רמז גדול כמו שמצינו לר"ש ע"ה מונה התיבות פעמים רבות, בפסוק "ישקני", וכן בזוהר פרשת תרומה בענין [סדר אותיות] א"ב שביוצר של שבת. וכן בפרשת יתרו בפסוק "פדות שלח לעמו" וכו'. כנראה שבכל מקום מנין התיבות רומזים סוד גדול. והנה פסוק זה יש בו ו' תיבות לפי שהוא מורה על היחוד כענין פסוק "שמע ישראל" שיש בו ו' תיבות להורות על היחוד כדפי'. עוד אמר בענין "שמיעה", כעין "שמע ישראל". ופי' הרשב"י ע"ה כי השמיעה במל' מצד הת"ת. והענין כי "שמע" נקראת המל', ופי' "שמע" קיבוץ, מלשון "וישמע שאול". והענין כי היא נקראת "שמע" בסוד שהיא כלולה ומקושטת מצד היותה כלולה מהספירות כולם. ואינה כלולה מכל הספירות אלא מצד הת"ת שהוא הכולל אותם. וזהו "ה' שמעה תפלתי", פי' ה' [הוא] ת"ת, ותפלה [היא] מל'. הנה התפלל שיתקן ויקדש הת"ת אל המל' בסוד "שמע" שהוא הקישוט כדפי'. ואמר "שמעה" פי' [שתי מלים] "שמע ה"', כענין "צדק צדקה", "ליל
לילה", דהיינו כד קבלת עלה דכר. ועם כל זה עדיין לא הגיע ענין הזווג בעצם אלא הכונה על קבלת הזכר ואל הקישוט, והוא ב' מיני קישוט. הא', "שמע" שעניינו קיבוץ הספירות כלם כדפי', והב', [אות] "ה"' שהוא כללות ה' אורות מצד החסד, וה' מים מצד הגבורה, וה' רקיעים מצד הת"ת, והיינו ענין הג' וו"ין שהם ו"יסע ו"יבא ו"יט, ג' אבות. ופי' ה', חמשה, דהיינו חמשה אורות מצד [פסוק] ו' ויסע. ה' רקיעים מצד [פסוק] ו' ו"יט. ה' מים מצד [פסוק] ו' ויבא. וזהו ענין שמעה, בה'. והנה אחר היותה מקושטת אין לה בושת להזדווג. וזהו "ושועתי" שהיא המל', "אליך" הת"ת, "תבא" ולא תתבייש, ככלה שתקנה כל צרכי חופתה ואין לה בושת להגיע אל נישואיה. ונקראת "שועתי" שהוא מלשון הבטה כענין "ושוע אל ההר". והענין שהיא מבטת וממתנת אל הזיווג כענין שומרת יבם. ובהיותה מקושטת היא ממתנת אל הזווג ונקראת "שועתי", ו"אליך" הת"ת, "תבא" ותתקרב בלי בושת כלל.
והגענו לעכב"ר, ואצל מערת ר' ינאי ור' דוסתאי ור' נהוראי: לב: ונתעסקנו בפסוק "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" וגו'. ופי' "אל תסתר פניך" וכו' הם דברי השכינה המדברת ברוח הקדש, והיא מדברת כנגד הת"ת בעלה. ורצתה לומר "ביום צר לי" כי בהיות השכינה משפעת אל הקליפה, היא אז פורשת נדה. והענין כי בהיות השפע נשפע מלמעלה על ישראל, הקליפות הם מקטרגים לומר "אלו עובדי ע"א, ואלו עובדי ע"א" וכו' ומקטרגים על ישראל. ואז אוחז במשכן לינק, והירח נפגם ויונקת מצד הצנור החיצוני שביסוד, ונעשתה תועבה הזאת בעונותיהם של ישראל. ואז יונקים הקליפות ממנה מצד המרירות ההוא כמו שהארכתי בענין זה בספ"ר בשער הצנורות. והנה בהיות הת"ת מאיר פניו אל המל', כח הקליפה נמנעת ונסתרת בנוקבא דתהומא רבא. כי (אף) [אם] היא נקרבת אל הקדושה תאכלנה האש הגדולה. כי מטבע הקדושה לטהר ולכלות כל מיני קליפה שבעולם כדפי' לעיל. ולזה אמר "אל תסתר פניך" כמתפללת ומתחננת לדודה שלא יחסיר שפעו והשגחתו.
