לו, לא אני לבדי אחזיק באלו, אלא ענר אשכול וממרא, שהם האבות הם יקחו חלקם: רבי אלעזר בר רבי שמעון פגע ביה האליהו, בדיוקנא דסבא חדא, ועלם זעיר עמיה, והוה מעבר נהרא דמייא אבא, לאעברא להך גיסא, א"ל סבא, ארמי אכתפאי רבייא דין, ואת באידך גיסא, ואעבר לכון מעברא דמיא: אמר, ולאו מארי דדרא את, ולא תיכול לאעבריננא. א"ל סבא, אי אתפסך בתרי ידי, לך וליה, ארמי יתכון לאידך גיסא בפלגות מילא: א"ל ולעית באורייתא. א"ל אין. א"ל ולא נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם. א"ל ולא נקראת אסוותא, ושקוייא, שנאמר רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך, אף אנא שתי מאורייתא סגיאה, כמאן דשתי מאנא דאסוותא ואתיישר חילי. אעברינון: א"ל סבא סבא, מאן רביא דין גבך. א"ל אנא מליף ליה באורייתא. א"ל סבא סבא, חילי סגיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובגיניה דרבייא דין, לא אשבוק למלאכא דגיהנם, למינגע בך, ואנא עיילנא לך לעלמא דאתי, בתקיף חילי דאית לי תמן: א"ל, רבי ר', חילך סגיאה לעלמא דאתי, כחד מן שמשוי דקב"ה דמשמשין קדמוהי. עד דאשגח ביה, לא חזייה. אמר ש"מ דאליהו הוה, והוה חדי בעובדוי דעבד ליה: ומן יומא ההוא כד הוה חמי דיוקנא דאבוי, הוה א"ל אבא אבא, אימא לההוא סבא, שפמין סגיאין מאורייתא הוה. א"ל אימא ליה סבא דקדמאי, סבא דפותקא. ומיד יתיישר חילך. פרשת לך לך מאמר ששים גבורים סביב לה אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו', ר' עזריה פתח, משכני אחריך נרוצה. א"ר יצחק, כל הקורא ק"ש כתקנה על מטתו, עולה נשמתו לשוט בארץ החיים: א"ר אייבו, מאי כתקנה. ת"ש, ששים אותיות ידועות יש בק"ש של לילה, שיהא מכוין בהם לדעת, הסובבים את כסא הכבוד, שהם ששים. הה"ד, ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. והא ע' אינון אלא עשר ממונים למיעבד דינא. שנאמר, אלקים נצב בעדת א - ל: ת"ר, זמנא חד, אזל רבי דוסתאי למחמי לר' אלעזר בן ערך, אזדמן ליה רבי חגי, א"ל, לימא לן אורחא דתקנא קמיה למאן אזל. א"ל למחמי סבר אפי יומין, א"ל מאן הוא. א"ל, מאן דנחתין קמיה רברבי עילאי דמלכא בריך הוא: א"ל, ניחא ליה למר דאיזיל עמיה לאורחיה. א"ל, אי תיכול למסבר סברא למאי דתשמע, זיל, ואי לא, סטי אבתרך, כי היכי דלא בענש. א"ל לא ליחוש מר להאי, דהא שמעית מילהא דרזא עילאה, ואסתכלית ביה, וסברית סברא: א"ל ומאי היא. א"ל שמעית האי רזא דהאי פסוקא, הנה מטתו שלשלמה, היא כורסייא יקרא דמלכא דשלמא כולא דיליה. ששים גבורים סביב לה, אלין שתין רברביא משמשין עילאין קדישין, דאינון משמשין גבי כורסא יקרא דמלכא עילאה. מגבורי ישראל, דאנון ממנן תחות ידיה, כלהו רברבין אפוטרופין דישראל, הה"ד מגבורי ישראל: א"ל ר' דוסתאי, יאות אנת יתיר מני, למיזל למחמי סבר אפי יומין. אזלו, כד מטו לגביה, וחמא לון, אמר לשמשיה זיל ואימא לון, דכורסייא דתלת קיימא מאי היא בלא חד: שמע רבי דוסתאי, אסתכל בנפשיה מילתא, ואמר לשמשא זיל ואימא ליה למר, דלאו למגנא אמר דוד, אתן מאסו הבונים: א"ל לר' חגי, שמעת בהאי מילתא פתגם. א"ל תלת ענייני שמעית, חד הוא דרשא, א"ל לאו לדרשא קא אתינא הכא. דעובדא דישי ובנוי שמענא, אבל עיקרא דמלתא אי שמעת, אימא: אמר, עיקרא דמלתא אינון תרי ענייני דשמעית, חדא הוא דאמר אבא, ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו סגי לדוד מלכא: דבתר דאזדמן ליה ההוא חובא, ואע"ג דמחל ליה קב"ה, כד נפק מהאי עלמא, לא שבקוהו מלאכי עילאי למעבר תרעי ירושלים דלעילא, והוה יתיב אבראי: וביומא באתבני בי מקדשא, קרא קב"ה למיכאל רברבא קדישא, ומני ליה למהוי הוא, ושתין קדישין עילאין, אפוטרופסים דישראל, אינון דאסחרו כורסי קדישא דיקריה: ומני ליה למיכאל, למיעל לדוד משיחא בתרעי ירושלים דלעילא, ולאתקנא ליה עם אבהתנא, רתיכא קדישא עילאה, הה"ד על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו: ואידך ענינא הוא, דכתיב ביהודה סבוי, דגעלוי ביה אחוי. הה"ד, וירד יהודה מאת אחיו, דסרו ליה מגאותיה. וקב"ה לא מניא קמיה מכל בנוי דיעקב, למהוי שולטנא דמלכותא דעלמין, אלא ליהודה. הה"ד, לא יסור שבט מיהודה וכו' ולו יקהת עמים הוא בלחודוי, ולא לשאר בנוי דיעקב, והיינו מלתא דהוה אמר אבוי: ותו שמענא, מאי חמא קב"ה למיהב שולטנותא ליהודה מכל שאר אחוי. אלא, אסתכל קב"ה בשמיה הגדול דהוה רשים בשמיה דיהודה, ובגיניה אשלטיה על כלא, ושולטניה לא תעדי. אתא ר' דוסתאי ונשקיה ברישיה: שמע רבי אלעזר, ונפק לגביהון, אמר אתון מאריהון דמתיבתא עילאה, פלגותא ושלימתא אייתו גבאי, ותחמון ותיחון. מה דלא הוה גלי לעלמין דכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואתון תחזון ותיחון: יתבון קמיה, אשתיק, ואינון אשתיקו. עאל לאדרונא, שמע ההוא קלא דהוה אמר, אימא לון מה דאינון בעאן, דזכאין אינון. עד דנחית, רמש ליליא. אכלו. עד דהוו אכלי, אשתיק, ואינון אשתיקו. כד אכלו, קמו למשכב, אמר לון אי אית מנכון, דשמע מילתא לימא לי: פתח רבי דוסתאי ואמר, אנן סברא נסבור, וטיבו למינדע, את אימא לן. אמר לון, שמעתון האי מילתא דא"ר יצחק, כל הקורא ק"ש כתקנה על מטתו, נשמתו עולה לשוט בארץ החיים. הה"ד, ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. אמרו ליה לימא מר: אמר לון, בק"ש אית שתין אתוותא ידיעאן, עד ובשעריך. ועל כל את ואת אית סוד יקרא דמלכותא קדישא, דשליטא עילאה. ופוחניה דבר נש קמיה, עד דיקרב דעתיה, לכורסי יקרא דמלכותא קדישא: ובההוא שעתא, נסיב לון מן פומיה מאריה דאפייא, די שמיה כשמא דמריה, והוא אסיק להון לעילא עם נשמותיהן דצדיקייא, קמי מדבחא יקרא דלעילא: ונסבין לון, שתין מלאכין, דסחרין כורסי יקרא, כל חד וחד את חד, ומזמרין בהון כל ליליא. הה"ד, ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. ולקח הכהן, דא הוא מטטרו"ן, הטנ"א אלין שתין אתוותא דק"ש דליליא: אוליף להו, נפק נשמתהון מנייהו, וחמו מה דחמו, ואיתערו. אמר חד לחד, לא ניתיב כאן, לית אנן חזיין להאי. מאן דאיהו מלאכא עילאה, להוי בהאי יקר. מאי הוה דעתייהו. חזו דמלאכייא דחיין להו לבר, ואצטערו, עד דחמו מאי דחמו, ונשמתיה דר' אלעזר אעבר להו, ואשתזיבו: חמו לההוא כהנא רבא, דאתא לקבלא אולפניה דרבי אלעזר, ואמר, רבה קדישא, סק סק, א"ל, משכני אחריך נרוצה. א"ל, מאן אלין גבך. א"ל רברבי דרא אינון. א"ל, לית לי רשותא, דהא קב"ה אמר לי לקבלא אפך, ואנא עיילנא קמיה. הה"ד הביאני המלך חדריו. ובחייך קדישא כל חילי דשמייא, נגילה ונשמחה בך: א"ר יצחק, כך לכל צדיקייא, עביד קב"ה, למטטרו"ן שר הפנים, דיסלק נשמתייהו לעילא. הוא אומר סק סק, ונשמתיה אתיב ליה ואומר, משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. הואיל ורעותיה דאנא עייל לאידרין עילאין נגילה ונשמחה בך. הה"ד, יעלזו חסידים בכבו"ד, דא מטטרון. פרשת לך לך מאמר שכרך הרבה מאד א"ר יצחק, באותה שעה שנשמתו של אותו צדיק עולה לפני הקב"ה, עושה לו הבטחה, ומברך לו. הה"ד, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. אל אברם, זו היא הנשמה. במחזה, כשהוא שוכב על מטתו. ומה אומר לו. אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד: ד"א במחזה, זהו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וזהו מטטרו"ן, המוליכו לפני בוראו: ד"א א"ר תנחום, מה כתיב למעלה מן הענין, רק אשר אכלו הנערים, וכתיב בתריה אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. באותה שעה שהנשמה יושבת ונזונת מאותו האור של מעלה, ומתלבשת בו. דא"ר תנחום, לבוש הנשמה לעולם הבא, הוא אור זוהר שלמעלה מכסא הכבוד הוא, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכתיב והיה לך ה' לאור עולם. ולא מלאך ולא כסא הכבוד. ודוד אמר ה' אורי וישעי ממי אירא: ואזלא הא, כי הא דא"ר יהודה, נשמתו של צדיק ניטלה מאור כסא הכבוד, ונכנס בעוה"ז. אי זכתה ועולה למעלה, אינו דין שיתוסף לה יותר אור ממה שקבלה בראשונה ליכנס בעוה"ז. וממי מקבלת אותו האור. א"ר יהודה, אלמלא מקרא כתוב א"א לאומר, דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך, אנכי ולא אחר. ולמה, בשביל ששכרך הרבה מאד: ד"א שכרך הרבה מאד, יש לך שכר הרבה מאד, על שהיה לך בראשונה, ומתלבשת מאותוהאור, והקב"ה נוטל אות א' משמו, ונותנה בראשה. כי הא דתנן, עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק לעולם הבא. ואיזהו, זה אות ה"א, כאשר ברא שמים וארץ, דכתיב בהבראם, בה"א בראם: הה"ד, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, להיות הנשמה שלימה בתכלית השלימות והטוב, הה"ד, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. פרשת לך לך מאמר השבטים מה אינון לעוה"ב רבי יהודה בן פזי, הוה ליה ההוא אריסא, והוה קא מצער ליה, אתו לקמיה ר' זירא ור' אבא, אמרו ליה מאי עביד מר באריסיה. אמר להון גברא כי גניב, מאריה דשמשא יזהר עליה זיהרא. אמרו ליה, לא לעיין מר במליא. אמר להו, ומה אעביד והוא מצער לי, אמרו ליה, יתפרש מר מיניה, ויתהני לך: עד דהוו יתבי, אמרו ליה לאו להאי אתינא גבך, אלא לימא לן מר השבאים בני יעקב, מה אינן לעלמא דאתי, אמר להו, קב"ה סליק להו למתיבתא דרקיעא, וכל נשמתא דצדיק דסליק, אינון סהדין על עובדוי: הה"ד, ירושלים הבנויה, זו ירושלים של מעלה. ששם עלו שבטי שבטי קה עדות לישראל, כדי להעיד על כל צדיק וצדיק מישראל. ולמה. להיות כלם מודים ומברכים לשמו. הה"ד, עדות לישראל להודות שם ה'. וכל אחד ואחד מכיר את שלו ומשתבח ואומר, רבש"ע ראה מה הנחתי בארץ, וזהו להודות לשם ה': והיינו דתנן, כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, ולפי הראוי לו. מאן דאתי מראובן, שם מדורו עם הצדיקים מן ראובן. וכן כל שבט ושבט. ומאן דהוא גר מאוה"ע, ונתגייר. מדורו במדור של גרים. והשבטים, עומדים לעדים לכל צדיק וצדיק. הה"ד, ששם עלו שבטים שבטי קה עדות לישראל להודות לשם ה': א"ר יהודה, נשמתו של צדיק, יודעת ומכרת לעולם הבא, מה שאינו יודע ומכיר מלאך המשרת. הה"ד, אמרו צדיק כי טוב, כי טוב ממה"ש וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. פרשת לך לך מאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות רבי אבא פתח ואמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קב"הלמעבד פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קב"ה לאפקא לישראל, ואלקי באינון מכתשין למצרים, בגיניהון דישראל: ת"ח, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים. פורקנא דמצרים הוה, בחד מלכא, ובמלכו חד. הכא, בכל מלכין דעלמא, ובכל מלכותא דעלמא. וכדין אתייקר קב"ה בכל עלמא, ובכל ארעא, וינדעון כלא שולטנתיה דקב"ה בכל עלמא, וכלהו ילקון במכתשין עילאין על חד תרין, בין די סרבון בהון בישראל: וכד ינדעון שולטנותיה דקב"ה, כמא דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ. כדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקב"ה, הה"ד והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. כדין יזדמנון אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין. הה"ד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. פרשת ויצא ויצא יעקב. ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי, אע"ג דנהורא עמיה שרי, ידע מה בחשוכא. והיינו דכתיב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. ומי אר"י הכי, והא אמרן דהא חכמתא הוה בסמיכותא דקראי, בכל מה דאיתמר, והאידנא פשיטותא דקרא צריכנא, דאברהם הוה, ויצחק הוה, ויעקב הוה. א"ל אע"ג דהוו. חכמתא דקראי אסתכלנא למנדע. פרשת ויצא מאמר מי יגור וגו' כנגד עשרת הדברות רבי יצחק פתח, מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו'. מאי משמע. א"ר יהודה בר רבי יוסי, אלין עשרה, אינון כנגד עשרת הדברות, שעתידין בניו של יעקב, לקיים במקום ההוא: א"ר יוסי, והא חד סר אינון. א"ל, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, חד מלה אינון. דכל המרגל בחברו, מיד עשה עמו רעה. לא רגל בלשונו לא עשה עמו רעה. וכי מאן שויא לאלין, כנגד עשרת הדברות: אמר רבי, כלהו עשרת הדברות. משתמעי מינייהו. הולך תמים, כנגד אנכי ה' אלקיך. מלמד שצריך אדם לקבל עליו אימת עול מלכות שמים, ואין לו רשות להרהר במה שאינו יכול להשיג, משמע דכתיב אנכי ה' אלקיך סתם. כתיב הכא כולך תמים, וכתיב התם תמים תהיה עם ה' אלקיך, ואין לך רשות להרהר על מה שלא הורשית: ופועל צדק, כנגד לא יהיה לך אלקים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם. מכאן א"ר יהודה, אין לך דבר עומד כנגד חילול ה'. מנ"ל. ממסית. דכתיב ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. למה. כי בקש להדיחך מעל ה' אלקיך. ואי קטיל ליה, נקרא צדיק, מקנא, ופועל צדק, וזהו ופועל צדק: ודובר אמת בלבבו, כנגד לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. א"ר יהודה, לית אינון כסדרן, ואע"ג דלית אינון כסדרן, לית לן בה. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה, כנגד לא תענה ברעך עד שקר. וחרפה לא נשא על קרובו, כנגד מחלל שבתות בפרהסיא. ר' יוסי אומר, כנגד לא תגנוב. דכתיב, אם זרחה השמה עליו: נבזה בעיניו נמאס, כנגד לא תרצח. מאן דאיהו נבזה בעיניו, לא יעביד קטטה דיקטול, ולא יקטלוניה: ואת יראי ה' יכבד, כנגד כבד את אביך ואת אמך. א"ר יוסי, על הכל חייב אדם לכבד אביו ואמו, יצא מכלל זה, אם אמרו לו לעבור על דברי תורה, או לעבוד ע"ז, שאינו חייב לכבדם. הה"ד ואת יראי ה' יכבד: נשבע להרע ולא ימיר, כנגד לא תנאף. דהא אם יצרו בעי לשלטאה עליה, יטיל שבועה על יצרו, כבועז. דאמר חי ה' שכבי עד הבקר: כספו לא נתן בנשך, האי הוא כנגד לא תגנוב. דאי הוא לא אוזיף ברביתא, ודאי לא יזיל ויגנוב. ושוחד על נקי לא לקח, כנגד לא תחמוד: א"ר יוסי בן קסמא, כנגד אלו נאמר ביעקב עשרה אחרים, דכתיב ויפגע במקום, א'. וילן שם ב'. כי בא השמש ג'. ויקח מאבני המקום ד'.וישם מראשותיו, ה'. וישכב במקום ההוא, ו'. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ז'. וראשו מגיע השמימה, ח'. והנה מלאכי אלקים, ט'. עולים ויורדים בו, י'. הא עשרה: ד"א ויפגע במקום, רבי בו פתח, אל תראני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הא אתחזר על יעקב, דשלטנא דיעקב בקדמיתא הוה שמשא, ואתחזר ההוא שולטנא לעשר, ואתעבר מניה. ויעקב אמר, אל תראוני שאני שחרחורת, דהא אתייהיבת לי שלטנא דסיהרא, דהיא אוכמא לעידנין וזמנין. ששזפתני השמש, כד אתעבר מני שלטנא דשמשא: בני אמי נחרו בי, זהו עשו. דכתיב, וישטום עשו את יעקב. שמוני נוטרה את הכרמים, דכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. כרמי שלי לא נטרתי, דכתיב ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. פרשת ויצא מאמר ויפגע במקום וגו' ויפגע במקום, רבי יצחק אמר, באיזה מקום פגע, במקום שעתיד לעמוד בית המקדש, והתפלל שם. רבי יהודה אומר, היום היה גדול, ורצה להלוך ולא יכיל: א"ר יוסי, התפלל באותו מקום, והתחיל להתרעם לפני קונו, על דאתעבר מניה ההוא שולטנא דשמשא, הה"ד וילן שם. כד"א וילונו העם על משה, לשון תרעומות. ולמה. מפני כי בא השמש, דאתעבר מניה ואתייהיבת לעשו: מה עשה יעקב, התחיל בוכה. מיד ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כדי לצער נפשו. כיוצא בדבר ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה: ויקח מאבני המקים, א"ר יוסי אבן אחת ממש היתה. משמע דכתיב מאבני, ולא אבני. כד"א מבנות הכנעני, ולא אמר אלא אחת. הה"ד, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אחת מהן. פרשת ויצא מאמר אבן שתיה רבי זירא עאל קמי רבי אלעזר בן ערך, אשכחיה דהוה יתיב, ועינוי נבעין מיא, והוה מרחיש בשפוותיה ובכי, חזר לאחורוי רבי זירא. אמר לשמשיה, מאי האי דיתיב מר ובכי, אמר תרי זמני עיילינא לקרבא גבוי, ולא יכילנא. עד דהוו יתבי, חמון ליה דעאל לאדריה, עד דנחת, הוה קליה אזיל בביתא ובכי: שמע דהוה אמר, אבנא אבנא, אבנא קדישא עילאה על כל עלמא, בקדושתא דמארך, זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך, ולאותבא גולמי מסאבין עלך, לסאבא אתרך קדישא, וכל מסאבין יקרבון בך, ווי לעלמא בההוא זמנא: נחת ויתיב בסולסניה, א"ר זירא לשמשיה, זיל ואימא ליה למר, אי איעול קמיה. עאל שמשיה, אמר הא רבי זירא הכא, לא אשגח ביה, ולא זקיף עינוהי: לבתר אמר, רבי זירא ליעול, ואת תיב לבר. עאל ר' זירא, וארכין ברכוי, ויתיב קמיה. חמא ר' אלעזר, בטש ברגליה, אמר קום מהתם, ותיב כארחך, דם ויתיב כארחיה: א"ר זירא, האי דמר דהוה בכי, מאי חזה. אמר, ארכבתא תבירא סגיאה דכל עלמא, חזינא ההוא אבנא יקירא קדישא, דמינה אשתיל עלמא. וההוא אבנא הוה, דשוי יעקב רישיה עלה: וכי אבנא דמינה אשתיל כל עלמא, והוה רישיה משקעא בתרומא רבא, היך יכול יעקב לנענעה לה. אלא ההוא אבנא, זוייתיה משקען בתהומא רבא, ורישיה אתמגוס בבי מקדשא, ועלה קדש קודשין, ושכינתא יקרא עילאה עלה. הה"ד, משם רועה אבן ישראל. ושמא קדישא דמלכא עילאה הוה גליף עלה: כד אתא יעקב, קרא ההוא שמא קדישא, ונסבה מכאן, ושויה בההוא את דקדש קדשין והוה תמן. אמר רבי זירא, אנא שמענא בשם ר' בו, שאמר רזא דמלה בהאי, ולא אדכרנא: