שער השבת - פרק א: סוד קבלת תוספות נר"נ בימי החול להכין לשבת. דע, כי צריך האדם להכין עצמו, ולקבל אור תוספות שבת בימי החול, בענין זה, כי הלא בשבת נתוסף לאדם תוספת המגיע אל הנר"נ, וכבר ידעת, כי יש אדם זוכה לקנות תוספות זה מפאת נשמתו ממש, ויש מי שאינו מקבל, רק על ידי כללות העולמות לבד. ויש מי שאין לו רק נפש לבד, ומקבל תוספות נפש מפאת נפשו עצמו לבד. אך תוספות רוח ונשמה, תבוא בו בסוד כללות העולמות לבד, וכן כל כיוצא בזה שאר החלוקות: נמצא, שאין לך אדם שאין לו תוספת נר"נ, כפי חלק המגיע לו, וצריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת ממנו לימי החול, ובזה יכונו דרכיו אם יכוין היטיב, ומובטח לו שלא יחטא, ולא יבואו החטאים על ידו, ולא יקטרג בו היצה"ר, והכל כפי הכוונה: ודע, כי אי אפשר רק על דרך זה, והוא, כי תוספות שבת, בסוד ד' חלקים - נשמה לנשמה, ונפש, רוח, נשמה. והנה תוספת נשמה לנשמה, מסתלק במ"ש, וביום אחד בשבוע תשאר בו
הנשמה. ואחר כך תסתלק גם אותו תוספות נשמה, לכן מצטער האדם כשמתענה ביום א', יותר משאר ימים. וז"ס שאמרו בגמרא, אנשי משמר לא היו מתענין ביום א', ולא ביום ו'. כי ביום א' מפני תוספות הנשמה שנסתלק, ויש סכנה שמא ימותו. וכן ביום ו' משום תוספת נשמה, והבן זה. ותוספת הרוח ישאר עד יום ב' בשבת, ואח"כ מסתלקין. ותוספת נפש ישאר עד יום ג' בשבת, ואחר כך מסתלק. לכן סוד הבדלה בשבת עד יום ג'. ומיום ג' ואילך, צריך לכוין ולהכין עצמו לקבלת תוספת של נר"ן של שבת הבאה: נמצא ג' ימי השבוע הראשונים, הן מן שבת העבר. וג' ימי שבוע האחרונים הן מן שבת הבאה, וזה סוד שבת שהוא שביעי ורביעי. והנה ביום ד' יכוין להכין לקבל תוספת משבת הבאה תוספת נפש. וביום ה' יכוין לקבל תוספות משבת הבאה תוספת הרוח. וביום ו' יכוין לקבל תוספת הנשמה. ועי"כ יבואו ג' תוספות אלו ביום השבת: וכבר בארנו במקום אחר, כי לכן צריך האדם לעשות ביום א' דשבת, לכוין תמיד בסוד
המחשבה, ויחשוב מחשבות וכוונות קדושות, ושתהיה פנויה ונקיה המחשבה בסוד הנשמה. ביום ב' יעסוק בתורה הרבה, לכוין לקבל הרוח, שהוא סוד התורה. יום ג' יעסוק במצות, נגד תוספות הנפש. וכעד"ז ביום ד' מצות, ביום ה' תורה, ביום ו' מחשבה. ובכל פניתו תהיה לסוד קבלת תוספת נר"ן שבת הנ"ל: ודע, כי הנה ביום ב' וה', שאז הוא סוד היצירה, להעלות הנפש ברוח שביצירה, ואז תעשה הכנה על שבת, לקבל הרוח ע"י שם מ"ב שביצירה שהוא אנא בכח כו'. לכן צריך שתקשור שם היום בשם שבת. כיצד - יום ב', שהוא שם קרעשט"ן, תכוין לחבר ולשלב שם זה בשם שבת, שהוא שקוצי"ת אות באות, ותכוין לקבל תוספות רוח בשבת. וכן ביום ה', שהיא ג"כ כוונת הרוח, יכוין אל שם חק"ב טנ"ע, עם שם שק"ו צי"ת. וכוונת זה, יהיה לך תמיד. ובפרט בעת קביעת התורה בב' ימים אלו: וכן תמיד תאמר, היום יום א' בשבת, וביום ב' תאמר היום יום ב' בשבת, וכן בשאר ימים,
כי הוא מ"ע הנזכרת בספרי. ובזה תשיג להכנת שבת. וכבר ידעת, כי רשות לאדם לומר הבדלה עד יום ג' בשבת, והענין - כי תוספת שבת, הוא בסוד ד' חלוקים, נשמה לנשמה ונר"ן, ותוספות נשמה לנשמה מסתלקת במוצאי שבת. וביום א' נשארת הנשמה, ואח"כ מסתלקת. וביום ב' אינו נשאר לו אלא הרוח, ואח"כ מסתלק. וביום ג' אין נשאר לו רק נפש לבד, ואחר כך מסתלקת: לכן צריך האדם ביום א', לקבוע כל היום ולעסוק במחשבה, כדי שיקנה אותה הנשמה. וביום ב', יעסוק בסוד עסק התורה, בדבור הרבה עם הכוונה הנ"ל, כדי לקבל הרוח, שאז הוא סוד היצירה, להעלות שם נפש ברוח שביצירה שהוא אנא בכח וכו'. וצריך לקשר ולשלב שם זה, עם שם דשבת כנ"ל, וכוונה זו תמיד תהיה, ובפרט בעת עסק התורה יום ב' וה', שצריך לעסוק בתורה הרבה, כי הרוח בז"א ונקרא תורה. וזה סוד תקנת עזרא לקרוא בתורה בב' ימים אלו. גם כי ז"ס עליות משה להר סיני יום ה' לקבל לוחות, וירד ביום ב' עם הלוחות. וביום ג'
יעסוק במצות מעשיות, ובפרט הנעשין ע"י הרגלים ויכוין להעמיד הנפש: אמנם ביום ד', יתחיל אדם לקבל להכין עצמו לקבלת תוספת נר"ן, ולעשות מצות מעשיות בסוד הנפש, ומלבד כוונת תועלת המצות בעצמן, יכוין לתקן לשבת הבאה, כדי שיבא לו תוספת נפש, וכנ"ל ביום ג'. וכן על דרך זה ביום ה' יעסוק בסוד דיבור, לקנות תוספת הרוח, כנ"ל ביום ב'. וביום ו', יכוין הנשמה בסוד המחשבה כנ"ל יום א', וזה תועלת גדול אל תוספות שבת, לשמור כלל זה הסוד. ולכן רמוז בספרי שמצות עשה לזכור את יום השבת, שיאמר היום יום א' בשבת וכו' והבן: אמנם סוד המחשבה צריך לכוין בכל רגע אותו היום בשם ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ובשם אהי"ה אשר אהי"ה, ובשם אהי"ה יה"ו, כי כל אלה הם בבריאה. שמשם הנשמה. ולכן צריך לקשור שם היום בשם של שבת, כיצד - יום א' הוא אב"ג ית"ץ, ויכוין לחברו ולשלבו עם שם יום השבת שק"ו צי"ת, א"ש ב"ק ג"ו י"צ ת"י צ"ת, ויכוין לקבל תוספת נשמה, וכיוצא כל
השאר: ובערב שבת תכוין לקבל נפש יתירה בהכנסת שבת, ורוח יתירה בברכו, ונשמה בופרוס. גם תכוין באמרך י"י מלך גאות לבש וכו', י"י לאורך ימים, ר"ת יל"י, כמ"ש במקומו. גם טוב לאמר בקידוש שחרית דשבת, מזמור לדוד י"י רועי וכו', ותכוין באמרך שבתי בבית י"י לאורך ימים, לשם הנ"ל. גם סוד תוספת קדושה תכוין, כי קליפות נוגה סביב לו היא, ומתקדשת עצמה, ובו סוד תוספות קדושה, עיין בפ' ויקהל דר"ג: ביומו תתן שכרו, ר"ת שבת. כי כל המצות שאדם עושה באמצע השבוע, או אם קורא בתורה הרבה, אז יש לו אפילו בחול תוספת קדושה, כל מה שיכול עם הארץ, וכללות בני האדם, להשיג בתוספת שבת, כמ"ש רשב"י, ת"ח יש לו בכל יום נפש של עם הארץ שביום השבת. נמצא כי השכר שנותן לו הקב"ה לת"ח העוסק בתורה, או מקיים המצות, והוא נמשל לשכיר, יקוה פעלו, והוא שיש לו שכר ביום ההוא, אפילו בחול יש לו תוספת קדושה, לכן נרמז בר"ת שבת. גם הכוונה, כי כל אור תוספות קדושת שבת של השכר, שניתן לאדם בימי החול, היא
מצטרפת עם שאר תוספת קדושת שבת הבאה מאליה כנודע, וכל תוספות האלו ניתנין אל האדם ביום השבת, נמצא כי פריעת שכרו ביום השבת, לכן נרמז בר"ת שבת, בסוד מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גם הכוונה, מי שמקיים המצוה של שכר שכיר, בפרטות יש לו סגולה, שיזכה אדם המקיים אותה באמצעית תוספת נפש באותו שבת, והוא מדה כנגד מדה, כי בשכר שכיר נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, וכנגד זה נותן לו ג"כ נפש יתירה שקיים נפשו של שכיר, לכן נרמז בר"ת שבת במצוה זו. מהחברים - טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה', אם הוא בטוח בעיר שלא יחסר לו, וכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וי"ט, שכן שב"ת במ"ק אותיות אחרונים כפל מהראשונים, וכן אותיות מוע"ד, וע"ד גי' פ', כפל המ': מורי זלה"ה, היה נזהר שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע"ש היה נזהר מאוד בזה:
שער השבת - פרק ב: בו יבואר ענין הכנסת תוספות שבת בליל ששי, וזהו עניינו - דע, כי הלא כתוב והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, לכן צריך שיקדים מן יום ו', להכין צרכי שבת. אמנם במעשה, הרי נתבאר יותר טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה'. וכל מה שיקנה, יאמר לכבוד שבת, הרי זה ענין מעשה: ובענין לימוד, כבר ביארנו, שיקרא בליל ו', כ"ו פסוקים מן פרשת השבוע, באותו הכוונה שבארנו במקומו. וכן כמה דברים שבארנו ביום ו' סוד טבילה, וקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ורחיצת פניו ידיו ורגליו, וכיוצא בזה: ועתה נבאר כוונה אחת שראוי לכוין ליל ששי, והכוונה תהיה במחשבה, ותכוין אותה בעת שכיבתך אחר קריאת שמע, קודם שתאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. והנה מה שתכוין הוא זה, תחלה תכוין להעלות עשייה ביצירה ג"ר שלהם, ואח"כ ז"ת. והם ע"י כוונת שבארתי לך בסוד מזמור לדוד הבו לה' וכו', ע"י ג' הבו הג"ר, וע"י הז' קולות הז"ת, כמ"ש בע"ה. ואח"כ
תעלה יצירה לבריאה, ג"ר ע"י ג' באי, והז"ת ע"י אהיה יה"ו כמבואר. אח"כ תעלה בריאה לאצילות ע"י טוב להודות לה', כמ"ש בקבלת שבת. הרי זו כוונה א': אח"כ יכוין כוונה אחרת, והוא תחלה יכוין בשם ע"ב באצילות, ותכוין שיש בכל אות דג"ש ורפ"א. אח"כ תכוין בשם ס"ג בבריאה, אך יהא בניקוד שב"א געי"א. אח"כ תכוין בשם מ"ה ביצירה וכל אות בניקוד בשור"ק הו', כי הלא סוד ו' הוא בת"ת, שהוא יצירה. אח"כ יכוין עשיה בשם ב"ן, כל אות מנוקד בשב"א וקמץ. וב' אלו הם ב' הכוונות שיש בקבלת שבת עצמה, ולפי סדר זה עצמו, צריך לכוין עתה, רק שא"צ להזכירו בפה, רק בכוונה לבד. גם לא תכוין במזמורים ופסוקים ההם, רק כוונת השמות לבד, אשר תכוין בהם להעלות הד' עולמות לבד: ודע כי כשתכוין בתחלה בסוד הז"ת בשם מ"ב, תכוין כי כל אות ואות נחלקו לכמה אורות. כיצד - אות א' מן אב"ג ית"ץ, הוא בצורת יו"י. הביתי"ן והכפי"ן, בצורת ג' ווי"ן.
