ספר גרושין — קטע 8

דברים. עוד "אבקת רוכל", סוד רזי תורה שהם המעלים הריח לפני הקב"ה כבשמים: סב: עוד נתעסקנו בפסוק "דודי צח ואדום דגול מרבבה". דוד"י פי' כי שם מציאות הד' אותיות במקום ההי"ן דלתי"ן, לפי שהת"ת נקראת "דוד" מצד הגבורה. כי כן פי' בשיר השירים בפסוק "כי טובים דודיך מיין", מסטרא דיצחק. וכן על יצחק נאמר "אשר קדש ידיד מבטן" ר"ת ["אקי"ם] "ואת בריתי אקי"ם את יצחק" וגו'. נקרא ידידו להיות כי האהבה מתעוררת מסטרא דגבורה, לכן מצדו נקרא הת"ת "דוד". והנה להיות ההתעוררות מצד תוקף הדין, לכן באו שני ההי"ן בחלוף דלתי"ן להורות על הדלות. והעד על זה שהוא שם בן ד' להיפך, שהוא "דודי" כמו הוה"י. ולהיות כי ו' שבתוך (ד') [ה'] עליונה נוטה אל הרחמים, וי"ו שבתוך (ד') [ה'] תתאה נוטה אל הדין. לכן אמר "צח ואדום". "צח" הוא וי"ו של רחמים (בד') [ב-ה'] של ה' ראשונה. "אדום" וי"ו של ה' [אחרונה] ונמצא דוד"י פי' הוה"י. ובאר

ההוי"ה הזאת ה' על ו', ה' על י', להורות על שהוא מקבל מלמעלה ומתעורר בסוד הדין. עוד "צח ואדום" מקבל מצד הגבורה. עוד אמר צח ואדום בוי"ו לרמוז בב' מלות אלו אל ג' אבות שהם "צח" גדולה, ו' ת"ת, "אדום" גבורה. עוד אמר "צח ואדום" פי' בזוהר פרשת בשלח בפסוקים ו"יסע ו"יבא ו"יט, בענין אותיות וי"ט שהם כנגד הת"ת שהם ביושר, ונדרש לשם משל למלך וכו'. ואמרו כי הת"ת יש בו דין, והדין נכלל בתוכו ונעלם בו, ואין דינו מתגלה. ולכן אמר "דודי צח", ועם היותו צח ואין מתגלה כח הדין בו, עם כל זה הוא אדום. וזהו אדום יש בו דין, ומרוב הצח אין דינו וכעסו מתגלה. עוד "צח ואדום" כבר ביארנו בספ"ר בשער ההכרעה כי עיקר הת"ת הוא מטה הדין כלפי הרחמים. אעפ"י שהוא יונק מכח התמימיות, כי אדרבא הוא מתהפך כח הדין לרחמים. "דגול מרבבה", דגול בסוד ד' דגלים, שהם דגל ראשון י' שבשם שהוא לצד החסד והוא דגל מחנה "ראובן", "אור בן" של

החסד ששם היו"ד. כענין "הרוצה להחכים ידרים". דגל שני מה' ראשונה שבשם, שהוא לצד הגבורה. והוא דגל מחנה "שמעון", [אותיות] "שם עון", שהוא לצד הגבורה. ושם הה"א כענין "הרוצה להעשיר יצפין". דגל שלישי ו' והוא דגל מחנה אפרים, אל הת"ת ששם אפרים פריה ורביה, בסוד הת"ת שבו הפריה ורביה למעלה. דגל רביעי הוא ה' אחרונה. והוא דגל מחנה דז, המאסף לכל המחנות. וכן המלכות מאספת משלש מחנות האלה. ונקרא דן (בסוף) [בסוד] הדין, וד"ן של אדנ"י, והה" [האחרונה]. נכללים ארבעה דגלים האלה בסוד שם יהו"ה מפורש דכתיב "דודי צח ואדום" כדפירש'. ולכן הוא דגול מ"רבבה", מששים רבוא של ישראל, או מצד מרכבה. פירוש, כי היסוד נקרא רכב לת"ת. והנה הוא דגול מי"ח אלף כדכתיב "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן", תרי אלפי שאינן. נשארו מרבותים י"ח אלף. אבל הקב"ה, הת"ת, הוא דגול משתי (רבות) [רבבות] שלמות. וכנגד "תרי אלפי שאינן", הם כתר

