# ספר גרושין — קטע 5

[קריאה בקורא](/reader/kabala-2058760abdde/1/5/)

<div lang="he" dir="rtl">

אליה היניקה מצד הגבורה, ואח&quot;כ מצד החסד. ולכן [כ]שנטה כבר אל החסד נקרא &quot;גדול&quot; מצד 
הגדולה, &quot;ורב כח&quot;, הת&quot;ת נקרא &quot;ורב&quot; כנודע מענין &quot;ורב חסד&quot;. &quot;ה&#x27;&quot; שהוא הת&quot;ת נקרא &quot;רב 
כח&quot; להורות שקבל מהחסד, ואח&quot;כ מהגבורה ששם כח עליון, שהיא הבינה, ששם כ&quot;ח אתוון 
דעובדא דבראשית כנודע. והנה בהיות שזהו סוד החיבוק אל הזיווג, שהוא מתיחד בב&#x27; 
הזרועות, והיא בין ב&#x27; זרועות, אז מתייחדים עם הבינה שהיא נקראת &quot;תבונה&quot;. ו&quot;אין 
מספר&quot; לקבלתם משם כי הוא הרבה לרוב. וקראה לבינה &quot;תבונה&quot; מפני שתבונה רומז בינה, 
וכן כתר שהוא יחוד ת&quot;ת ומלכות. ועתה נתחדשתי ב&quot;אין מספר&quot;, פירש אינו מספר ומאיר 
למטה בתחתונים מפני העלמו בשלש ראשונות, ולכן אין התחתונים נהנין מאותו האור כלל:
מ:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;גדול ה&#x27; ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר&quot;. ופי&#x27; בו כי הת&quot;ת מקבל 
מצד הגדולה, וכן מקבל מצד הגבורה. והיינו &quot;ומהולל מאד&quot; פי&#x27; מושפע מצד מא&quot;ד שהיא 


הגבורה, כדפי&#x27; בזוהר &quot;מאד, מסטרא דשמאלא כד&quot;א מאד דא מות&quot; והוא בפרשת וישמע יתרו. 
ואמרנו כי אעפ&quot;י שהוא מהולל מצד הגבורה, עם כל זה כשהוא מקבל מצד הגדולה אז המל&#x27; 
מתעלה ואינה נקראת &quot;חקר&quot; שהיא &quot;חר&quot;ק&quot; שהיא מציאותה למטה. ונקראת בבחינה זו &quot;חקר&quot; 
מפני שבה כל החקירות, שהיא סוף המדרגות. אבל מצד (הגבו&#x27;) [הגדולה] אינה חקר אלא היא 
למעלה מיוחדת עם בעלה, (מש&quot;כ) [מה שאין כן] מצד הגבורה. כי בב&#x27; לקו המאורות כו&#x27;. 
עוד פי&#x27; פסוק &quot;דור לדור ישבח&quot; וגו&#x27; פי&#x27; דור לדור הם בינה ומל&#x27; ששניהם נקראו 
(דרורו&#x27;) [דרור], כמו ששניהם נקראו ג&quot;כ צפורים, כי דרור וצפור הכל ענין א&#x27;. והנה 
הבינה ממשכת ומשפעת למל&#x27; הפעולות העליונות. והיינו הנרצה במלת &quot;מעשיך&quot; והם כחות 
ונשמות ושפע. &quot;וגבורותיך יגידו&quot;, כי שפע נאצלות מצד הדין משפיעים וממשיכים אותה מצד 
החכמה והחסד, כדי שיהיה מזוג דין ברחמים, ורחמים בדין. וזהו &quot;יגידו&quot;, כי לשון הגדה 


מצד החכמה. עוד פי&#x27; פסוק &quot;הדר כבוד הודך&quot; בהוד. פי&#x27; בספ&quot;ר בערכי הכנויים שהדר הוא 
בת&quot;ת, וכן פי&#x27; בתיקון. אמנם לכאורה נראה שהדר הוא בנצ&quot;ח. וכן תמצא שרוב המקומות הוד 
והדר מיוחדים, וכן נצח והוד שמנהגם לבא יחד, וכן &quot;הוד והדר לבשת&quot; . וכן &quot;הודך 
והדרך&quot; וכן פסוקים רבים מורים על כי הדר בנצח. ואף אם ההידור לת&quot;ת כדפי&#x27; שם, ירצה 
הנצח המתיחד עם הת&quot;ת, וזה נ&quot;ל אמת במלה זו. והמל&#x27; נקראת &quot;כבוד&quot; שהיא כוללת ל&quot;ב 
נתיבות עליונות כמנין כבו&quot;ד. וזהו &quot;הדר כבוד הודך&quot; שהיא המלכות, בין הנצח וההוד, 
מתעלית אל היחוד. והיינו &quot;ודברי&quot; בוא&quot;ו המורה על יחוד עם הוא&quot;ו. והי&#x27; &quot;ודברי 
נפלאותיך&quot;, פי&#x27; השפע הראוי אל &quot;ודברי&quot; שהם ת&quot;ת ומל&#x27;, אשפיע אותן למראה מן הנפלאות, 
שהם ג&#x27; ראשונות הנקראים פלאות. וענין &quot;אשיחה&quot; מלשון שיחים, שהם עץ יסוד ועץ הת&quot;ת 
והם נקראים &quot;שיחים&quot;. ועוד פי&#x27; &quot;ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה&quot;, כבר מפורסם 


כי עוז הוא בגבורה, ונורא בת&quot;ת. והם (במקר&#x27;) [במקרא] הם ב&#x27; נוראות וב&#x27; עזוזים, 
מדקאמר &quot;ועזוז&quot; ולא קאמר &quot;ועוז&quot;. והנה הב&#x27; נוראות הם ת&quot;ת ויסוד. כי יסוד ג&quot;כ נקרא 
&quot;נורא&quot; בסוד שהוא מושך הוי&quot;ו. והנה היסוד יש לו עוז א&#x27; והוא ההוד שהוא כח הדין. 
והת&quot;ת יש לו עוז א&#x27; והוא כח הגבורה. והנה עוזים אלו &quot;נוראותיך&quot; שהם שני המכריעים 
&quot;יאמרו&quot;, פי&#x27; יטו אותם אל צד הרחמים שהיא &quot;אמירה&quot; מצד הרחמים. &quot;וגדולתך אספרנה&quot;, 
פי&#x27; וגדולה דהיינו יחוד כל קו החסד שהם חכמה חסד נצח, ולכן אמר &quot;וגדולתך&quot;, פי&#x27; כל 
קו הגדולה אספרנה, ר&quot;ל אאיר ואגביר אותם (כל) [אל] העוז, באופן יהיה כל האצילות 
נוטה אל צד הרחמים. ואם לא נרצה לדחוק, נפרש &quot;וגדולתך&quot; על צד החסד לבד. ועל הדרך 
שפי&#x27;, עוד פי&#x27; &quot;זכר רב טובך&quot;. ו&quot;זכר&quot; הוא הזכור הת&quot;ת, בסוד זכור לזכר, ושמור לנקבה. 
והיסוד נקרא &quot;רב טוב&quot;. והנה &quot;זכר רב טובך יביעו&quot;, פי&#x27; ישפיעו (ו)הרחמים הנז&#x27;. 


&quot;וצדקתך&quot; שהיא המלכות מצד הדין &quot;ירננו&quot;, פי&#x27; יתקנו וימתיקו. הנה בסוד רנת הלויים 
לתקן ולשכך כח הדין. עד כאן הגיע העסק ביום הזה:
מא:
&quot;הטיבה ברצונך את ציון&quot;. כבר פי&#x27; בספ&quot;ר בשער המציאות החילוק שבין מציאות ה&quot;ה אל 
המל&#x27;, אל מציאות ה&quot;י. והנה נקרא מציאות ה&quot;י &quot;ציון&quot; פי&#x27; נקודת ציון, כי הוי&quot;ו 
הקולמוס, והנחת הקולמוס הוא י&#x27;. וכן בחינת יחוד יסוד עם המל&#x27; הוא הי&#x27;. ולכן שניהם 
נקראו &quot;ציון&quot;. והארכתי בספר הנזכר בשער ערכי הכנויין. והנה אמר &quot;הטיבה&quot; פי&#x27; האירה, 
מלשון &quot;ומטיב את הנרות&quot;. והנה (הא) [הארת] הנקודה הזאת הוא &quot;ברצונך&quot;, שהוא הרצון 
העליון, מטעם כי מציאות הי&#x27; היא מהחכמה, ולכן הארתו מן הכתר שהוא ה&quot;רצון&quot;. אמנם 
בנין ה&#x27; שהם חומות אל הי&#x27; כענין זה ה הוא מצד הבית, ועליה נאמר &quot;ויבן ה&#x27; אלהים את 
הצלע&quot; כמבואר בספר הנזכר בשער הנזכר. ולכן אמר &quot;תבנה&quot;, שהוא מצד הבינה. ששם &quot;יבנה&quot; 
דאתוון דדין כאתוון דדין. והיה בונה העולם ע&quot;י חסד ולכן אמר &quot;תבנה חומות ירושלים&quot;, 


מציאות הה&#x27;:
מב:
&quot;ה&#x27; רמה ידך בל יחזיון&quot; וגו&#x27;. הנה בזוהר בההיא עובדא דההוא סבא, פי&#x27; כי שלמה 
בכניסתו בתוך הרי חשך ללמוד מ&quot;נופל וגלוי עינים&quot;, היה אומר &quot;ה&#x27; רמה&quot; וגו&#x27;. ועל דרך 
זה נבאר, &quot;ה&quot;&#x27; ת&quot;ת, &quot;רמה ידך&quot; פי&#x27; ישפיע בה מצד החסד, שכן פי&#x27; רז&quot;ל &quot;ירום מאברהם&quot;. 
ו&quot;ידך&quot; היא המל&#x27;. ואמר שירימה החסד &quot;בל יחזיון&quot;, שלא ישלוט עין הרע וקליפה בקדש 
ובמשכן. והוצרך לומר ענין זה, מפני ששלמה ישב על כסא דוד אביו, והוא המלכות. והנה 
בכניסתו שם ימשך ח&quot;ו שיפגם המשכן. לזה אמר &quot;רמה ידך&quot; פי&#x27; הת&quot;ת ישפיע בה מצד החסד, 
כדפי&#x27; &quot;יחזו ויבושו קנאת עם&quot; אמר עם כל זה שאמר &quot;בל יחזיון&quot;, אין הכונה לומר שלא 
יראו, אלא שיראו למטה בטובתן של ישראל כדי שיאכלו מתמציתן, כענין פרי החג. וזהו 
&quot;תערוך לפני שלחן נגד צוררי&quot;, כדי שיהיה שיני הצוררים קהות. &quot;אף אש צריך תאכלם&quot;, 
פי&#x27; אין צריך לומר שיאכלו ויאבדו מצד החסד, אלא אפילו מצד הגבורה שהיא המסייעת 