ואמנם ביום בא הצר הטמא לאכול ולאחוז בכנפי המשכן, באופן שלא תוכל הקליפה והצר להתקרב ולטמא ולטנף המשכן. ואמר "פניך" לשון רבים, לאחד משתי סיבות. אם מפני שבחינת הפנים הם רבים מצד הכללות. אם מפני שהם פנים של ת"ת המתיחדים בבינה, והפנים המביטים במל', באופן שיהיה מקבל מהבינה ומשפיע השפע ההוא למטה, שאז לא יוכל הקליפה להתקרב אל המשכן מפני כח הבינה המשפעת. "הטה אלי אזנך", פי' חלה עוד פני אל ענין א', כי בהיותה רוצה להתיחד שישפיע אליה תכף כח הגבורה המעוררת כח הזווג. וזהו "אזנך" שהשמיעה והאזנים הם מצד הגבורה, ולכן אמר אזנך א' לבד. והענין שישפיע לה כח הגבורה שלו מעת היחוד. והיינו "ביום אקרא", פי' ארצה להתיחד לקבל, דהיינו לשון קריאה כמו "וקרא זה אל זה" שתרגם אונקלוס "ומקבלין דין מן דין". וכן ענין "תהום אל תהום קורא" וכו' דהיינו יחוד. "מהר ענני" פי' אחר, התעורר אל תתעכב [מ]להתיחד, אלא "מהר ענני",
דהיינו היחוד. ונתקרבה אליו ונמצא השכינה שואלת ממנו ג' דברים זה אחר זה. הא' שלא יתקרבו הקליפות, ואחר זה שעוד יעורר הזווג. ואחר זה שיזדווג מהר, ואל יהי בעכוב ח"ו: לג: עוד נתעסקנו שם בפסוק "תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני" וגו'. ופי' בהקדמת הזוהר החילוק שבין "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור". ש"מזמור לדוד" עניינו שהקדימה שכינה ושרתה על דוד קודם שיתבודד דוד אל הענין. וכן בפסוק זה "תפלה לדוד", "תפלה" שהיא השכינה, הקדימה לדוד. והענין מפני צורך הזמן שנצטרכה השכינה אל היחוד, ולכן שרתה על דוד שעל ידו תתיחד ותקבל שפע. וזהו "הטה ה' אזנך ענני" וכו'. פי' כבר ביארנו שהיחוד ע"י התעוררות הגבורה שהיא האזן. ומפני שאפילו שבהתעורר הזווג יושפע דין ביותר, ויתבלבל השמחה מפני רוע העונות, לכן אמר "הטה ה' אזנך", פי' תטה אותה קצת אל הרחמים באופן שיושפע דין ולא כל כך אלא בדרך הטיה קצת. והענין שיחבקנה בזרועו השמאלי שמשם תחלת
הזווג, "וענני" היינו ענין הזווג. "כי עני ואביון אני", נתן טעם אל צורך הזווג על כל פנים, מפני ש"אני" שהיא השכינה, היתה "עני ואביון". ובשתי המדרגות האלה נאמר ש"עני" היינו שאין בעל הבית שהוא הת"ת נותן לו. אמנם כבר יש לו שפע ממקום אחר. אבל אביון דרשו ז"ל "תאב לכל". ופי' א' משני הפירושים והכל א', ל"כל" היינו יסוד. או "לכל" פי' לכל הספירות. והכל א' כי היסוד נקרא "כל" בערך שהוא מקבל מהכל. ועתה אמר שהיא "עניה" שאין לה שפע מצד בעלה, וכן היא "אביון" מצד היסוד, דהיינו קיומה מצד כל הספירות. וזה טעם שהקדימה לעורר אל דוד, שעל ידו תתיחד ותקבל שפע. ונכנסו מקצת החברים תוך המערה והתפללנו תפלה קצרה. ויצאנו השדה אל הסלעים להתגרש: לד: ונתעסקנו בפסוק "מי כה' אלהינו המגביהי לשבת" וגו'. פירש כי השכינה עילאה בינה נקראת מ"י כנודע. ופי' ר"ש בזוהר שהיא נקראת מ"י מבחינתה למעלה המתיחדת עם החכמה.
ועוד נקראת שם בן ד' בנקודת אלהים כזה, יהו"ה. והטעם פי' בזוהר מפני שעיקרה רחמים והיינו שם בן ד', ומעוררת דין והיינו נקודת אלהים. ואחרים מן המפרשים פי' הטעם כי ממנה יאצלו הת"ת והמל' והיא נקראת על שמם "ה' אלהים", ה' מצד הת"ת, אלהים מצד המלכות שהוא נקראת אלהים. ולפי האמת בטוב העיון אין שתי הסברות האלה חולקות, וכולם אחד. והענין במה שכבר קדם לנו כי הת"ת נקרא ה' מפני שהוא רחמים. והמל' נקראת אלהים מפני שהיא דין שבו נקראת גבורה תתאה כנודע. והנה היינו דין ורחמים של הבינה וכמו ששם בן ד' משפיע רחמים, כן המל' משפיעה היא דין, והיינו דין ורחמים היוצאים מן הבינה. כי כמו שהגבורה דין היוצאת מהבינה, כן מל' היא גבורה תתאה. והיינו "פועל גבורות" שהיא משפעת בשתי הגבורות. ואחר שהענין כך נמצא שם בן ד' שבבינה שהוא נקוד בנקודת אלהים מלך בהיכלו דין, כסא דין וכסא רחמים, והיינו ענין "מי כה' אלהינו".
פי' "מי" הוא ממש כה' אלהינו, דהיינו שם בן ד', ה' (אלהינו) [ב] נקודת אלהים. ואם כן מה בין זה לזה, ופי' כי חלוק שביניהם הוא "המגביהי לשבת". פי' נקראת מ"י בהיות מ"ם בינה מתיחדת עם החכמה י' למעלה, והיינו בחינתה המתעלמת. וזהו "המגביהי לשבת". ונקראת "ה' בנקודת אלהים" [כאשר היא] "המשפילי לראות", פי' כשהיא משפעת ורואה בשמים ובארץ, דהיינו ת"ת ומלכות, שמים וארץ. ובערך בחינתה אליהם נקראת ה' אלהים: לה: עוד פירשתי בו פי' אחר, בהקדמת הספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שפי' הרשב"י ע"ה בתיקון בפסוק "כי אין כידוד". שפי', כ' כתר, ויהו"ה הוא י' חכמה, ה' בינה, ו' שית ספירן, ה' מלכות. ונקרא כתר כ' בסוד "עשרה עשרה הכף". ופי' עשרה ממטה למעלה, י' מאדנ"י שהוא במלכות, ששם ראש האור המתפשט בשם יהו"ה מלמעלה למטה, ששם ראש האור כתר. וזהו "עשרה עשרה הכף" וכו'. והוא האור המתפשט בשם יהו"ה שהוא כולל י' ספירות שהם
לבוש אל האור, והאור עולה בהם ויורד דהיינו כ'. ולפי דרך זה נוכל לפרש "מי כה"', מי ידמה אליו ומי ישוה אליו, אלא "כה"' כי כ' כתר המתפשט בי' ספירות שהוא השם. ואמר לרמוז זה עוד "ה' אלהינו" שעניינו דין ורחמים, והיינו אור היורד והשופע, ואור העולה המקבל. וחזר הכתוב ופי' טעם הענין ואמר "המגביהי לשבת", פי' המגביה י' לשבת, שמגביה את הי' שהוא מקור האור על הו"ה, ונמצא שם בן ד' כסדרו שהוא יהו"ה. והיינו י' מלמעלה למטה, וזהו סיבת הי' מלמעלה למטה. וסיבת הי' מלמטה למעלה הוא "המשפיל[י]" פי' המשפיל י' שהוא י' למטה מהו"ה, דהיינו שם בן ד' הוה"י שהוא י' ספירות מלמטה למעלה. וכדי להבין ולראות הענין הזה היטב, ביאר שיובן ויראה בשמים ובארץ, פי' "בשמים" תפארת המשפיע, "ובארץ" המל' המושפעת. והיינו יהו"ה מצד הת"ת (זכר) והוה"י מצד הנקבה, מל' מושפעת: לו: עוד נתעסקנו בפסוק "ודברתי על הנביאים" והיינו שכיון הכתוב להפליג במעלת הנביא,
בזמן הושע. והוא כי "דברתי" שהיא המל' שהיא נקראת "דבר" כבר היתה מתיחדת עם ו' שהוא בעלה, והיינו "ודברתי". ואז היא למעלה מהנביאים שהם נצח והוד. והענין יובן במ"ש ר"ש בתיקון כי נצח הוא אספקלריא דנהרא, והוד אספקלריא דלא נהרא, וזהו הפך המפורסם אלינו. וביאורו הוא גם כן במקומות רבים כי ת"ת אספקלרייא המאירה. ומלכות אספקלריא שאינה מאירה. ועוד ענין מנגד ג"כ שבו יובן ענין זה כי מקום הנבואה הוא מת"ת ומל'. לפיכך בין המתנבאים יש חילוקים בין משה רבנו ע"ה ושאר הנביאים. והנה הנביאים הם נצח והוד. והענין הזה כלו יובן עם מה שפירש בתקון במקום אחר כי אדנ"י בהוד, ויהו"ה בנצח. וביסוד תרוייהו חד דהיינו יאהדונה"י. והכונה כי ת"ת שוכן על הנצח כדרך הזכר הנוטה אל הרחמים. והמל' שוכנת על ההוד כדרך הנקבה (הנוחה) [הנוטה] אל הדין. ונמצא לפי זה כי נצח אספקלרייא המאירה על ידי הת"ת שבו. ואספקלריא שאינה מאירה הוד ע"י
המלכות שבו, והיינו נביאים וכו'. והנה בהעלות המל' עם בעלה למעלה בסוד תרווייהו כחד בת"ת, אז ודאי אספקלריא שאינה מאירה היא מאירה. וז"ש "ודברתי" שהוא יחוד ת"ת ומל', הם "על הנביאים", שהוא הת"ת שהוא על הנביאים. ואז "ואנכי חזון הרביתי". דע ש"אנכי" היא הבינה כנודע. ומלת "ואנכי" [בתוספת וא"ו] מורה ת"ת מיוחד עם הבינה. ו"חזון" הוא יחוד ת"ת ומל', שהיא נקראת "חזן", ועם הת"ת,"חזון". ונמצא לפי זה ת"ת יונק מהבינה ומשפיע במל', ונמצא המל' שהיא מתרבית. והיינו "ואנכי חזון הרביתי", הרביתי וגדלתי לחזון שהיא המל' ע"י הוא"ו שבתוכה. וא"כ נמצא מעלת הנבואה בזמן ההוא משובחת מנבואת זמנים אחרים. ומה שנאמר "וביד הנביאים אדמה", ע"י הנביאים נקראת המלכות במקומה למטה כמו "היתה עלי יד ה"'. וקראה "יד" הנביאים, פי' כי מקבלת מן הנביאים שהם נצח והוד, ואז הדברים באין בדמיון. וזה הוא "אדמה". ופי' הרשב"י כי השכינה נקראת "דמיון" מצד
סתימו דעיינין, פי' מצד היות אספקלריא שאינה מאירה שאין העינים העליונים משפיעים בה, ולכן הדברים באים בדמיון (וצור') [וצורה], מפני שאין הדברים מאירים באור כראוי. ולכן אמר "וביד הנביאים" למטה "אדמה". ובאים הדברים בדמיון, לא בעצם בבהירות כראוי: לז: עוד נתעסקנו בפסוק "מזמור לאסף אל אלהים ה' דיבר". ופירשתי בו כי "מזמור" היא השכינה מצד החסד, ו"אסף" היא השכינה. וכן ביארו בזוהר פרשת אחרי מות כי שר המשורר מחצות הלילה עד הבקר, אסף שמו. והיא נקראת אסף מצד הדין, כי דגל מחנה דן מאסף כל המחנות. והנה נרמז בשתי מלות אלו "מזמור לאסף" הם ב' הקבלות, מצד החסד ומצד הגבורה לעורר הזווג. ולהיות כי תחלת קבלתה מן הדין והיא נקראת "אסף", ואחר [כך] היא מקבלת מן החסד, והיא נקראת "מזמור", לכן אמר "מזמור" לאותה שהיא "אסף", "אל אלהים ה"' הוא הת"ת מיוחד עם החסד והגבורה. לכן הזכיר תחלה "אל" ואח"כ "אלהים". וכאן ביארתי ענין
נמצא בתיקון כי "אלוה" מצד החסד, ו"אלהים" מצד הגבורה, ויהו"ה מצד הת"ת באמצע. נמצא ו"ה מצד הגדולה. י"ה מצד הגבורה. יהו"ה באמצע יונק משניהם, מכריע ביניהם. זה כללות דברי ר"ש בתיקונים. והנה יש בענין זה כמה דוחק. ראשונה כי אחר ששם בן ד' הוא הממוצע ביניהם א"כ מן הראוי היה שיהיה י"ה מצד הימין, ששם י"ה שבשם, ו"ה מצד שמאל ששם ו"ה, כענין כתיבתו י"ה בימין ו"ה בשמאל. עוד קשה כי י"ה שבשם "אלהים" משתנה והוא ה"י, והיה מן הראוי להיות אליה"ם. והענין הזה יתבאר בענין אחר שאמר בתיקונים מקומות רבים לאין תכלית. [כלומר] שמ"י עם י"ה שס"ה. זכר"י עם ו"ה רמ"ח. והנה במאמר הזה קשה עוד כמה דברים, כי מן הראוי היה ש"זכרי" שהוא הזכר יהיה עם י"ה שם גבוה. ו"שמי" יהיה עם ו"ה שהוא מושפע למטה כנקבה: עוד קשה כי רמ"ח מצות עשה ג"כ היה ראוי שיהיו עם י"ה, לא שס"ה. כי שס"ה הם בנקבה כנודע, ומצות עשה הם למעלה. והענין הזה ביארתי קצתו בספ"ר בשער השמות. ועתה במקום
זה נבאר ב' הענינים יחד, הואיל וכאן היתה (מתנתו) [תחנתו]. והוא פי' בזוהר פרשת העקידה כי עיקר שלמות עליון בהיות המים כלולים באש, והאש כלול במים, וזה הוא ענין העקידה כמבואר שם. ונודע מענין הזכר כי גדר עניינו היותו משפיע נוטה אל צד הימין, והנקבה ענינה מושפעת ונוטה אל צד השמאל. ושם בן ד' חציו מושפע ופי' הרשב"י ע"ה בתיקון ו"ה בארץ, י"ה בשמים, דכתיב "ישמחו השמים ותגל הארץ". זה כללות לשונו ואם אינו ממש דבריו. והכוונה י"ה משפיעים מהם מכוונים בשמים. ו"ה בארץ כי הם מושפעים. והנה לפי זה כאשר שם בן ד' הוא גדרו י"ה משפיע, ו"ה מושפע, ראוי שיתגלגל הדבר מים באש שהם י"ה שבשם הנוטים אל המים שהם משפיעים ורחמים וזכר. כי ג' דברים אלה הם א' וראוי שיהיו מצד האש שהוא הגבורה. וזה י"ה שבשם אלהים, מים בצד אש. ועוד אש בצד מים שהוא ו"ה שמדרכו להיות בצד האש, והם מושפעים דין נקבות. והם בצד החסד מים משפיעים
כי הנה הם משפיעים שהם ת"ת ומלכות, שזה נרמז בשם אלוה כדפירשנו בספ"ר בשער ערכי הכנויים. וי"ה שבשם אלהים מורה על הדין שכן ה' על (ה"י) [יוד] המורה על הנקבות כדפי' ר"ש וביארתי בספ"ר הנז' בשער השמות. ועל דרך זה יתיישב "שמי עם י"ה" שהוא סוד שמאל בימין שעולה שס"ה, שזהו המורה כי אעפ"י ששס"ה מצות ל"ת הם בגבורה, עם כל זה נכלל בהם המים דהיינו י"ה. ו"זכרי" שהוא הזכר רמ"ח מצד החסד, עם כל זה נכלל עמו ו"ה מצד הנקבה, והם אש במים. ונמצאו לפי זה שם בן ד' בת"ת חציו כלול בחציו, וחציו בחציו. כאלו תאמר ו"ה, חסד ת"ת גבורה, י"ה ו"ה ה"י (כזה) והרי שני שמות מצורפים, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. ונחזור אל ענין ביאור הכתוב. כי זה ענין מורה "אל אלהים ה"', פי' הת"ת מיוחד עם הזרועות בסוד היחוד שהוא מקבל בתחלה מן החסד ואח"כ מן הגבורה. ולכן אמר "אל אלהים ה"', אל תחלה בנקבה לאסף תחלה כדפי'. "דבר", פירש הת"ת
שהוא השם הנזכר, "דבר" פי' נתייחד עם המלכות ומשפיע בה סוד השפע הראוי אליה במקומה. ואח"כ "ויקרא ארץ", פירש נתיחד עמה שהיא נקראת ג"כ "ארץ" וקראם עתה "ארץ". וקודם בלשון "דבור" מפני כי קודם היחוד היא נקראת "דבור" מצד הקושי והדין, ואח"כ "ארץ" לשון רצון, שהשפיע בה הרצון מלמעלה בסוד היחוד, לקבל מלמעלה מצד הרצון. וביאר כי ענין קבלתם והארתם הוא מחכמה, כי משם הוא מזרח על שם כי מכחה זריחת הת"ת, שמש הת"ת, עד יסוד מבואו מל'. נמצאת היחוד כולל כל האצילות כלו: לח: עוד נתעסקנו בפסוק "מציון מכלל יופי" וגו'. פי' בו "מציון" יסוד. ופי' מן הציון, שהוא היסוד, הת"ת שהוא הנקרא "מכלל יופי" מצד שהוא כולל כל גוונים, שכן נקרא ת"ת לשון פארות, וכן נקרא ארגמן שהוא כולל גוונים הרבה. וכן נקרא יפה, על שם הפאר שבו. והת"ת הופיע והשפיע למלכות הנקראת "אלהים" כנודע. עוד פי' אותו על דרך אחרת. "מציון", ר"ל הת"ת שהוא בתוך ציון. שאם כוונתו על היסוד היה לו לומר "בציון". עתה
שאמר "מציון" נראה שכונתו מאותו שהוא בתוך ציון מסתתר. ועל דרך זו ביארו בזוהר ענינים אחרים כמו "מסיני בא", ולא "בסיני" וכו'. ועתה ירצה על ידי הת"ת שהוא בתוך היסוד, לאותה שהיא "מכלל יופי", שהוא המלכות, כענין "וראיתיה לזכור ברית עולם". ופי' ר"ש ע"ה בתיקונים "וראיתיה, מתקשטת בגוונהא" כו'. ואז משפיע בה הבינה שהיא הנקראת "אלהים". וזהו ע"י הת"ת בהיותו בתוך ציון, משפיע במל' הנקראת "מכלל יופי", הבינה שהיא "אלהים". עוד פי' אותו בענין אחר כי המלכות היא מאירה ומושפעת מקבלתה מיסוד ות"ת, דהיינו מציון ולא מכל בחינות היסוד היא מאירה, אלא מבחינת היותו "מכלל יופי" שהוא כולל כל הספירות בשופע, ומאותה בחינה היא מאירה. וזהו "מציון", מצד היותו מכלל יופי, כל יופי, כענין "ויהי יוסף יפה תואר" וכו' משם המל' שהיא נקראת "אלהים" הופיע: לט: עוד נתעסקנו בפסוק "גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר". ופי' בו כי אדוני נקראת
המלכות, כי הוא אדון כל הארץ, ונקראת "גדול" בסוד יניקתה מצד החסד. והנה בתחלה קדמה