כי שער החצר הפנימי יהיה סגור ששת ימי המעשה, מפני כי אין להשתמש קדש בחול, וחול בקדש, כדפירש ר"ש בזוהר פרשת נח, והארכתי בספ"ר בשער אבי"ע. ולכן ששת ימי החול "תעבוד", יהיה ענין השפעתך וכונתך ע"י העבד. ואעפ"י שאני אומר שהיחוד ע"י מט"ט, עם כל זה אין ראוי להפריד המלכות מהיסוד אלא "ועשית כל מלאכתך". פירש, המלכות נקראת מלאכה, ויסוד נקראת כ"ל. ואמר "ועשית כל", פירש תיחד ותתקן "כל" ב"מלאכתך". כי אין ראוי להפריד בין גאולה לתפלה ח"ו אלא לסומכם. וכל יום השביעי "שבת לה' אלהיך", כי ביום השבת צריך ליחד שבת שהיא המלכות עם "אלהיך" שהוא הת"ת. ואמר "אלהיך" שהוא הבינה. או אפשר לומר שהיא המלכות ומיחד ממטה למעלה, דהיינו שבת לה'. וחזר מלמעלה למטה דהיינו "אלהיך לא תעשה כל מלאכה". פי' אין אתה צריך אל היחוד ואל סמיכות הגאולה לתפלה כדרך שהיית סומך בחול, שהיה ע"י עשייה, דהיינו "ועשית כל מלאכתך" כנזכר למעלה אלא בענין יותר ויותר נאות. וזהו "לא תעשה כל מלאכה", פי' יחוד כ"ל ומלאכ"ה, לא יהיה ע"י המעשה שהוא מציאות אור מט"ט שהם מעשה גופני, אלא ברוחני ע"י הכונה והאור השלם. כדרך שפי' הרשב"י ע"ה כי בגן עדן של מטה הנשמות מתלבשות במעשה המצות, ובגן עדן של מעלה בכונתם וברוחניותם. ולכן לא יהיה ע"י עשייה שהוא יחוד מט"ט, אלא על ידי היסוד. "אתה ובנך ובתך" וכו'. והוצרך לומר ענין זה מפני שפי' רז"ל ובזוהר כי ביום השבת הנשמות העומדות בג"ע של מטה עולות לגן עדן של מעלה, והעומדות בין החומות של גן עדן של מטה נכנסות לפנים, והעומדות בחוץ נכנסות לבין החומות. ועל דרך זו למדרגות וכו'. ונמצא לפי זה כי אותו שעומד בימות החול בענין עבודה הנזכר לעילא דהיינו ייחוד מט"ט שהם במדרגות הנשמות שבגן עדן של מטה, אין ראוי להם להשתמש בשבת במט"ט אלא ליחד למעלה. אבל אותם שהם חוץ, וביום השבת אינם נכנסות כי אם במדרגת ימות החול, ראוי שבעה"ז ייחדו אפילו בשבת במדרגת מט"ט. לזה אמר "אתה ובנך" וכו' כי אפילו העבד והאמה והבהמה והגר, כולם אין ראוי להם להשתמש אלא בכתר הפנימי וליחד באצילות ע"י היסוד. ונתן טעם לדבר, "כי ששת ימים עשה ה"' פי' אפילו בששת ימים השפעת הת"ת שהוא למעלה יחודו הוא ע"י הצפון והדרום שהם חסד וגבורה. וזהו "את השמים ואת הארץ" שפירש שמים וארץ ת"ת ומלכות. א"ת חסד, וא"ת גבורה. וכן פירש הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית. "את הים ואת כל אשר בם" פי' ג"כ הוא עושה ומתקן ומשפיע "את הים" והיא המלכות בערך בחינתה התחתונה. וא"ת לרבות כחותיה וחילותיה. "ואת כל אשר בם", פירש אפילו כחות שהם בתוך כחותיה שהם ענפי הענפים. וחוזר בם לענפים ולחיילות המתרבים מ"את" כדפי'. וא"כ אחר שבימות השבת כל הענפים והסנסנים ואפילו הכחות הקטנים הם נהנים מזיו העליון ואור האצילות, אין ראוי להשתמש בחול כלל. "וינח ביום השביעי", פירש הת"ת עצמו יש לו מנוחה במלכות. כי בהיותו מתיחד עמה יתרבה ויושפע עלה אור רב. "על כן ברך ה"'. ה' הוא הת"ת, ו"ברך" מצד החסד ששם מקור הברכה בסוד ברכת כהנים. ולמי ברך והשפיע, למלכות שהוא יום השבת. ואומר "את יום השבת", הוא הלוי בגבורה כדכתיב (וקדשת) ["והבדלת] את הלוים": כ: עוד נתעסקנו בפסוק "פתח צור ויזובו מים" כו'. ופירשתי אני על דרך מה שפירש ר"ש בר"מ בענין "והכית בצור", "ודברתם אל הסלע" כי הצור הוא מט"ט ולכן "בדברים לא יוסר עבד" אלא "והכית בצור". אמנם בסלע, היא ברתא דמלכא, בפיוס. ופירש הטעם כי מט"ט הוא מקום המעשה ממש, ובמלכות הוא מקום הרוחניות. והכונה כדפי' בענין לבוש הנשמות בקודם. לכן לעבד צריך הכאה ענין מעשה. כי הדיבור לא יועיל, כי "בדברים לא יוסר עבד". אמנם למעלה באצילות במלכות בת מלך, אם יעשה מעשה הוא פגם, אלא דבור ואמירה וכונה והיינו בפיוסא וכו'. והנה הצור הזה מט"ט שהוא נקרא "סגרון" "פתחון" פירוש הוא "שר הפנים" והוא הסוגר פתח ההנהגה והשפע בימות החול הנקרא "סגרון": וכאשר פותח נקרא "פתחון" ולכן אמר ר"ש בתיקונים. ועתה כאשר נתן מים אמר "פתח צור" בסוד שהוא נקרא "פתחון". "ויזובו מים", פי' מלשון זיבה. כבר ידעת כי כל המקום הזה הוא מקום הפגם. כי זה מקום פרצת הקליפות במט"ט כמו שביארנו בספ"ר בשער הקליפות. ולכן נקרא לשון זיבה, כי שם מקום הזיבות והמרות בסוד יניקת הקליפות. "הלכו בציות נהר" כי "ציות" פירש "אניות" והם כחות הים, בסוד "זה הים גדול" וגו' "שם אניות יהלכון". ונקרא "ציות" בסוד שהם ציות וצחות מלשון ציהוב. ובהיות שנפתח הצור הזה, הלכו יאוריה בצינורות מתפשטין מן הנהר העליון אל הציות. וזהו "הלכו בציות" פירש בדמות צינורות מן הנהר שמשם נשפעים המים, לכל כח וכח צינור שבו מקבל שפעו ואורו על ידו. פי' "פתח צור" שהוא הת"ת שהוא ג"כ צו"ר כדפירש בזוהר והוא כתוב בספ"ר בערכי הכנויים, "ויזובו מים" כי נשפעו ממנו מימי החסד. "הלכו בציות" שהם כחותיה כד"א "דרך אניה בלב ים". וכן "שם אניות [יהלכו"]. ונקרא "ציות" בסוד שהם צמאות למים, וכל אחד מהם לה צנור מן הנהר, "יסוד", שהוא המשקה לכל הגן ונטיעותיו: כא: עוד שם חידשתי ענין מ"ש בספר הבהיר שם שאין ראוי לאדם להגביה אצבעותיו בתפלה כלפי מעלה יותר משלש שעות. הטעם מפני כי צריכות לקבל, ובהיותם משפיעות אינם מקבלות, כאשר פירשו רבים. ויש לדעת מי אמר להם ג' שעות או ד'? ומה סמך לענין? ופירש כי המלכות נקראת "שעה" והיא יונקת מא' משלש, או מהחסד או מהגבורה או מהת"ת. והכונה שהיא מתיחדת עם בעלה באחד מג' מקומות, או מפאת החסד והיינו היחוד בפסח שהוא דרועא ימינא או מתיחד עם בעלה מפאת הגבורה והיינו היחוד בסכות שהוא תשרי דרועא שמאלא, או מתייחדת עמו מבחינתו שהיא הת"ת עצמו מתן תורה אמצעי בין שתי הזרועות. וא"כ נמצאו שלש שעות, שעה מצד החסד, שעה מצד הדין, שעה מצד הרחמים. ולכן אין ראוי להתעכב כי אם עד ג' שעות, כי עד שם יש לה שפע. יותר משם [אינו] צריך לקבל. וי' אצבעות הם י' ספירות, (שעה) [ג' שעות] בסוד ג' יודי"ן, כתר כהונה וכתר לויה וכתר תורה כמבואר בתיקון: כב: עוד חדשתי בענין "גדול העונה אמן יותר מן המברך" כפי הנדרש בגמרא "גוליירין נפקין לקרבא וגיבורין נצחין". והענין כי לפי הנראה העונה אמן טפל למברך, א"כ איך אפשר לומר "גדול" וכו', והענין כי א"א למלכות להתייחד למעלה עם הת"ת, אם לא תתקשט ותיפה עצמה בשפע ואור מלמעלה, ובפרט מצד החכמה כדפירש לעיל. ולכן בעוד שאין ברכה, אי אפשר להתיחד. והמברך משפיע בה שפע למטה כדי שע"י השפע תקשט עצמה לעלות להתיחד. והעונה אמן הוא מעלה אותה למעלה ומיחד אותה עם דודה, כי "אמן" עולה צ"א בסוד שם יאהדונה"י שהוא שם היחוד. ולפי האמת העיקר הוא המברך שהוא המעורר יחוד והמקשט. ואם בעל נפש אתה, תוכל להבין סוד אמ"ן כשצריך לדעת בחינת הקישוט שעל ידו יהיה היחוד. וזהו הענין "גיבורין" וכו' פירוש החלשים [גוליירין] הם העיקר. ועם כל זה הגבורה אינה נקראת אלא בשם הגבורים שהם המיחדים עצמם: כג: עוד פירשתי "פתח צור ויזובו מים", "צור" הוא הבינה ומשם התעוררות הדין, בסוד צנור הבא ממנה אל הגבורה, ודינין מתערין מינה. אמנם כאשר בסוד עבודת הלוי יבא צנור מהכתר ויפתח בו וממנו יצאו המים, אז הגבורה וההוד שהם שתי דמעות כחות הדין מתרחפות בתוך י"ם הגדול שהיא הבינה. וזה ענין "פתח צור", פי' פתח וכרה הצור מלמעלה בסוד צנור הכתר, וזבו המים העליונים בסוד שפע כתר עליון. ואז הלכו בציות נהר בשתי כחות הדין, גבורה והוד, שהם ציות מצד כח הדין, הלכו להם צנורות מצד הנהר העליון בינה הנקראת "נהר" כנודע: כד: עוד פירשתי פסוק "מה רבו מעשיך ה'". מ"ה היא המלכות, ונקראת מ"ה בסוד שעולה אד"ם שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. והיא "פני אדם" התחתון כמבואר בתיקון. "מה רבו מעשיך", פי' ע"י "מה", רבו מעשיך, שהם פירות הת"ת שהם הנשמות. וכן פי' בזוהר פרשת לך לך בפסוק "ממני פריך נמצא" שהמל' אומרת לת"ת, "ממני" פי' בסבת התעוררותי, "פריך" שהם נשמות נמצאו, שאינם נמצאות אלא בהתעוררות הנקבה. וכן הדבר "רבו מעשיך" שהם הנשמות של ה' שהוא הת"ת ע"י מ"ה. ואמר "רבו" ולא אמר "גדלו" כמו שאמרו במקום אחר, מפני כי "רבו" הוא שבח יותר מ"גדלו". כי "גדלו" מורה על גודל, לא על הרבוי. אמנם "רבו" מורה על שניהם, ברבוי ובגדולה. והענין כי "גדלו" הוא מצד הגדולה. אמנם "רבו" מורה מצד החכמה בחסד, ד"שמן משחת [קודש]" תרגם אונקלוס "משח רבו". והשמן עיקרו בחכמה על החסד, כך פירש שם. ועתה נ"ל כי "רבו" בסוד כללות האבות, כדפירש ב"רבים" שהם ג' אבות בסוד ורב רבים חסד כולל ב'. וזה נראה עם מה שפי' בין "גדלו" ל"רבו": ונחזור אל הפסוק. "כלם בחכמה עשית", פירש המעשים הם הנשמות ע"י החכמה בכחה. כי החכמה המאירה במזרח הוא הת"ת, ולכן נקראת גם כן היא מזרח לפעמים. ואמר "כולם" לישנא דכ"ל שהוא יחוד שהם נשפעים מדרך היסוד. "מלאה הארץ קניניך" פי' מילוי "הארץ" שהיא המל' הם מ"קניניך", שהם הנשמות. וכן פי' בזוהר בפסוק "הארץ ומלואה" בפרשת נח, כי הארץ מל', מלואה הנשמות. והנה לפי זה "מלאה הארץ קניניך" פירוש הנשמות הממלאים הארץ. וקראם "קנייניך" מפני שהם במלכות, שעל ידה הוא הקנין, כאומרו "וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר" שהרמז במלכות וכמבואר בזוהר. והגענו לעין זיתון, לציון רבי יהודה ונשתטחנו שם: כה: בפטירתנו משם נתעסקנו בפסוק "רננו צדיקים בה"'. ופי' הענין כמו שפי' לעיל, כי הצדיק יחודו עם המלכות, והת"ת עם הבינה. וזהו שכתוב "רננו צדיקים בה"', פירש הצדיקים שהם במדרגת היחוד, "רננו" שהוא סוד רנת הלוים למתק הדין. (והרנה) "[לישרים] נאוה תהלה". פירש ה"ישרים" הם בת"ת שהוא נקרא "ישר" ולהם שהם "ישרים", "נאוה" דהיינו יחוד ת"ת ומלכות בו"ה, שהם ת"ת ומלכות מתעטרים ב"תהילה" שהיא הבינה. וקרוב לזה פירש ר"ש במלת "נוהו", בפסוק "והראני אותו ואת נוהו": כו: עוד נתעסקנו בפסוק "צדיק כתמר יפרח". מלבד שפי' בו "צדיק" שהוא יסוד, יפרח ויגדל כמו תמר, שהוא ת"ת ומל'. והצדיק יפרח ג"כ בשניהם שיהיה לו מנוחה כארז בלבנון. פירש כארז שהוא שתילת הספירות חוץ מן הלבנון כדפירש ר"ש בפרשת בראשית בפסוק "ארזי לבנון אשר נטע", שפירש כי בלבנון הם כקרני חגבים. וכאשר נטעם הם ארזים ונטיעתם בבינה. ועתה יאמר "כארז" שהוא מציאות הספירות חוץ מן הלבנון, כן ישגא בלבנון. כי יהיה מציאותו המתגלה עומד כמציאותו בלבנון. כן פי' בפעם אחרת. והסכים מורי על ידי עתה היום. עוד פי' בו היום, "צדיק" הוא יסוד. ופירש ר"ש כי כל הספירות נקראות שביעיות ביסוד. ועתה אמר כי כמו שהתמר אינו עולה אלא לע' שנה, כן היסוד בפריחתו יהיה כלול משבעה, וכל אחד כלול מי' הם ע'. ומפני שמזה נמשך שאינו כלול מג' ראשונות אלא מע' שהם ז' ספירות, לזה אמר "כארז בלבנון ישגא" פירש רמז הת"ת שהוא הארז האמיתי, והוא כלול משלש ראשונות. כן זה יהיה כלול מג' ראשונות: כז: עוד פירש פסוק "ה' מלך גאות לבש". ופי' "ה' מלך" זהו ת"ת ומלכות, כי כאשר ה' מולך, על הת"ת הוא מולך, כאו' "והיה ה' למלך על כל הארץ". ולכן באו' "ה' מלך" כולל ת"ת ומלכות, כי אין מלך בלא מלכה, ואינו נקרא מלך אלא במלכות. "גאות לבש" פי' העטרה שמעטר לו הבינה בעת היחוד כדכתיב "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו". ונקראת גאוה מפני שבה מתרומם, "לבש ה' עוז" וכו'. ופירש אעפ"י שלבש הת"ת, שהוא ה', העטרה מצד הבינה, ונראה שימשך מזה כח הדין ח"ו, אדרבה "עוז" שהיא הגבורה "התאזר". פי' ע"י הגבורה ונתאחד הת"ת במלכות הנקראת "אזור" והיחוד בצד השמאל כדכתיב "שמאלו [תחת לראשי וימינו תחבקני"]. ונקראת המלכות "אזור" כאשר ביארנו בספ"ר בשער הכנויים, "אף תכון תבל בל תמוט". פירש נמצא מזה כי אדרבא הדין והאף הוא כוננות והכנת המלכות הנקראת "תבל" שהיא מתובלת בכל, ולא תמוט מהיחוד, ע"י שמעורר הזכר כדפירש בזוהר יצה"ר לעיל מאן איהו, דא גבורה: כח: עוד נתגרשנו ביום א' י"ט לחדש שבט ונתעסקנו בפסוק "תפלה לעני כי יעטוף" וגו' ופי' בו כי המלכות נקראת "תפלה", והיסוד נקרא "עני" כנודע. והנה אחר שתפלה סמוך למל' עני, ודאי כי אין מלת תפלה לשבח שהוא מלשון יחוד, אלא מלשון "היאכל תפל מבלי מלח" , והכוונה כי היא מרורה ואינה עקרת הבית כדרכה, כי יעטוף: כאן חדשתי ענין "נקבה תסובב גבר" . והענין הוא מובן בענין ממטה למעלה, וממעלה למטה שפי' בספ"ר בשער ממטה למעלה. ושם הארכנו בענין כי האור מצד הזכר המשפיע יורד ומכה, והניצוץ חוזר אל מקורו מצד הנקבה המקבלת. והנה האור החוזר בהיותו עולה לקבל הוא הנקבה, וכענין בהיות האור היורד שהוא הזכר יורד במעט ובצמצום, ונמצא מתלבש ומתעטף באור החוזר. ונמצא הנקבה שהוא האור העולה מכתיר ומעטר וסובב לזכר שהוא האור המושפע. וסיבה לזה מפני העונות שאין השפע היורד והאור המתפשט בשופע, עד שיגביר על האור העולה. ולכן זהו "ענין רע" "ורעה חולה", "נקבה תסובב גבר." אבל לזמן הגאולה יגבר האור היורד והשופע עד שימלא ויגבר על האור החוזר. ונמצא האור העולה מתעטף בתוך אור היורד, ואור היורד כח הזכר סובב לנקבה שהוא אור העולה החוזר. וזהו ענין חילוק בין הוי"ה דשלטא ה"א על (ו"ה) [ויו] שפי' הרשב"י דהיא נוקבא, וזה ענין "אשה כי תזריע וילדה זכר". פירש בהיות אור החוזר העולה מן הנקבה ממטה למעלה גובר, אז מאן דאלים גבר והוא נקבה. והיינו יחוד אידהנוי"ה שזהו "נקבה תסובב גבר" וגוברת עליו ויולדת נקבה, והשפע מועט כמו יחוד [בעת] הגלות. ובהיות כח הזכר גובר אז היחוד אור היורד מן הזכר גובר על אור הנקבה, ומאן דאלים גבר והוא זכר. וזהו סוד יאהדונה"י וזהו זכר יסובב נקבה וגובר עליה ויולדת זכר. כי עיקר האור זכר. ובהקדמה הזאת בארנו ענין "כי יעטוף", הוא עני, היסוד והמלכות, תפלה וענוה. כאשר יעטוף את הזכר ונמצא "נקבה תסובב גבר". "ולפני ה' ישפוך שיחו" פי' היא מתלוננת (ומתקבלת) [קובלת] וצועקת על בניה ועל יחודה. "ולפני ה"' היא הבינה, ושם צועקת. ונקראת בינה "לפני ה"'. הנה מפני שהיא (מתקבלת) [וקובלת] על בניה מהת"ת, כי היא במדרגת הת"ת, וצועקת אל הבינה כי בה תלוי ענין הגאולה, כענין "וגאלתיך אנכי" . כן נדרש בתיקונים. וענין "שיחו" צעקתו של המלכות. והנה [כינו] אותו בלשון זכר, מפני שהוא נקבה תסובב גבר והיא במקום הזכר גוברת, כדפי': כט: עוד פי' פירש אחר, והוא כי המלכות נקראת "תפלה" ו"עטרה" למעלה על היסוד, והיינו "תפלה לעני" פירש (תפלה) [תפילין] ליסוד, כענין (תפלה) [תפילין] של ראש. "כי יעטוף" פירוש כי יכתיר ויעטיר לת"ת בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". כי עיקר עטיפה הוא בראש, והיינו כתר ועטרה לבעלה. ואז בהיותה למעלה היא אושידת מיין נוקבין כלפי מעלה שהוא הזכר בסוד הדעת, והיינו "לפני ה"', בינה, שם ישפוך שיחו, פי' שפע ואור השופע דרך היסוד הנקרא "שיח", ח"י ש', כדפי' בתיקון. והנה ליסוד שתי בחינות. הא' מהת"ת אל המל', והב' מהמל' אל הת"ת. וכן ביאר בזוהר פרשת ויצא. והנה בחינתה ממנה אל הת"ת יקרא "שיחו", פי' שיח שהוא היסוד שלו, דהיינו של המלכות: ל: עוד פי' "תפלה לעני" עם מה שקדם לנו מהזוהר כי יש חילוק בין זווג ימי החול לזווג ימי השבת. כי בימות החול הזווג ע"י מט"ט ושער החצר וכו' סגור כדפי' לעיל [פסקא י"ט]. והנה המטטרון הזה יקרא "עני" שאין לו מלמטה, שנותנים בתוכו והוא עני. זהו עני המחזר על ה"פתחים", פי' סובב הנקרא שערי המלכות, לראות אם מבין סדקי הדלת יבא לו איזה שפע לפרנס העולם. ולהיות הענין הזה בימי החול, נמצא לפי זה כי בימות הגלות ששכינה גולה במט"ט כדפי' בספ"ר בשער אבי"ע כיון ששכינה במט"ט לעולם ננעלת, א"כ אין זווג שלם אלא קרוב לזווג החול דהיינו מט"ט. ואעפ"י שבימות הקדש יעלה הזווג במעלה משובחת יותר ויותר מבימות החול. ועל ענין זה אמרו ז"ל "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כאחת, מיד הן נגאלין". ופי' אם היו שומרים ומיחדים. ומלת "שמרו" מלשון "שמור" שהיא המל'. והכוונה אם ייחדו שתי שבתות שהם "שבת הגדול", בינה, ו"שבת" [היא] ת"ת, וייחדו אותם עם ה"שמירה" שהיא המל'. הנה בהיות הייחוד הזה למעלה בסוד ת"ת ומל' עם הבינה, מיד היו נגאלין. אלא עתה אין יחוד שלם וז"ש "תפלה לעני" פי' דשכינה נגנזת ומסתתרת בתוך העני שהוא מט"ט, דעני הוא. ועני הוא המחזר על הפתחים נקרא. ותדע אימתי השכינה במט"ט, "כי יעטוף", כאשר השכינה נקראת "גן נעול" בסוד מנעל שהוא מט"ט, שהיא נעולה בתוכו ומתעטפת שם. אמנם כאשר השכינה יוצאה ממנו ומתיחדת למעלה, אז אין לה עסק עם המלאך אלא "לפני ה"' שהיא הבינה, שם ישפוך שיחו פי' היחוד. ושפיכת המים הוא ע"י היסוד הנקרא "שיח" כדפי' לעיל, בפי' ב': לא: עוד נתעסקנו בפסוק "ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא". ופי' כי הפסוק הזה יש בו ו' תיבות להורות על היחוד האמתי, כמו שב"שמע ישראל" יש בו ו' תיבות. ומנין התיבות הוא