ומניקה לכל הכחות כי משם יניקתם, היא ג&quot;כ תאכלם ותאבדם. וזהו &quot;אף אש&quot;, שהיא הגבורה, 
&quot;וצריך&quot; הקליפות:
מג:
עוד נתגרשנו ביום ו&#x27; כ&quot;ד לחדש ונתעסקנו בפסוק &quot;אשרי שאל יעקב בעזרו&quot; וגו&#x27; וביארתי 
פי&#x27; (בתיקו&#x27;) [ע&quot;פ התיקונים] כי &quot;אשרי&quot; הוא בכתר, והיינו [אותיות] &quot;ראש יו&quot;ד&quot;. והנה 
במקום אחר פי&#x27; כי הכתר מסטרא דאבא נקרא &quot;ראש&quot;, ומסטרא דאימא נקרא &quot;אשר&quot;. ור&quot;ל שהטעם 
לפירושו כי &quot;אשר&quot; פירושו, א&#x27; כתר, ש&#x27; תשובה בינה, ר&#x27; ראשית חכמה. ובהיות עיקר הבנין 
מצד החכמה נקרא הכתר ראש, שהראש שהיא בחכמה היא על הכל. ואח&quot;כ הא&#x27; (הע&#x27;) [כ&quot;ע], 
ואח&quot;כ הש&#x27; תשובה בינה למטה משניהם. כי הנקבה למטה מהזכר בדרך י&quot;ה, שהוא יו&quot;ד על ה&#x27;. 
אבל מפאת הבינה נקראת &quot;אשר&quot;, א&#x27; כתר עליון על הכל, והש&#x27; בינה על החכמה כדרך הנקבה 
הגוברת, ה&#x27; על י&#x27;. דכל הוי&quot;ה דשלטא ה&#x27; על י&#x27; נוקבא איהי. ודינא איהי והנה במלת 
אשר&quot;י הוא כללות חכמה ובינה, בזולת כללות שלשתם הנרמזות במלת &quot;אשר&quot;. והיינו אשר&quot;י 


שעניינו אשר י&#x27;. &quot;אשר&quot; מצד הבינה אל הכתר, והיו&quot;ד מצד החכמה. ומורה על הנקבה עוד 
פעם אחת על הזכר, אחר שאמר &quot;אשרי&quot; ולא אמר &quot;יאשר&quot;. הכלל כי מלה זו עיקרה בכתר בסוד 
בחינתו מן הבינה עם כללות ג&#x27; ראשונות. &quot;שאל&quot;, הנה א&quot;ל עיקרו בחסד. נמצא לפי זה כי 
הם חסד מצד אחד, ובינה בסוד הדין מצד אחד. ולכן מצד שתי הבחינות האלה &quot;יעקב בעזרו&quot;, 
והיינו ת&quot;ת שהוא יעקב, מיוחד במלכות דהיינו &quot;עזרו&quot;:
מד:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;מי ימלל גבורות ה&quot;&#x27;. ופירוש &quot;מ&quot;י&quot; היא הבינה, ויש לה שתי 
בחינות. בערך בחינה אחת נקראת מ&quot;י והיא בחינה מתעלמת מורה על (א&#x27;) [מ&#x27;] הבינה כאשר 
ברצונה להשפיע בסוד ד&#x27; צדדים, ד&#x27; רגלי המרכבה. והי&#x27; רוכבת עליהם והיינו ם שיש לה 
ארבעה צדדים, ומתעלמת ומסתתרת (ביו&quot;ד) [בקרבה אות יו&quot;ד] שהיא נקודה נעלמת שאין בה 
תפיסה כלל. ולכן בסוד בחינתה המתיחדת עם החכמה שהיא היו&quot;ד, נקראת מ&quot;י. ובסוד בחינתה 
בהיותה היא המתפשטת נקראת י&quot;ם, שפירושה (ד&#x27;) [יו&quot;ד] שהיא נקודה נעלמת מתפשטת 


