פרי עץ חיים — קטע 87

קול י"י חוצב - הוא הוד דעשיה, ותכוין לחסד שבהוד דז"א דאצילות, והוא הבל ה', ואות ו' אות ה' דמלוי מ"ה, וג"כ שם חק"ב טנ"ע, והויה זו נקודה בקיבוץ: קול י"י יחיל - הוא יסוד דעשיה, ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח שביסוד ז"א דאצילות, הוא הבל ו': ואות א' אות ו' דמלוי מ"ה. וג"כ שם ו', שם יג"ל פז"ק, והוי"ה נקודה שורק. קול י"י יחולל - מלכות דעשיה, והוא הבל הז' ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח, שבעטרת יסוד דז"א דאצילות, והיא כללות אותיות דמלוי מ"ה, והוא שם שקוצי"ת, והויה בניקוד צבאות: אמנם תעיין בסוד הכוונת ליל ששי, כנ"ל פרק ב', ושם נתבאר כל אלו הכוונות, ושם ביארנו, כי אותיות שם מ"ב הנ"ל, ראוי לחלק כל אות ואות לכמה חלקים כנ"ל, ועתה צריך לכוין ג"כ כך וע"ש. וכשתגיע לשם אחרון דשם מ"ב, תכוין לכלול בו כל הז' שמות, כי הלא הוא שם של שבת, וכולם נכללין בו: בר"ת קול ה' על המים, שתכוין בו גי' אל"ף למ"ד, גי' הק"ף, והוא אל במילוי, ושם א"ל

הוא בחסד. גם אל רמוז באל הכבוד הרעים, הרי ב' אל בפסוק זה. גם זה תכוין, כי הרעים גי' שכ"ה, (הם נמתקים ע"י שם אל) שהם דין, וגם ר"ת "הרעים "י"י "על "מים "רבים, ר"ת הרעים, והוא סוד ב' שכ"ה, שהם דינין כפולין כנודע, והם נמתקים ע"י שם א"ל הנזכר בפסוק הנ"ל. וסוד ב' שכ"ה אלו, הם באמא ובברתא, או ברחל ובלאה: קול י"י בכח, ר"ת יב"ק, הוי"ה אלהים. קול י"י בהדר, ר"ת יב"ק, הוי"ה אהי"ה אדנ"י. קול י"י יחיל מדבר, ר"ת גי' קי"ן. גם יחיל י"י מדבר קדש, ר"ת גי' קין. וכבר בארנו, כי עולין כל ניצוצי קין והבל, שירדו בקליפה, עולין עתה אל הקדושה. בס"ת ה' למבול ישב, ס"ת הבל, עולין ע"י שם יל"י, הנרמז בר"ת: אח"כ תכוין להעלות ע"ד הנ"ל, ז"ת דיצירה, ואח"כ הג"ר דיצירה, בג"ת דבריאה. והטעם למה בעשיה עולין ג"ר תחלה, הוא, מפני כי בעשיה הקליפות נאחזות שם, ולכן אם היינו מתחילין להעלות הז"ת תחלה, היו הקליפות דעשיה נאחזות ועולין שם, וע"י עלייתן שם,

היו נשארין דבוקות תמיד. אך אנו מעלין תחלה את הג"ר, ונתוסף בהם אור גדול, ואז כאשר באין הז"ת לעלות ולהתאחז עם ג"ר, אין יכולת בקליפה להתאחז, כי גדול אורם, ואינם יכולין לקבלן. האמנם אם לא היה פחד זה, היינו מעלין אותן כדרכן, שהוא ז"ת, ואחר כך ג"ר, כי סדר התכללות הוא ממטה למעלה, לכן ביצירה שלא יש פחד הנ"ל, הם עולין על הסדר, ז"ת ואח"כ ג"ר: והנה ז"ת עולין, ע"י כוונת השמות, שיש בז' אותיות - אהי"ה יה"ו, שהוא סוד מ"ב דבריאה, כנודע, וכבר בארנו כוונתן במ"א. ואחר עליית הג"ר, שהם ג' הבו, שהם ג"ר דעשיה, אז נעשו הנשמות הדרת קודש, לכן ר"ת השתחוו "לה' "בהדרת, הב"ל. ואח"כ שעלו ג"ר, שהם היכל ק"ק דיצירה, אז נאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי היכל עליית היצירה הנקרא כבוד: ובחול אינו מעלין ע"י תפילתנו, אלא פנימית העולמות שהם הנשמות לבד, וחיצונית נשאר במקומו. ועתה בשדה בקבלת שבת, אנו מעלין את החיצונית, ומכ"ש הפנימית שעלו מעצמן לא

על ידינו. אך עכ"ז, צריך לכוין בר"ת י"י למבול "ישב, ר"ת יל"י, ולא להעלות הנשמות, כי מעצמן עולין, רק שיקבלו אור גדול של הכללות שנכללו למעלה, ואחר שנכללו כנ"ל לעלות מעצמן, אז אנו ממשיכין להם אור של אותו המקום אשר שם עלו על ידינו, כי במה שאנו מכוונים בשם יל"י הנ"ל, להעלות גם הנצוצי נשמות שבעמקי הקליפות שלא יוכלו לעלות הם עצמן, ואנו צריכין להעלותן ע"י הכוונת הנ"ל. (א): הגהה (א) צמח - אח"כ יאמר לכה דודי. גם צ"ל כבוד ה' עליך נגלה, מראש מקדם נסוכה, כי באלפא ביתות אותיות המאוחרין אל אותיות ראש, הם שב"ת. ובשבת עולה המלכות הנקראת שבת, במקום הראש. והוא יחמול עליך חמלה, גם ברנה ובצהלה. ובשבת וי"ט יאמר גם בשמחה. וכל זה היה נוהג הרח"ו ז"ל, וכן אמרו לי החברים: אח"כ תאמר ג"פ באי כלה, ותכוין להעלות הג"ר דיצירה, וגם זה נתבאר. אמנם כאן צריך שתכוין לקבל תוספות נפש כשתאמר באי כלה. ויאמר ג"פ באי כלה, כי עולין ג"ר דיצירה

ונכללין בבריאה, ונעשין י"ג ספירות בבריאה, כמנין באי כלה, כי לעולם ג"ר דיצירה כשנכללין בבריאה, נעשין י"ג ספירות דבריאה, כמנין באי כלה כמו שנתבאר: גם יכוין לג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהוא י"ב אותיות והכולל כנ"ל, אח"כ אמור ב"פ באי כלה נגד נ"ה, אחר כך אמור באי שבת מלכתא. והענין, כי באי גי' אחד, ושלשתן הם ט"ל, בסוד יו"ד ה"א וא"ו. ותכוין באי א' בנצח, ב' בהוד, ג' ביסוד. אמנם כשתאמר באי ג', אמור שבת מלכתא, לרמוז לשבת, כי אז עולה ביסוד כלול שלשתן, נגד ש, ואז נכללין שלשתן. ואלו ג' באי הם בבריאה, כי משם באים ליצירה, כי המלכות עולה מיצירה לנה"י דבריאה: גם צריך שתכוין, כמו שכוונת במקומו הבו לי"י כנ"ל בשם ב"ן, ששם הוא עולם עשיה, גם תכוין בכאן, שאתה עתה בעולם היצירה, ואתה מעלה אותן. והנה הוא שם מ"ה, לכן כוננו ותרמז בא"י שהוא גי' י"ג, והוא כנגד שם א' היוצא משם מ"ה, כנזכר בתיקונים ובר"מ,

שהוא - י"א א"א, שהוא ג' אלפין וי' אחת שיש בשם מ"ה, והוא גי' אחד, כנזכר בזוהר, והוא גי' י"ג כמנין בא"י: מהחברים - וצריך לכוין במזמור ב"פ באי כלה, הבו לה' כבוד ר"ת למפרע כלה. הבו לה' כבוד שמו, ר"ת כלה, נגד ב"פ באי כלה הנ"ל. וב"פ באי כלה, גי' קול, לעורר "ת קול דנפיק שופר, וז"ס קול דודי דופק: והנה כשתאמר ב' פעמים באי הראשונים, תאמר אותן בקול רם, ובאי ג' בלחש, שהוא נגד הדעת, ולפי שאינו מכלל הי"ס כנודע, לכן נאמר בלחש, לכן לא נזכר בתיקונים כי אם ב' פעמים באי כלה, לפי שהם נגד הנאמרים בקול רם, אך הג' שבלחש לא נזכר: כשתאמר באי כלה ג"פ, אז תכוין ג"פ הם כחשבון ט"ל, שהם מלוי יה"ו, ואז ג"כ תכלול שם אהי"ה שעולה לחשבון הזה, ואע"פ שמלוי אהיה אינו עולה לחשבון ט"ל, עכ"ז אהי"ה עולה יה"ו, והרי הוא כמוהו, וז"ס אהי"ה כט"ל לישראל. והנה בזה אתה כולל אהי"ה יה"ו, שהוא גי' מ"ב דבריאה, וממנו יוצא ג"כ שם אהי"ה אשר אהי"ה, שהוא שם מ"ב דבריאה, והוא גי'

אהי"ה יה"ו. ותכוין בזה להעלות רוחך מיצירה לבריאה: וצריך שתחשוב, איך יוצאין ז' שמות אלו מז' אותיות אלו, כנזכר בר"מ פרשת יתרו בפסוק זכור את יום שבת ומהם יוצאים ז' שמות מרגלאין, וכסדר הזה יכוין בהם עתה - אלף דאהי"ה היא בחסד, ויורדת בה' אחרונה דאהי"ה, שהיא במלכות, ששם המרגלא שלה, הוא י"ה אדנ"י. והו' דיה"ו הוא ביסוד, ועולה ויוצא מביניהם, ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה נקודה כמשפטה, וא' דאהי"ה, והיא בחסד, וא"ל מו' דיה"ו, והוא בנצח. אח"כ ה' ראשונה דאהי"ה היא בגבורה, ויורדת בה' אחרונה האמורה, וה' דיה"ו היא בהוד, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה בניקוד אלהים. וה' ראשונה דאהי"ה, והיא בגבורה, ואלהים מה' דיה"ו והוא בהוד. אח"כ יו"ד דאהי"ה היא בת"ת, ויורדת בה' אחרונה הנ"ל, וי' דיה"ו בנצח, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם מצפ"ץ, תמורות הוי"ה שבבחי' חצונה דת"ת ז"א, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דאהי"ה והוא בת"ת. ומצפ"ץ אחר תמורת

הוי"ה שבבחי' פנימית דנצח ז"א כנודע, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דיה"ו והוא ביסוד. נמצא סדרם אחר שיצאו הוא כך - א' דאהי"ה, והוי"ה בניקוד כמשפטה בחסד, ה' ראשונה דאהיה והוי"ה בניקוד אלהים בגבורה, י' דאהי"ה ומצפ"ץ בת"ת, י' דיה"ו וא"ל בנצח. ה' דיה"ו, ואלהים בהוד. ו' דיה"ו ומצפ"ץ ביסוד. ה' אחרונה דאהי"ה, וי"ה אדנ"י במלכות. ואחר שתצייר כל זה במחשבתך, אז תאמר ג"פ באי כלה כנ"ל. והנה באמרך באי כלה, יכוין לקבל תוספות נפש. ובברכו תוספות רוח. ובופרוס תוספות נשמה. וכל אלו הם בסוד הלילה, ואח"כ בבוקר בנשמת, יכוין לתוספות נפש. ובסמיכת גאולה לתפילה, תוספות רוח, ובמוסף באי"ה מקום כבודו לתוספות נשמה, וכל הג' מן ת"ת מדת יום. אח"כ מזמור שיר ליום השבת, תכוין להעלות בריאה באצילות, לכן תכוין בהוי"ה זו של טוב להודות לה', שהוא מליאה במילוי ס"ג, שהוא סוד עולם הבריאה, ועולין עתה אל האצילות. גם תכוין, כי האצילות נקרא יום

שבת דכורא, כי משם ולמטה כולם הם עלמא דנוקבא: גם תכוין בר"ת טוב להודות לה', ט"ל, כנגד ג"פ באי הנ"ל, להעלות ג"ר דבריאה, בנצח הוד יסוד דאצילות. אחר כך להעלות ז"ת דבריאה באצילות, על ידי מ"ב של מ"ה, הרמוז במלת לה', וזהו טוב להודות לה', והוא ביסוד דאצילות, כשעולה שם המלכות, ומאירה מנה"י דאצילות: וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת, תכוין בר"ת שהם למשה, ואז תעלה שם הבריאה, ותכוין להעלות על ידי שם בן מ"ב דאצילות והוא הוי"ה באלפין ומילוי דמילוי, כמו שידעת. גם אותיות למשה, רמז לתיקון נשמת הבל, המתגלגל במשה: ותכוין באומרך טוב להודות לה', ר"ת ט"ל, שהוא סוד ג"פ באי הנ"ל, העולין ט"ל, הוא סוד יה"ו שבבריאה, ואתה מעלה אותו באצילות וזהו לה', כי ט"ל הוא ר"ת טוב להודות, אנו מעלין אותה לה'. ובזה ההוי"ה של לה', תכוין לשם מ"ב דמ"ה: גם תכוין, כי עתה נתקנו ניצוצי קין, לכן תחלה נזכר שלא כתיקונו, שהוא "קולם "ישאו

"נהרות, ואח"כ נזכר כתיקונו, "נהרות "קולם "ישאו, ר"ת נקי. גם נאוה קודש י"י, ר"ת נקי, כי עתה נתקנו נצוצותיו: גם תכוין בר"ת ה' למבול ישב, ר"ת יל"י, והוא בעשיה, שם ב' של ע"ב שמות. והענין, כי ע"ב שמות מתחלקים לו' חלקים, כנ"ל פ"ו. גם ה' לאורך ימים יכוין יל"י, והוא באצילות, כנ"ל פ"ו ע"ש באורך. גם תכוין ר"ת למשה, כי אצילות נקרא משה, בסוד ויביאו את המשכן אל משה, ולמשה זה אנו מעלים את הבריאה: גם תכוין, כי הלא כבר בארנו בסוד ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם

משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ע"ש, וז"ס ישמח משה, פי' - כי משה שמח במתנת חלקו, פי', כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו, וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו: אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, א"כ אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן, וזהו עבד נאמן קראת לו. וביאר מהו מתנת חלקו, ואמר, שהוא הכליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני,

ונאבדה ממנו ברדתו מן ההר, ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, וניטל ממנו אותו כליל תפארת זו, שהוא מתנת חלקו, שלוקח עתה ביום השבת: ונחזור לענין, כי הלא בכל ערב שבת, מקבלין ישראל תוספות נשמה, מן אותו חלק שנטל משה. וזהו שתכוין במלת למשה, שבר"ת של מזמור שיר ליום השבת. ותכוין שבשבת ראוי לשורר ולזמר, כי ניתן חלקו למשה בימי החול, ואז יורשין ממנו תוספות שבת של חלקנו: גם תכוין, כי משה ע"י שהוא זריז בענין זה בכל ערב שבת, ולהעלות כל הנשמות הנתונות בקליפה ואינן יכולין לעלות, או הנשמות של כל בני אדם שאין להם זכות לעלות, הנה משה יורד בכל ערב שבת, וכמה צדיקים עמו כפי בחינתם, ומעלה את כל הנשמות למעלה, בין הנשמות של מתים, ובין נשמות של חיים: טוב להודות לה', כבר נתבאר לעיל כוונתו, להעלות ג"ר, ואחר כך ז' תחתונות. ושם בארנו, כי תכוין דהוי"ה זו של טוב להודות לה', בשם מ"ב דאצילות, גדול מס"ג דבריאה,

לכן ב' כוונת אמיתות ביחד: בפרוח רשעים כמו עשב וכו' - זה תבין ממה שכתוב בזהר, שבהאי יומא איהו גלגולא דנשמתין, וסוד הדבר, כי בערב שבת אז כל הנשמות אפילו אותן שבקליפות, הם עולין להכלל למעלה, ולא כל הנשמות זוכין לעלות, ונדונין במעשיהם, אם ראוין לעלות אם לאו. ואז נקרא גלגולא דנשמתין, כי הם מתגלגלין אלו לכאן ואלו לכאן, ונדונין במעשיהם אם ראוים לעלות אז, לכן נקרא גלגולא דנשמתין. לכן נזכיר ענין הרשעים והצדיקים במזמור שיר ליום השבת, ואומר בפרוח רשעים להשמידם, כי ביום השבת אין להם מנוחה. אך הצדיקים הם כתמר יפרח, והם פורחים כתמר לעלות אל האור המוכן להם, וז"ס צדיק כתמר יפרח שתולים וכו'. גם יש בחינת גלגול באופן אחר, כי יש נשמות שעולות מן ג"ע הארץ למעלה כנזכר בזוהר. ויש נשמות שיורדות להיות בסוד תוספות שבת אל הצדיקים שבעה"ז. י"י מלך גאות לבש - הוא סוד אותן השערות והנימין עלאין, דברישא דעתיקא, דכולם בסוד קדוש, כנזכר

באדרא, שהם עולין כמנין קדוש. ושם בארנו כי הם סוד של ע"ב, כי הד' יודין כולם כ"א כלול מי' הם ת', וי' אותיות המילוי הם ת"י, כחשבון קדוש. אמנם מאותן השערות מתלבשים אבא ואמא, וגם הזעיר אנפין, וזה סוד גאות לבש. כי גאות גי' קדוש כמ"ש: וא"וא הם בסוד יום השבת כנ"ל, בסוד ושמרתם את השבת כי קודש הוא, כי כשעלה הז"א עד מקום או"א, אז נקרא קודש, ועלייתו הוא ביום השבת. נמצא מתלבש הז"א באותן השערות דא"א, דוגמא מה שהיו אבא ואמא מתלבשים בו בימי החול. וזהו מקולות מים רבים, פי' - כי הלא השערות הם סוד הצינורות, המושכים הארה ממוח דעתיקא, ועובר האור דרך צנורות, כי השער הוא חלל בפנים, והוא מושך הארה שבפנים. ואח"כ מפי השער היוצא לחוץ, יוצא מעיין אחד מים, ואלו נקראו מעינות וצינורות ונהרות: אמנם כל עיקר שער, הוא גבורה ודין כנודע. והענין - כי כל שער יונק מגבורה עליונה. והנה סיום קוצי דשערי דא"א, מגיע עד ראשי הז"א, ואז בסיום אותן השערות, הם פיות של

נהרות היוצאין מהם המים, שינקו מן מוחא דעתיקא, אמנם להיותן סוד גבורות, לזה אמר מקולות מים, כי מים רבים הם סוד מ"ן דמנצפ"ך, וכן ר"ת גימ' מנצפך פ"ר: אמנם האורות מן השערות אלו העליונים דעתיקא, נתונים לאו"א, וביום השבת עולה הז"א עד מקומן, ולוקחן. ותחילה לוקח הארה המגיע לאימא, ואח"כ עולה יותר ולוקח האורות דאבא, כי הלא היא מלמטה למעלה. וזה אדירים משברי ים, ר"ת אמי. אח"כ אומר אדיר במרום י"י, ר"ת אבי. כי תחלה לוקח מאמא, ואח"כ מאבא. וכבר נתבאר זה במקום חר כשתאמר מקולות מים רבים, תכוין כי במזמור זה, הנך עומד באצילות, והנה גם כן בכאן יש שם מ"ב, המעלה את עולם הבריאה. וזהו מקולות מים רבים, הם סוד ז' קולות שם מ"ב כנודע, אשר הוא יוצא מאבא ואמא, כי לעולם שם מ"ב הוא ברישא דמלכא, באבא ואמא, הנקראים מים רבים. ואלו הקולות נמשכין ממים רבים, שהם אבא ואמא, ונרמזין בר"ת אדירים משברי ים, אמי. אדיר

במרום י"י, אבי. אמנם סוד קולות אלו, נמשכין מסוד השערות, שהם אבא ואמא כנודע. וזהו אדיר במרום י"י, שהוא סוד אדרת שער, ואדרת אמונה, כי כבר ידעת שאו"א במזלא אתכלילן, והמזל נעשה להם אדרת שער. וע"י קולות אלו, תעלה הבריאה באצילות: באומרך ה' לאורך ימים, תכוין - כי יש בפנים עליונים ש"ע נהורין, ומהם לוקח ז"א ק"ן נהורין, ונשארין באו"א כמנין ארך, לכן לארך חסר, להורות ארך נהורין הנ"ל, כנודע בקבלת שבת. גם תכוין, כי עתה ניתקנו ניצוצות קין, לכן תחלה נזכר שלא כסדרן, שהוא נהרות קולם ישאו, ראשי תיבות אותיות נקי וקין מהופך. גם אחר כך נאוה קודש י"י, ראשי תיבות נקי. ואחר כך נזכר כתיקונו, שהוא קולם ישאו נהרות, כי בעלות הבריאה באצילות, ניתקנו ניצוצין, ונתיישר שמו: ואחר תשלום כל הסדר, יכוין לשם ע"ב דיודין, כי כבר ידעת כי עד עתה כוננו במ"ה וס"ג וב"ן כנ"ל, ועתה תכוין בשם זה דאצילות, לומר כי כבר הגעת עד האצילות, וכל העולמות

אלו עד שם, ונכללו שם. אמנם להיות הוי"ה זו באצילות, יש לה מעלה אחרת, שתכוין בכל אות ואות, בנקודת קמץ: ואחר שהעלה בריאה באצילות בטוב להודות, יכוין לקבל שפע וקדושה מן האלף עולמות, שיוצאין ונוצצין מבינה. ואלו האלף הם סוד ז' מרגלאין, שהם ז' שמות הנרמז בבריאה באהי"ה יה"ו, שהם סוד שבת. והם עולין גי' תתמ"ט, ועם הכוונה שכוונת ע"ש בטבילה, אהיה דההין גי' מקוה, ועם תתמ"ט הרי אלף. ועי"ז יזכה לתוספות שבת, נר"ן בשבת, ואלו מתקיימין באדם בשבת: אח"כ ילך לביתו, ובבואך מהשדה ותכנס לבית, ותתעטף בטלית מצויצת, תקיף את השולחן, ותעשה כל הסדר הנ"ל, ותמיד תהיה מקיף השולחן, עד כמה פעמים, עד שתגמור כל הסדר שאמרת בשדה, רק שתכוין, כי שם בשדה הוא סוד חיצוניות של נה"י דז"א כנודע, ועתה הוא סוד א"מ אל החיצונית הנ"ל: ותאמר ד' פרקים ממסכת שבת, נגד ד' אותיות אדנ"י, כי הם תכשיטי הכלה. גם יהיה לך ד'

בגדי לבן, נגד ד' אותיות הוי"ה כנודע, ואלה הבגדים הם סוד א"מ מבחוץ, והוא סוד המלבושים, ותכוין לא"מ של חיצונית שקבלו בשדה כנ"ל: ואח"כ באור הנר שברכו עליו בשבת, ותכוין כי הלא נודע, כי א"ל אדנ"י הוא במלכות הנוקבא, בהיותה בחול, אמנם כאשר תעלה ממקומה, יהיו בה שמות אחרים יותר מעולים, כפי המדרגות אשר תעלה בכל יום שבת, וזכור זה שאמרנו שנתבאר בו כמה פרטים. ואמנם עתה כבר יש תוספות שבת, וא"כ בוודאי עלתה המלכות יותר למעלה, לכן תכוון כי עתה יש לה שם אחר גדול מן הראשון, והוא, כי שם אל ממולא, כי אלף למד אדנ"י גי' נ"ר, כי כבר ידעת שנר שבת רומז במלכות, שיש לה עתה שם זה, שהוא גי' נר. ואז תכוין ג"כ, כי ג' יחודים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהים, הויה אדנ"י, שהוא גי' נ"ר. ונלע"ד ששמעתי, כי אלו ב' כוונות של נר, הם סוד ב' נרות של שבת, כנזכר בתיקונים: ותלך לבה"כ לערבית, וכשאומר ברכו, יכוין להיכל ק"ק דיצירה בבריאה, וז"ס תוספות רוח,

לכן יכוין עתה בתוספות רוח לקבלו עתה, והם ממש בבריאה שהוא מברכה דקריאת שמע כנודע. והנה אין בהם תוספות רק עד היכל ק"ק, שהוא ברכת השכיבנו, כי אנו מוסיפים ופרוס, כי שם סוד סוכת שלום, בהיכל ז' דבריאה, ואז חוזר אותו ההיכל עצמו להיות אצילות, וזו תוספות נשמה, לכן תכוין בופרוס לקבל תוספות נשמה, אך עכ"ז להורות כי יש יותר קדושה עתה בליל שבת, שאנו אומרים ברכת ק"ש בנועם גדול, בסוד נועם הנמשך מהבינה: