וי"ט, גדולה גבורה ת"ת. וכן המלכות יש לה ג' ווי"ן, שהם עצמם צורת הה' שהם שלה. והם נה"י שהם עצמם ג"כ ג' ווי"ן. והרי הם ב' ההי"ן ושתיהן יחד ו' אחת, שהם שש קצוות הנכללות בת"ת שהוא סוד הוי"ו. ולכן אמר שיעור אמה בת ששה טפחים, הוא שתי זרתות, כל זרת ג' טפחים. ובינה ה' אצבעות נקרא(ו)ת זרת. ומלכות ה' נקראת זרת, והיינו ג' טפחים שהם גדולה גבורה ת"ת. ומלכות ג' (ט') [טפחים] והם נה"י. ולכן אמר "ואלה" בסוד ו' שהוא הת"ת, הכולל ו' טפחים שהם ב' פעמים אלה, פירש "אלה" הם ג' אבות או ג' שלוחיהם [נה"י]. וכן פי' בפי' ר"ש בזוהר. "המשפטים", קרא לשני אלה "המשפטים", יען שכולם מצד הרחמים בסוד החירות, צריך שיהיו משפטים. ולכן הם "ואלה" מצד הת"ת, ו'. "אשר תשים לפניהם", פירש תערוך לפני הבינה והמלכות ששניהם מציאותן יודי"ן וההי"ן למעלה. אותם כזו ח ח, וזה סוד ה' על יו"ד שבשם יו"ד ה"י וי"ו ה"י שהיא נקבה, כדפי' הר"ש ע"ה. ולחירות צריך להיות כלולות בתכשיטין אלו, (וזהו) [ובזה] יצא העבד לחירות: נה: עוד נתעסקנו בפסוק "מים קרים על נפש עייפה". ופי' "מים קרים" הוא סוד השפע מצד החסד. וקראה "קרים" בסוד שאין בהם חמימות הדין כלל. כי החסד יסוד המים קר ולח. "על נפש עייפה" היא המל' בסוד תוקף הדין, ולכן צריכה אל המים. והמים מכבים (אשה) [אש שלה] וממתיקים דינה. אמנם להיות "שמועה" שהיא המלכות, בסוד "שמע" להיות "טובה" ומאירה אי אפשר אם לא מכח חכמה ובינה. וזהו "מארץ מרחק" בסוד יחוד בינה שהיא הנקראת "ארץ", עם החכמה היא נקראת "מרחק". עוד נתעסקנו בפסוק "אלהים יחננו ויברכנו". ופי' "אלהים" בבינה. "יחננו" מצדה, שהיא מתנת חנם, ועליה אמר [ה'] "אוצר א' יש [לי] שבו אני נותן מתנת חנם, שנאמר "וחנותי את אשר אחון"', כדרז"ל. והנה ה"חנם" הזה הוא מצד הדין ומצדו צריך אל האוצר הזה, שאם לא כן הרי החסד הוא לת"ת, לרעים ולטובים. ואמר שהחנינה היא מצד "ויברכנו", מצד ה"חסד" ששם ברכת כהנים. "יאר פניו" הם שתי פנים, פני הת"ת ופני המלכות, והם קו האמצעי. ועל זה נאמר "יאר פניו אתנו". ופי' "אתנו", כמו "אלינו". "סלה" פי' מהחכמה ולמעלה, כי בזוהר פי' "סלה" אתר דעתיקא קדישא שריא. ואפשר לפרשו על פנים שונים, ולכולהו פרושי הוא בג' ראשונות. עוד פי' "אלהים" מל', "יחננו" מצד היסוד ששם החן, ומצדו נקראת היא "חנה". "ונח מצא חן", והיא חן ה'. "ויברכנו" מצד הת"ת, כי הוא המברך אותם ומשפיע בה ועושה בריכה. "יאר פניו אתנו", פי' "אתנו" א"ת ו"נ שהם ת"ת ומלכות. "סלה" כדפי', ג' ראשונות. "ופניו", פני סלה: "לדעת בארץ דרכך". פי' "לדעת" אפשר על יסוד, והת"ת ג"כ. והוא עיקר כמו "דרך כוכב מיעקב". והכונה ליחד המלכות שהיא נקראת "ארץ" (דלכך) [עם דרכך], ת"ת. "בכל גוים ישועתך". פי' נודע כי השכינה היא עמנו בגלות כביכול. והנה בכל מלכיות שאנו ביניהם, שם [יש] ניצוץ א' אל השכינה גולה כ"י עמהם. הנה כל שר ושר וקליפה שישראל שם, ניצוצה של שכינה גולה כ"י. והנה בהיות היחוד הנראה והגאולה, אז ישועת ה' שהיא השכינה תהיה נושעת בכל הגוים, ומתוך כל אותם קליפות. "יודוך עמים אלהים", פי' דבר זה עם מה שנאמר, "כי אז אהפוך אל עמים וכו' לקרא כולם" וגו'. והנה עד עתה היו כהורסי גדרות הגן לרומסה. ואז אדרבא "יודוך", ישפיעו בך. כענין "כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך". פי' אותם שיש להם נשמה מצד הקליפה. ונתן טעם לדבר, "יודוך עמים כולם" פי' כשיודוך השרים למעלה, יודוך הם למטה. כי כפי הנהגת העליונים, כן הנהגת התחתונים. ואמר בשרים "כולם", להורות אפילו הקליפות המקטרגות [ו]השרים, כענין "בלע המות לנצח". "בלע מלאך המות" אין כתיב כאן, אלא "בלע המות", כח הטומאה. והוא יהיה טהור ויתקיים. "בלע המות לנצח ומחה" וגו': נו: עוד נתגרשנו ביום א' כ"ו לחדש שבט, ונתעסקנו בפסוק "לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה" וגו'. ופירשתי כי המלכות נקראת "דוד", בסוד שהיא ענייה ודלה. כמו שאמר בזוהר פרשת נח בפסוק "הקשיבי לישה", כי בימי דוד היתה השכינה בעניות גדול. ולכן אמר לדוד שהיא עניה, "מזמור", ר"ל מצד החסד. פי' צד של חסד משוך עליה להעשירה ולהאירה. ולכז כיון שהיא נוטה אל צד החסד, א"כ חסד ומשפט אשירה. פי' אקשר החסד והת"ת שהוא משפט. ולשון "אשירה" הוא לשון קשר ויחוד, מלשון "שרשרות". וכן "בעלי השיר יוצאים בשיר" הנזכר במשנה, והוא קשר. וטעם הקשר הזה מפני שכיון שהשכינה היא "מזמור", בסוד קבלתה מן החסד. אבל כאשר נקשר הת"ת עם החסד נמצאו הת"ת והמלכות מתיחדים בסוד החסד: "לך ה'" בפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה" וכו'. פי' כל המקובלים כי הרמז בג' ראשונות. וכן מלת "לך" רמז אל הבינה בסוד כללות נ' שערים כמנין "לך". ואמר כי אפילו ג' ראשונות ג"כ ישפיע אותם אל צד החסד, ששם היא לשון זמרה כדפי'. נמצא לפי זה יחוד שלם בצד החסד. עוד פירשתי אותו על דרך מה שפי' בזוהר בפסוק "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו". והכונה "חסד ומשפט" שהם חסד ות"ת, "אשירה", אעשה אותם משוררים ומרננים למתק כח הדין הנשפע מן הבינה אל הגבורה, כמבואר בארוכה הטעם בספ"ר בשער מהות והנהגה. וכבר נודע כי השיר והרנה היא עבודת הלוי בגבורה. והנה הפך הסדר ואמר טעם לדבר, "לדוד מזמור". פי' "לדוד" שהוא דוד המלך, מיוחד עמו השכינה. והקדים דוד לתקן עצמו קודם שישרה עליו רוח הקדש. ולכן אמר "לדוד מזמור" ולא אמר "מזמור לדוד" כדפי' בזוהר פרשת וישמע [יתרו]. ועתה אמר כיון ש"לדוד" היא השכינה, א"כ ברשותי הוא היחוד. ולכן רצוני ש"חסד ומשפט" יהיו המשוררים. והטעם "לך ה' אזמרה", כבר פי' בסימן הקודם כי "לך ה"' עיקרו בבינה. ואמר שכיון שהשיר הוא מצד החסד, יושפע ויומתק הדין מצד החסד. והנה עיקר עבודתו של לוי היתה אל מדת הבינה, ששם התעוררות הדין. כדפי' בזוהר "ועבד הלוי" הוא בינה. ולכן אמר "לך ה"' שהיא הבינה. "אזמרה" אל צד הרחמים והחסד. והנה בהיותה נפתחת אל צד החסד אז היא משפעת על הכל רחמים, ואז עיניה "רוחצות בחלב" כדפי' בשער הנזכר בספר הנזכר: נז: עוד נתעסקנו בפסוק "ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין י"ה, ואמונתך סביבותיך". ופי' כי "ה"' הוא הת"ת, ו"אלהי" הוא המלכות. ונקרא בסוד נטייתם הת"ת אל החסד, והמלכות אל הגבורה. הרי בשם "ה"' נכלל חסד עם הת"ת. ובשם "אלהי" נכלל גבורה עם המלכות. "צבאות" הם ג', נצח הוד יסוד. כי הוד ונצח הם נקראים "צבאות" והיסוד "אות הוא בצבא שלו" . הרי שם צבאות כולל שלשת הנזכרים. נמצאו ב"ה' אלהי צבאות" הם ז' ספירות. וכיון להעלות אל הבינה. ואמר כי כמו שהוא הבינה הוא נעלם מצד הכתר, וזהו שאמר "מי כמוך חסין י"ה". ופי' "מי" שהוא הבינה הוא נעלם כמו חסין י"ה, שהוא הכתר. ונקרא "חסין יה" פי' שנותן כח וחוסן לי"ה, שהוא חכמה. והכונה לומר כי כל האצילות אינו מתגלה אלא ע"י "אלהים צבאות" שהם ז' ספירות, שהבינה ג"כ היא נעלמת עדיין כמו הכתר, ולכן לא יושג ממנה כלל. וענין "מי כמוך חסין" פירש הרשב"י בתיקונים בפי' הנקודות של שם בן ד', כי הכתר הוא נעלם ומתגלה קצת ע"י החכמה, וחוזר ומתגלה ע"י הבינה. ולכן אמר "מי" שהוא הבינה נעלם ג"כ. מי כמוך חסין י"ה שהוא הכתר, וכתבתיו בספ"ר בשער שם בן ד'. "ואמונתך סביבותיך", פי' ו' שהוא ו' קצוות. "ואמונתך" שהיא המלכות, הם העלם והסתר בבינה, שבה היא מתעלמת. כי כן פירשו בזוהר פרשת וישמע יתרו ריש תוספתא וכו'. ואמר "סביבותיך" לשון רבים להורות הן' שערים מתעלמים בז' ספירות הנזכרים, והם כסוי וצפוי אליהם והיא נעלמת: עוד פי' אותו על תרעומת השכינה לפני הקב"ה על הגלות, כמו שאמר במקום אחר הנביא "למה תהיה כאיש נדהם, כגבור לא יוכל להושיע" וגו'. ופי' למה תהיה כ"איש", שהוא נקרא כן מצד הדין שבו. כן פירשו בזוהר פרשת תורת המצורע. ולא "כאיש" לבד אלא "כאיש נדהם", שמראה על ענין חולשה ח"ו, "כגבור לא יוכל להושיע". אמר, הקב"ה הוא מתלבש בתוקף הגבורה ומצדו נקרא (גבורה) [גיבור]. ולענין הישועה אלינו, מראה עצמו שלא יוכל להושיע. והם דברים הפכיים. "ואתה בקרבנו ה"'. פירוש, דע שכל ו' ספירות בנשמותם הטהורות הם גוף ולבוש של הת"ת. והת"ת מתעלם ומתלבש בהם כנשמה המתלבשת בתוך הגוף. וזה שאמר "ואתה בקרבנו". פי' בקרבנו ומעייננו הגוף, ואתה הנשמה. ואם כן, אם אין אתה עושה בשבילנו, עשה בשביל עצמך. והנה תשלום תרעומת שלו באומרו "ושמך עלינו נקרא". ו"שמו" של הת"ת היא השכינה. "אל תניחנו". והענין הזה כי אנו ממש השכינה, כי השכינה נשמתו של ישראל, והכל דבר אחד. וזהו שאמר "והכרית את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול". כי כמו שאי אפשר לעולם בלא שכינה, כן א"א בלא ישראל (אבינו). וכן בפסוק זה היה מדעתם על הת"ת. ואמר "ה' אלהים צבאות", פי' "ה"' הוא חכמה, "ואלהי" בינה, ו"צבאות" ת"ת. וכן להורות בתוך התרעומות שהוא מיוחד עם החכמה והבינה. וכן אמר "מי כמוך חסין יה", פי' "חסין" חזק. ע"י השפעת שם י"ה שהוא חכמה ובינה בו. ואמר (למה) "אמונתך" שהיא השכינה, "סביבותיך" סובבת על יחודך שאינו נמצא אלינו: נח: עוד נתעסקנו בפסוק "תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך" וגו'. ופי' כי המזמור הזה הוא דרך א"ב ג"ד, ובתוך כל פסוק [יש אות] ו' להורות שהוא א"ב ג"ד של הזכר. וע"כ אמרו בגמרא "כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב". ופי' הטעם משום דאזיל בא"ב, ועוד (ראיה בפסוק) [טעם משום שיש בו פסוק] "פותח את ידך". והנה ב' הענינים האלה מורים על ענין היחוד א"ב ג"ד מורה על הת"ת. וכאשר אומר אותו ג' פעמים מורה על שהוא מיוחד עם ג' האבות סוד חסד דין ורחמים. ובו הוא פותח את "ידך" [כמו יודי"ך] והם שתי יודי"ן שבשם י"אהדונה"י המורה על היחוד. והאומר אותו הוא בן העה"ב מפני שעל ידו מתיחדים ת"ת ומלכות. והת"ת נקרא "בן העולם", פי' ענף, ובן מן הבינה הנקראת עוה"ב. לכן כיון שזכה שעל ידו יתיחדו, והוא מחזר אחר היחוד באומרו המזמור הזה, הנה ודאי הוא בן העוה"ב. וכל המזמור הזה מורה בכל חלקיו על היחוד כדפי' קצתו בסי' ח'. ועתה אמר "תהלה" שהוא סוד השבת כח היין לאהבה ולמזוג מסוד הבינה הנקראת "תהלה" והמשכתה אל דוד שהיא המידה האחרונה, שהיא נקראת דוד כדפי' לעיל בסי' נ"ו. ואמר "ארוממך" פי' אשפיע לך הרוממות מצד החכמה, וקראם "אלהים" מפני שעל ידו יצאה מכלל דוד שהוא [ד]לות כדפי' בסי' נ"ו. ונקרא "אלהי" פי' אלהי שקבלה מן ה' שהיא הבינה, ורוצה לקבלה מן החכמה. (שהיא) והמלך ענינו בת"ת, והיינו יחודה בת"ת עצמו. "ואברכה" היינו קבלה בסוד [אותיות] "כ"ו אברך כ"ה" שהיא המלכות, והוא שמו של הת"ת. והנה בקבלתה מתברכים ונשפעים מ"עולם", היא הבינה, והת"ת נקרא ו', היסוד נקרא "עד", והיינו [ביחד] "ועוד". נמצאו כל הספירות ע"י היחוד מתברכים ונשפעים: נט: עוד נתעסקנו בפסוק "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה". ופי' כי הפסוק הזה יובן עם הקדמה א' שהקדמתי קצתה למעלה בסי' כ' ובסימן נ"ג. ועתה אאריך אותה הנה. כי הכתר והחכמה, והבינה בערך בחינת יחודה עמהם, אינם משפיעים ע"י בני אדם כדרך שאר הספירות. ועם הדבר הזה יובן למה אדם יהיה מרכבה מבינה ולמעלה. והטעם במה שהרחבנו ביאור בספ"ר בשער הנשמה וכו'. הכוונה מענין איך הנשמות הם צנורות שבתוך הספירות ע"י מציאותה, ושם הארכתי. והנה ענין הנשמה אינה למעלה בג' ראשונות, ואפילו שהיא מבינה עם כל זה הוא מפאת בחינתה עם הקצוות, לא מתוך דקותה, שבה היא מתיחדת עם השתים העליונות בסוד אי"ן, כתר חכמה ובינה. והנה אין יכולת באדם להיות מרכבה שם, מפני שמונע השפעתו שם בה', שאינו צנור אלא בתחתונה. ולכן בא הכתוב עתה לבאר איך אפשר לאדם להשפיע ולברך בג' ראשונות. וזהו שאמר "ברוך ה' אלהי ישראל". כי "ברוך" הוא כתר עליון, מקור הברכות. "ה"' הוא חכמה, "אלהי" בינה, וכולם לראש "ישראל". ואמר כי כאשר נרצה שיהיו נשפעים ומתברכים הוא "מן העולם ועד עולם", פי' מבינה ועד המלכות. "עולם" עליון בינה, "ועד", ו' ת"ת, "עד" יסוד. "עולם" שני, מלכות. ובהיות הו' מקשרת ומיוחדת עם הבינה, אז ודאי ישפיע שלשה [ג"ר] בשבעה [ז"ת], ויושפעו הם עד שכינה בתחתונים. "ואמר כל העם אמן", פי' בהעלות "כל העם" שהוא קיבוץ הספירות, דהיינו "ואמר" לשון אמירה כמו "אמרו צדיק" שהוא עליה וסילוק בסוד "אמן" שעולה י"אהדונה"י שהוא יחוד ת"ת ומלכות. והיינו ממש סוד "ואמר" שהוא אמירה מל', כמו "אמרת אלוה צרופה", וכן "בצע אמרתו" שכולם רומזים במלכות. והוי"ו של "ואמר" רמז (למלכות) [לת"ת] והיינו ת"ת ומלכות. והוא בא' משני היחודים האלה. "הללויה", פי' תאירו. כי לשון "הללו" הוא לשון הארה כמו "בהלו נרו",. וי"ה הוא סוד לג' ראשונות. ואין פתח להשפיעם אם לא על דרכים אלו, אלא שאז יושפעו להשפיע בסוד "שכינה בתחתונים צורך גבוה". והגענו עד (חיש) [גוש] חלב ושם השתטחנו על קברי שמעיה ואבטליון: ס: "גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי. אזמרה לך בכנור קדוש ישראל". ופירשתי הפסוק כי "אני" היא השכינה. "וגם" לרבות יסוד. "נבל" הוא הת"ת. אשפיע ואודה אל היסוד והשכינה, השפע מהחכמה והבינה, שזה נרמז במלת "כלי" "כל" הוא הבינה [גימטריא] ן' שערים, י' חכמה. "נבל" ת"ת כדפירש' בסימן א'. ואחר שהשפיע לכלה ולשושבינה, ייחד אותה עם החתן. וזהו "אמתך אלהי", ת"ת ומלכות. "אזמרה לך", פירש אשפיע ואזמר מצד הבינה שהוא "לך", כדפי' בסי' נ"ו. "בכנור" פי' ת"ת עם המלכות, כי "כנור" הרמז אל המלכות, מתיחדת עם הת"ת, דהיינו כ"ו נ"ר [אותיות "כנור"]. ואמר "בכנור" להורות ג"כ על הת"ת שבתוך הכנור, ששניהם מיוחדים כדפי'. "קדש ישראל", היינו ת"ת ומלכות. ונקראת המלכות "קדוש" בסוד יניקתם מקדש הקדשים. ונפטרנו מאת החסידים ונתעסקנו בפסוק [המוזכר להלן]: סא: "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" וגו'. ומ"י נקראת מלכות מצד הבינה, כמבואר בזוהר פרשת בראשית. והעתקתי אותו בספ "ר בשער השמות, בשם "אלהים". והנה ביאר שם כי מ"י היא בחינה משובחת ויפה עד שלא ימצא כי אם בעלות ישראל לרגלים וכו' כמבואר שם. ואמרתי מ"י נעשתה מ"ה, שהיתה "זאת" שהיא המלכות בערך בחינה מתגלית מורה באצבע. וזהו מ"י שנעשתה מ"ה שהיתה "זאת" ומ"י נעלמת. "עולה מן המדבר", כי הלא יש בחינה במלכות שהיא הפקר כמדבר, שבה נכנסים הגרים, והוא תחת כנפי השכינה. ואמר כי היא עולה ג"כ מן המדבר, שפשטה הבחינה ההיא והניחה למטה, ועלתה להתיחד ואמר כתמרות עשן. כי העשן מורה הדין, כאשר ביארתי בספ"ר בשער ערכי הכינויים [ד"ה עשן]. לזה אמר "מקוטרת מור" פי' כעשן הקטורת שהוא אדרבא משקיט האש, והוא הריח ניחח כמבואר בזוהר פרשת נח. ואמר "מקוטרת" פי' עוד מקושרת ומקושטת. "מר" הוא אדום בסוד הגבורה, "ולבונה" בסוד החסד. "מכל אבקת רוכל", היא הבינה, שבה כל מיני שפע ולכן נקראת כן. או אפשר לומר "מכל אבקת רוכל" שהוא היסוד שבו מתקבצים כל האבקים ושפע אל תפארת, דהיינו הדובר היסוד נקרא כ"ל, והיינו מכל. עוד פי' אותו על דרך הנשמה, כמו שפי' בזוהר. כי הנשמה בעת פטירתה מן הגוף אינה נפטרת ממנו אם לא ע"י שמביט בשכינה ומתדבקת בה. וכאשר היא ראויה ודאי נאחזת בשכינה ועל ידה מסתלקת. ועל זה נאמר כי כמקרה הנשמה כן ודאי תתיחד בשלשה כחותיה, והם בינה ות"ת ומלכות, והיינו נשמה רוח ונפש. כל אחד ואחד תתיחד בכחו ותעלה בו וזהו שאמר בעליית הנשמה ההיא בתוך מסיבות ומרכבות מתיחדת ב"מי" שהוא הבינה. ו"זאת" בה נכלל ת"ת ומלכות, כי הזי"ן הרמז אל הת"ת ומלכות, י' על ו'. וכן "את", הא' בת"ת, ותי"ו במלכות. ולכן שואלים החילים ואומרים מה הנשמה הזאת הנכללת במ"י וזא"ת? ומשיבים ומעלים אותה מן המדבר. "ותמרות עשן" פי' הרשב"י כי הציצית הם ארבע כנפים, שורשם אדנ"י. והתפילין הם ד' פנים שם יהו"ה. והנה (בהתפלל) [כשמתפלל] ע"י תפילין וציצית, מייחד ד' כנפים עם ד' פנים שהוא סוד יאהדונה"י המורה על הזווג. ובזכות זה בשעת עליית נשמתו, כמו שהוא עושה לשם נחת רוח וחופה ביחוד הזה, כן הקב"ה עושה לו נחת רוח וחופה לנשמתו. (מסוככת) [מסובבת] בד' פנים על ד' כנפים וכו'. זה נתבאר בתיקונים ובזוהר, א' הנה וא' הנה. וכן הענין בפסוק באומרו "עולה מן המדבר", פירש מתוך הדבור. שהוא התפילין שעל ידו היה מיחד הת"ת והמלכות. "כתמרות עשן" היסוד, עמודי החופה המתמרים ועולים. ואמר "תמרות" בסוד תמר ותמרה שהם פנים וכנפים ומתמרים ועולים. ואמר כי הנשמה מקוטרת ומקושרת ומקושטת, על שהמיתה עצמה על התורה והיינו "מר", מרירות בהלכ"ה בסוד קושיות וקליפות, דמרים למעיין. ולבונה זה ליבון בהלכ"ה. כי הקושיות הם מצד הגבורה, כי משם מתקשה לו בהלכ"ה, כמבואר בתיקונים. "ולבונה" בסוד לבון [ההלכה] מצד החסד. "מכל אבקת רוכל", בסוד מדרשות אגדות ספרא וספרי מכילתא ושאר