{"bookId": "kabala-27a26c53bf04", "part": "1", "torah": "18", "title": "מדרש הנעלם — קטע 18", "hebrewTitle": "קטע 18", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-27a26c53bf04/1/18/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-27a26c53bf04/1/18/", "segments": [{"index": 1, "he": "איתער משינתיה ההוא גברא אזיל, לגלילא עילאה, ואמר לגברא חד, חזיתא לינוקא דאיהו בן \nקצבא, דמית בזמן פלוני. א\"ל, ינוקא דא דאת שאיל עליה, אינו אזיל בבי מטבחיא, ואיהו \nרשע כאבוהי, כך וכך יהא ליה, ולאבוה, ולמיניקתא דיניקא ליה. אזיל למדרשא חד, שמע \nלינוקא דהוה אמר, אם תבקשנה ככסף וגו': \nאזל לבי מטבחיא, וחזא לינוקא דהוה משחק עם הנערים בבי מטבחייא, א\"ל, ברי, זיל עמי, \nואזל עמיה, ואלביש יתיה, ויהב ליה לרב חד דהוה אוליף ליה אורייתא, עד דרבא רביא \nוקרא. ועבד ליה, דיימר הפטרה בבית הכנסת, ועבד ליה דיתפלל. עד דקרא וזנה ואתחכם \nיותר, עד דקרו ליה רבי: \nההוא ב\"נ מית דהוא אבוהי דינוקא, דהוו דיינין ליה, אתא בחלמא לחכם דא ואמר ליה, \nרבי, כמה דנחמת לי, ינחם לך קב\"ה. בשעתא דאמר בני ההפטרה בקהל, אפקעי לי מן דינא. \nבשעתא דעבר לתפלה, ואמר קדיש, קרעו לי גזר דין מכל וכל. ובשעתא דאתחכם, יהבו לי \nחולקא בגנתא דעדן, ודא הוא חלק, דאמרי חלק לעה\"ב, חלק שיש לכל צדיק וצדיק בפני \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "עצמו. ועאלו לי עם הצדיקים בישיבה דילהון: \nובשעתא דאתחכם יותר, וקרו ליה רבי, אעטרו לי בכתרא, דצדיקייא אתעטרין ביה. ויהבו לי \nאכילה ושתיה, מההיא שנהנין מזיו השכינה. ודא הוא דאמרי, צדיקים יושבין ועטרותיהם \nבראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וכל גברא דנהנה מזיו השכינה, כאלו אכל ושתה. ובשבילך \nרבי, זכינא לכל האי יקר. זכאה חולקך, שבשביל דא אית לך חולקא עילאה יתיר, בעלמא \nדין, ובעלמא דאתי. וזכאה איהו, מאן דזכי דישבוק ברא בעלמא. \n \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "פרשת אחרי מאמר י\"ח אלף עולמות\nענין י\"ח אלף עולמות. רבי שמעון אומר, עד שלא ברא הקב\"ה את עולמו, הוה הוא ושמיה \nסתים בגויה. סליק ברעותא למברי עלמא, כיון דסליק ברעותא, אסחר נקודא דסתים, ואסחר \nתחומיה בהיכליה. ופשיט פשיטו לתלת סטרין ולא יתיר: \nמגו דנקודא דא, נפקו כחדא תלת נקודין, ואתיישרו תרין בחד גוונא, וחד לתתא. ואיהי \nנקודה דאפיק אלין תלת, עאל ואתטמר באמצעיתא, ועד דלא עאל, סליק ואיגניז: \nבשעתא דנפקו אלין תלת נקודין, ודליגו מגווה, נפק מגו סתימא דסתים, חד בוצינא ידיע \nולא ידיע, טמיר ולא טמיר, ומדיד משחתא סתימא, מנקודא דא לנקודא דא. אתפשטו נקודין \nגו חילא דבוצינא, ומדיד אלף עלמין סתימין, דעין לא ראתה, מן דא נקודה לדא נקודה. \nואתאחידו תרין נקודין כחדא. ובין נקודה לנקודה, אלף עלמין. מדיד אלף מגו נקודה \nתניינא, עד נקודה דלתתא, ועבד משחתא בפשיטו דאלף עלמין אחרנין. וכלהו עלמין סתימין. \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "ואלין, אינון תרין אלפין שנין דקיימא אורייתא, עד לא איברי עלמא. כדין עאל אורייתא, \nנקודה סתימא באמצעיתא, ואשלים להאי סטרא, ולהאי סטרא. ואשתכחו להאי סטרא תלת \nנקודין, ולהאי סטרא תלת נקודין: \nכיון דאתעביד דא, אתפשטו נקודין מהאי נקודא להאי נקודא אחרא, נהורא דנהיר, ואתלבש \nנקודה דא בנקודא דא. דליג מהאי נקודא אחרא סתימא, נקודא אחרא, ואתלבש דא בדא: \nנקודה סתימא דברא כלא בטש, ובגין דקיימא באמצעיתא, אפיק נקודה אחרא, עמודא דקיימא \nבאמצעיתא בין אינון נקודין דנפקו, דאינון לבושין להני סתימין: \n[עד הכא תרין נקודין סתימין, דאתפשטו ואיברו מגו נקודה סתימא, עבדו אומנות דא, \nבההיא נקודה סתימא. ההוא נקודה דלתתא, דאסחר בין אינון תרין, אפיק כנקודא דלעילא, \nתרין נקודין לתתא. ומאינון נקודין לבושין דקא אמרן: \nוההיא נקודה עיקרא דכלא, אפיק ודליג מניה נקודה אחרא, דקיימא באמצעיתא, בין תרין \nנקודין אלין דלתתא: \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "עד הכא, אינון נקודין לבושין לנקודין עילאין כדקא חזי. ואינון שית נקודין, דנפקא \nמגו תלת נקודין סתימין, דאינון שית בנקודא עיקרא דכלא, דאשלים לכל סטר: \nאלין נקודין לבושין, דאינון שית, כל חד אפיק תרין, ואיהו עאל באמצעיתא, ואתלבש \nבתרין נקודין אלין, ואתעבידו לבושין להאי נקודה דנפקו מתמן: \nואע\"ג דאמרן דאינון שית, ארבע נקודין מנייהו הוו, דאפיקו כל חד וחד תרין נקודין, \nלאתכסאה ולאתלבשא בהו, ואתעבידו תמנייא נקודין, דאינון לבושין לד' נקודין. לבושין \nלאינון עילאין סתימין. עד הכא נקודין דציורא דעלמא עילאה: \nכיון דאצטיירו נקודין, נפק בוצינא, ועבד משחתא, ומדיד אלף בין נקודא לנקודא. ובין \nכל נקודא ונקודא אשתכחו, מדידו ומשחתא דבוצינא. באלין נקידין תמנייא אלף עלמין \nמתפשטין. תמניא נקודין דאתאחדן בהו אלין משחתי, אקרון תמנייא אלף עלמין גניזין, \nאשתכחו משחתי באתגלייא, ונקודי דאתכסיין, שיתסר אלף עלמין: \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "ומן שית נקודין לבושין אלין, אשתכחו תרין דאינון באמצעיתא דנקודין, על כל חד אלף \nעלמין, אשתכחו תמניסר אלף עלמין, דאזיל בהו קב\"ה בכל יומא. וכל עלמא ועלמא גניז \nוסתים מן דא. ועל כלהו כתיב, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וכתיב עין לא \nראתה אלקים זולתך. \n \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "פרשת כי תצא מאמר מת בלא בנים בא פעם ב' לעולם\nרבי שמעון אמר, נפשא, דהיא משפעא דיסודא עילאה, כד איהי חבת, אשא דלעילא שלטא עליה. \nזינא בזיניה. ובגופא שלטא אשא דלרע. ושלמא על כל ישראל: \nומאן דאמר, דאמן דאזיל מהאי עלמא בלא בנין, דאתי זימנא אחריתי לעלמא הדין, אמר \nקשוט: \nועוד. אינון חייביא דשאטין באוירא, עד דמרצו חובייהו, ובתר נכנסין פעם שניה בגוף, \nכדי לצרף אותו, ואם יצדק, שוב אינו נכנס פעם אחרת. ואם לאו, פעם שלישית. שנאמר, הן \nכל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ואם ח\"ו לא יצדק באלו השלשה פעמים, שוב אין לו \nתקנה, וזהו הכרת תכרת. וע\"ד בעי ב\"נ לאזדהרא בנפשיה, דילמא אתא זימנא אחרא: \nואית לנא ראיה מנדב ואביהוא, כדכתיבנא, דמיתו פלגי גופא הוו בגין דלא אנסיבו. ועוד \nאית לנא סמך, מענין יבמה יבא עליה. בגין דלא ישתרש זרעיה, ולא יצטריך למיתי זימנא \nאחרא בגוף. ותו אוליפנא מאונן, דאמר הכתוב ביה, לבלתי נתן זרע לאחיו: \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "ועוד ראיה אחרא, יולד בן לנעמי. וכי לנעמי יולד, והלא רות ילדתו. אלא ללמד, שזה \nעובד הוא היה מחלון, ומית בלא בנין: \nובגין כך תחמי, ב\"נ צדיק ורע לו. דילמא זימנא אחריתי אתא לעלמא, ולא הוה זכאי כל \nכך, ומת בענין זה, וכדו השתא כד עאל להאי עלמא, מנכה חוביה, והדין הוא צדיק ורע לוץ \nוכמו כן רשע וטוב לו. דילמא אתא זימנא אחרא, ומת בלא בנין, והוה זכאי ולא גמור, \nוהשתא משלם ליה מזכותיה בעלמא דין. ודא הוא כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם: \nוהא דאמרן כי ישבו אחים יחדיו. ר' יצחק אמר, כי ישבו אחים, שיכירו בלבם שהם אחים. \nכמד\"א, וישב ה' מלך לעולם. במה דאשתמודעין דהוא מלכא על כולא: \nומת אחד מהם ובן אין לו, הא אם הוו ליה בנין, לא אצטריך. רבי תנחום אמר רבי יוסי, \nיבמה יבא עליה, למאי אצטריך. דלא לאמעוטי מדמיונא דכליל כל דמיונין: \nרבי יצחק פתח, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. יש אחד, דין הוא ב\"נ דיתפטר מעלמא \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "הדין חסר מן טבתא, דהוא חד, ולית ליה זכותא למעבד תניין. דתניא, א\"ר יצחק, האי מאן \nדאתפטר מן עלמא הדין יחיד בלא תניין, איתמעיט וישתיצי מדמיונא דכליל כל דמיונין: \nטובים השנים מן האחד. מ\"ט. משום דכתיב אשר יש להם שכר טוב בעמלם. א\"ר יצחק, ת\"ח, \nדכתיב קרא, כי אם יפלו האחד יקים את חברו, בההוא דמיונא. ואילו האחד שיפול, ואין \nשני להקימו. \n \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פרשת כי תצא מאמר היבום\nרבי יהודה שלח ליה לר' אבא, אמר, אתון דקיימתון קמי מאריהון דמתניתין, מ\"ט יבמה יבא \nעליה להקים שם המת, ולא באשה אחרת: \nשלח ליה, פר\"א למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח. איתרגיש רבי יהודה, ואמר, ודאי דא היא \nרזא דחכמתא, משמע דאמר שאפה רוח, רוח ממש: \nואזלא הא כהאי דא\"ר יוסי דכתיב, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, ובאו ממש. א\"ר יצחק, \nומתפרש מלה, במאי דכתיב באות נפשה דמשמע דאפילו ארוסה, ואפילו בעולה אתיין בתועלתא \nדהאי מלה: \nוהיה הבכור אשר תלד יקום וכו'. ומ\"ט הבכור, ולא השני ולא השלישי. א\"ר יודן, הבכור \nוהראשון על כל פנים של מת הוא, ודעתייהו דתרויהון בזווגא קדמאה במיתא. \n \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "פרשת כי תצא מאמר החליצה\nתניא, א\"ר יוסי, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנין, האי מלה חוצפא אתחזי. א\"ר יהודה, ח\"ו \nדחוצפא הוא, אלא לאתחזאה טיבו דבעייא למעבד עם מיתא, ואיהו לא בעי, ולפיכך עבדית \nליה קלנא קמי כולא: \nמאי קלנא עבדית ליה. דכתיב, וירקה בפנין, להכלם בפני הכל, אשר לא יבנה את בית אחיו. \nוקרא כתיב, וירקה ואמרה ככה כו'. כמד\"א, ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם: \nרבי אבהו אמר ר' יוחנן, צהבה וירקה רוקא, דמתחזי לכולא דאיהו רוקא, ולא מים, ולא \nדאתכסי בעפרא: \nההיא איתתא, דאתת לקמיה דרבי שמעון, ורמת רוקא, וחזי בה דאכלת בההוא שעתא, ולא הוי \nמתחזי רוקא, ולא אתעבידת ההוא יומא, ולבתר אמלכו ואזדווגו דא עם דא: \nומי עביד ר' שמעון הכי, והתנן אי אמלכו קודם דתסתלק קמי דיינא יאות, ומדתשרי סיניה \nקמי דיינא לא: \nא\"ר יהודה, שאני ההיא איתתא, דעד לא עבדו דא עם דא, אלא דארמית רוקא למחזי, ולא הוה \nכשרא ואזלו ואזדווגו דא עם דא לבתר: \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "וחלצה מעלו, כמד\"א חלץ מהם. רבי יהודה אמר רבי חייא, כתיב, אל תקרב הלום של נעליך \nמעל רגליך, וכי מנעל מטהר את המקום, או מטמא את המקום. אלא א\"ר אבא, מלמד שצוה לו \nהקב\"ה בדרך כבוד להתפרש מאשתו מכל וכל. במשה כתיב נעליך, וביהושע כתיב נעלך, שלא \nיתפרש מאשתו מכל וכל, אלא לעתים מזומנים: \nכי המקום אשר אתה עומד עליו. מקום יש לך במעלה גדולה משאר בני אדם, מדרגה הנקראת \nקודש. וע\"כ נצטוה להתפרש מאשתו בדרך נעל. אף כאן נמי האי נעל פרישות אשה: \nא\"ר יוחנן, צריך האדם לבטוח בקונו, וליקח אשה, ולהוליד בנים, שלא ילך ערירי לעולם \nהבא. דתנן, מאי דכתיב ערירים ימותו, דכל מי שאין לו בנים בעולם הזה, הוא כאלו לא \nנברא ולא היה, ונקרא ערירי מן העוה\"ז, ומן העולם הבא: \nדא\"ר יוחנן, מאחר שהאדם נושא אשה, ומוליד בנים. נקרא עבד ה'. ונוחל העולם הזה, \nוהעולם הבא. דכתיב, להניח ברכה אל ביתך: \nמשל למה הדבר דומה, למלך שנתן פקדון לשלשה בני אדם, האחד שמר את הפקדון. השני אבד \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "את הפקדון לגמרי. השלישי טנף את הפקדון, ונתן ממנו לאחר לשמרו. לימים, בא המלך \nלתבוע פקדונו. אותו ששמר הפקדון, שבחו המלך ועשאו נאמן ביתו. השני שאבד את הפקדון, \nהאבידו מן העולם, וצוה שלא יהיה לו שם ושארית, השלישי שטנף את הפקדון, והניח ממנו \nלאחר, אמר המלך, הניחו לזה עד שנראה האחר, היאך יעשה ממה שהניח זה בידו, ובין כך לא \nיצא מבית המלך: \nזכה האחר, יצא זה לחירות. לא זכה, אמר המלך, תנו לזה עונש על שטנף את הפקדון, וישאר \nהפקדון שלו. רב הונא אמר, כיון דעאל עאל: \nואי טנף את הפקדון ולא הניח ביד אחר לשמרו, מוציאין אותו מבית המלך, עד שיבא אחר \nויתקן מה שטנף זה, והפקדון מוציאין אותו מידו של זה, ונותנין אותו לזה שתיקנו: \nרבי חייא אמר, כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כיון דאמר נשמת חיים. \nאמאי ויהי האדם לנפש חיה. אלא, ע\"מ כן נתן הקב\"ה נשמה באדם, שיהיה לנפש חיה. במערבא \nקורין ליולדת, חיה: \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "ותו. אלקים אפיק זינין לזיניה,והאי הנשמה. והנשמה מתחלקת ומתרבה בגוף, בעוד שהיא \nבגוף, וכיון שיוצאה מהגוף, מתרבה ביותר, ומשגת מה שלא תוכל להשיג בעודה בגוף: \nותכף שנפרדת מהגוף, רוצה להדבק באלקים, ובגין דלא אפיקת גופא, דהוא זיניה, כמה \nדאפיק אלקים נשמתא דהוא זיניה, לא מתקבלת, וחוזרת ושואפת עד שתכנס בגוף אחר, כדי \nלקיים זרע ולשוב להדבק בגוף הטהור והזך והנקי. ומי שלא הניח בנים, לא מזדקק ליה. \nהה\"ד, באות נפשה שאפה רוח: \nרבי שמעון אמר, האי מאן דלא אשתאר בתריה גזעין לשרשא. נשמתיה אשתיצי מן ההוא דמיונא \nדכליל כל דמיונין, עד דמתגלגלא, ואיתורקת ממאנא למאנא. כמד\"א, ולא הורק מכלי אל \nכלי. מאי תקנתיה. כתיב, ובא גואלו הקרוב אלין וגאל את ממכר אחיו: \nרבי יהודה אמר, מתגלגלת עד די תשכח מאנא דכשרא לאתתקנא. ואי ההוא פורקא לא הוי, \nקוזטיפא דבודיטא אתבר. ועל האי אתקרי, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וכתיב ועושה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי: \nהילכך א\"ר אבא, כתיב בצלם אלקים עשה את האדם. מה שמא דא אפיק זינין לזיניה. כך בעי \nב\"נ לאפקא זינין לזיניה. \n \nשיר השירים מאמר ד' רוחות שבנשיקות\nרבי רחומאי פתח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', \nהא הכא ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם, זולתי מלך המשיח בלבד: \nוהכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות. זהו רוח שלם: \nאמר ליה היאך. אמר ליה, זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, \nומתחברן רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם \nבארבע רוחות. וכ\"ש הזכר והנקבה בהתחברם, שם ארבע רוחות יחד. והבן הבא מהם, זהו רוח \nהבא מארבע רוחות. כמה דאת אמר, מארבע רוחות באי הרוח, וזהו רוח שלם: \nרבי ברכיה אמר, יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקנא \nלגביה, אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה, במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "ביה. נזיפנא ביה, ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמיה אחורי דשא, ודמך. אמינא, הוא וכלבא \nייכלון כחדא: \nדהכי א\"ר מניומי סבא דגוש חלבא, מהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים וגו'. \nלא ידעו שבעה, אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכלא. מאי טעמא. מפני שלא \nידעו הבין. דקב\"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש. ובג\"כ הוא וכלבא \nייכלון כחדא: \nכד איתער, קם וקריב לגבי פתורא, מאיך רישוי ולא אמר מידי. חמינא ואסתכלנא בעינוי, \nדחייכן. אמר לי, ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם, ועד \nדלא יפקוד ליה, ויבדוק ליה, אי תוסיף למהך באורחא דא, לא יתקיימון לך בנין. מיד \nאהדר ואמר, ייחון לך, ויתקיימון לך: \nאמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת. אמר לי, אסור ליה לבר נש למיליט גרמיה וכל שכן \nאחרא, בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים. אמינא, הכי הוא ודאי, דכתיב עם אשר \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "תמצא את אלהיך לא יחיה, ואתקיים. ואנת בדיקנא בך, ולווטך לאו כלום: \nפתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללא דא על תנאי, \nוקב\"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ\"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא \nדעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה, \nובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא, דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם \nאפילו על תנאי, אתקיים: \nכיון דארגישנא ביה, קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא. אמינא, והא לבתר ואתה תצוה אמר \nמשה האי מלה. א\"ל, אין מוקדם ומאוחר בתורה: \nשאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה, והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא \nאתיבת לי, כד בדיקנא בך. אמר, שינתא אניס לי. תרין יומין הוו דלא דמיכנא. והשתא \nדשינתא אתא לעיני, לא אתיבנא לך: \nלבתר דאכל ושתה, פתח ואמר שיר השירים. ש רברבא, והיא תניינא מסופא דאתויי דאלפא \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "ביתא. ב דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא, מאי טעמא: \nבגין דשי\"ן רזא דרתיכא עילאה, ועל דא איהי בתלת סמכין, דהא אבהן אינון רתיכא. וכל \nשיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהי, ובג\"כ שירותא דיליה בשי\"ן. כ, איהי ביתא דעלמא, \nדעובדא דעלמא איהי: \nוע\"ד אתוון דקיימין בשירותא דספרין ד' אינון. דהא כגוונא דאיתעבידו, וכההוא רזא \nדילהון, הכי אתוון רשימין ברישא. ואינון אתוון רברבן, דסלקן על כל שאר אתוון. וההוא \nאת רזא וסתרא דכל ספרא: \nואלין איננון: \nא דדברי הימים. ב דבראשית. מ דמשלי. ש דשיר השירים. אלין ד' אתוון בריש ספרין, \nאינון אתוון רברבן. ומאן דידע בהו, יגדע רזא דכל ספרא. וההוא את אוליף רזא דכל \nספרא: \nא תיקונא דיליה, דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא, איהו נקודה קדמאה \nדשלטא על כלא, בגליפו, דאתעטר לאתפשטא תחותיה, וא\"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם. הוא, \nובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי. ודא איהו שלימו דאדם: \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "בגוונא אחרא, באמצעיתא דיוקנא דאדם, ואתאחידא ביה מתרין סטרין, כגוונא דדרועין, \nמסטרא דא ומסטרא דא. ודא א, דיוקנא ורזא דיליה, אדם איהו. טעל דא רשימא אל\"ף, ברי\"ש \nספרא דדברי הימים, דהא לא אתא ההוא ספרא אלא לאשלמא אדם בסתרוי ודרגוי, באינון \nתולדין דיליה, למהוי כולא חד אדם שלים: \nב איהי ביתא דכל עלמא, מסחרא לתלת סטרין, עילא ותתא וכל עובדין כלילן בגווה, סחרא \nתלת סטרין דכל עלמא, ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני, דאיהו מדורא בישא, דתמן שרת רעה \nדכל עלמא. כד\"א מצפון תפתח הרעה: \nועל דא, ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא, איהי בריש אורייתא, רברבא רשימא, לאחזאה על \nכל ספרא: \nוספרא דא כעובדא דבראשית, אתעביד, ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית. \nועל דא רזא דספרא ברישא ב. סיומא דספרא ם. ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק: \nמ' פתיחא, רזא דנוקבא שלימתא, אשת חיל מתעטרא בעטרהא. ועל דא, כל ספרי דמשלי, לא \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "איהי אלא תושבחתא דהאי אשת חיל, ולמיתב דעתא דבני נשא, לאסתמרא מאשה רעה. כמה דאת \n", "en": ""}]}
