פרי עץ חיים — קטע 75

מבטנו יורשנו אל. וכ"ו תיבת יש בלחש הזה, נגד שם הוי"ה, ויש בה קי"ו אותיות, והוא נגד אהיה מרובע, שעולה מ"ד, ושם הוי"ה המרובע שעולה ע"ב, בין הכל קי"ו, שהוא ג"כ ביסוד אמא, שנותנין אותה למלכות ביחוד ק"ש. ויכוין שמכח אלו הב' שמות, הוא מבריח הקליפות וממשיך עליו הקדושה: פירש השני. עטיפא - כד"א, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והכוונה כי תיכף שגזר על הנשמה של הזכר לבא אל עה"ז, אזי נחצבת ג"כ נקבתו מהיכל לבנת הספיר, ועולה למעלה באחורי הזכר בהיכל עצם השמים, ומתעטפין שניהן יחד ברוח העוטף אותם ממחצבם, וזה הרוח בא מרוח פסקנית, ע"י שרף א' ששמו רוח פסקנית, ומעטף אותם כמו שמעטפין בטלית לחתן וכלה. ומנהג אבותיהם בידיהם, ואינם יודעים מה הם עושים. בקטפא, צריך להגיה באות י', היינו מלכות של לבנת הספיר, הנקרא קיטפא, שהוא היכל שמקבצין לתוכה פירות הנלקטין מן האילן שהוא ת"ת, שמלכות קולטות אותן הנשמות שנלקטים מלמעלה. ואח"כ

אזדמנת - שהוא מלת הזמנה, שהוא מבריח הקליפות כמ"ש בזוהר, בסוד ברכת המזון בפ' תרומה, שצריך האדם לומר הב לן ונברך, שהוא הזמנה להבריח הקליפות, וז"ס אזדמנת. ודע, שעטיפא רומזות לשם הוי"ה, שמשם הנשמות של הזכרים, ומלת בקטפא רומזת לאדנ"י, ובאמרו אותו הזמנה, ובחשבו ב' שמות אלו יחד, הן גוערין על ס"א. ואומר שרי שרי, צריך להגיה בלא א', פי', שרי כדי להבריח הקליפות הג' קשות, א' הוא רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת, והב' שרי, הוא קליפות נוגה, דכתיב ונוגה לה סביב. והענין הוא, שכבר ידעת שכל ס"א הוא בד' קליפות אלו. הג', שהם של ערלה, ג' שני ערלה, שם הוא מעשה טומאת עבירות, ובקליפות נוגה תלוים טומאת המחשבה, ולזה אמר שרי הראשון, מלפעול מעשה הטומאה. שרי ב', מטומאת המחשבה. ולזה מועיל לחש הזה, להסיר המחשבות הזרות והרהורים רעים מן האדם, האומר בעת הזאת. לא תיעול ולא תנפוק - פי', שהקליפות נוגה כשיורד

הנשמות, הוא לוקחת אותם בסוד הטיקלא הנז' בסבא משפטים, שר"ל שקליפת נוגה לפעמים מכרעת לצד הקדושה, ולפעמים מכרעת לצד הטומאה, וזה וראיתי אני את דמעת העשוקים ואין להם מנחם, פי', שהקליפת נוגה, לפעמים כשהיא לוקחת אותו הנשמה, לחסרון כוונת הבעל, לפעמים היא נכנעת לצד הטומאה, ועושקות כל אותן הנשמות, וז"ס יש נספה בלא משפט. ולזה אמר לא תיעול - ר"ל, בזמן שתיעול בקדושה, לא תקח הנשמה בידך. ולא תנפוק - ר"ל, כשאתה יוצא להיות נכללת בג' קליפות, לזה אמר לא דידך ולא בעדבך - פי', לא כשאתה בעצמך כולל בקדושה, ולא בעדבך שהם הג' קליפות אחרות, איני רוצה בשליחותך כלל. תוב תוב ימא ארגישת - פי' חזור בך חזור בך, אחר שכבר ימא שהיא המלכות, ארגישת בך. כלומר, שהס' צרופים של אלהים שהם ס' גבורים סביב לה, ארגישת שכבר נתנה להן כח ורשות, שיוצא השלהבת מתחת כסא הכבוד, כדי להרוג אתכם. וז"ש גלגלוי לך קראן - פי',

אותן הגלים שיש סביבותיה, שהם סוד ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה שהוא מלכות מכל סטרוהי, והם ה' אותיות של אלהים, שהם השורש לס' גבורים שאמרנו. וז"ש גלגלוי, כלומר, אותן הגלגלים שסביבות השושנה, הם קוראין לך, וגם הצרופים קוראים לך לרצוץ את מוחך. אח"כ בחולקא קדישא אחידנא - פי', כי אני בסטרא דקדושה תמיד, לא כמותך שלפעמים אתה אוחז בקדושה, ופעמים אתה אוחז בקליפה. בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' בקדושה דמלכא שהוא ז"א, אתעטפנא, כלומר שז"א מתעטף בשערות של א"א המעורבים בשערות עצמו בסוד טלית כך אני מעוטף באותו ההארה, כדי שלא תוכל לבא למקומי כלל, לא למעלה ולא למטה, ובזה גורמים שיביא נשמה לאותו ולד מסטרא דקדושה, וגם דבר זה גורם שרוב הבנים יהיו זכרים. בעזרת יוצר הרים. יה המאיר לארץ ולדרים. תפלת הרמב"ן על הזיווג כבר נדפס בש"צ.) בענין הזיווג עצמו בכוונתו, שיהיה לכוונת המצוה לבד, ולא לשום הנאה גופנית, וכפי מה

שיקדש א"ע, כך היא עצמות הבן ביתר שאת. גם שלא יהא מצוי אצלה תמיד, אלא מע"ש לע"ש, כמ"ש בזוהר. וע"ז נאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ר"ל, כשהאבות ימתינו וישמרו הזיווג מליל שבת לליל שבת, מלשון ואביו שמר את הדבר, אז הבנים יהיו הגונים, ואיש אמו ואביו תיראו. ואם לאו ח"ו לא יראו מהם. כפי שהאדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי הנה באדם יש ג' שותפין - הקב"ה, אביו, ואמו. האב נותן הלובן, והאם האודם, ומזה נעשה גוף הבן, והש"י, נותן הנשמה. ואם האדם עשה הגוף בקדושה, אז הש"י שוכן בתוכם, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ר"ל, אם יעשו דבר זה בקדושה, אז ושכנתי בתוכם, ואמר בתוכם, לשון רבים, כי אם זוכה האדם, יהיו לו נר"נ, והנפש מלביש לרוח, ושניהם לנשמה, וכנגד הנשמה אמר, ושכנתי בתוכם. ר"ל, בתוך הרוח והנפש. וכי תאמר, במה יהיה קדושה, לז"א, ככל אשר אני מראה

אותך את תבנית המשכן, ר"ל, כשעשה הקב"ה את אדה"ר, לא היתה שום כוונה אחרת רק לבריאתו לבד. וכן תעשו, גם עתה, כדי שלא יהיה הזיווג להנאת הגוף, כ"א למצות פריה ורביה. והנה היו ג' מיני תרומות - תרומת האדנים, ותרומת המשכן, ובקע לגולגולת, כנגד נר"ן. וע"ז נאמר, ואת שבתותי תשמרו ומקדשי תראו, ולכן אמר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד, שלא תהיו כבהמות להנאת הגוף בלבד. גם שלא יתמיד, כי הסוס הוא יותר שטוף בזמה מכל הבהמות. ואם יעשה כן, אזי הבנים ח"ו שיצאו משם לא יהיו הגונים, וזהו כפרד, כי הפרד אינו מוליד, וגם האדם שתהיה כל כוונתו לתאות גופנית, הבנים שיצאו משם יהיו מכוערים, ולא יראו ממנו ולא יקראו בניו. ואמר, במתג ורסן עדיו לבלום, הכוונה שהסריסים המה מכוערים, וכל יופי ועדי האדם תלוי ביסוד, ולכן היה יוסף יפ"ת ויפה מראה. פי' ב', כי מלבד זה שצריך האדם להמתין מליל שבת לליל שבת, גם בליל שבת עצמו צריך להמתין עד אחר חצות,

ולכן אמר במתג ורסן עדיו לבלום, ואמר בל קרוב אליך, ע"ד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, ולרמז לכל הנזכר, תמצא בר"ת במתג ורסן עדיו לבלום, הוא בועל. להורות, שכל זה הוא בענין הזיווג. גם ס"ת, גימ' גיהנ"ם. להורות, למי שאינו נזהר לקדש בענין זה, סופו לירד לגהינם. והנה ידעת, כי יש באדם ג' שותפים, האב נותן הלובן, והאם האודם, ואודם זה הוא מדם נדה, והוא מתעכב כל ימי היותה מעוברת, ומדם זה מתברר הטוב שבו, ונעשה בשר הולד, שהוא אודם שבו. וידוע שיש י' מיני דמים, ה' טהורים וה' טמאים, והם דם טוהר ודם טמא, וכל זה הוא באשה, שנא' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, שעם היותה טהורה לשאר דברים, עכ"ז בכל קודש לא תגע, וכל זה גורם לולד לנטות לתאוה גופנית, מצד זוהמא של דם זו, וע"כ נאמר בן חכם ישמח אב, לפי שהאב אומר שוודאי מצדו בא היותו חכם, שבטיפה שנתן בו לא היה מסטרא דמסאבא כלל. אבל בן כסיל תוגת אמו, כי

הוא מצדה שמאותו הזוהמא שבה, גורם לו להיות כסיל, ולכן בבריאת עולם תמצא שאמר ה', תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, וארז"ל שהעץ עצמו יהיה ראוי לאכילה כמו הפרי, וזהו עץ פרי וגו'. והארץ לא עשתה כן, אלא שהיא הוציאה עץ עושה פרי. ויש לדעת באמת למה שנתה הארץ מאמרו ית', ג"כ קשה למה הניח הש"י. ולאמת הדבר הזה, נראה שכוונתו ית' היה, שכל עולם יהיה כ"א וא' צדיק וישר וירא אלהים, אבל הנחש גרם כל המרי הזה, ואין ספק שהכל גלוי לפניו, כמשארז"ל בעלילה באת על בני אדם, ולכן בתחלה ברא העולם בשם אלהים במדה"ד, כדי לדון הרשעים, אבל כוונתו היה שכולם יהיו צדיקים, וכמו שהפרי היה ראוי לאכילה, כן העץ יהיה כן, וגם שלא יהיו כולם שוים במדריגה אחת, עכ"ז יהיו כולם לומדי תורתו, כל אחד כפי מדריגתו, כי האדם עץ השדה הוא, וא' ידמה להפרי עצמו, וא' לעלין, וא' לעץ. והנה הארץ היא נוקבא, בערך השמים, וכראותה שמצד זוהמת נחש מוכרח שיהיו

רשעים בעולם, לכן לא רצתה להוציא אלא עץ עושה פרי, ולא שהעץ עצמו יהיה פרי, ושינתה בזה, לפי שהזוהמה זה הוא הגורם רשעה, זה הוא מצד הנוקבא דהוא מצדה כנזכר, לכן היא שינתה מאמרו ית', יותר מהשמים, ודי בזה: השער הי"ז שער תיקון חצות ויתחלק לארבעה פרקים:

שער תיקון חצות - פרק א: ענין שכיבת הלילה כבר בארנו במקומות רבים באר היטב. אך הכוונה הוא כי הלא רז"ל אמרו, כי החסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין. וגם ארז"ל כי היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, ושעה א' אחר התפלה, ושעה א' של תפלה עצמה הרי ג' שעות בכל תפלה. עד ששאלו רז"ל תורתם אימתי נעשית: אמנם ענין הדבר הוא צריך שתדע, הלא כבר ביארנו כי קודם חורבן הבית כמעט שלא היו צריכין להתפלל, כי לא היה חסרון בז"א עם נוקבא, ותמיד היו פב"פ, ולא היו צריכין למעשה ידינו ותפלתינו, להמשיך מוחין לזו"נ לזווגם פב"פ, כי לעולם לא היו מסתלקין אלו המוחין מן הז"א. אמנם, אחר החורבן, שנחרב בהמ"ק בעונותינו, נסתלקו המוחין מן זעיר ונוקביה, לכן אנו צריכין להתפלל, ולחזור המוחין אל מקומם כדי לזווג זו"נ. אמנם אחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק, וזה סוד של אותן חכמים שהיו מתפללין תפלת נדבה באמצע היום, כדי להחזיר המוחין כמה פעמים אחרים, גם ז"ס מי שמניח תפילין כל היום,

שגורם כי המוחין העליונים יהיו כל היום בראש זו"נ. ז"ס חסידים הראשונים לא היו הולכים לביתם תיכף אחר גמר התפלה, אך היו שוהין שעה א' אחר תפלתן, כדי להשהות גם למעלה הפעולה הנעשה על ידי התפלה, שלא יסתלקו המוחין עלאין במהירות, רק שהם ישהו בראש ז"א ונוקביה שעה א' יותר, א"כ צריך האדם שטוב הוא שלא לישן תיכף אחר ערבית, רק ימתין אחר התפלה עד שיעור ג' שעות בלילה אח"כ ישן, כי השינה מורה הסתלקות המוחין, אמנם אח"כ יישן: וסוד השינה כבר נתבאר אצלינו, שיכוין האדם שהוא עצמו ז"א, אשר נופלת עליו תרדמה, וישן כדי שיסתלקו ממנו המוחין הנתונים תוך נה"י דאמא, והם מסתלקין מן שם, ונותנין ברישא דנוקבא דז"א, ועי"ז היא נבנית. כמו שנאמר, ויבן י"י אלהים את הצלע, וכ"ז, כדי שאחר חצות לילה יהיה לה אז זיוג, ואז צריך האדם לקום, כי כבר חזרו המוחין למקומם ברישא דזעיר שיזדווג בנוקבא, וז"ס קימת חצות לילה:

גם צריך לידע כוונה ב' של השינה, כי כוונת השינה הוא, כי הלא סוד הדורמיטא בז"א שיישן ויסתלקו המוחין, שהם סוד נשמתו, ועולה עד א"א, ושם הוא מעלה מ"נ אל אמא, וגורם זיווג העליון כדי שיהיה מוחין אליו, ויזדווג עם הנוקבא, ואע"פ שבכל הזיווגים צריך העלאות מ"נ מבן ובת, עכ"ז זו הוא כשהוא לצורך שניהם, אבל עתה הוא לצורך נוקבא לבד, שצריכה תיקון בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע, ולזה מספיק בהעלאות מ"ן של הז"א לבד לצורך נוקבא: גם צריך האדם לכוין זה הדבר בעצמו, כאלו רוחו ונשמתו נסתלק ממנו ומעלה אותו בסוד מ"נ לצורך הנוקבא עלאה, שתעלה היא מ"נ באותו הרגע של חצי הלילה לגבי בעלה שהוא הז"א, המתחיל להזדווג עמה בחצי הלילה. ואע"פ שהזיווג מתמיד והולך עד אור הבקר, אין בכך כלום, כיון שכבר העלאות מ"נ בתחילת הזיווג שהוא בחצות הלילה, אז היא חיבור של יעקב ולאה, ולכן באחר חצות, מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים לתתא לשבחא למרייהו.

אך קודם חצות, אז עייל קב"ה לג"ע, ומשתעשע עם הצדיקים. וענין השעשוע הזה הוא, שאותן הנשמות עולין שם בסוד מ"ן, והוא משתעשע בהם ואח"כ יורדין לתתא: אמנם מצינו שנשתבחו מאוד אותן העוסקים בתורה אחר חצות. ומהו הטעם הזה, אך הענין הוא, כי הלא סוד הזיווג של חצות הוא יעקב עם לאה, אך רחל הנקראת עקרת הבית אין לה זיווג. אמנם בכל חצות לילה היא צועקת ושואגת אל הש"י על חורבן בית המקדש, כמ"ש, קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה. וג"כ היא נותנת זמירות והודאות כל לילה. וזשארז"ל בזוהר על פסוק, אלהים אל דמי לך, כי רחל נקראת אלהים, ונקראת אל, ואינה מחרשת ושוקטת ודומיה כל הלילה לשבח להקב"ה (א). לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה, לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל וחורבן בית המקדש, ואח"כ לעסוק בתורה, וז"ס, דוד המלך, שכל לילה היה עוסק בשירות ותשבחות, לסייע לשכינה, ואחוריים דאלהים היא ר', היא בחינה דרחל, במערב. ויוצאת

מאחורי דז"א הנקרא מ"ה, ועם ר', הרי שמו עוסק בשירות ותשבחות, לסייע לשכינה, כמ" ש חצות לילה אקום להודות לך. וז"ס, ולא אמר איה אלוהי עשי הנותן זמירות בלילה, כנדרש בספר הזהר, עיין שם: הגהה (א) מע"ח - כי רמה היא רחל היוצאת מאחורי דז"א מהחזא ולמטה, והוא בחינת אלהים, ואחוריים דאלהים היא ר' היא בחינה דרחל, ויוצאת מאחורי דז"א הנקרא מ"ה, ועם ר', הרי רמ"ה. ובעו"ה לפעמים נעשית מרה, וזהו רחל מבכה על בניה, ר"ת מערב, לרמז שהשכינה במערב: