שהיא מ"ה אל הזווג הוא ע"י הישועה שהיא חסד. והענין כי תחלת קבלת הת"ת מן הז' הצפון וסיומם אל הדרום. ולכן אמר תכלית כללות, זה אל דרום וזה אל צפון. ולכן אמר נטיית המלכות אל הדרום, ונטיית הת"ת אל הצפון, ובהם היחוד גמור. דאחר דהיא בין תרין דרועין, מגרמא מתייחדת בהדיה: ע: עוד נתעסקנו בפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל" וגו'. ופי' "ואתה" [כדלהלן]. החסד נקרא "אתה" בסוד "אתה כהן לעולם". "ואתה" [עם ו' החיבור] רומז ת"ת נוטה אל החסד. מפני כי השמן בסוד ה"אין" ענין "כשמן הטוב" וגו'. וכן פי' הרשב"י בזוהר במקומות רבים. "תצוה אל בני ישראל", תרגומו תפקד. פי' תפקיד ותשפיע השפעתם, שמן הטוב אל "בני ישראל" שהם נצח והוד, בנים לת"ת שנקרא "ישראל". "ויקחו אליך שמן זית", פי' כי יקבלו ממך או יקבלו אות' עליהם בסוד ה"שמן זית" שהוא סוד הימין כדפי'. "זך", פי' כי בסוד ז"ך אותיות שבת"ת, או זך בלי שמרים, להורות שלא יהיה בו דין שהם השמרים. "כתית" בסוד
היסוד שהוא הכותת וכותש השני זיתים שהם "מימין הגולה ומשמאלה", שהם נצח והוד והם ביצי הזכר. וע"י הברית נכתש הזרע ונשפע, וכן פי' הרשב"י כתית ביסוד מטעם זה. ובארתיו בספ"ר בשער ערכי הכנויים בערכו. "להעלות נר תמיד", פי' השמן והשפע הזה יהיה להעלות הנר, שהוא המלכות, למעלה בסוד בעלה שהיא עולה עמו. וזהו "תמיד" המורה על תמידות היחוד. או יהיה פי' "להעלות" מלשון הארה והדלקה, והוא השמן להאיר הנר שהוא המלכות. וגם ארז"ל כי הזיתים האלו מגרגרן בראש הזית. והטעם שהזיתים נופלים בארץ שהיא המלכות בעוד שהם זיתים, נמצא השפע אינו נעשה כתי"ת אלא אחר עלייתו מהארץ, וזהו ממטה למעלה. ועיקר השפע הוא שיהיה שמן קודם בואו אל המלכות שהיא המנורה. עד כאן הגיע העסק ביום ההוא: עא: עוד נתגרשנו ביום ד', ו' לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק "לשלמה אלהים משפטיך למלך תן" וגו'. ופי' "לשלמה", בזוהר פי' ר"ש במלך שלמה ב' פירושים, אם בחכמה אם בבינה. ולכל
הפירושים הכוונה שהשלום שלו. ולפי ב' הפירושים האלה נאמר "לשלמה", פי' לאותו שהשלום שלו. ועל דרך זה יהיה עתה ["לשלמה"] בחכמה, ו"אלהים" בבינה. ואמר "משפטיך", פי' ידוע כי הת"ת נקרא "משפט" בסוד הרחמים. וידוע כי "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף" ושניהם ת"ת ויסוד ברוב עניינם, דרך אחד להם. ולפיכך שניהם יקראו "משפטים". ואמר "משפטיך" להורות על יחודם עם הבינה שהיא "אלהים" הנזכר. ואמר שגם כן "וצדקתך" שהיא הבינה שהיא "צדק", ייחד אותם עם הת"ת שהוא "בן מלך", בן החכמה שהיא גם כן נקראת "מלך", או בן הבינה שהיא גם כן נקראת כן. ונמצא לפי זה המלכות גם כן מיוחדת עם הבינה, אחר שהת"ת מיוחד עם המלכות, ומיוחד עם הבינה. עוד פירשתי עם מה שפי' בזוהר פרשת בראשית והעתקתיו בספ"ר בשער השמות בשם "אלהים", כי המלכות נקראת "אלהים" שהוא [אותיות] מ"י אל"ה שהם בבינה. גם כן זה "מי אלה" קישוטי הבינה והם בחינה של רחמים
כמבואר שם. אמנם המלכות בטורח גדול בסוד עליית הרגלים תקרא ג"כ "מי אלה", שאז ע"י התראות כל זכר את פני האדון תתקשט היא בקישוטי הא"ם, שהם מ"י אל"ה. והנה יש למלכות ג"כ שם אלהים מצד בחינת הדין. ולכן אמר "לשלמה" כדפי' לעיל. "משפטיך", פי' אותם הקשוטים שלך שהם משפטיך שהוא "אלהים", מ"י אל"ה. ולא בבחינת הדין אלא בבחינת הרחמים, דהיינו "משפט". וזהו "משפטיך למלך", שהיא המלכות, "תן" לה המציאות הקשוטים אלה. "וצדקתך לבן מלך", פי' אחר שתתקשט בקשוטים ובאורות העליונים האלה, הנה אז יהיה היחוד. וזהו "צדקתך" שהיא המלכות, "לבן מלך" שהוא התפארת: עב: עוד נתעסקנו בפסוק "למנצח על אילת השחר" וגו'. ופי' כי להיות שלמות אסתר ומרכבתה היתה בסוד החוט של חסד הנטוי עליה שהוא הנצח, חוט של חסד ולא חסד ממש. לכן כאשר באה נגד עמלק הוצרך להמשיך עליה חוט של חסד. וזהו "למנצח על אילת השחר", פי' נצח על המלכות, שהיא נקראת אילת השחר מצד הנצח שהוא נקרא "שחר". ועוד טעם אחר מפני כי עמלק
הוא מצד שרו העליון, מסטרא אחרא. ופגימתו בסוד "הוד" [הנהפך אל] דו"ה, בסוד "והוא צולע על ירכו". לכן הוצרך להשפיע מצד הנגדי, והוא מהנצח בסוד הימין. וזהו "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד". פי' מהיות הנצח על המלכות נמשך היות "מזמור" שהיא מצד החסד, אל דוד שהוא סוד דלותה כדפי' בסי' נ"ו. "אלי אלי למה עזבתני", פי' כי "אלי" [ה]ראשון בבינה שהוא כמנין א"ם. ועניינו ל' בינה, א' כתר, יו"ד חכמה. והוא כולל ג' ראשונות בסוד הבינה. והנה היסוד מיחד המלכות והבינה. שכן פי' הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים בענין "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד", בסוד דם הברית שפי' שם. והנה נמצא כי מה שאז"ל שנסתלקה מאסתר רוח הקדש הכוונה שנסתלק ממנה השכינה שהיא נקראת "רוח הקדש", בסוד החכמה שנקראת קדש שכן פירש בזוהר. ובמקום אחר פירש כי מצד היסוד נקרא "רוח הקדש" ולא פליגי. דברתא לא ינקא מאבא אלא ע"י האם. שכן דרך הבת לשאול מאביה ע"י
אימא, שבושה ממש לשאול מאביה. ולכן היא נקראת "רוח הקדש" מצד החכמה ע"י הבינה, ויחודה עם הבינה הוא ע"י היסוד. נמצא שזהו "אלי אלי למה עזבתני". ופי' שנסתלקה ממנה רוח הקדש ואמרה אלי אלי ב' פעמים בסוד ב' אימות, אם תחתונה ואם עליונה, בינה ומלכות שנסתלקו ממנה כאחד. ומפני כי עיקרה היתה אימא תתאה, ועל ידה היתה סוככת עליה אם עליונה, אמרה "עזבתני" לשון יחיד, ולא "עזבתוני" לשון רבים. "רחוק מישועתי דברי שאגתי". הנה הישועה היא בסוד הימין, נאמר כי דברי שאגותיה שיהיה יחוד המלכות עם החסד, דהיינו "ישועה". אמר שהיתה רחוקה מן החסד אחר שנסתלקה ממנה, שאם היתה מיוחדת בחסד לא היתה מסתלקת. ולזה אמרה "אלהי" שהיא המלכות, "אקרא", פירש איחד אותה עם החסד שהוא נקרא "יומם", יום דכליל כל יומין. ועם כל זה "לא תענה", פי' לא תתרצה מלשון "נעניתי לך, מחול לי" שהיא מענין ריצוי. ולשון קריאה לשון יחיד, כענין "תהום
אל תהום קורא לקול צנוריך". "ולילה" פי' מה שהוא "ליל" אני עושה "ולילה", שהוא יחוד ו' עם לילה. ועם כל זה "לא דומיה לי", פי' דומיה היא הנחה והרווחה, כענין "נאלמתי דומיה". וקרוב לענין זה פי' בתיקונים: "ואתה קדוש יושב". אמר שאם נתרעמה, נגד השכינה נתרעמה. וזהו שאמר "ואתה קדוש" שהוא הת"ת. "קדוש" פי' יושב למעלה בסוד הקדושה שהוא למעלה בסוד החכמה. "יושב תהלות ישראל", פי' עומד למעלה מתעלם ג"כ בסוד ה"תהלה" שהיא הבינה, ונשאר העולם הזה בדין, בסוד "למה ה' תעמוד ברחוק?": עג: עוד נתעסקנו בפסוק "לדוד אודך בכל לבי" וגו' "אשתחוה אל היכל קדשך" וגו'. פי' "אודך" בסוד השפעת קו האמצעי, כמו שאמרה לאה "הפעם אודה את ה"' בסוד יהודה שהוא קו סוד האמצעי, לפי מה שפי' בזוהר בההוא עובדא דההוא סבא. ואמר שההודאה הוא סוד ההשפעה מצד האמצעי. אמר עוד "בכל לבי" ולא אמר בלבי, שמשמע לב א', אלא "בכל לבי" שהוא
יצה"ט ויצה"ר. והן הנה חסד גבורה כדרך שפי' סי' ב'. ומפני כי מצד ההשפעה הזאת יוכרח היות דין מפני השפעת הגבורה, אמר "נגד אלהים אזמרך". מה שכנגד הגבורה שהיא נקראת "אלהים", "אזמרך" שהוא השפעת החסד, באופן שגבר שפע החסד על הגבורה. או ירצה "אזמרך", אבסם הדין ואמתק אותו, בסוד רנת וזמרת הלויים. וזהו "נגד אלהים" פי' מה שכנגד הגבורה נתקן אותו בסוד הרנה, דהיינו "אזמרך". "אשתחוה אל היכל קדשך", פי' אחר שכבר השפיע בה מן הג' קוים, קו החסד וקו האמצעי וקו הדין, בא להשפיע לה מג' ראשונות. והיינו "אשתחוה", כי אשפיע ממקור הברכות שהיא הכתר. "אל היכל קדשך", דהיינו בינה היכל אל הקדש שהיא (הבינה) [החכמה] ולהשפיע אל שתיהם, כך אי אפשר אם לא שהיה כתר בתוך החכמה, והחכמה בתוך הבינה. מאיר הכתר בחכמה, והחכמה בכתר. ואח"כ "ואודה את שמך". פי' אשפיע למלכות דהיינו "שמך". ואמר שמך פי' השם הנעלם במלכות
שהיא בחינתה הנעלמת, השם והנשמה של הספירה. ולכן אמר "ואודה את שמך". פי' אשפיע לשמך. "על חסדך ועל אמתך", מאותם שהם על החסד והאמת, דהיינו ג' ראשונות שהם למעלה מחסד ומאמת. "כי הגדלת על כל שמך אמרתך". נתן טעם לדבר איך אפשר שהמלכות תהיה יניקתה למעלה על החסד ועל האמת, ואמר הטעם מפני "כי הגדלת על כל שמך", פי' הגדלת והתעלית על כל שמך. היינו "שמך" מלכות, "כל" יסוד, "על" ת"ת. ונמצא המלכות בחינתה למעלה מהת"ת. והבחינה עליונה הזאת נקראת "אמרת", בסוד שהיא יושבת בראש אמיר, עטרת בעלה. ולכן קראה "אמרתך". עוד פי' פסוק זה באופן אחר. ואגב אורחיה חדשתי בענין שאלה למה הקב"ה בהיותו שלם בכל [מיני] שלימות ברא החסרון הגדול שבחסרון, והיא הקליפה בעולם, יצה"ר באדם, ותירצתי לענין שאלה זו ואמרתי כי כאשר עלה ברצונו הפשוט להאציל אצילות טהור וקדוש, האציל בהם בנאצלים שורת הדין אשר הטביע בה להיותה פועלת דינה
בעליונים ובתחתונים, וזה מעלותיה ויתרונה כאומר "יקוב הדין את ההר". וכראות המאציל כי הדין מושפע והרחמים (מושפעים) [משפיעים], כי כל דין נקבה ומושפע מהרחמים, והוא תחת הרחמים, כענין חסד על גבורה, ונצח על הוד. והנה בהיות הדין פועל, פעולות הדין מתרבה, והרחמים מתמעטים, והקדושה מתמעטת. ולכן הוצרך להיות האדם מוטבע ונברא ביצה"ר וביצה"ט שהם כח הדין וכח הרחמים. והנה כל הדברים העליונים תלויים בהתעוררות התחתונים. בהתעורר האדם בהגביר יצה"ט על יצה"ר, הנה יגביר החסד על הגבורה. ובהכניע האדם הקליפות בעבודת קונו אז למעלה יכניע הגבורה והדין תחת הרחמים, והשפע נשפע והקדושה מתרבה. ונשגב ה' צבאות בעת ההיא. והטעם דבאתערותא דלתתא [אתערותא] דלעילא. וזה טעם בריאת הקליפות ויצה"ר באדם, והכל צורך גבוה. וזהו "אודך בכל לבי", כלומר ביצה"ר וביצה"ט. ומזה ימשך כי "נגד אלהים אזמרך", יהיה השפע ג"כ בסוד הגבורה. כי
כמו שהיצה"ר מודה בברכה ועונה בעל כרחו אמן ונכנע אל יצה"ט, כן הגבורה אל הגדולה. וזהו "נגד אלהים אזמרך", כי הוא נס: עד: עוד נתעסקנו בפסוק "אברכה את ה' בכל עת". ופי' אברכה פי' אשפיע אל המלכות והת"ת, והיינו "את ה"'. ואמר כי ההשפעה תהיה מהבינה שהיא נקראת "בכל עת", פי' כאותה שכל העתים תלויים בה כדפי' בסימן מ"ו. ואמר שמזה ימשך שתמיד תהיה "תהלתו בפי", שהיא הבינה מיוחדת עם המלכות. והטעם כי אחר שהם מיוחדים ת"ת ומלכות הנה השפעתה תהיה על שניהם ותהיה השפעתה על המלכות שהיא "פי". עוד פי' בו פי' אחר, והוא כי ראינו ענין הברכות והן ג', ברכת הנהנין, וברכת התפלה והבקשה, וברכת השבח וההודאה. וברכת הנהנין הן ג'. "בורא פרי העץ", ו"פרי האדמה", ו"שהכל", והם כנגד ג' בחינות שהם נשמות של זכרים שהם ביחוד הת"ת והמלכות, והזכר גובר, והנשמה מכח הזכר, והיא פריו של הקב"ה, ת"ת עם שתוף הנקבה. והב' נשמות של נקבות והם פרים בחינת המלכות המתיחדת עם הת"ת,
והם נקבות מצד תגבורת הנקבה, והם פרי המלכות בשתוף הת"ת. חלוקה שלישית הם המלאכים שהם מצד האצילות, לא פרי ממש. והם כנגד ג' חלקים הללו הם ג' ברכות אלו. ברכת "פרי העץ" הם נשמות של הזכרים שהוא מצד בחינת הת"ת שהוא עץ. ו"פרי האדמה" נגד הנקבות שהם פרי האדמה מל'. והנה שתיהם נקראים פרי. מפני שהם נזרעים ביד בני אדם. פירוש שהם מיחוד ת"ת ומלכות, וזרע הזכר והנקבה. אמנם בחינת המלאכים אינה ע"י יחוד זכר ונקבה, וזו היא מעלת הצדיקים על המלאכים, שהם [הצדיקים] "בנים" ופרי של ת"ת ומלכות. והמלאכים נבראים (לא) [ואינם] "בנים". כי אין מלאכים נאצלים, שאין בהם אצילות, ואפילו בריאה אין בהם אלא יצירה, כמבואר בספ"ר בשער אבי"ע וזהו ענין [ברכת] "פרי העץ" שהוא נגד פרי האילן שהוא נגד בחינת הצדיקים, שהם מכח הזכר, והם פריו של זכר. ו"פרי האדמה" הם בחינת הצדקניות שהם פרי האדמה. ו"שהכל נהיה בדברו" הם בחינת
המלאכים שעליהם נאמר "גבורי כח עושי דברו". והנה ענין ברכת הנהנין הוא למלאות חסרונו, ולתקן את אשר עוותו. פי' הנה ארז"ל "אין לך דבר מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה בו ואומר לו גדל". הנה ימשך מזה היות כל פרי וכל עלה, לו כח ומקור מלמעלה אשר כל עוד שתתרבה בעה"ז, תתרבה כחו. פי' אם יוסיף, מוסיף כחו. וזו היא מעלת הנוטע בא"י כי קנה לו פרקליט אחד, והוא מלאך אחד המגדל אותו. ומפני טעם זה אסור להכרית ולקצץ, וכל שכן בא"י. כי זה "כחו לאלוהו". ועוד יתבאר זה הענין בענין "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". הנה ההורג ממעט הצלם והדמות של הנשמה ההיא. והאדם ההוא לו כח ומקור בשרשים העליונים. והנה בהרוג אותו, נתבטל הכח העליון ההוא. ואחר שהתינוק יונק השפע נתבטל(ו), השפע לא יושפע. והנה בזה ממעט "הצלם והדמות", אל המשכילים. ולכן נאמר "כי האדם עץ השדה". כי כמו שהאדם יש לו כח, כן עץ השדה יש לו מלאך וכח. והנה לפי זה
נמצא כי האוכל או הנהנה מן העולם הזה [בלי ברכה] מעל כי הוא מכלה הדמות וממעט השרש. ועוד ארחיב הענין, כי "מזונותיו של אדם קצובים" כי השפע למזון העולם קצוב: והנה האיש הזה הנהנה מן השפע ההוא וממעיטו [בלי ברכה] גוזל אביו ואמו, ת"ת ומלכות. ולכן הוא מועל בקדשי שמים שממעט השפע. וזו א' ממעלות המתענה ששומר השפע ואינו ממעיטו. ולכן האוכל ונהנה לתקן את אשר עותו צריך לברך, ר"ל להשפיע השפע כאומר, "עם כל זה שאני נהנה מקדשי שמים, הרי אני משפיע קרן וחומש, ת"ת ומל' כדי תשלומי הנהנה מקדשים". והנה נמצא לפי זה כי ענין הברכה הוא לתקן את אשר הוא מעוות, ולהחיות הנפשות אשר הוא ממית. ולכן אין מצוה לאכול כדי לברך. כי אדרבה יותר טוב שלא לאכול כדי שלא להמעיט. ואחר שבא לאכול יתקן בברכה: ועם זה יתבאר למה ברכת "פרי האדמה" פוטר "פרי העץ", מפני שהשפע אל בחינת אדמה, מכל שכן שיושפע בחינת פרי העץ. ולכן ברכת "פרי העץ" אינה פוטר ברכת "פרי האדמה".
ו"שהכל" פוטר כולם. כי אחר שהיא בחינה נגלית יותר, אחר שנשפע היא, מכל שכן שנשפע שתי הבחינות העליונות שהם בחינת פרי העץ ובחינת פרי האדמה. ואי תימא א"כ כיון שכן הוא, למה לא יברך על הכל "שהכל", ונמצאו כל הבחינות מתברכות יחד, זו אינה שאלה, כי מן הראוי להשפיע אל כל בחינה כפי בחינת[ה] (חברתה), כי בחינת "העץ" דקה ורוחנית ומשובח מבחינת האדמה, ובחינת האדמה מבחינת "שהכל". ולכן ראוי שיושפע כל אחד לפי דקותה, ולא שישפיע לבחינת העץ כעין בחינת "שהכל", ולחכימא ברמיזא. והנה נתבאר חלק ברכת הנהנין, כי ברכת התפלה והבקשה הם על דרך אחר. והוא כי הנצרך אל הדבר, ואותו הדבר הוא צריך מלמעלה, וע"י שיתקיים מעשהו הוכרח להשפיע שפע רב אל הת"ת והמלכות. ועל ידי כך יושפע ויקויים שאלתו, ועליו "תבא ברכת טוב". ולכן אמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". והענין ע"י חדוש, שהוא להשפיע על הת"ת והמלכות מה שאין בהם, וע"י כך
תיקון התפלה מרוצה לפני הקב"ה מפני התועלת. וכן אמר שהקב"ה "מתאוה לתפלתן של צדיקים" מפני שהם מיחדים יחוד ממש. וברכת הנהנין אינו יחוד אלא שפע. אבל ברכת התפלה הוא יחוד ממש. אמנם התפלה הוא היחוד ממטה למעלה ואינו כשבח. כי עיקר היחוד הוא מלמעלה למטה, וזה יושג ע"י התורה, שהוא התורה, ת"ת ע"י המלכות. ולכן צריך שיהיה [תורתו] אומנותו, שהמלכות היא אומנות המלאכה. ולכן מי שתורתו אומנותו הוא מיחד ת"ת ומלכות יחד מלמעלה למטה, תורה על אומנותו , והיינו "תורתו אומנותו". ובהיות תורתו אומנותו נמצא ת"ת ומלכות הכל מציאות א' וענין א', שאין להם חילוק. אבל התפלה אין לה שבח כ"כ מפני שענין יחודה הוא מלמטה למעלה, ואין היחוד נבחר. וכבר ידעת שהתפלה עניינה מלמטה למעלה עד הזווג, ולכן מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה. ולהיות כי יחוד התפלה מפני היותו יחוד למטה, אף על פי שיפסיק אדם מתפלתו לא חסר היחוד ההוא אלא
עומד ומתקיים כענין שפירש הרשב"י , כי תפלת שחרית היא בחסד, ומנחה היא גבורה. ובתר דאיהי בין תרין דרועין, מגרמא מתיחדת. והיינו טעם תפלת ערבית רשות כדפי' בזוהר פרשת (?). והנה אעפ"י שהתפלל תפלת ערבית ופסק תפלתו, לא פסק יחודו. אבל יחוד שהוא ע"י התורה מפני התעלותו, אם יפסוק ממשנתו יפסד יחודו. לכן צריך שתהיה תורתו אומנותו כדי שלא יפסיק. מאחר שהוא מפסיק היחוד, נמצא חסר מכאן ומכאן. לכן צריך שיתפלל שאף על פי שיפסיק היחוד, עם כל זה ישאר לו יחוד התפלה. והנה נתבאר חלק ברכת התפלה והבקשה. ברכת ההודאה היא משובחת על כלם ואפילו על התורה, ולכן מבטלין ת"ת מפני מקרא מגילה שקריאתה זו הלילא. והענין כי ההלל הוא סוד ההדלקה וההשפעה מג' ראשונות. ואעפ"י שיש הלל שאינו גמור שיש שפי' שהוא במלכות, אין חשש כי כל אחד ואחד כלולה מי'. ולעולם ענין ההלל וההודאה הוא מג' ראשונות והוא בא על הנס שהוא למעלה מן הטבע, למעלה משורת
הדין, דהיינו מבינה ולמעלה. ומפני שאין היחוד וההשפעה זו בכל שעה אלא דוקא בהיות עת רצון ר"ל כאשר נעשה נס, כי אז הוא קודם היחוד והתעוררות בערכו. אם כן ראוי שיודה