(ומתרחמת) [ומתרחבת] אל (א&#x27;) [מ&#x27;] ומצנפת עצמה על ד&#x27; צדדין ולהניק ולהשפיע עם היות 
שעדיין היא ם סתומה, שאינה ממש משפעת, עם כל זה ברצונה להשפיע. והנה בסוד בחינתה 
הנעלמת שאז היא ודאי מתיחדת בכח הרחמים, היא מוהלת הגבורות. והנה &quot;ימלל&quot; פי&#x27; לשון 
מילה, כמו &quot;מי מלל לאברהם&quot;. והענין הוא כי [ספירת] גבורה פחד נקראת &quot;אלהים&quot; בסוד 
הדין. וכן גבורה תתאה מל&#x27; נקראת &quot;אלהים&quot; בסוד הדין. ומקור הדינין האלה הם מבחינת 
הבינה, כי משם התעוררות הדין כדפירשנו בארוכה בספ&quot;ר בשער מהות והנהגה. וידעת כי 
בהיות הדין הזה לעתים נהפך אל הרחמים, והדין מעורר כח הזיווג והחיבה כמבואר לעיל. 
הנה שם &quot;אלהים&quot; מצטרף אל [אותיות] &quot;מילה א&quot;&#x27;. והענין כי היסוד שהוא הברית הוא קם 
ומתעורר בכח התאוה כמבואר בזוהר בפרשת נח בפסוק &quot;והקימותי את בריתי אתך&quot;. וכן &quot;ואת 
בריתי אקים את יצחק&quot; פי&#x27; קימה ממש והיינו מילה. וא&#x27; פי&#x27; הזכר כי הוא נרמז בא&#x27;, 


והיינו א&#x27; מילה גוף וברית. וביארתי ענין זה בשם הזוהר בספ &quot;ר הנזכר בשער השמות בשם 
&quot;אלהים&quot;. וזה שאמר מ&quot;י שהוא הבינה אשר היא מעוררת כח הרחמים על כח הדין, בסוד שהיא 
שכינה גוברת על בחינת הי&quot;ם שמשם התעוררות הדין. הנה &quot;מ&quot;י ימלל גבורות&quot;, שהם שתי 
גבורות הנקראים בשם &quot;אלהים&quot;, יעשה אותם לשון מילה. ובהתעוררות זה &quot;ישמיע&quot; שהיא המל&#x27; 
הנקראת &quot;שמע&quot; &quot;כל&quot; נקרא היסוד. הנה מלביש היסוד בשמיעה כדרך היחוד להתעלם האמה 
בנקבה ומיחד. &quot;תהלתו&quot;, דהיינו תהלת ו&#x27; שהוא בינה ות&quot;ת. נמצא היחוד שלם, בינה ות&quot;ת 
ויסוד ומלכות, ארבעתם אחד. וכל זה בסבת &quot;מי&quot; המוהלת שם &quot;אלהים&quot;, שהוא עושה אותו 
לשון &quot;מילה א&quot;&#x27; כדפירש:
מה:
עוד פירשתי בו פי&#x27; אחר. &quot;מ&quot;י ימלל גבורות ה&quot;&#x27;. דע כי השערים שבבינה הם נ&#x27;, חציים 
דין וחציים רחמים, והיינו כ&quot;ה וכ&quot;ה. [כ&quot;ה] המלכות מצד הגבורה, וכ&quot;ה נקראת המלכות 
מצד החסד. והטעם כי היא יונקת כ&quot;ה שערים מצד החסד וכ&quot;ה מצד הדין ועל שמם נקראת כ&quot;ה. 


ופי&#x27; ר&quot;ש בתיקונים כי השערים הם כ&quot;ה אותיות ב&quot;שמע ישראל ה&#x27; אלהינו ה&#x27; אחד&quot; שהם ששה 
תיבות שהוא וי&quot;ו בת&quot;ת, והם כ&quot;ה שערים. ובפסוק בשכמל&quot;ו ו&#x27; תיבות שהוא וי&quot;ו שביסוד 
וי&quot;ו זעירא. והששה תיבות הם שבהם כ&quot;ד אותיות שהם כ&quot;ד שערים. וענין היות כ&quot;ד וכ&quot;ה 
אין הטעם מפני ששער הנ&#x27; הוא נעלם, שא&quot;כ היה מן הראוי שיהיו כ&quot;ד בת&quot;ת וכ&quot;ה ביסוד, כי 
העליונים שהוא למעלה הוא הנעלם. וא&quot;כ איד בא החסרון אל היסוד, כי ידוע שהעליונים הם 
בת&quot;ת, והתחתונים הם ביסוד. והכונה כי הרשב&quot;י ע&quot;ה ביאר במקום אחר כי בינה עד הוד 
מתפשטת. ולפיכך היא ן&#x27; שערים כנגד הה&#x27;, שהם כל א&#x27; כלולה מעשר והרי ן&#x27;. והנה להיות 
הדבר כן ראוי אל הת&quot;ת כ&quot;ה, י&#x27; מצד החסד וי&#x27; מצד הגבורה הם כ&#x27;. וה&#x27; מכתר ובינה וחכמה 
וגדולה וגבורה שבת&quot;ת הרי ה&#x27; הרי כ&quot;ה אלו הת&quot;ת שבת&quot;ת. וכשתמנה ממנה ולמטה עד הוד שהם 
כ&quot;ד לבד. כיצד ת&quot;ת שבת&quot;ת אינו עולה במספר שהוא הוא הכולל הכ&quot;ה של הספירות העליונות 


הם ממנו. ולמטה הם כ&quot;ד. כיצד, י&#x27; של נצח וי&#x27; של הוד הרי כ&#x27;. ונצח הוד יסוד מלכות 
שבת&quot;ת הרי ד&#x27; הם כ&quot;ד. ולכן אל היסוד הם כ&quot;ד. וידעת כי מדרך הת&quot;ת לנטות אל החסד. וכן 
נקרא &quot;רב חסד&quot;, מטה כלפי חסד. ולכן כ&quot;ד שבו הם רחמים שכן דרכו של רחמים. ויסוד דרכו 
לנטות אל הדין וכן פי&#x27; בתיקונים יצחק נקרא ח&quot;י, שהיסוד נוטה אליו הגבורה. ולכן כ&quot;ה 
שבו הם דין (כן) [כי] נטיתו אל הדין. ועד&quot;ז יובן למה הוצרך מכריע שני בין נצח והוד 
ולא הספיק הת&quot;ת, מטעם כי הת&quot;ת עיקר נטייתו אל הרחמים ורוב פעולותיו אל הרחמים. ולכן 
הוצרך ביסוד להיותו נוטה קצת אל הדין. זה הטעם בענין זה בזולת טעמים אחרים שבארנו 
בענין בספ&quot;ר בשער המכריעים, שם הארכנו בענין השערים בשער השערים. והנה נקראת מ&quot;י 
בסוד השערים ן&#x27;, שבה היא המוהלת ומכרעת את כלם אל סוד הרחמים, ומשיב אותם אל הימין, 
ומכניע כח הגבורות. כי מצד השמיעה שהיא המלכות היא מקבלת כל שהוא וג&quot;כ מצד היסוד 


בסוד הבינה הנקראת &quot;תהלה&quot; ואינה יכולה להכריעם לכף הרחמים אלא אדרבה היא מקבלת אותם 
כדרך שמוסר אל היסוד שהם דין ורחמים. והגענו לכפר פרעם:
מו:
עוד נתעסקנו אצל פתח מערת חוני המעגל שבכפר פרעם, בפסוק &quot;אשרי שומרי משפט&quot;. ופי&#x27; 
&quot;אשרי&quot; וגו&#x27;. והנה &quot;אשרי&quot; מבואר לעיל בסי&#x27; מ&quot;ג. &quot;שומרי&quot; נקראו מלכות ויסוד, כי 
שניהם מיוחדים נקראו בסוד שמור. &quot;שומרי&quot; פי&#x27; ממתינים, כענין &quot;ואביו שמר את הדבר&quot;:
ופי&#x27; &quot;שומרי משפט&quot;, מיחד המל&#x27; והיסוד עם המשפט, שהוא הת&quot;ת. &quot;עושה צדקה בכל עת&quot;. כבר 
ידעת ענין הה&#x27; והי&#x27; שבמל&#x27;. ופירש בזוהר גבי ההיא עובדא דינוקא בפסוק &quot;עושה דברו&quot; 
פי&#x27; המל&#x27; נקראת &quot;דבר&quot;. וכאשר היא מסתלקת למעלה מתעלמת בצורת י&#x27;, והם צועקים בקדושתם 
וברנתם עד שנעשים אותם ומורידים אותם אליהם בצורת הה&#x27; שהוא הגלוי. וקרוב לענין זה 
בשיר השירים להרשב&quot;י ע&quot;ה בפסוק &quot;הגידה לי&quot; וגו&#x27;. והנה נראה ענין &quot;עשייה&quot; הוא מציאות 


הה&quot;. ובהקדמה זו יובן &quot;עושה צדקה&quot; כי המל&#x27; נקראת &quot;צדק&quot; כד לא קבילת עליה דכורא. וכד 
קבילת עליה דכורא נקראת &quot;צדקה&quot;. והיינו &quot;עושה צדקה&quot; שמצדן עושין &quot;צדקה&quot; והוא עשיית 
הה&quot;א הזו תלויה בבינה. כאשר ביארנו לעיל בסי&#x27; מ&quot;א וזה שאמר &quot;עושה צדקה&quot;. ובמה, &quot;בכל 
עת&quot;, כאותה שכל העתים תלויים בה, והיא הבינה שבה תלויים כ&quot;ח עתים, בכח כ&quot;ח אתוון 
דעובדא דבראשית. והענין כי המל&#x27; היא יד ימין, שלמה, יד חסרה. והיינו כ&quot;ח עתים 
שבקהלת, י&quot;ד טובים וי&quot;ד רעים, זה לעומת זה. והכל תלוי בבינה כי מצד הבינה נשפע 
הרחמים, והם י&quot;ד עתים טובים, או הדין והם י&quot;ד עתים רעים. והנה הכ&quot;ח עתים הם י&quot;ד 
אותיות שהם יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה הם י&quot;ד אותיות והם רחמים מצד החסד. ויש י&quot;ד אותיות 
והם מצד הדין, והיינו כוז&quot;ו במוכס&quot;ז כוז&quot;ו והם אותיות יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה בדרך 
אבג&quot;ד, האותיות שלפנים. והנה ידעת כי צירוף האותיות בא&quot;ב, העולה הוא דין שהוא עולה 


ואינו יורד שהוא מתעלם, הטובות מסתלקות ומתעלמות כדפי&#x27; לעיל בסי&#x27; י&quot;ג. ולכן כוז&quot;ו 
במוכס&quot;ז כוז&quot;ו הוא לבוש והתעלמות לשם יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה, ולכן הוא התעלמות. ולזה 
אמר שמתקנים המל&#x27; שלא תתעלם אורה ולא תסתלק ח&quot;ו, כאותה שכל העתים תלויים בה, דהיינו 
הבינה שבה תלוי התעלמות האור או התפשטותו. ובה תלוי מציאות היות ה&#x27; כמבואר. ועוד 
פירשתי בו פירוש אחר והוא קרוב אל הפשט ויפה. והענין &quot;אשרי שומרי משפט&quot;, הכונה 
ששומרים המשפט שהוא הת&quot;ת שלא יסתלק מן העולם. ותדע באיזה אופן ישמרו אותו שלא 
יסתלק, &quot;עושה צדקה בכל עת&quot;. כי הנה משכן הת&quot;ת היא השכינה מל&#x27; הנקראת &quot;צדקה&quot;. ובהיות 
שהם מתקנים ומקשטים (אותם) [אותה] בכל עת ובכל זמן, הנה לא תסתלק הת&quot;ת לעולם, ויהיה 
שוכן בעולם ע&quot;י השכינה. ונכנסנו במערת אבא חלקיה וחנן הנחבא שבראש ההר על הכפר:
מז:
ושם נתעסקנו בפסוק &quot;ועוז מלך משפט אהב&quot;. ופי&#x27; אני כמו שפי&#x27; בסי&#x27; א&#x27; מענין היחוד 


שהתעוררותו מצד הבינה ע&quot;י הצפון. וזה שאמר &quot;ועז&quot; שהוא כח הגבורה. ומפני היותו 
מלמעלה מצד הבינה, קראו &quot;עז מלך&quot;. כי &quot;מלך&quot; הוא הבינה שהיא נקראת ג&quot;כ &quot;מלך משפט 
אהב&quot;. פי&#x27; מעורר אהבה אל המשפט שהוא הת&quot;ת באופן שיתעורר הזווג. &quot;אתה כוננת מישרים&quot;, 
פי&#x27; &quot;אתה&quot; חסד, וכן ביארו בזוהר. וביאר כי החכמה ג&quot;כ נקראת &quot;אתה&quot;. ולפי זה נוכל 
לומר כי &quot;אתה&quot; בחסד בסוד החכמה, כי משם ג&quot;כ כוננת הת&quot;ת והמלכות אל הזווג, בסוד 
הדרו&#x27;. וקרא לת&quot;ת ומל&#x27; &quot;מישרים&quot; בסוד שהם יונקים מן הדין, כדפי&#x27; בתיקון ישראל (יש) 
א&quot;ל מימינא, יש&quot;ר משמאלא. הנה כי ענין הישרות הוא מצד השמאל ולפי שתחלתה מן השמאל 
ואח&quot;כ אל הדרום. לכן אמר, &quot;אתה&quot; שהוא החסד, &quot;כוננת מישרים&quot; ותקנת אותם אל הזווג, 
אחר שהם מישרים בסוד השמאל. ואמר יתר החסד ע&quot;י הגבורה, כי עם היות שהוא שוה אל 
הגבורה בסוד התעוררות שוה אליו, שהוא ממש המיחד ובסיבתו גמר היחוד. וזה שאמר &quot;משפט 


וצדקה&quot; דהיינו ת&quot;ת מלכות כנודע, &quot;ביעקב&quot; יעקב אינו ממש הת&quot;ת, כי הת&quot;ת נקרא &quot;ישראל&quot;. 
אמנם יעקב פירושו, &quot;יעקב&quot;, י&#x27; עקב, השכינה, והיו&quot;ד בחינת היחוד שהוא ראשו של יסוד 
כדפי&#x27; ר&quot;ש בזוהר פרשת אחרי מות. ולפעמים יעקב מלא בוי&quot;ו להורות על בחינת היחוד 
בשלימות. איך שיהיה יעקב מורה על בחינת יחודם. ולכן אמר &quot;משפט וצדקה&quot; שהם ת&quot;ת ומל&#x27; 
בבחינת יחודם, דהיינו יעקב. ולכן אמר &quot;ביעקב אתה עשית&quot;, פי&#x27; &quot;אתה&quot; חסד כדפי&#x27;, 
ו&quot;עשית&quot; יחודם וזווגם יחד:
מח:
עוד פירשתי בו פירוש אחר. והוא כי ידוע שן&#x27; שערים הם בבינה. ויש לשאול למה הם ן&#x27; 
ולא ע&#x27;, ולא מנין אחר, והענין כי בהיות שמהן נאצלו כל הספירות נשארו שם למעלה 
מציאותם מציאות נחמד ונעלם, והוא מקור לספירות, שעל ידם יונקים הספירות מלמעלה. 
והנה הם ה&#x27;, כי למעלה בבינה כל ז&#x27; ספירות נכללות בה&#x27;, והם גדולה גבורה ת&quot;ת נצח הוד, 
הרי ה&#x27;. כי מל&#x27; מיוחד עם הת&quot;ת כנודע כי כן היה קודם המיעוט, וכן עתיד להיות בע&quot;ה. 


ועל דבר זה נאמר &quot;והיה אור הלבנה&quot; וכו&#x27;, כדפי&#x27; בסי&#x27; ד&#x27; וה&#x27;. והיסוד גם הוא מתעלם 
בת&quot;ת, כי גוף וברית חשבינן חד. וכן פי&#x27; ר&quot;ש ע&quot;ה בתיקונים בענין &quot;סוככים בכנפיהם על 


</div>