לעיל. כי הספירות [הן] י' ממטה למעלה, ויו"ד מלמעלה למטה, והת"ת כולל. הרי רבוא לשמות שמקבל מכח כתר עליון עד המלכות. אמנם היסוד הוא ט' [ממעלה למטה, ועוד] ממטה למעלה. וט' וט' הם י"ח, ח"י ואינן בשלימות. וזהו "מרבבה" לא "מרבבות". אלא "רבבה" דהיינו תרי רבוא. או ירצה שהוא כלול מי' ספירות בהיותם כלולות כל א' מאלף שעולים לרבוא וכו': סג: עוד נתעסקנו בפסוק "כתפוח בעצי היער" וגו'. ופי' בזוהר שהת"ת נראה אל הגבורה בריחא ובטעמא ובגוונים. ופי' במאמר ההוא כי ריחא הוא סוד שהוא מקבל מכתר עליון כדכתיב "וריח לו כלבנון" דהיינו שפע מכתר עליון, והוא דק כריח הדק. וכח הריח במוח. והטעם הוא שפע חכמה ובינה וז'. חיך שהוא [אותיות] כ"ח י' והוא כח(י) בינה, כ"ח אתוון דעובדא דבראשית. וי' חכמה. "טעם" לרמוז אל שפע שניהם. וכן החיך א' למעלה וא' למטה. גוונים הם לבן ואדום וירוק, ג' אבות ג' גווני הקשת שהם מכח "בעצי היער". "יער" נקרא

המלכות שעניינו "עיר", או "יער" ממש, והיינו המלכות. ה' של המלכות כדפי' בסי' נ"ד. ואמר שהוא "תפוח" דהיינו היותו צל כולל עד הת"ת. ועוד ג"כ "בעצי היער" שהוא היותו כולל נה"י. והיער עצמו מל'. "כן דודי בין הבנים", פי' בן מיושב ומתוק (בתיק') [בתיקונים] אלה, וישב על כנו בין הבנים שהם נצח והוד, שהם נקראים "בנים". ובין שניהם הוא הזווג ששתיהן תרין ביעין דדכורא. "בצלו חמדתי וישבתי", חמדתי התעוררות הזווג בסוד התאוה. "וישבתי" בסוד הזווג עצמו. "ופריו", אלו נשמות של צדיקים, שכן פי' בזוהר שהם פרי עובדא דת"ת. "מתוק לחכי", בסוד שעל ידם אושידת מיין, לקבלא מיין עילאין, כמבואר בזוהר פרשת נח ריש פרשתא: סד: עוד נתעסקנו בפסוק "תתן אמת ליעקב". ופירשתי כי "תתן" היא בסוד המתנה שהיא הבינה, כמאמר רז"ל "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", והיינו בינה הנגנז. ולכן אמר "תתן אמת", הוא הת"ת בסוד יחודו ודבוקו אל כתר ובינה. והיינו [מלת "אמת"] א' כתר,

מ' בינה, וכללותו א"ם להורות על הבינה, בסוד יחודה למעלה, ות' תפארת. ונקרא "יעקב" בסוד בחינה תחתונה, כדפי' ב[סוף] סימן מ"ז. ואמר שייחד אותו למעלה באופן (שסוד) [שעוד] יעלה לענין אמת בסוד היחוד. "חסד לאברהם", הנה גדולה נקראת חסד, בסוד חסד עליון דהיינו יחודה עם הכתר ע"י החכמה. וכן חסד פי' בזוהר בענין זה שהוא צד המתנה עם החכמה ונקרא אברהם בסוד בחינת הגבורה, דהיינו בגבורה שהוא סוד הדיבוק. והיחוד (עם) [ע"י] הגבורה, כדפי' בספ"ר בשער ערכי הכינויים. ועליה נאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". ועוד נקרא "אברהם" בסוד בחינה תחתונה שהיא המשגחת בעה"ז, ששם נעשה אברהם מרכבה. ולא אמר "בגבורה" כלל, מפני כי ייחוד הבינה עם הגבורה הוא סוד התעוררות הדין, ולכך אין ראוי לדבר בו. "אשר נשבעת", פי' נכללו ג' אבות בסוד השביעיות ע"י ה"מתנה", הבינה הנז' למעלה. והנה כלל אותה בסוד השביעיות ובסוד השפעתה

ג"כ. "מימי קדם" שתי ימים של "קדם", הוא קדמונו של עולם, כדפי' "ימי קדם", חכמה ובינה: סה: עוד נתעסקנו בפסוק "אמת מארץ תצמח". ופי' עם מה שכבר הקדמנו למעלה פעמים רבות בענין אור המתהפך וחוזר ממטה למעלה. ולכן אמר שאחר ש"צדק ושלום נשקו" שהוא היחוד, אמר ש"אמת" שהוא מציאות הת"ת, ו"ארץ" שהיא המלכות, צומח ועולה כדמיון האור החוזר ממטה למעלה. וזהו מלת "מארץ תצמח". ו"צדק" שהוא המלכות, ו"שמים" שהוא הת"ת, "נשקף" כלפי מטה בסוד האור החוזר. עם מה שפי' בזוהר בפסוק "שימני כחותם על לבך" וכו'. ועניינו כחותם שכאשר יוסר ממקום שחתמו בו, עם כל זה ישאר שם מציאותו. כן הת"ת והמלכות אעפ"י שכבר נתיחד[ו] וחזרו כל א' אל מקומו, עם כל זה נשארו מציאותיהם מציאות הת"ת במלכות. ועליו נאמר "צורתו של יעקב [חקוקה] בלבנה". ודוק שאמר "צורתו", שעניינו ציור החותם, ולא יעקב ממש. "חקוקה", כענין חקק החותם שנשאר שם מציאות החותם חקוק. וכענין הזה

המלכות חקוקה בת"ת. ועם הדבר הזה יובן איך אעפ"י שלפי האמת הדו פרצופים עיקרם מיוחדים, וא"כ אחר המיעוט נמצאו שניהם חסרים כי אין שלמותם אלא בהיותם יחד. וא"כ לקה השמש ג"כ, וא"כ איך דרשו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שלא יובן [אלא] עם מה שפירשנו שמציאות המלכות נשאר בת"ת, ומציאות הת"ת במלכות. עם כל זה אינם שלמים בעצם א', שמציאותם העצמי אינם ביחוד, אלא כונת עליית המלכות למעלה ואז ישתלמו. ועתה לפי זה "אמת", שהוא צורתו של יעקב, "מארץ תצמח", בסוד אור המתהפך וחוזר אל מקומו. הת"ת מאיר במלכות, וחוזר אורו ומתהפך ומאיר מתוך הארץ אל הת"ת. וכן "צדק משמים נשקף", בסוד האור העולה ומאיר בת"ת, וחוזר ומתהפך ומאיר מן הת"ת אל המלכות. עד כאן הגיע העסק ביום ההוא: סו: עוד נתחדשתי בחלומי ליל ד' כ"ט לחדש שבט, מענין למה מדרך האיש לחזור על הזווג, ואין דרך אשה לחזר, בזולת מה שדרשו בגמרא "דרך איש לחזר אחר אבידתו". שאין שאלתינו על

זווגם אל[א] ענין התשמיש. ותרצתי כי הטעם כי האדם חטא בענין המלכות שהפריד אותה מבעלה, ולכן יצרו מבחוץ ומתפעל על ענין התשמיש לתקן את אשר עותו, ליחד אשה בבעלה ע"י מעשיו: עוד חדשתי מענין יתדות המשכן שהם ווי"ן (החקוקים) [התקועים] בקרקע, דהיינו יחוד ת"ת ומלכות, ו' עם קרקע או ארץ, ששניהם כנוי אל המלכות. וביארתי כי למלכות י"ב גבולים נקבות, והת"ת י"ב גבולים זכרים. והם סוד י"ב ווי"ן בי"ב יתדות, בתוך י"ב נקבות. ואחר שנתעוררתי ראיתי שהיריעות הם י' ספירות כמבואר בזוהר. והנה להם צנורות שהם המיתרים, שבהם משפיעים לבחינת המלכות התחתונה שהיא הנקראת "קרקע". והנה בכל הענפים והצנורות השפעתם ע"י מציאות וי"ו שבכל א' וא'. והענין יפה וצריך אל מה שביארתי בספ"ר בשער הצנורות ובשער פרטי השמות בענין י"ב גבולים. ובי"ב גבולים שהם ע"ב שמות, ע"ב הווית ע"ב אדני', והארכתי שם: סז: בענין הצפרנים אמרו בגמרא "זורקן רשע, קוברן צדיק, שורפן חסיד". פי' כי הצפרנים הם

הקליפות כנודע. והנה "זורקן רשע" שנותן להם כח וחיל להתשוטט בעולם. ולכן הזורקן ופושטם בעולם הוא רשע. ו"קוברן צדיק", פי' כבר ידעת כי מדת "צדיק" לזון כל העולם, הטמאים והטהורים. כענין יוסף שהיה מרכבה אליו, וזן למצרים. ולכן "קוברן צדיק" שנותן להם מזון ש"נחש עפר לחמו". אבל "שורפן חסיד", שסוד הטהרה מצד החסד, מצד הכהן, כדכתיב "וטהרו הכהן". לכן השורפן ועוקרן מן העולם, הוא חסיד בסוד החסד: סח: עוד נתגרשנו ביום א' שלישי לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". ופירוש "מזמור" פירשו בתיקונים כי בעשרה מיני הלולים נאמר ספר תהלים. וא' מהם הוא בחסד והוא "מזמור". ואמרתי כי הטעם כי מזמור אית זמרא, ואית זמורה. "זמרא" מצד שמאל והטומאה, ועליו ארז"ל "זמרא בביתא, חורבא בסיפא", שנאמר "קול ישורר" וכו'. והנה אחר שזמרא בביתא מצד הקליפה מורה חורבא, הנה הזמרא מצד הקדושה מורה בנין, כי גם את זה

לעומת זה עשה האלהים. והנה הבנין הוא ב"חסד", וזהו "אמרתי עולם חסד יבנה". והסוד, כי כמו שלשון "שרש" הוא על שני פנים. הא', הסרת השרשים. והב', לשרשם (בארץ) [מהארץ] כענין "תבואתי תשרש". וכן "ושרשך מארץ חיים סלה". וכן כולם לשון הסרת השרשים. וכן לשון "ודשנו את המזבח" שהוא הסרת הדשן, וכן רבים. ובענין זה "זמרא" מסטרא דשמאלא הוא חורבא בביתא ח"ו, המורה זמירת זמורות גפן השם צבאות. אבל זמרא מסטרא דקדושה מורה על בנין הבית וגידול הזמורות, בסוד ה"גדולה". ומטעם זה "מזמור" הוא בחסד והוא לשון גידול הזמורות וצמיחתם, בסוד "שורק" של "זרע אמת." והנה אמת "מזמור לדוד" פירשנו בסי' נ"ו כי המלכות נקראת "דוד" בסוד הדלות והעניות. ואמרו שהוא השפעת החסד ושפע על דוד. ולכן אמר כי אמת שנשפע מצד החסד. "ה' רועי לא אחסר", פי' המפרנס של המלכות הוא הת"ת, וא"כ לא יחסר כל בה. או ירצה, ה' שהוא הת"ת, הוא רועי בסוד רעים

ודודים שפי' בזוהר פרשת ויקרא, ובארתיו בספ"ר, בשער מהות והנהגה. ואמר "ה' רועי", כמו ריעים. כי אחר שהוא מיוחד עמה בסוד ריעים דהיינו דלא מתפרשן לעלמין, א"כ "לא אחסר", פי' לא יחסר לה מזון או היחוד. "בנאות דשא ירביצני" וגו' פי' המלכות לעולם "נאות" שהוא מלשון משכן. והנה "דשא" הוא כמו עשב, ופי' רשב"י כי הוא בת"ת. א"כ אנו נאמר "דשא" בת"ת. וכן הוא לשון "אשד", שעל ידו אשד ושפיכת השפע למלכות. ואמר שאפילו הבחינה התחתונה שבה שהיא רובצת עליה, יהיה נאות דשא שיהיה בהם שפע וצמיחת כח הת"ת. ו"על מי מנוחות" פי' כי הם ג' מיני מים. הא', מים זנונים והם כחות הטומאה, ועליהם נאמר "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם", שהם כחות הטומאה והקליפה. והמים השניים, הם מימי הגבורה שעליהם נאמר ה' פעמים "מים" שביום שני, וכן פי' בזוהר. ושם גם הם מי גשמים שיורדים בגבורה, ולכן נאמר "קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא". והמים השלישיים הם

מימי החסד, שהם יונקים מצד המנוחות העליונות, שהם אבא ואמא דתמן מנוחה לכל. ולכן אמר כי אפילו "על מי מנוחות", שהם הבינה שהוא על מי מנוחות, על דרך מה שפי' בזוהר בתיבת "על ה"' שהוא הבינה, גם "על מי מנוחות" פי' אותה שהיה על "חסד", והיא הבינה, שם ינהלני וישפיעני בסוד היחוד י' י'. או ירצה "בנאות דשא ירביצני", פי' מה דרך השפע להשפיע למטה ומכח אותו שפע מוציא המלכות אח"כ הדשא כמו שאמר הכתוב "תוצא הארץ דשא". ומאי "תוצא", אלא שכבר נזרעה מכח הזכר ונשאר הזרע בנקבה וזהו "ותוצא הארץ" וכו'. ואמר עם היות שכבר השפיע לה שפע רב, וכבר עשה פרי שהוא הדשא, עם כל זה עליו ישפיע וירביצני רבצים של שפע, וזהו "ירביצני". "על מי מנוחות" הם שני מיני מים, מימי הזכר ומימי הנקבה, והם נקראים "מי מנוחות" פי' מנו"ח ו"ת, שהם ת"ת וי"ו, ומלכות ת', ומנוח. דתרווייהו אית להו נייחא בכך כדפי' בפרשת נח ופי' בספ"ר בשער

הצנורות. ואמר כי אפילו על אותם המים ישפיע לה עוד מים, ושפע יותר ויותר משובח: "נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו". פי', אחר היחוד וההשפעה ההיא, הנה נפש המלכות שהיא סוד בחינתה הדקה העולה אל היחוד, כדפירש בסי' ס"ט, הנה כאשר יסובב אותה אל מקומה ואל כסאה ומציאות התחתון, אז "ינחני במעגלי צדק", פי' ישפיע לה שפע ע"י מציאותה ממש, ואל הצנורות של הדין ואל בחינת הדין ששם נקראת "צדק" ו"מעגלי צדק". צנורות הדין בסוד "מעגל", נקרא הדרך הקשה המעוקל. ואמר כי ההשפעה הזאת תהיה ע"י מציאותה ממש לתקן המלכות עצמה וזהו "למען שמו". המלכות שהיא "שמו" ותיקון של הת"ת. "גם כי אלך בגיא צלמות". פי' בזוהר כי "מות" ו"צלמות" הם שתי קליפות, זכר ונקבה. הזכר "צלמות" שהוא צל רוכב על ה"מות". והנה עתה אמר כי בהיות יחודה בכח היחוד הגדול שאמר למעלה, אמר כי גם כי ילך בתוך הקליפות שהם גיא צלמות זכר ונקבה, "גיא" נקבה,

"צלמות" זכר השוכן בגו הגיא. אמר ש"לא אירא" מהקליפות, כי אדרבה לה יהיה כח לבטלם, כל שכן שלא יתדבקו אל המשכן לטמאו ח"ו. וזהו "לא אירא רע". ונתן טעם לדבר, "כי אתה עמדי", שהוא החסד הנקרא "אתה" הוא היחוד עמה בסוד "מזמור", הנדרש למעלה. (ומבחן) [ומכוחו] לטהר ולהשבית כח הקליפה. "שבטך ומשענתך", פירוש ת"ת ויסוד, כי הוא נקרא שבט בסוד ו', שהוא שבט הכולל כל השבטים. "ומשענתך" הוא היסוד שהוא ג"כ וי"ו, משען והוא "משען לחם", בסוד "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו". "המה ינחמוני", רוצה לומר יהיו בהשפיעם עמי בסוד המנוחה והנחמה באופן שלא אפחד מהזרים. "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". פי', דע בזוהר פי' כי למל' גוון תכלת, לכסות תלת פנים מפאת הקליפות שלא יבאו לקטרג. ומצד הקדושה נאמר "שש וארגמן לבושה" וגו', כמו שביארנו בספ"ר בשער הגוונים. והנה כאשר אמרנו למעלה כי בהיות יחודה למעלה בסוד היחוד העצמי הנה אעפ"י

שהיה עריכת השלחן נגד הצוררים והקליפות, ואמר "תערוך לפני", הוא בסוד כי שלחן נקרא בחינתה תחתונה. כי יש בחינה עליה כי השלחן משכן ללחם ולקערה ולכוס, וכל אלו הם רמוזים במלכות והם בחינות (על) [של] השלחן. ולזה אמר "לפני", פי' אותה בחינה שהיא "לפני", למטה ממנה, שלחן. או נאמר להיפך, שהוא למעלה ויהיה שלחן משכן ללחם כדי שאפילו יהיה "נגד צוררי", לא אפחד (שיכללו) [שיכלו] [שיאכלו] הסעודה, אלא יהיו שיניהם קהות. ואמר "תערוך". כבר ידעת כי שלחן בצפון מצד הגבורה, והעריכה בסוד הקישוט. וכן "ועריכת נר" וגו'. "דשנת בשמן ראשי", פירוש היסוד שהוא "ראשי", הוא מדושן היורד מצד הימין. וכן ג"כ "כוסי" שהיא המל' שהוא נקראת כוס הברכה היא "רויה". בסוד יר"ו אותיות כמנין ארי"ה מצד החסד, או מצד הגבורה, ופי' הוא ה"א. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" וגו'. "אך" כמנין אהי"ה הוא כתר. "טוב וחסד" פי' ר"ש "טוב",

חסד עד לא פשיט. "וחסד" נקרא בסוד ההתפשטות שהוא חסד לרעים ולטובים. ופי' בספ"ר בשער הכנויים, בערך "טוב". ואמר כי אך טוב וחסד נכלל כתר וחכמה וחסד, והוא סוד המשכת הימים. וזהו "ירדפוני" שהוא סוד הרכבת השפע בסוד ההמשכה. "כל ימי חיי" הוא ימי המלכות סוד ספירותיה. ו"חיי" הוא סוד העצ' המתפשטת כדפי' בסי' ע"ב. "ושבתי בבית ה"', בית ה' הוא הבינה. ואמר כי שפע הבינה אין רצונה שיושפע למטה דרך השפעתה שהוא השמאל. שמהבינה מתערין דינין. אלא שתעלה היא למעלה לקבל, וזהו "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". פירוש, שרצונה תשב שם מיוחדת עם הת"ת בסוד בחינתה העליונה שהוא נקרא "ארך אפים". ושם כל לשון אריכות, וזהו "לאורך ימים", עולם ארוך ו' כדפי' בזוהר: סט: עוד נתעסקנו בפסוק "ה' בעזך ישמח מלך" וגו'. ופי' "עוזך" גבורה, ו"מלך" ת"ת. והנה שם בן ד' [יהו"ה] לדרך זה יהיה בבינה למעלה. ואמר "בעוזך" היא הגבורה המתעוררת מצד

הבינה, ולכן קראה עוזו של גבורה. והנה התעוררות שמחת הת"ת [באה] מצדו, וזהו "ישמח מלך". "ובישועתך מה יגל מאד". הנה "ישועה" היא בגדולה, כי שם תלוי ענין הישועה כענין "הושיעה ימינך". וכן "שכבי עד הבקר" שהוא בקר דאברהם. ואמר כי גילת המלכות