{"bookId": "kabala-1d43b74bb744", "part": "1", "torah": "96", "title": "פרי עץ חיים — שער השבת - פרק כד:", "hebrewTitle": "שער השבת - פרק כד:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-1d43b74bb744/1/96/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-1d43b74bb744/1/96/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער השבת - פרק כד:\nבמוצאי שבת, כשתאמר ויהי נועם, צריך לאומרו מעומד, לקבל אור החוזר מסוד הבינה, \nהנקרא נועם. וצריך לכוין, כי שם אה\"יה ביודי\"ן בבינה, ועולה גי' קס\"א, וכן נעם עם \nהמלה גי' קס\"א. אך א\"צ לומר מעומד רק פסוק ראשון, ולא כל המזמור. ענין מ\"ש, הוא אור \nהחוזר, כי ממנו הם נהנין, ולכן אור חוזר מצד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, המשך \nהבינה הנקרא נועם. ולפי שעתה אין הזווג, והתוספת נעשה מעצמו, ולכן אנו מתפללין. כי \nמה שאנו עושין בכל יום על ידינו, הוא נעשה מעצמו בשבת, לכן אנו מתפללין ומעשה ידינו \nכוננה עלינו, כי הוא הזווג הנעשה על ידי, שיתכונן וישלים אותו ע\"י. ולהיות זה אור \nהבינה, צריך לאומרו מעומד, ולכן גם כן יש בנו כח להאיר בבריאה, בסוד ובא לציון, מה \nשאין כן בשאר ליל חול. וכנגד אור חוזר של סעודות מוצאי שבת: \nכשתאמר ויהי נועם, כבר בארנו, שתכוין שם אהי\"ה ביודי\"ן, כמנין נעם. ותכוין שיש בו \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ג' יודין ואל\"ף, כמנין א\"ל, והוא סוד ויהי א\"ל. נועם, תכוין להמתיק מן הבינה, לה' \nגבורות מנצפ\"ך, הרמוז בה' פעמים נ\"ו, האמורים בפסוק זה - אלהינו, עלינו, ידינו, \nעלינו, ידינו. הם ה\"פ נ\"ו, כמנין פ\"ר, כמנין מנצפ\"ך כנודע: \nויהי נועם של מ\"ש, צריך לכוין כי יש בה ה\"פ נ\"ו, שהם גי' פ\"ר, ה\"ג מנצפ\"ך, להמתיק \nעם ב' שמות אל, כי ויהי גי' א\"ל, שם אל. ומלוי דע\"ב דאבא, שהוא אדם התחתון, שם מ\"ה \nדמלוי אלפין. ומלוי מ\"ה דז\"א שהוא י\"ט, יוצאת נוקבא חו\"ה, גי' י\"ט. גם מן הבינה \nשהוא אחוריים דאהי\"ה גי' ד\"ם, נעשה אדם, שם מ\"ה, כי ד\"ם הוא חיות הז\"א, הנקרא אד\"ם. \nוהנה כאשר תאמר ויהי נועם, תכוין בפסוק זה אל ב' מיני זווגים בחול, שהוא זווג אבא \nואמא, וזווג זו\"ן, ואנו רוצין להמשיך אליהם עתה אור גדול, ממה שנשאר משבת, כדי שעל \nידו יהיה מציאת זווג בימי החול. וכבר ידעת, כי סוד ויהי נועם במ\"ש, הוא סוד אור \nהחוזר מתוספת קדושת שבת, בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי, שמסתכל לאחוריו, בסוד אור \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "החוזר. והנה מציאת השבת, הוא סוד הבינה, והוא סוד ויהי נעם, כי אנו ממשיכין סוד \nאותו נועם של הבינה, לב' זווגים הנ\"ל דחול: \nוביאר ואמר, מי אלו הב' זווגים. וכנגד א', אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו, ופי' - כי \nאחר שמה שנעשית בשבת ע\"י עצמו, הוא נעשה ע\"י תפילתינו ומעשה ידינו בחול, וזהו ומעשה \nידינו, ר\"ל שנעשה זווג זה על ידינו בימי החול, כוננה עלינו ע\"י נועם זה. ולפי \nשהזווג רומז אל או\"א, לכך אמר כוננה עלינו, כי האו\"א הם עלינו, כי ישראל הוא סוד \nהת\"ת. וכנגד זווג התחתון של זו\"ן, אמר ומעשה ידינו, כי גם הוא נעשה ע\"י תפלת ישראל \nוגם הוא כוננהו, ולא אמר כוננה כמו באו\"א, מטעם הנ\"ל. וגם ר\"ל כוננהו, כונן ו\"ה, \nשהם זו\"ן, וז\"ס כוננהו: \nוכבר הודעתיך, כי ע\"י חזרת האור דמ\"ש, ע\"י ויהי נעם, נמשך עד יום ג' בשבוע. ואח\"כ \nמיום ד' בשבוע, אנו מכוונים לעשות הכנה עוד ג' ימים אחרים לקבל השבת, וזה שאמרו \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "רז\"ל בספרי, זכור את יום השבת, מצוה לומר היום יום א' בשבת, שני בשבת וכו', כבר \nהודעתיך בסדר לקבל נר\"ן בג' ימים ראשונים, ובג' ימים אחרונים, ואין להאריך. ונתחיל \nעתה לבאר כ\"ז בעז\"ה, במ\"ש כשאומרים ויהי נועם, הוא לפי שב' מיני תוספות שבת היו, א' \nבסוד תפילות, וא' בסוד הסעודות. וכנגד הסעודות אנו עושין סעודה במ\"ש, כדי להמשיך \nאור הסעודות, לכל סעודות השבוע. וכנגד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, ותכוין \nלהמשיך אותו הנועם העליון לכל התפילות של כל השבוע: \nונתחיל מן ויהי נועם, הנה תכוין, כי הלא ד' עולמות הם אבי\"ע, וכבר ידעת כי אהי\"ה \nבמילוי יודין, הוא עולם אצילות בפנימותו, וריבועו במילוי יודין העולה תקמ\"ד, הוא \nנקרא אחוריים של האצילות. ובבריאה, הפנים שלו, הוא זה הרבוע הנ\"ל, שהוא אחור \nהאצילות העולה תקמ\"ד, והאחוריים של הבריאה הוא ס\"ג ברבוע העולה קס\"ו. וביצירה, \nאחוריים דס\"ג שהוא רבוע העולה קס\"ו, הוא פנימית דיצירה, וחיצונותו הוא שם מ\"ה \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "באלפין. ובעשייה, אחוריים דשם מ\"ה הנ\"ל, וריבועו העולה ק\"ל, הוא פנימית העשיה. \nוחיצונותו, הוא שם ב\"ן דההין, וכל זה הוא בימי החול. אבל בשבת, מאיר א\"פ עצמו של \nאצילות בבריאה, וכן פנימית בריאה ביצירה, ופנימית יצירה בעשיה: \nאמנם עתה, ע\"י כוונתינו להמשיך אור תוספות שבת בימי החול, הנה לא יהיה מציאות החול, \nולא מציאות של הארת שבת עצמו, כי זה אי אפשר להיות, אך יהיה הדבר ממוצע, כי נקח קצת \nחלק מן הארת יום שבת לימי החול, וזהו ענין ויהי נועם. והנה במלת ויהי נועם, תכוין \nלהמשיך מאצילות לבריאה. ובמלת ה' אלהינו, תכוין להמשיך מבריאה ליצירה. ובמלת ומעשה \nידינו כוננה עלינו, תכוין להמשיך מיצירה לעשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו, מבריאה \nלעשיה, לפי שסוד שבת הוא בריאה כנודע, לכן כמו שכללנו יצירה בבריאה, גם העשיה היה \nראוי לכלול בבריאה, לקבל משם אור שבת זה, ועל ידי זה ומעשה ידינו כוננהו. אך לפי \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "שאין יכולת לעשיה לעלות אל הבריאה רק על ידי היצירה, לכן תחלה נעלה אותה ליצירה, \nבאומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ואז תוכל לעלות לבריאה, באומרו ומעשה ידינו \nכוננהו: \nוזה ביאור הענין - ויהי נועם, תכוין להמשיך ויהי מן נועם, פי' שם אהיה ביודין \nבאצילות, גי' נועם, ותמשיך סוד ויהי, שהוא גימט' אל, שהם ג' יודין וא' שבשם אהיה \nהנ\"ל לבריאה, כי כל שם אהי\"ה הנ\"ל אינו רק בשבת עצמו, אך עתה נמשך סוד א\"ל ממנו, \nשהם ג' יודי\"ן וא' שבשם הנ\"ל. אח\"כ תכוין להמשיך זה בבריאה, בז' שמות שיש בה, שהם \nסוד תוספות שבת עצמו, שהם ז' אותיות אהיה יה\"ו עצמן הנ\"ל, ותכוין כי ויהי נעם, הוא \nמציאת אהי\"ה יה\"ו, באופן זה - כי ויהי, בו נרמז שם יה\"ו, ואות י' הנוספת תחבר עם \nמלת נועם, ויהי ינעם, והוא גימטריא שם אהי\"ה במלוי יודין. גי' ק\"ע עם י' אותיות, \nכמנין ינעם. הרי נתבאר, מציאת אהי\"ה יה\"ו של הבריאה: \nגם כן י\"י אלהינו עלינו, תמשיך מבריאה ליצירה באופן זה, כי סוד ד' שמות, שהם ע\"ב \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "ס\"ג מ\"ה ב\"ן, תוריד מהם המלואים שלהן, כיצד - מלוי של ב\"ן הוא כ\"ו, הרי הויה, וג' \nמלואים אחרים גי' ק\"ב כמנין אלהינו, ואנו לוקחין ממטה למעלה, ואנו ממשיכין אורה \nליצירה, הנקרא עלינו, שהוא רבוע ס\"ג, שהוא גימטריא קס\"ו, ועם שם זה אנו ממשיכין \nאותה ליצירה: \nומעשה ידינו כוננה עלינו, אנו ממשיכין אותה מיצירה לעשיה, כיצד - ומעשה גי' ת\"ך, \nותכוין שהוא אל בחלוף א\"ת ב\"ש, והוא גי' י\"פ מ\"ב, וכולם משם מ\"ה דיצירה, תמשיך מי\"ס \nהיצירה שהם י\"פ מ\"ה, תמשיך מהם י\"פ מ\"ב, כמו שידעת, שהם בפשוטו ומלוי ומלוי דמלוי, \nהם מ\"ב אותיות, ותמשיך י\"פ מ\"ב, להעלות העשיה בסוד תוספות, כי כל מ\"ב הוא להעלות: \nידינו - הוא נתינת מוחין לעשיה, והעשיה הוא שם א\"ל אדנ\"י, והמוחין היא שם י\"ה, שהם \nב' מוחין שיש אל הנוקבא, חו\"ב, י\"ה, ואדני הוא גי' ידינו: \nכוננה - היא נתינת כתר אל העשייה, כי כן כתר מלכות, הוא א' א\"ד אד\"נ אדנ\"י ברבוע, \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "והוא גי' כונן, וזהו כוננה, כונן ה', שהוא עשייה, ה' תתאה: \nובר\"ת של ידינו כוננה, תכוין כי י\"פ מ\"ב שכונת במלת ומעשה, שהם ל' ידות, כי ג\"פ י\"ד \nהוא מ\"ב כנודע, כי הם ג' ידים עליונים, העולין ממטה למעלה. וכן ר\"ת ידינו כוננה, \nעולה ל', וכן מלת ידינו, מורה על הידים: \nעלינו - תכוין, כי משם מ\"ה שהמשכנו מיצירה לעשייה, הנה יש בו ג' אלפין בכל שם מ\"ה, \nוכבר ידעת, שרומזין לג\"פ אהי\"ה, ותכוין לעשותה ג\"פ אהי\"ה, שהם גי' ס\"ג, ואז יהיה \nרמוז הוית ס\"ג ממש, ואז תרבענה, ותקח האחוריים שלה אל העשייה, שהוא גי' עלינ\"ו: \nומעשה ידינו כוננהו, כבר המשכנו הכל עד עשייה, האמנם לפי שהעשייה תוך הקליפות, לכך \nצריך תיקון עליון יותר, והוא שנחזור להמשיך עליה מבריאה עצמה, ולהעלותה עד שם, כדי \nשישאר לה איזה דבר של תוספות, וגם כי הבריאה סוד שבת כנ\"ל. לכן תכוין, כי ג' אותיות \nוע\"ש מן ומעשה, הוא סוד עשו גי', כי מכאן היה אחוז כנגדו עשו בקליפה, והם ב' בחי' - \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "א', אחוריים דע\"ב, שהם גי' קפ\"ד, וי' אותיות, הרי קצ\"ד, וזה תמשיך מהאצילות שהוא \nע\"ב דיודין כנודע. וגם ב' אלהים עם י' אותיות שהם בגי' קפ\"ב, והם סוד יעקב, והכל \nיחד גי' עש\"ו. והם סוד הבריאה הנקראת אלהים כמנין הכסא, והם ב' אלהים זו\"נ אשר שם, \nהרי הכוונה מאצילות לבריאה: \nנשאר מ\"ה מן ומעשה, וזה תמשיכהו מן היצירה ששם שרשו, וכל אלו תמשיך העשיה, כדי \nשתוכל לעלות עד הבריאה, וזה תמשיך אל ידינו, שהם סוד י\"ה אדנ\"י: \nכוננהו, פי' כונן ו\"ה, פי' - במלת כונן, תכוין להמשיך ג\"פ מ\"ב, אחד מע\"ב דאצילות, \nב' מס\"ג דבריאה, ג' ממ\"ה דיצירה, וג\"פ מ\"ב גי' כונן, ועי\"ז יהיה ה\"ו של כוננהו. פי' \n- כי ה' היא בעשיה, וו' ביצירה, ועי\"ז תעלה העשייה למעלה מן היצירה ויהיה ה' על ו', \nוע\"י כל תיקון זה ישאר רושם בעשיה: \nגם תכוין כי ה' נ\"ו, רומז פ\"ר גבורות מנצפ\"ך שבעשיה, שהוא נוקבא, למתקן. גם תכוין, \nאל ג' מיני תוספות שבת - א', הוא מה שבא אלינו מפאת קדושת שבת עצמו, וזה ויהי נועם \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ה' אלהינו עלינו, וכנגד מה שתקן אדם, שהרויח ע\"י מעשה ידיו באמצע שבוע, כדי לקבל \nתוספת שבת בע\"ש, גם מזה ישאר מכאן ולהבא, וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה \nשתקן והרויח האדם ע\"י מעשה ידיו באמצע השבוע, רק שעושה איזה עון ונסתלק ממנו, וגם \nמזה ישאר, וזהו מעשה ידינו כוננהו, פי' - כונן למעשה ידינו בעצמן, אשר הוא פגום. אך \nלמעלה שלא היו פגום, לא אמר כוננהו, כי אינו צריך רק המשכתו אלינו עתה, וזו כוננה \nעלינו. ואומר מעומד זה המזמור, ולפחות פסוק ויהי