ספר גרושין — קטע 13

מכתר בחכמה וזהו "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" לעולם. כי משם לא יפרד ולא ימנע. הנה ג' בחינות אלה הם סוף תוך ראש. ירצה, [סוף] בבחינת הבינה הנקראת "סוף כל הויה", כי שם תשובת ההויות בסוד היובל. ו"תוך" הוא הבחינה שבין חכמה לבינה. ו"ראש" היא הבחינה שבחכמה, שהיא ראשית להויה, והיא נקראת "ראש", ראשית ודאי. וזהו שאמר כנגד שלש בחינות אלה, "יושב בסתר עליון" דהיינו סוף תוך ראש, ר"ת סת"ר עליון ודאי. "בצל שדי" דהיינו הת"ת, צל וכח על יסוד הנקראת "שדי". שם "יתלונן" ויהיה הנשמה בתוך הגוף. ואז "אומר לה"' שהוא הת"ת. "מחסי ומצודתי" מפני שקודם אין ראוי לשים מחסו בת"ת מפני שיש בו דין, ואפשר שיגרמו [לו] העונות (לו) דין. אבל היחוד הזה ו[ה]המשכה הזאת, "אומר" בלי פחד לה', "מחסי ומצודתי". וכן המלכות, "אלהי אבטח בו", בסוד יחודם בוי"ו הנזכרת מפני שהיא רחמים ומרובה בשפע, וראוי לבטוח בו. או ירצה, "אומר לה"'

שהוא הת"ת, "מחסי" פירוש "מחסה יו"ד" דהיינו חסד שעליה החכמה. וכן סליק "מחסי" כענין "חסיד" "חסד יו"ד", במ"ק. ומצודתי מצד הבינה, "מצודה", "מצוד ה"' ודאי. ובהיות הת"ת יונק משניהם אז "אלהי" שהוא המחסי, אבטח בו פי' איחדיה עמו: צו: עוד יום ששי לחדש הנ"ל שנה הנז'. "צדק לפניו יהלך". פתחתי בפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" וגו'. והנרצה כי שכינה בששת ימי החול אזלא מנדדא מדוך לדוך וכו' איהי לא הדרת לקינהא, דאיהי קן צפור כדפי' בתיקון. והענין כי בימי החול והגלות, שכינה מנהגת העולם (פי) [ע"י] מט"ט, ואז היא שוכנת על הכרובים שהם מט"ט וסנדלפון, ועל ידיהם ההנהגה, עד שאין השפע נשפע עליה אלא כפי שיעור הנשפע ע"י מט"ט, כפי הראוי לעולם להתנהג על ידו. ולזה אמר "נער הייתי גם זקנתי" וגו' "וזרעו מבקש לחם". ובגמרא פי' [כי] "פסוק זה שר העולם אומרו" שהוא מט"ט, ואמר "נער הייתי גם זקנתי". כי המלאך הזה

משמש פעמים שימוש נער, פעמים זקן. ונקרא "נער" בהיותו מחדש כנשר נעוריו בסוד חדוש הירח. ולכן אמר "נער הייתי גם זקנתי", דהיינו היות לו סוד הלבנה במילואה. "גם זקנתי" דהיינו אחר פריצת האור אשר לו. ועם כל זה אין מעוט האור ורבוי מסטרא דעילאין אלא מסטרא דתתאין. וזהו שאמר "ולא ראיתי" למעלה "צדיק נעזב" שיהיה הצדיק נעזב מן המלכות, ולא הצדיק מחזר אחריה. וזהו שאמר "וזרעו" דהיינו זרע וי"ו, הנשפע על ידו, "מבקש לחם". דאין לחם אלא אשה, והמיעוט מסטרא דילן, התחתונים. ולהיות שאין השפע כראוי כאשר ההנהגה על ידו אל הכרובים התחתונים, שהם נקראים נעל וסנדל, ולכן אזלא מנדדא מדוך לדוך וכו' לחפש אם ימצא צדיק הגון, מפני שע"י הצדיק יושפע עליה שפע הגון, ומנכה לה מן דינה (וגדולתה) [וגלותה]. כי הצדיק הולך נע ונד בעבורה והוא מיחדה. ועל סוד זה נאמר "אבן בוחן" "צדיק יבחן". ירצה, כי המלכות בהיות לה דין

משפיעו בצדיק והוא מדוכה ומעונה ביסוריה, ואלו הם יסורין של אהבה, אהבה ממש. וזהו "אבן בוחן" "צדיק יבחן". ואלו היו סוד יסורי איוב. וסוד זה גילה לו אליהו וכו'. ועל סוד זה הוא סוד תירוכים אלו. כי עם היות שאנו לומדים תורה שהוא סוד היחוד, כי שכינה ותורה נמצאים יחד, עם כל זה אנו גולים ומכתתין רגלינו, לקבל סוד גלות ודינה. היא בחיק בעלה ואנו סובלין יסוריה. ואז היא מסתלקת מן הכרובים הנ"ל ומשכנה למעלה על נצח והוד. וסוד הנצח וההוד שהם כרובים העליונים, שוכנים על הכרובים התחתונים שהם מט"ט וסנדלפון. וזהו שאמר "מה יפו פעמיך בנעלים". פי' היות נצח והוד שהם פעמי ורגלי השכינה, "יפו" בהיותם דרים ושוכנים בשני מלאכים אלו שהם נקראים "עולים", כי זה מורה על בעלה בתו של אברהם אבינו, היותם בחיק בסוד חוט של חסד המיחדה. וזהו שאמר "בת נדיב", כי האבות נקראים "נדיבי עמים נאספו" וכו'. ומפני שמזה יראה מיעוט אל הנצח

וההוד, היותם קודם על היסוד והמלכות, ועתה שניהם למעלה, והם למטה על הכרובים התחתונים. לכן אמר "חמוקי ירכיך" שהם נצח והוד, אין להם מזה גירעון אלא מעלה ותוספת שפע. וזהו שאמר "כמו חלאים" שהם סוד "חי"ל א"ם", מחכמה ובינה נמשך להם בזה השפע והאור. והטעם [לזה] ע"י "מעשה" שהיא המלכות, "ידי"(ם) שהם גדולה וגבורה, אמ"ן סוד יחוד. או ירצה, אמ"ן יאהדונה"י, סוד שעל ידי היחוד עולים הנצחים במעלה זו. והכי בקרא דא "צדק לפניו יהלך", ירצה, שיעלה המלכות הנקרא "צדק" קודם היחוד, יעלה "לפניו" דהיינו לעיל גבי ת"ת, והיינו "לפניו" "לפני וי"ו". "וישם לדרך", יירצה, שייחד אל היסוד הנקרא "דרך". "פעמיו" שהם נצח והוד. או ירצה לדרך הנהגת העולם התחתון, "פעמי(ם)[ו]", דהיינו בנעלים כדפי': צז: "אמת מארץ תצמח" וגו' וצדק לפניו יהלך" וגו'. הכוונה כי הת"ת נקרא "אמת", בסוד המלכות מתיחדת עמו. וכן פירשו בזוהר א' ת"ם, כי תם היא המלכות. וא היא דכורא והטעם

כמו שפי' בשיר השירים כי א' כליל ימינא ושמאלא, והם ב' יודי"ן, וי"ו באמצעיתא, דכורא דכליל כולא. או מפני שכולל מראשית ועד אחרית, דאינון תרין יודי"ן, יו"ד ברישא ויו"ד בסיפא. סוף דבר, "אמת" כליל דכורא ונוקבא. ופי' בשיר השירים בפסוק "והנה אופן א' בארץ" שהם ד' פנים במלכות. ג' פנים הם משמשים למעלה בסוד היחוד עם הזכר, עם הימין והשמאל והאמצע. (והסו') [והסוד] הזה שם יהו"ה, כי היא נקודתו [שהם] שבא, ופי' הרשב"י ע"ה דהיינו מן הגבורה שהיא שבא, כדכתיב "ותפול שבא ותקחם". וכן "כי בא"ש ה' נשפט". וקמץ מצד החסד בסוד "וקמץ הכהן". וקשה דבמקום אחר פירש קמ"ץ הוא בכתר, והשתא אמר שהוא בחסד, ואמנם נאמר כי הכתר כולל כל האצילות. אמנם אינו מתגלה בו אלא עד החסד, מפני שאין בו דין, ועד חסד אין דין. ולכן נקרא חסד עילאה בסוד בחינת החסד שבו. וכן נקרא "אל" במקומות רבים. ובחסד עילאה זה נכלל ונקמץ סוד ת"ת ומלכות שהם

סוד נקודה בחיק בעלה, דהיינו י"ו. ולכן קמץ בחסד תחתון כולל שית יומין, והם נכללים ברקיע ונקודה והיינו קמץ נמי. והא והא חדא איהו. ושבא מורה היפך הקמץ. כי הקמץ מורה היחוד כדפי'. והשבא מורה המיעוט, שהי' ביום ב', שבו נברא המחלוקת וגיהנם. ולכן שבא [היא] נקודה למטה מנקודה, דהיינו מל' למטה מת"ת. והם בין יו"ד שהיא חסד ובין (הא') [אות ה"א] שהיא גבורה. והוחלפו ליחד שתי הקצוות. וי"ו בחולם שהוא ת"ת, זה מורה על המל' שהיא אשת חיל עטרת בעלה, י' על וי"ו. והוא מלך, מפני כי "מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו". ולכן חולם בוי"ו הוא מלך, דאיהו מלך (במלכא) [במלכתא]. והם סוד ג' פנים בג' אבות, ומהם מקבלת בחינה עליונה שהיא מל' שבת"ת, סוד ת"ם של אמת. והיא ה"א שניה שיש בה ג' ווי"ן כזה, [] בסוד נה"י. והם ג' ווי"ן ו"יסע ו"יבא ו"יט. וע"י (ג') [שלשתם] משפעת בשם אדנ"י שיש בו ג' בחינות אלו, שנקודתו אדני דהיינו שב"א, ונלוה

אליו הפתח בסוד בעלה עמה. חולם ת"ת אצל הפתח. קמץ מן החסד, יו"ד נגד ה' מקבלת. והיא "אופן א' בארץ" אצל תתאין. וזהו סוד כי בחינה אחרונה זאת מקבלת מעשים טובים מן שוכני ארץ הצדיקים, כדי להתיחד גם ג' וג' עם בעלה. והם ד' מדרגות. הא', נ' שבה. וב', מלכות שהיא א' שעם הזכר. וג', ג' בחינות שבנקודה. ד', יו"ד של אדנ"י שהיא "אופן א' בארץ". ועליהם אמר "אמת" שהוא סוד "א' ת"ם", "מארץ" שהיא אותה בחינה תחתונה שבארץ. "תצמח" כי היא מקבלת מעשים טובים ומצות כדי להמשיך שפע אל היחוד. "וצדקה" שהיא בחינה ד', י' של אדנ"י, "משמים" שהם סוד הבחינות העליונות, "נשקף" משם נשקף צדק ומשפיע עליה. ולכן לא אמר "משקיף" אלא "נשקף". ירצה, שאחרים משקיפים עליה, דהיינו השמים הנז'. "גם ה' יתן הטוב", ירצה, כי אם היות ש"אופן א' בארץ", דהיינו הבחינה הד' לבד, גם יהו"ה שהם סוד ד' בחינות עליונות משפיעות בתחתונה מסוד הבחינות

העליונות ממש. וזהו שאמר "יתן הטוב" דהיינו בחינת משך וי"ו שהוא כלל שלש בחינות שבשם, אותיות יה"ו. "וארצנו", שהיא בחינת "אופן א' בארץ", "תתן יבול ה"', פי' שפע מעשה המצות מלמטה, מיין נוקבין שהיא יבול ה' שבשם, בחינה ד' של יה"ו כדפי'. ולפי זה ראוי לבונים במרכבה עליונה שלא ידחו בחינת אבן זאת, כמו שמאסו אותו הבונים, כי לה מעלה גדולה ומשובחת. וזהו שאמר "צדק לפניו יהלך", פי' יהיה תמיד לפני עיני המשפיע ויקשטה. ועם כל זה יכוין גם בעליונות, "וישם לדרך" שהוא סוד היסוד או הת"ת, "פעמיו" נצח והוד: צח: "אמת מארץ וגו' גם ה' וכו' צדק" וגו'. הענין כי אל הת"ת והמל' ב' בחינות. הא', שהמל' נאצלת תחלה. והב', שהת"ת נאצל תחלה. וזהו סוד יו"ד במילואה שבחכמה (שהוא) [שהוא"ו] קדם אל הד'. וכן ד"ו פרצופין שהד' קודם אל הוי"ו. וכן נחלקו ב"ש וב"ה אם שמים נבראו תחלה או ארץ נבראת תחלה. וראיה מן אומרו "ביום עשות ה' אלהים ארץ

ושמים". וכן "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". והפשרה כי "שמים וארץ כאחד נבראו". והיינו "זכור ושמור בדיבור א' נאמרו". והענין כי סוד דו פרצופין אצילותן כאחד, והם בסוד חותם המתהפך, הקודם אחרון, והאחרון קודם, כמו שביארנו בספ"ר בשער המיעוט. וזהו שאמר "אמת מארץ תצמח", ירצה, צמיחתו שאצילתו של הת"ת הנקרא "אמת" הוא דרך בחינת המל'. וכן אצילות המל' דרך בחינת הת"ת. וזהו שאמר "וצדק משמים נשקף". "גם ה' יתן הטוב", ירצה, כי יסוד מאימא תתאה נפיק ודאי. וזהו סוד "ילדה רחל את יוסף". והמל' מציאותה אצל הת"ת, והיא סוד נאצל דרך בה והוא סוף המדרגות. ולכן אמר כי עם שתוף המלכות, גם יהו"ה, שהוא הת"ת יתן ויאציל "הטוב" שהוא היסוד. אמנם יש ליסוד בחינה ב' והוא סוד בנימין שפירשנו בספ"ר בשער ממטה למעלה. והוא מהמל' בסוד אור חוזר, מיין נוקבין. ועליו אומר "וארצנו תתן יבולה", דהייינו "יבול ה"', פי' מה שהיא

משפעת ואוכלת ממטה למעלה. "צדק לפניו יהלך", דהיינו מל' גבי ת"ת למעלה. ועם כל זה אצילות שני הנצחים שהם "פעמיו", הת"ת מאציל אותם. וזהו שאמר "צדק לפניו יהלך" ועם כל זה הוא "וישם" וימציא "לדרך פעמיו": צט: "תנו עוז לאלהים וכו' נורא" וגו'. הכונה במה שפירשו בתפילין, בתפילה של ראש ותפילה של יד, דאינון רישא דדכורא ורישא דנוקבא, בסוד מוחי עילאי, כדפי' בספר "אור יקר" חלק ב' שער ה'. והנה תפילה של יד נקרא "עוז" כדפי' רז"ל "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" אלו תפילין. וזהו שאמר "תנו עוז", ירצה השפיעו והמשיכו אותו האור במל', דהיינו ד' פרשיות יהו"ה, שהם ד' מוחי. וכן המשיכו "של ראש" וזהו שאמר "על ישראל" שהוא ת"ת "גאותו" דהייינו ד' פרשיין עילאין מנהורין עילאין דבמוח כדפי' שם. ואחר שקשטת החתן והכלה, צריך ליחד שניהם יחד דהיינו אומרם, "השח בנתים עבירה היא בידו". וזהו שאמר "ועוזו" דהיינו "עו"ז וי"ו", דאיהי תפילה של יד, "בשחקים" דהיינו על שם

[נצח] והוד מתיחדת עם בעלה. ולכן שפוון לא בעי למללא התם, דתפלה לעולם משפוון דאינון שחקים כדפי'. "נורא אלהים", פירוש השכינה מקבלת השם הנורא שהוא ד' פרשיין, "ממקדשיך", ממקום הקדש. וזו תשובה למה שאמר "תנו", כי הוא צווי לנו. ולזה אמר זכי בידינו מלמעלה הוד והדר. ואמר "אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם". ירצה "אל ישראל" דהיינו ג' ראשונות שהם אל ישראל שהוא ת"ת, הוא נותן עוז שהוא תפילה של יד, ותעצומות שהוא תפילה של ראש, לעם שהם ישראל. ומשיבין ישראל ואומרים, אם כן שהכתר מסכים על ידינו, "ברוך אלהים" פי' [ר"ת ברוך] ב' תרין ההי"ן, ר' ראשית חכמה, ו' שית ספירין, ך' כתר. והרי כלל התפילין. ולכן "ברוך אלהים" כפי דרכי כבודך, ה': תושלב"ע: