&#x27; במקומו: 
בספר הרזים כתב, וז&quot;ל - כשפירש אדם מאשתו ק&quot;ל שנה, הוליד רוחין ושדין ולילין, והם 
מזיקין את הבריות. ובמדרש מונה ביניהם, כמה וכמה אלפים רבבות שדין רוחין ולילין, 
והיו הורגין את העולמות, ונתן הקב&quot;ה רשות למשותלח הצדיק, וכתב שם המפורש על חרבו, 
והרג בהן ב&#x27; אלפים רבבות ברגע א&#x27;, עד שבא אגרימו&quot;ס, בכורו של אד&quot;הר, ונשתטח לפניו 
והתחנן לו וקיבל עליו, ומסר לו שמות שידין ולילין וכל מלכיהם ושריהם, והשאר ברחו 
ונתחבאו במחבואות של אוקינוס, ע&quot;כ. וצ&quot;ע, איך אפשר ברגע א&#x27; להרוג ב&quot;א רבבות, אלא 
ע&quot;י שנתן הקב&quot;ה רשות להמשיך ג&#x27; ע&quot;ב דיודין, הנק&#x27; שם המפורש, והם כמנין וחר&quot;ב, ובזאת 
הכוונה היה לו כח להרוג לכולם, לולי אם לא בא אגרימו&quot;ס כנזכר, ע&quot;כ להר&quot;ן זלה&quot;ה: 


סוד הגלגול בעודנו בחיים. הנה דע, מי שמת בלא בנים, הגוף הראשון נחשב כאילו אינו, 
א&quot;כ כשיחזור להתגלגל, יוצרך לבא הנר&quot;נ כולם כאחד יחד, כי עתה דומה לבנין חדש. אך 
אין זה, רק אם יש מעשים ראוים לזכות את ג&#x27; חלקי נר&quot;נ, וז&quot;ס פסוק אם ישים אליו לבו 
רוחו ונשמתו אליו יאסף, אל חלק הנפש ההוא. אמנם, כל שאר הגלגולים אין יכולים להשיג 
יחד נר&quot;ן, רק תחלה תגלגל נפשם, ואחר שנזדככה הנפש ימות, אז הרוח יתגלגל עד שתזכך 
לגמרי. ואמנם, חלק הנפש מתגלגל עמו בסוד העיבור לבד להשלימו, וליקח ממעשים הטובים, 
ולא מן הרעים, כנזכר בענין הנפש וניצוציו. וכיוצא בזה גלגול אחר בנשמה עד שתזכך, 
והנפש והרוח מתעברים בה כנזכר, ואז כשיזכך, א&quot;צ לגלגול עוד, כ&quot;א לזכות את הרבים ע&quot;י 
עיבור, ולא ע&quot;י גלגול. אך יש בזה סוד נעלם, כי לפעמים אפשר שיזכה האדם אל כל 
הגלגולים נר&quot;נ להשלים בפעם א&#x27;, ולא יצטרך לגלגולים אחרים. והענין, כי כאשר נתגלגלה 


הנפש לבדה תחלה, אם אז היא מזדככת עד שנשלמה, יש לה תקנה א&#x27;. כי הנה הרוח אינו יכול 
להיות עמה, לפי שהיא שלימה, והוא אינו שלם, ותקנתו הוא, כי כשהוא ישן ומפקיד נפשו 
ורוחו בידו ית&#x27;, בסוד באר העליון בסוד מ&quot;נ. וכשהוא ניעור נכנס בו הרוח לבדו, ונחשב 
לו כאילו בא בגוף אחר פעם אחר, ואז הולך ומשלים חלק הרוח, וז&quot; ס פסוק, נפשי אויתיך 
בלילה, שחלק הנפש שלו כשתתחבר עם הש&quot;י, אז אויתיך בלילה בעת שאני מפקיד בידך, נתאוה 
אליו בסוד &quot;נ הצריכות אל הזווג, וזהו אף רוחי בקרבי אשחריך, כי כשהוא ניעור אז 
אשחריך עם רוחי בקרבי, כי אז מתגלגל בו סוד הרוח כנזכר, ור&quot;ת בלילה אף רוחי, באר, 
לרמז על הנזכר. ונכון יודע שנשלם נפשו. ויאמר זה הפסוק, נפשי אויתיך בלילה וגו&#x27;, 
ולכוין אל הנזכר, ובזה יזכה אל הרוח כנזכר, והבן סוד זה. אמנם, מה שאנו אומרים בידך 
אפקיד רוחי וגו&#x27;, הוא בסוד פקדון לבד אל הנשמות שילכו ויחזרו. אך פסוק זה הוא לענין 


הנזכר, וכשהשלים זה גם חלק הרוח, אז תבא נפשו ורוחו, ואפשר להיות שניהם ביחד, כאילו 
היה זה גוף אחר חדש. וכן הענין בחלק הנשמה, כי יצא הרוח ותכנוס הנשמה, ואחר שישלמו, 
אפשר ודאי שאז יבואו נפש ורוח למרכבה אליה: 
בלילה אחר צאת הנשמה בעת השינה, מי שזוכה לעלות, הוא קורא שם פי&#x27; הפסוק הנוגע אל 
שרשו. אך יש בחינות חלוקות, כי בליל זה, מאיר יותר בנשמתו פסוק זה. ובלילה אחרת, 
פסוק אחר, והכל לפי מעשיו. ומורי זלה&quot;ה, היה רואה במצח האדם איזה פסוק מאיר בו 
יותר, והיה מבאר לו פי&#x27; זה השייך כפי המגיע לו, כפי שורש נשמתו היה מבאר לו, שכאשר 
יקראוהו בהקיץ, יעלה נשמתו למעלה למעלה עד אין סוף וקץ, ויזכה להתגלות לו דברים 
אחרים, גם שהחומר לא ירגיש בהם. והנה טוב מאוד אם אינך יכול לישן תיכף, אחר פסוק 
בידך ראוי לך שתכוין ותעסוק באיזה דרוש הנוגע אל נוקבא דז&quot;א, כי כל עלייתך לשם 
כנודע. גם עליות הנשמה בלילה בעולם העליון, ולא תשוט בהבלי עולם, תלוי בזה שתישן 


מתוך הבכיה: 
סוד הזיווג בחצות הלילה. הטעם שהוא אסור בתחלת הלילה הזיוג, מפני שבחצות הלילה אז 
לאה נגדלת פב&quot;פ, ונמשכת עם כל שיעור יעקב כולו בכל הפרצוף ז&quot;א, ואז הדינין נמתקין. 
אך בערבית, הוא זווג יעקב ולאה, ואז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב&quot;א ביעקב לבדה, 
ולכן אז הוא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות הלילה, וז&quot;ס ליל 
ולילה, כי קודם חצות נקרא לאה ליל, ואחר חצות נקראת לאה לילה. פי&#x27;, כי אחר חצות היא 
נגדלת מחציו דז&quot;א ולמטה. וזהו פי&#x27; חצות, שלוקחת גם חצי התחתון. ואז נקראת חצות 
לילה. ובשבת בלילה בתפלת ערבית, אז רחל עם יעקב פב&quot; פ, בסוד כל נה&quot;י דז&quot;א, כי זה 
יותר מתפלת שחרית דחול, ואחר תפלת ערבית, עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא, להגדילה, 
ואז יושבת לאה עם הז&quot;א פב&quot;פ עם ישראל ויעקב, כמו שהיה אחר חצות בחול, וזה נמשך עד 
חצות הלילה. ואח&quot;כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב&quot;פ עם יעקב וישראל. 


לכן תמצא, כי עיקר זווג האדם הוא יל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיה רחמים, היא פב&quot;פ 
עם הז&quot;א כולו, ואז הוא כולו רחמים גמורים. אמנם לע&quot;ה, הותר בחול אחר חצות, כי גם אז 
לאה פב&quot;פ עם כל הז&quot;א, אך קודם חצות, אף לע&quot;ה לא הותר אלא בליל שבת, כי אז לאה פב&quot;פ 
למטה מן החזה לבד. והנה כ&quot;ז, דווקא בתפלת ערבית, שאז רחל מן החזה ולמטה, אבל אח&quot;כ 
עולה רחל למעלה, ואז לאה פב&quot;פ עם ישראל ויעקב, כמו בחול אחר חצות, &quot;כ כמו שלע&quot;ה 
מותר בחול אחר חצות, כן הותר בשבת קודם חצות, ודי בזה: 
בזוהר דושים ר&quot;א פתח, אל תהיו כסוס כפרד וגו&#x27;, לשון זה נבין, עם ה שארז&quot;ל, ששה 
דברים נאמרו בסוס, וא&#x27; מהם זנאי. וכן בסוף פסוק זה אומר, אין הבין במתג ורסן עדיו 
לבלום, ר&quot;ת בועל. ולכן הביא ראש פסוק, להזהיר לאדם שלא ירגיל עצמו להיות זנאי כסוס, 
אלא צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש המטה: 
העונה, היה אומר מורי זלה&quot;ה, שאדם צריך לקיים מצות עונה, אף בימי עיבור ויניקת 


הולד, כי גם יש זיווג למעלה תדיר, אפילו עיבור ויניקה עליונים, לצורך קיום העולם, 
כי זהו זיווג תדירי: 
מורי זלה&quot;ה היה אומר, כי כל אזהרה מע&quot;ש לע&quot;ש, הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים. 
וצריך להיות אז הזווג, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה, מהזיווג עליון. אבל 
אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ&quot;כ. והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו, 
אינה אלא לבל ישפיעו נשמות הנק&#x27; צדיק, ויעלו רק נשמות השבת כנז&#x27;, אבל אם היא כבר 
מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו: 
שאלתי למורי זלה&quot;ה, אם אמלט עצמי מהעונה בימי עיבורה או מניקתה, להיותה זמן קר, ואי 
אפשר לטבול. והשיב לי, כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת, בוודאי אני פטור, אך עכ&quot;ז 
טוב לקיימו. ואני שמעתי מאחרים, שהיו יודעים בו, שהוא לא היה מקיים מצות עונה 
בזמנו: 
המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנין נכפין. היה מורי אומר, כי אפילו לא שמש מטתו 
לאור הנר בעת הולדת הולד, אלא אחר עיבור אשתו, עכ&quot;ז יהיו בניו נכפין כדאיתא בזוהר. 


גם היה אומר, כי לא סגי במחיצה שנראה אור הנר מתוכו, אלא צריך שתהיה מחיצה גמורה, 
שאין שם אור הנר כלל ועיקר בבית לגמרי. ואם לא יעשה כן, לא ימלט להיות בניו נכפין. 
ועכ&quot;פ אותם שאירע להם דבר זה, אפילו בעת זקנותם תבא להם נכפה, אם לא בא להם בעת 
בחרותם. והיה אומר שרוב קטנים שמתו בנכפה, הוא מסיבה זו. ואיש אחד נענש בגלגול עז, 
על ענין עון זה. ואמר לי מורי זלה&quot;ה, על שגרם מיתת נכפה לבניו, לכן נענש כך: 
המשמש מטתו ביום, אינו לוקח כ&quot;א הנשמות המגולגלות. וזהו הטעם שבא יהודה על תמר, כדי 
שיתגלגלו ער ואונן בפרץ וזרח, ולפי שלילית עשקה נשמות ער ואונן, לכן הוצרך לקיים 
קיומם בדרך עבירה, היינו שמושו ביום ובדרך זנות. ולפי שירמיה הולידה אותו אמו גם כן 
ביום, לכן אמרו רז&quot;ל שירמיה אמר, ארור היום אשר יולדתי בו, מלמד שחלקיהו שימש מטתו 
ביום, לפי שהוצרך לברוח כנודע. ואז נתעברה אשת חלקיהו מירמיהו, ולכן בהולדה ההיא 


יצא ירמיהו ונתגלגלה נפשו של שלמה ע&quot;ה. וז&quot;ס, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון: 
אמר הרב זלה&quot;ה, מ&quot;ש בזוהר ג&#x27; אינון דדחיין שכינה לבר וכו&#x27;, מאן דקטל לבנוהי האי 
עוברא דמתעברא איתתא, וגרם קטלא ליה במעוהי וכו&#x27;. הכוונה, כי המשמש מטתו בליל צ&#x27; 
שנתעברה אשתו, גורם שימות הולד, וצריך האדם לשמור מאוד שלא ישמש מטתו באותו לילה. 
וזהו ג&quot;כ משארז&quot;ל, ג&#x27; חדשים הראשונים קשה לולד. ונלע&quot;ד, כי גם כן צריך לשמור מליל 
הספקות: 
העונה בליל שבת היא משובחת לת&quot;ח. והסוד הוא, כי כבר נודע שיש הפרש בין הנשמות, כי 
אין נשמות חדשות רק בערב שבת, אם כן אין לשמש מטתו, כ&quot;א בליל שבת בחצות הלילה. 
ונלע&quot;ד חיים, כי אלו הנשמות הם ממש היורדין בליל שבת. והנה אם האדם בלילה ההוא שימש 
מיטתו, ונשארת אשתו מעוברת בלילה ההיא, ודאי אותה הנשמה תשרה על אותו טפה, וכיון 
שהוא נשמה חדשה ולא ענושה, לזה אמר שאותן הבנים יהיו חסידים קדושים. וזה טעם הורדת 


אותן הנשמות בליל שבת, ועיין זה היטיב כי הוא אמיתי. וכשאדם ישן בליל שבת, מדברת 
נשמתו עם אותן נשמות חדשים, ומראים לה את ג&quot;ע תחתון והולכות שם יחד, ובחצות הלילה 
שבים כל הנשמות לגוף האדם, ואז אתיין הני תרין נשמתין מתעטרין כחדא מגן עדן, ולכן 
צריך אז בחצות לילה כשמתעורר משנתו, לומר פסוק אחד, רוח ה&#x27; אלהים עלי וגו&#x27;. ובלכתם, 
ילכו כדי לעורר אותו נשמה חדשה, ואח&quot;כ יתחבר עם אשתו, ותשרה אותו הרוח על הטיפה 
ההיא, ויצא בן חסיד וקדוש, אם יזכה שתתעבר אז אשתו, ואם לאו, יעשה כה בכל ליל שבת, 
עד שיזדמן לידו. ונראה, כי גם צריך האדם לטבול בכל ע&quot;ש, כמו שמצינו ברב המנונא סבא, 
כדי להקביל שבת בקדושה ובטהרה: 
ליל ר&quot;ח או ליל י&quot;ט אחר חצות, דינם כליל שבת, אע&quot;פ שאין זיווגם כליל שבת, עכ&quot;ז ר&quot;ח 
מותר לשמש מטתו, כי גם אז רוח קדושה שורה מחכמה, על ת&quot;ח המשמשים בליל שבת. גם ליל 
ז&#x27; של פסח מותר בזיווג, והסימן ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. (א): 


הגהה (א) בספר שני ליעקב מ&quot;כ בשם האר&quot;י ז&quot;ל, וז&quot;ל - הזווג בימי הרעים שהם בין 
המצרים, אז זווג הנ&quot;ל אינם בעולם הזכר, רק בעולם הנוקבא, פירש שמתלבשת שכינה במלכות 
שבת&quot;ת, וכל המלכות של כל המדות לבד, לפי שאינה מקבלת אז אלא ממלכות של כל המדות, 
הנקרא בחינת גרים הבאים מהנוקבא, ומזווג הנ&quot;ל יוצא נר&quot;ן לגרים, האסורים לבא בקהל, 
כמו עמוני ומואבי: 
בענין המטה של איש ואשה, נכון שיהיה ראשו למזרח, בסוד ממזרח אביא זרעך, שהוא סוד 
דעת עליון, ומרגלותיו למערב בסוד יסוד מל&#x27; כענין וממערב אקבצך. ויד שמאלית לצפון 
העולה בסוד גבורה, ויד ימנית לדרום העולה בסוד החסד: 
הפסוקים נזכרים בזוהר חדש פרשת בלק, לומר בקומו בחצות לילה, גם אותן הנזכרים בזוהר 
לאומרן בעת הזיווג בליל שבת, רוח ה&#x27; וגו&#x27;, לא היה מורי זלה&quot;ה נוהג לאומרם, וכמעט 
שהיה מגמגם בהן שאינם מדברי הזוהר אלא חכם אחד כתבה בגליון, ואח&quot;כ הדפיסוה בתוך 


הזוהר. טבילת אשתו של מורי זלה&quot;ה, היה נוהג באותו לילה להיות ניעור עד חצות הלילה, 
והיה עוסק בתורה ואח&quot;כ שכב במטה ושמש מטתו, ואח&quot;כ קם תיכף ומיד, ורחץ ידיו וקרא 
ק&quot;ש. אח&quot;כ שכב פעם אחרת וישן, וכוונתו היתה שלא יבא לידי הרהור כלל, כי אולי יבא 
ח&quot;ו לידי קרי, ולכן עסק בתורה עד חצי הלילה: 
הבועל בחול, ידע כשתתעבר אשתו, תלד בן סורר ומורה או עז פנים או משומד או ממזר או 
ע&quot;ה ר&quot;ל, הנפש שלו יהיה מאחד הבעילות של חול. שיש שנותנין לו נשמה ממתי מדבר, ויש 
מעדת קרח, ויש ממתי ישראל, כל אחד ואחד כפי אותו המחשבה והרהור, שיש לו בעת זווגו 
שמזדווג עם אשתו: 
האדם המתעורר משנתו בקישוי אבר, היינו כשמתעורר ומוצא עצמו בקישוי אבר, אז יזהר 
מאוד שלא יבעול ח&quot;ו עם הקישוי ההוא, כי יצאו בניו פגומים, ואלו בנים היוצאים מזה 
הזיווג נקראו בני תמורה בעצם. ואם היא מעוברת ג&quot;כ מוליד רוחין שדין ולילין, שהכל 
צריך שיבא בכוונה שניהם. מורי זלה&quot;ה אמר, כי גם אותן הטיפות היוצאת מן האדם קודם 


הזיווג, הם בכלל מוציא זר&quot;ל, וצריך תיקון גדול ע&quot;ז: 
סוד זיווג ליל שבת. יכוין בשם היוצא מס&quot;ת של פרשה ראשונה של בראשית, והוא צמרכד עם 
הנקודות אלו צ&#x27; בקמץ מ&#x27; בפתח ר&#x27; בחולם כ&#x27; בפתח ד&#x27; בסגול. וגם בשם היוצא מן אז ישיר 
משה ובני ישראל כי גאה גאה אזבוגה עם הנקודות אלו א&#x27; ז&#x27; בקמצין ב&#x27; בצירי ו&#x27; בקמץ ג&#x27; 
בחיריק ה&#x27; בצירי. והב&#x27; שמות אלו גימטריא חשמל, שהוא מכסה בזיווג עליון דזו&quot;ן בסוד 
תלמיד חכם מכסה בטליתו. נלע&quot;ד קצת, נקודות של השם הא&#x27; הוא גימ&#x27; חיי&quot;ם, שהוא אהי&quot;ה 
הוי&quot;ה אהי&quot;ה. והנקודה של שם הב&#x27;, הוא גי&#x27; ב&quot;ן מ&quot;ה ע&quot;ה, להורות כשז&quot;א יש לו מוחין 
שהם חיי המלך, אהי&quot;ה הוי&quot;ה אהי&quot;ה, אז מזדווגים זו&quot;נ יחד, שהם נקראים מ&quot;ה וב&quot;ן, בסוד 
חסדים וגבורות שלהם: 
קודם הזיווג, יאמר פסוק מזמור לדוד ה&#x27; רועי לא אחסר וגו&#x27;, כדי שיפרה וירבה. וגם טוב 
לומר אותו המזמור קודם האכילה, מפני שיש בו ז&quot;ן תיבות, והאומרו לא יחסר לו 


מזונותיו, וטוב ג&quot;כ למזון הנפש: 
הלחש קודם הזיווג יאמר - עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך 
ולא בעדבך תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי לך קראן בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא 
אתעטפנא ע&quot;כ לשון הזוהר. פי&#x27;, כי צריך אתה לדעת, שבעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמה 
ומעורר תאות זימה, מזדמנת שם לילית חייבתא, לראות אם אותו האדם מכוין תאות זימה של 
בהמה, אז היא נכנסת בתוך הסדין שלו ולוקחת אותם הטיפות המתמצות מאבר הקדוש הנשארין 
בסדין, ועושה מהן שדין ורוחין. עוד שנית, שמכח אותן הטיפות, היא שולטת בולד שנתהווה 
מאותן הטיפות של אותו הזיווג, שהיא לוקחת המותר שהיה בסדין שלו, ותיכף שיצא הולד 
לאויר העולם, היא מזדמנא לחייכא ביה, לכן אמר בזוהר ויקרא, אסוותא להאי בשעתא 
דמזדווג ב&quot;נ באתתא, יכוין לביה לקדושי דמארי, ולימא הכי, עטיפא וכו&#x27;. וזהו פי&#x27; 
הלחש: 
עטיפא - פי&#x27;, המעוטפות, בקטפ&quot;א בסדין, כמו שפי&#x27; בערוך, כי יש בגד רך שמשימין על 


המטה, שקורין בלע&quot;ז לנעצל&quot;י, ובערבי קטפא. אזדמנ&quot;ת - פי&#x27;, היא מזומנת לכנוס בסדין 
הזה, לעשות הפעולה שאמרנו. שארי שארי - פי&#x27; תתיר הקטיפה וקשר שלך מן הסדין. לא 
תיעול - לא תכנוס בסדין, ולא תנפוק - פי&#x27;, לא תוציא אותן הטפות משם. לא דידך - פי&#x27;, 
אותן הטיפות שהולכות לבטלה, לא יהיו שלך. ולא בעדב&quot;ך - ולא יהיו בגורלך, שתעשה מהן 
שדין כמו שאתה רוצה. ומלת עטיפא בקטפא, גי&#x27; שטן עם ג&#x27; אותיות, ועולין כמנין נח&quot;ש עם 
ג&#x27; אותיות, והכולל. תוב תוב - כלומר, חזור חזור לנוקבא דתהומא רבא שהוא מקומך, כי 
מלת חזור אינו נופלת אלא למי שיצא ממקומו שיחזור למקומו, ואמר כפל תוב תוב, וכן 
שארי שארי, א&#x27; נגד סמא&quot;ל, וא&#x27; נגד הנוקבא לילית. ימא ארגישת - פי&#x27;, הים העליון, 
שהוא אמא עלאה, ארגישת, כלומר הרגיש השם שביסוד שלה, שהוא שם אהי&quot;ה מרובע גי&#x27; חו&quot;ל, 
והחול זה הוא גבול ים, וע&quot;ז ארז&quot;ל בב&quot;ב, שהיה מראה לים השם זה של אהי&quot;ה, והים שוקט 


מזעפו והיו חוזרים הגלים לאחוריהם, מפני שמתיראים מזה השם, ואומר האדם לקליפה הנ&quot;ל, 
שכבר נתעורר השם זה, לכן תעלה למקומך שהוא מצולות ים, היינו נוקבא דתה&quot;ר. וזהו 
אומרו גלגל&quot;וי ל&quot;ך קרא&quot;ן - פי&#x27;, שהגלגלים של הים קוראין לך, שתחזור גם אתה עמהם 
לנוקבא דתה&quot;ר. ונקט בנוסח לומר גלגלוי, ולא אמר גלין, לפי שחוזר גם על גלי השם 
אהי&quot;ה, היינו המרובע שזכרנו, שאנו מפחדין אותן שאלו הגלגלים של אהי&quot;ה שהם דין 
קוראין לה כדי למחוץ את ראשה. בחולקא קדישא אחידנא - כמה דאת אמר, ה&#x27; מנת חלקי 
וכוסי, ותהפוך מלת חלקי הוא חקל קדישא שהוא מלכות, ואז יכוין שאשתך היא דוגמתה. 
ואח&quot;כ בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי&#x27; ז&quot;א מתקדש כשבא אליו הארת הקדושה בסוד הטלית 
כמבואר במקומו, ועכשיו יכוין שהוא בדוגמתו, והוא מאפיל בטליתו, ואז מובטח שאותן 
הטיפות לא ילכו לאיבוד ח&quot;ו, אלא יעשו מהם נשמות לגרים נפש, כדכתיב חיל בלע ויקיאנו 


</div>