נועם, ומספיק בזה: \nכוונת ויהי נועם, שאומרים במ\"ש, כבר בארתיו, ומצאתיו בו דברים מחולפים. והענין, כי \nאחוריים דאהי\"ה דיודין, שהם גי' תקמ\"ד, הם אחוריים דאצילות, והוא תוכיות לבריאה. \nושם ס\"ג עיקר תוכיות לבריאה, והאחוריים שלו קס\"ו, אחוריים דבריאה, והוא תוכיות \nליצירה. ושם מ\"ה עיקר תוכיות היצירה, ואחוריים שלו ק\"ל, הם אחוריים דיצירה, והוא \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "תוכיות עשייה. כי ע\"ב ק\"ל, הם מוחין לשכינה כנודע, ושם ב\"ן עיקר תוכיות העשייה, \nואחוריים שלו קמ\"ד, והוא אחוריים דעשייה: \nגם כתב כאן, כי הנה יום שבת הוא מאיר בבריאה ונודע, כי אמא עלאה מקננא בכורסייא, \nלכן נעם גי' קס\"א, להמשיכו מהאצילות לבריאה. גם ויהי נועם, ז' אותיות, נגד ז' \nמרגלאין, אהי\"ה יה\"ו, שנזכר בריש פרשת יתרו, והם בבריאה. גם ה' אלהינו, הוא במלוי \nד' שמות, ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן. כי ביום שבת, האירו ד' שמות אלו בעצמן בבריאה, ועתה \nבמוצאי שבת, אנו לוקחין המלואים לבדם מבריאה להאיר ליצירה. גם במעשה ידינו, כנגד \nעולם עשייה, כי כן ומעשה הוא עשייה. ג\"כ ומעשה ידינו כוננה עלינו, תכוין מנין ג\"פ \nמ\"ב, מע\"ב ס\"ג מ\"ה, ויש בהם ט' ידות, כי כל מ\"ב גי' ג\"פ יד, וזהו ידינו, ט' ידות: \nקדושת ובא לציון במ\"ש, להאיר מאצילות לבריאה, בסוד התוספת שבת, שיתקיימו כל השבוע. \nמשא\"כ בלילי החול, כי אין בנו כח להוריד אצילות בבריאה, ואומרין ומקבלין דין מן דין \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "וכו', ואומרים בלשון תרגום, ונהגו לומר עם לה\"ק בקול רם, כן נהג הרב ז\"ל, ולא היה \nמקפיד לאומרו בלחש, כי יש מקפידין בדבר: \nסוד הבדלה כבר נתבאר, אבל ענין עצי בשמים, תכוין אל סוד הריח, כמבואר צלינו בסוד \nענין הריח ההדס לשבת. אמנם תקח מן הב' אגודות של הדס של ליל שבת, והזהר שיהיה בהם \nג' הדסים משולשים כשרים, ויהיו קשורים באגוד אחד, ועתה במ\"ש תקחם אחד משם בפ\"ע, \nותריח בהם. ותכוין, כי ג' הדסים הם סוד נר\"נ, ותכוין כדי להאיר לך כח תוספת נשמה \nמחלק נר\"נ, על ידי ג' הדסים אלו. אמנם כבר נתבאר, איך כל פעולות של ליל שבת הוא, \nכדי להשאיר מן קדושת שבת לימי החול, וענין ג' הדסים יהיו קשורים בקשר אחד אגודה א', \nוג' הדסים נגד נפש רוח נשמה: \nומורי ז\"ל היה מריח על אגודה א' של הדס בליל שבת כנ\"ל, והיה נזהר שיהיו קשורים בקשר \nא' כנ\"ל, והיה אומר מורי ז\"ל, כי במ\"ש יכול אדם להריח ולדעת באיזה מקום בגופו יושבת \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "אז נפשו, והוא, כי בהריחו בהדס, כי אם הריח בא לו תיכף בהריחו בהדס, בידוע שנפשו \nקרוב לחוטמא, ואם מתאחר להריח, הנפש רחוק מחוטמו, ועל דרך זה ישפוט, כי לפעמים \nיורדת נפשו ח\"ו למטה ברגליו, כנזכר בתקונים על פסוק ותגל מרגלותיו, ויש להריח בהדס \nג' פעמים, נגד נפש רוח נשמה: \nוענין ראיית הצפרניים, היה מורי ז\"ל כופף ראשי האצבעות לתוך כף היד, והיו נכפפים \nכנגד פניו של אדם. גם בזוהר פרשת יקהל כתב, לאכפייא ד' אצבעין חוץ מן האגודל, לקבל \nשרגא. פי' הוא, להחזיר אחורי האצבעות מקום של צפרניים נגד הנר. נמצא כי כפיית \nהאצבעות ע\"ג האגודל, ולא כיש מפרשים להחזיר פנימית האצבעות כנגד היד ולכפותן, רק \nלהיפך: \nובענין הסתכלות הצפרנים, תכוין לסוד החשמל שנשאר על ראש הצפרנים, והוא נקרא מאורי \nהאש, המבדיל בין מוחי קודש לחול, היא קליפות נגה, המתעוררות עתה במוצאי שבת, לכן \nתסתכל בהן, לומר כי יש מגן זה החשמל שלא תוכל הקליפה להניק יותר, ונקרא מאורי האש, \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "בסוד כעין החשמל מתוך האש, כי ממש אמא עלאה מאירה בחשמל, ולכן נקרא מאורי האש: \nכשתברך מאורי האש, תכוין בו, כי הנוקבא היא נקרא אש אוכלה, ובמוצאי שבת הגבורות \nשולטין בעולם, ואנו אומרים בורא מאורי האש, ואין לנו חלק עמהם רק בבורא, כי הוא \nאלהינו, ואין לנו חלק עמהם. ומורי ז\"ל לא היה מבדיל על הנר שבבית, כי אם על הנר של \nשעוה שהיה לו מיוחד לזה, והיה מברך בורא מאורי האש: \nבענין הד' ברכות של הבדלה הם - נגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכנגד ע\"ב ס\"ג מ\"ה \nב\"ן. ויכוין בכל אחת מהם, בברכות בפה\"ג, נגד האצילות. עצי בשמים, נגד בריאה. מאורי \nהאש, נגד יצירה. המבדיל, נגד עשיה. גם יכוין בד' אותיות יהו\"ה, אות אחת בכל ברכה. \nויכוין בהמבדיל, הוא הבדלת הקליפות והחול מהקודש בעשיה, הרי ד' עולמות: \nמהחברים - כשהאדם מדליק האבוקה, יכוין כי דונג גימטריא ס\"ג. ושעוה, ר\"ל - ש\"ע ו\"ה, \nר\"ל ש\"ע נהורין דאריך אנפין, הם מאירין לאותיות ו\"ה שהם זו\"נ, דכתיב בהו עושה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "גדולות עד אין חקר, עושה היינו שעו\"ה. ובכח ש\"ע זה, הבדילנו מש\"ע קליפין, דכתיב בהו \nע\"ש תאכלם, היונקים מו\"ה. ואז הרים הקליפות, כדונג נמסו מאש הקדוש שבאמא, שבה שם \nס\"ג, דאלהים מלא ביודי\"ן גימטריא ש', וע\"ה א\"ש. והנה שעוה ודונג גימטר' ד' אלפי\"ן \nמד\"ת, כי כן בא\"ב דאי\"ק בכ\"ר, הוא כולה באמא, דאהי\"ה ס\"ג היינו דונג, ונכללו בה כל \nשאר המלואים, על סדר זה - אי\"ק ע\"ב, בכ\"ר ס\"ג, גל\"ש מ\"ה, דמ\"ת ב\"ן. וחוזר למפרע, \nהנ\"ך ב\"ן, וס\"ם מ\"ה, זע\"ן ס\"ג, חפ\"ף ע\"ב, וחוזר ביושר, טצ\"ץ ע\"ב. וכן על דרך זה, \nוכולם באמא, כנודע דבתר דאולידת הדר אתעברית מינייהו. ועוד כתיב בה, ושמים לא זכו \nבעיניו. והנה דמ\"ת לשם ב\"ן שבה, כי עיקר הבדלה בנוקבא שמאלית כנודע. ועוד אל\"ף \nשבס\"ג, הוא שורש ומקור לג' אלפי\"ן שבמ\"ה, וארבעתן יחד גימטריא דמ\"ת, דהיינו ברך \nברך, חד לו וחד לה: \nנ\"ר - יכוין גימטריא לבנון ויב\"ק, דהיינו הוי\"ה ג' פעמים, עם אלהים אהי\"ה אדנ\"י, \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "דהיינו משולב הג' יחודים - הוי\"ה אהי\"ה, הוי\"ה אלהי\"ם, הוי\"ה אדנ\"י. וכשהוא מסתכל \nבד' צפורני ידיו הימין לבד, יכוף האגודל תחתיה בפנים, ולא יראה החוצה. והנה בד' \nאצבעות, יש ל\"ט לבושין דחול, דמינייהו ל\"ט מלאכות. ויש ר\"ן כחות החיצונים, בכל א' \nמד' אצבעות שמאלית דעלייהו אתמר יפול מצדך אל\"ף, ובכל א' מד' אצבעות הימין, יש \nאלפים וה' מאות כמנין נ\"ר, ופירש י\"פ נ\"ר, דעלייהו כתיב ורבבה מימינך. (פירש ד' \nפעמים ר\"ן גי' אלף, ד' פעמים אלפים ות\"ק, גי' עשרת אלפים) וכשתסתכל בנר מצוה, \nדהיינו לבנון יב\"ק, ויברך עליו, ותביט ביד הימין, ותקיים בהם הך הכפתור וירעשו \nהסיפים. ונ\"ל שאינו של מורי זכרונו לברכה: \nכוונה לזכירה - בשעת הבדלה קודם שיברך יאמר, משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב \nטפש ממני, ותשליכהו על טורי רומיא, ארמימ\"ס רמימ\"ס מימ\"ס ימ\"ס מ\"ס ס', ונח מצא חן \nבעיני י\"י. פי' - כבר נודע, שבע\"ש כל הקליפות כולם נגנזין בנוקבא דתהומא רבא, ובמ\"ש \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "יוצאין, ורוצין לשטוף העולם, אלמלא שאנו אומרים ויהי נועם. והנה בפסוק זה ה' פעמים \nנ\"ו, שהם גי' פ\"ר מנצפ\"ך, והנה אין דינין נמתקין אלא בשורשן. לכן צריך לכוין באלו \nה' פעמים נ\"ו, להתיש ולהכניע כח הקליפות, שהוא פרה, שהיא נגד הנ\"ל. והנה שר שלהם \nשמו פור\"ה, ר\"ל פ\"ו פשוט אלהים, ר' אחוריים דאלהים, ה' אותיות אלהים. וזהו פורה \nדרכתי לבדי, כי לבדי אותיות בדי\"ל, ר\"ל להבדיל שהם דינין קשין דרכתי בשעת הבדלה. \nוהשם של אדם בליעל שהוא ארמימ\"ס, הולך ומתמעט, והוא ראש הקליפה. והנה בליל שבת \nכשאומר הקידוש ומברך על היין, יכוין באותו הוי\"ה דברוך אתה י\"י שהוא ביודי\"ן, העולה \nחסד. ובמוצאי שבת, יכוין בשם ע\"ב דאחוריים, ויכוין בהויה כ\"ו, וישאר מע\"ב מ\"ו גי' \nהבדלה, והשם היותר מעט הנ\"ל שהוא האחרון, שהוא גי' מ\"ס, כמנין ק' וזהו שארז\"ל אינו \nדומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה קא פעמים. וזה פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש \n", "en": ""}]}