הגמלי"ן והנוני"ן כפופין, בצורת ב' ווי"ן, ו' אחת רבוצה, והב' זקופה. הו' אינה מתחלקת אלא היא בצורתה. הז', בצורת י"ו. הח', בצורת ג' ווין, א' רבוצה, וב' זקופות. הט', בצורת ב' דלתי"ן, א' ביושר, ואחת מהופך, היודי"ן אין מתחלקים. הל', בצורת כ', ועליה ו' זקופה, ועל הו' יו"ד. נ' פשוטה, בצורת י"ו. הע', בצורת נ' כפופה, ו' רבוצה, וז' זקופה. הפ', בצורת כ"י. הצ' כפופה, בצורת נ' כפופה. הצ' פשוטה, בצורת נ' פשוטה. הק', בצורת כ"ו. הש', בצורת ג'. יודי"ן, ג' ווין, וכ"א מהופכת. הת', בצורת ד' נ' כפופה, הרי לך ביאור צורת כל האותיות: אבגית"ץ. קרעשט"ן. נגדיכ"ש. בטרצת"ג. חקבטנ"ע. יגלפז"ק. שקוצי"ת. והנה טעם הכוונה הוא, בסוד והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, כי הוא בחי' יסוד המכין למלכות, לכן תכוין תמיד להכין מעתה הכנה זו, כדי שכשיבא שבת וימצא זה מוכן, ותהיה אותו קבלת שבת כתיקונה. אח"כ יאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. ותכוין כנ"ל, ועיין שם:
שער השבת - פרק ג: אחר שנתבאר בפרקים הקודמים, ענין הכנה לשבת במחשבה, נבאר עתה מה צריך להכין לשבת במעשה, וזה ענינו - ביום ו' תכין צרכי שבת. ותיקון הנר שבת, תהיה אתה זהיר, אך הדלקתם תהיה ע"י אשתך. גם תקרא שמו"ת, כי זה ג"כ הכנת ששי ליום שבת. (יום ו' צריך לטעום מכל מאכל, בסוד טועמיה חיים זכו, האמור בתפילת מוסף): מהחברים - ויקשט עצמו יום ו', וזשארז"ל התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. א"כ צריך לעורר אותך קודם קבלת שבת בקריאת שמו"ת, ואח"כ בטבילה, ומצוה שמו"ת בזמנה יום ו' אחר חצות, שאז נפרד הקליפה מהקדושה. ובסוד שמו"ת אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואח"כ בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר יתפרדו כל פועלי און. שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת: מהחברים - בע"ש מן מנחה ולמעלה, דהיינו ו' שעות ומחצה, או לכל המאוחר ט' ומחצה, זמן מנחה קטנה, צריך להכין קליפות נוגה להעלותה בקדושה, בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום:
ומנהג מורי זלה"ה, לקרא פרשת השבוע בכל ע"ש, ולא בשבת, ואמר כי ז"ס והכינו את אשר יביאו ביום ו'. והיה קורא בספר תורה כשר, רק אם היה אונס גדול עד מאוד, אז היה קורא הפרשה ביום השבת אחר התפילה קודם האכילה. ואחר קריאת הפרשה, היה טובל בערב שבת, והיה אומר כי אחר שקרא הפרשה של שבת, כבר יש יכולת לקבל תוספות שבת. אמנם קודם קריאת הפרשה, לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות היום ו', ולא קודם. והיה אומר, כי תוספות שבת, הוא ניכר ונתגלה תיכף אחר הטבילה במצח אדם, אך עיקר הגלוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר בגדי חול של הנפש על ידי הטבילה. ואפשר שכל מה שיהיו יותר קרוב לליל שבת, יתגלה ביותר תוספות שבת: אמנם קודם שתטבול, תרחץ פניך, ואחר כך ידיך, ואחר כך רגליך במים חמין, והזהר לרחוץ תחלה הפנים ואחר כך ידים, ואח"כ הרגלים במים חמין בע"ש. כי הלא תחלה צריך לטהר
הראש, ואח"כ להעלות הרגלים, אשר הם למטה. וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ע"ש, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא, ששם הקליפה ומכניעם למטה. וכנגד האי שלהובא, הם המים החמין, שהם המסירים הזוהמא הדבוקה באדם, והכוונה בסוד מ"ש פרשת ויקהל כי בכל ע"ש מתקבצין אותן ע' כוכבים וכו'. ואח"כ נעשה כעין מדורה של אש, ורוצה להתקרב וליינק מן האצילות: וסוד הדבר הוא, קליפת נוגה שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה, והנה הקליפה רואה, כי הלא מן השפע של שבת, לקחו כל ימי החול בו' ימי המעשה, ועתה שהוא ע"ש, היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות, כדי להזדווג למעלה, לחזור ולהשפיע למטה בעולמות פעם אחרת, ואז היא עולה ג"כ כדי לשאול פרנסתה, כי כמו שכבר גמרו כל ימי החול לקחת חלקם, הנה היא באה אחריהם לקחת גם היא חלקה כהם, ולזה הטעם היא עולה בכל ע"ש. ואז, כדי שלא ימנעו ויבטל הקליפה את הכללות ותוספת קדושה עליונה, אז נמשך מגבורה עליונה מה"ג, כח
א' הנקרא שלהובא דאשא, ומוריד אותו הכוכבא ומדורא דאשא לתתא עד התהום: והנה כי הלא הו' ימים, הם סוד הו"ק, חג"ת נה"י, אמנם אורך הרגלים הם למטה ממדת המלכות, אשר שם דבוקה עם היסוד. אמנם הקליפה היא למטה מנה"י, ובראותה כי נשלמה ו' ימי החול ליינק, וכבר נשלמו הירכיים, אז רוצה היא לעלות ולקבל, כי בא זמנה. וזה סוד קציצת הצפרנים בע"ש, ולרחצם בחמין, להורות להוריד ההוא שלהובא דאשא (אנו רוחצין בהם) עלאה, ולהורידה למטה. נמצא כי המים חמין הם סוד ההוא שלהובא דאשא, ואנו רוחצין בהן הרגלים, להסיר אותה קליפה משם, וירד למטה: אמנם נמצא, כי צריך לכוין, כי כל זה הוא למטה באדם דעשיה, כי שם החיצונים נדבקים לכן צריך לרחוץ גם הפנים והידים, מקום אחיזת החיצונים בקדושת דעשייה, לכן תחלה רוחצין הפנים, ואח"כ הידים והרגלים כנ"ל, ואז נשלמה מלהפרד משם, והענין, כי השכינה רגליה יורדת מות כנ"ל, ועתה רוחצת רגליה מזוהמא זו:
אמנם סוד מים חמין בארנו, שהם סוד ההוא שלהובא, לכן צריך לכוין ברחיצת רגלים בערב שבת, בסוד כוונת שלהבת י"ה, כי זה שלהבת יוצא מן י"ה, כדי להפיל הקליפה למטה. ואותיות שלהבת, הוא שבת ל"ה, שהוא עליות שבת, שהיא המלכות הנקרא בת, העולה בנה"י שהוא ש', או בחג"ת הנקרא ש' ג"כ, וזהו שלהבת י"ה. כי סוד השבת נמשך קדושתו מן י"ה, שהוא או"א, כמו שידעת שהשבת נאמר בו כי קדש הוא, כי עולין זו"ן עד או"א, הנקרא י"ה, ועלייה זו גורמת אותו שלהבת, שריחקה הקליפה, שאם לא כן לא היתה הקדושה יכולה לעלות, עם נחש כרוך על עקביה: ונפרש יותר כוונת שלהבת י"ה, ותדע איך משם י"ה, נעשה שלהבת, באופן זה - כי י"ה יש בו ג' מלואים - יודין, ההין, אלפין. ושלשתן גימ' יאהדונה"י שהוא אמן. אח"כ תכה ב' אותיות י"ה זו בזו בכל הג' מלואים, כיצד - יו"ד פעמים ה"י, גי' ש'. יו"ד פעמים ה"ה, גימטריא ר'. יו"ד פעמים ה"א, גימ' ק"ך. הרי שלשתן גי' כתר. וסוד הענין, כי ג' י"ה
הם ג' מוחין, והם למעלה בסוד הכתר של הנוקבא שכל מוחין שלה הם בסוד י"ה כנודע, אחר כך נצרף כתר עם צ"א הנ"ל, הרי תשי"א, שהוא אשתי, כי אז נקרא אשתו. ואחר כך תקח ג' מלואים לבדם כזה - יה"א, גם תקח מלוי יוד ו"ד, הרי יה"א ו"ד, גימט' כ"ו, כי ג' מלואים של יוד אין בהם הפרש, לכן מספיק ליקח מלוי א' לבד. אך באות ה' יש ג' שנויים למלוים, לכן אנו לוקחין כל שלשתן, והוא יה"א. והנה תשי"א כ"ו, גימ' שלהבת, הרי איך משם י"ה יוצא שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של או"א, אשר מתפשטת בתוך נה"י כנודע, משם תוציא שלהבת הזה ותגרש הקליפה: בענין קציצת הצפרנים אמר מורי ז"ל, כי בחול יש להם הארה מצד הקליפה, אך בערב שבת אחר הטבילה, הם מאירין מצד הקדושה, ונכרין בהם דברים רבים. ובמוצאי שבת חוזרין לכמות שהיו. גם שערות של אדם של ראש ושל זרועות ושל גוף, מורים על דברים רבים, וכפי גוונם או נטייתם למעלה או למטה וכיוצא, וכן כל אבר ואבר יש בו אותיות, אלא שבמצחם
הוא עיקרם, וכן בעיני בני אדם יש בהם גלוי אותיות. ובענין קיצוץ הצפרנים שכתב הר"ר אבודרה"ם הסדר שלהם, לא היה חושש לזה מורי זלה"ה: מהחברים - אחר קריאת הפרשה יקוץ צפרניו, להעביר מהם זוהמת הנחש, דפרח באוירא ואזיל בפירודא, שארי בחבורא, וסיים בפרודא. ונחש הזה הוא קליפת נוגה, כי כשהיא רוצה להעלות, הקליפה מתחברת עמה, שהם - ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, שלש שנים ערלים, שהם לעולם בטומאתם. והטיקלא נכלל לפעמים בקדושה, ולפעמים נכללת בטומאתה, פעמים חצייה, או רובה, או מעוטה. ובזמן שהשלשה קליפות מבקשים לדבק בטיקלא, להכלל גם הם בקדושה, נפקא שלהובא דאשא מעולם יצירה, בסוד שיתין פולסי דנורא ומחי לון, ומפילין בנוקבא דתה"ר, כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים, והדברים עתיקין וכו': וזהיר בה להקדים אותה קודם מנחה קטנה, וידוע שהשכינה בחול רגליה יורדת מות, ובשבת מעלה אותן למעלה ונכללין נצח הוד יסוד דידה בחג"ת דידה, וכן בכל העולמות בסוד
השכינה, וז"ס רחצתי את רגלי וכו', אם יחזרו לרדת למטה להקליפה: וטעם מים חמין, יובן עם מה שכתוב בזוהר שלהובא עולה בכל ע"ש, עם נפשות רשעים בע"ש, הנכנסין בג"ע במים חמין, זכר וסיוע להביא שלהובא דאשא הרוחצת לרגלי נוגה מהקליפות הקשות, וכשאדם רוצה לרחוץ רגליו, יאמר הנשאר בציון והנותר בירושלים וכו', אם רחץ י"י את צואת בנות ציון, ויכוין במלת אם, אל תקרא אם אלא אם, ששלהובא דאשא זו נפקי מסטרא דאמא, ובזה תוסיף תת כח בגבורה של מעלה, לרחיצת רגלי השכינה המלבישים רגלי זעיר אנפין, שלא ינקו החיצונים. (א"מ - כי שלהובא זו נפקי מנה"י דנוקבא, הנקרא ציון וירושלים): ויכוין בעת הנגיבת ידים ורגלים אחר הרחיצה והטהרה, בשם סנדלפו"ן, כי נעשה סנדל לרגלי שכינה בערב שבת, כשמקשטת עצמה לזווג ליל שבת, ורוחצת אז השכינה לרגליה. ואחר רחיצתה מנחת היא לסנדלפון ברגליה, לכנוס לפרגוד לזווג. ואחר שירחוץ אדם את רגליו
במים חמין יטבול וכו': סוד הטבילה - יכוין, כי הלא המקוה הוא הכלי המקבל מים שבו, לכן שם אהיה דההין בגי' מקוה, והוא לבוש וכלי לשם הויה, שהם המים שבמקוה. והענין, כי הויה יש בה ד' מלוים, שהם - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ויש בהם ט' יודין, גימ' מים, ואלו הם המים שבתוך המקוה. ולפי שכל ד' מלוין אלו שהם סוד המים, כולם נמשכין משם ע"ב הראשון, והוא שורש כולם, כי כולם בחכמה עשית, גם עיקר המים הוא בחסד גימ' ע"ב. ולכן שיעור מקוה ארבעים סאה, נגד ד' יודי"ן דע"ב, ולזה יובן: מהחברים - תנן התם שש מעלות במקואות, הם ו' צרופי יה"ו, שהם - יה"ו, יו"ה, הי"ו, הו"י, וה"י, וי"ה. עוד ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולין מים, והם חסדי התבונה, שהזעיר אנפין נכנס בה, בו"ק של מקוה. ויכוין, כי מקוה גי' קנ"א על הסדר, הא כיצד - אל"ף מזרחית רומית, יו"ד מערבית תחתית, ה"ה ה"ה צפון דרום, ויכוין בשם אהיה פשוט, שהב' ההין שבו יהיה בציור ד"ו ד"י כזה ק"ס ועם א' י', ועם ד' אותיות והמלה, יעלה
חלב, וזה יועיל לחמם המים. ואם אינו יכול לכוין הרוחות יצייר במחשבתו ד' רוחות וישוח למערב, ויאמר פעם א' אני טובל לפשוט מלבושי חול. ואם הוא מזכי הראות, יראה כעין עשן מעלה פרצופים קטנים רבים מצפרני ידיו, וכשיגיע המים לחזה, יכוין ע"ב קס"א, וישוח למערב באימה וביראה, עד שיתכסה ראשו במים. ויאמר הריני טובל לאעברא זוהמא הלבושים דחול, ויתודה ויחזור וישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל קדושת שבת, זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ויכוין זכור גי' ע"ב קס"א, ושמור ש' אלהים ביודין, ר' אלהים ברבוע, מ"ו מלוי דע"ב, ויטבול, ואח"כ ישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קנ"א קמ"ג, גימ' תנ"ה, וימסור עצמו למית"ה, ויוצא. וכשיוצא יפסע לאחוריו בשעת יציאה כמו בבה"כ, ויעלה וינגב ויתכסה בכסות נקייה, ויאמר ג"פ כל כלי יוצר עליך כו', כל הפסוק, ויכוין כל כלי יוצר, ס"ת ר"ם, דהיינו י"ו פעם י"ה, י"ב
י"ה בד' רבועים אמצעים, לד' צדדים של תחום שבת. וד', בד' זוויות. עלי"ך ל"א יצלח, ס"ת כ"א גי' אהיה, לא יצלח, גי' ע"ב מ"ה ב"ן, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, גי' שתי"ה, שהיה תנאי קודם שנברא העולם, שהוא אבן שתיה, לבטל הרצועה מפני בעלי התשובה, עד כאן: לתלמידי האר"י ז"ל, סוד הטבילה הוא - מה שצריך האדם כשירצה לטבול במ' סאה, צריך שיהיה בו מ' סאה ולא חסר, ויכוין בשם מ"ה, לחבר י"ם העליונה שהם י"ה, עם ו"ה דהיינו ד"ו פרצופים ביחד, וע"ז הטבילה א"ר עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור וכו', מים עליונים מים תחתונים. וחכמה עם המלה גי' ע"ד, והויה ג"כ ע"ד, באופן זה - יוד היא ויו היא, דהיינו בב' מלואים יודין ואלפין, גי' ע"ד. (חסר) והנה מלכות באותיות ראשונות מלך, נשאר ת"ו, דהיינו תצאו ע"ה, כי בשמחה תצאו. ואם זכה כבר חבר למלך, דהיינו ת"ת, ת"ו דהיינו מלכות, הרי טבל י"ה, מלשון טבלי וערב, וחיבר להיות אחד אשרי
לו ואשרי חלקו. וז"ס והתוית תי"ו על מצח אנשים, וארז"ל תיו של די"ו, כוונתן די"ו הוא יוד, רמוז לחכמה: ואם ח"ו לא זכה, נעשה מן טבילה בטל י"ה, לכן אמרו המבטל טבילת מצוה, מקצץ בנטיעות, וז"ס ונרגן מפריד אלוף. כי מצוה שם הויה בא"ת ב"ש, י"ה מ"צ, כי בזה מחבר י"ה עם ו"ה, ואז יהיה אדם שהוא מ"ה, ושם הויה במלואו מ"ה, ויתחבר מ"ה עם מ"ה, גימטריא מלך. וג"כ הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א, מלך ע"ה: וכשאינו מכוין בזה, הסיר א' ממלוי אדם, כזה - יו"ד ה"א ו"ו ה"א, לפי שהסיר א' נשאר דם. וז"ס והתוית תיו של דם, והוא מלכות, ר"ל מלך ת"ו, וכשתחבר המלך עם ת"ו, אז היא טבילה שלימה. ואם הפריד המלך מן ת"ו, נעשה דם. מלך ת"ת, ת"ו מלכות, ואדם מ"ה, ושם הוי"ה מ"ה, עם מ"ה, היינו מלך. ומים גם כן גי' צ', לכן מי שיטבול בלי כוונה, יצא מקו ה', דהיינו מקוה, וכפר במקוה ישראל ה', ומעלה בו מעל, מעלה בה', מעל ו"ה, ר"ל
מעל בו"ה, שהפריד י"ה מו"ה, וז"ס הקטון יהיה לאלף, יהיה גי' אלף, כי יוד ה"ה במלוי כזה - יוד ויו דלת, הה הה, גי' ת"ק חסר ד', וב"פ זה חשבון, גי' אלף חסר ח', לכן תקח אותיות המלוי הם ח' אותיות להשלים האלף, לחבר האהל להיות אחד, דהיינו אלף. ואם לאו ח"ו מפריד אלף הא'. ובזה תבין ג"כ סוד ותרא אותו כי טוב הוא, ראתה, ועל זה קראה בתיה משה, כי מן המים משיתיהו, ור"ל כי מן מים התחתונים דהיינו מקוה טבילה, שנתכוונה אמו להטבילו, וטבל ועלה בידו, ר"ת טוב. וכשלא יכוין בזה, טובל ושרץ בידו. וע"ז נתכוונה אמו, להמשיך השפע ממקום טבילה, דהיינו י"ם העליונים לים התחתונים שהוא בתיבה, והוא שהגין עליו. וזשרז"ל למה לא הכה משה היאור, כי הגין עליו. וז"ס ותצפנהו, פי' - ותצפון ה"ו, וכשראתה בתיה ונטלתו, אמרה מן המים משיתיה ו', נתחברה י"ה של בתיה עם ו"ה של ותצפנהו, שהצפינו אמו, וניצל מילדי העברים: