אמר, לשמרך מאשה רעה, ולאתקרבא להאי אשת חיל, בפולחנא עילאה, ועל דא מ רברבא בריש ספרא, על ההוא רזא אזלא: ש, דא איהי מתייחדא ברזא דרתיכא עילאה, דאבהן אינון רתיכא עילאה. ואברהם ויצחק אחידן דא בדא, וכלילן דא בדא. ויעקב עאל באמצעיתא, ואסכים לתרין סטרין. ועל דא מתייחדאן כולהו, ברזא דעלמא עילאה: ובגין כך, תושבחתא דא, ברזא דרתיכא עילאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, ובג"כ איהי רברבא. ובג"כ אתייחדת בריש ספרא, לאחזאה, דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן. ועל דא, את דא אתחזיאת שבחא דכל ספרא. בההיא שעתא קמנא ונשיקנא ליה, ותבענא מניה דימחול לי, ומחל לי: פתח ואמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא בהאי עלמא. האי קרא אתיבון לחברייא, דהכי אצטריך למיכתב, אל תתן את פיך לחטיא את נפשך, כד"א, נפש כי תחטא, ולא אשכחן קרא דכתיב ובשר כי יחטא, ויאות הוא: אלא הכי מסקנא, דאסור ליה לבר נש למשתעי מלי דזנותא אפילו באיתתיה, בגין דיתקשי, וייתי להרהורין בישין אחרנין, ויהא דש באידריה, ויזרע חטין אחרנין: הה"ד, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. דא בשר קדש דכתיב והיתה בריתי בבשרכם. ואל תאמר לפני המלאך, ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינן כהוגן, אלא כל דבריך בנחת ובמשקל. מאי טעמא. מפני כי שגגה היא. וחייב על זה קרבן שגגה: ועוד. שעל זה, למה יקצוף האלהים על קולך. מפני שהקול יוליך אותו עוף השמים, ועמיד אותו לפני הקב"ה: וחבל את מעשה ידיך, על חטא הבשר. מאי טעמא. מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש, אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו לשם. ובלבד שישמור אותו. ואם לא שמר אותו, מעבירים ממנו, ומשחיתים ומחבלים אותו. שזהו מעשה ידיו של אדם. ואחר כך מכניסים אותו בגיהנם, ואין להם על מה שיסמוכו. השתא ברי, הוי זהיר בכבוד חבירך יותר נגופך: פתח רבי יהושע ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי. גם צפור, תמן תנינן, עבד קב"ה בארעא, אתרין ודוכתין קדישין, עילאין יתיר משאר דוכתי ישובא. וכלא כגוונא דיצירה דבר נש. דקב"ה בריר ההוא זרעא, ומנפציה, כהאי דמבריר ומנפץ חטין, תבנה לחוד, וקש לחוד, עד דבריר חטין על דוכתייהו: כך נטל קב"ה תלגא מתחות כורסי יקריה, וההוא תלגא מתחממא בכמה גוונין, ואטיל להו בגו מייא דאתתא. מהכא, דאיתתא לא מתעברא עד דתושיד מייא, ובאינון מיין אטיל דכורא תלגא, דא הוא זרעא דאיהו מחובר כחדא, יתיר מההוא דאתתא, כגוונא דתלגא לקביל מייא: לבתר דאטיל ליהקב"ה גו מייא, בריר ליה ונפיץ ליה, ועבד בקדמיתא טיבורא, דאיהו נקודה חדא מגו ברירו דתלגא, וההוא טיבורא, איהו נקודא דציון: ומתמן אתפשטו ארבע חוטין, לארבע סטרין דעלמא, מזרח ומערב צפוטן ודרום. מההוא חוטא דאתמשך מסטא דמזרח, אתעביד מניה גופא. שארי במזרח, וסיים במערב. גופא איהו ארעא דישראל. אתרשים באתווי אדנ"י. אדון ורבון כל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דדרום, דאיהו ברירו דכל תלגא ותוקפיה, אתעביד מניה דרועא ימינא, ואיהו ברירו דעינוגא. ודא ג"ע, דעאל ביה אדם הראשון, ואיהו לעינוגא דנשמתין, ודא טמיר וגניז, ימינא דכל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דצפון, אתעביד מניה ואתברי דרועא שמאלא. ודא גיהנם. מההוא פסולת דתלגא. ואיהו לעונשא דנשמתין דחייביא: רישא איהו בשמייא אתתקן. והוה עלמא בלא רישא, עד דאתבני בי מקדשא. כד איתקם משכנא, איתקם רישא: פומא דכל עלמא דאתתקן ברישא, סיני. והוא רשים האי פומא גו מייא, מברירו דתלגא. ירכין וכל שאר איברים, בכל שאר ארעא: וכשם שהאשה יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה. כן כשבקש הקב"ה להוציא הארץ לאור העולם, היו המים עולים ויורדים, יעלו הרים ירדו בקעות. מה עשה הקב"ה. הוציא מן הקרקע רעמים וזועות, ונסו המים. הה"ד מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. ויצאה הארץ. ונשארה נמוכה מלוכלכת, כולד הזה שיוצא, נמוך כמת, ומלוכלך מהלידה: וכשם שמפעפעין את הולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו, לחממו, ומראה להאיר. כך עשה הקב"ה בארץ, כשיצאה מתוך המים. וכולא חד קרא, הה"ד קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל מיד רגזה ותרעש הארץ: ע"כ נסתם הפה, עד שבאו ישראל, והפה נפתח בראשו בשמים, וזה סיני שנתנה בו התורה, ושם נתתקן הדבור: וכשנכנסו ישראל לארץ, נסתם הפתוח. ונפתח הסתום. הסתם הפה, שלא היה בו הדיבור, משנסתלק משה. הפך מן האדם. נפתח הטבור, בהמ"ק. ומשם אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה. וכל העולם נזון מתמצית ארץ ישראל: ובג"כ, דוכתין ואתרין אינון בעלמא, בשבחא אלין על אלין. גן עדן דאיהו דרועא ימינא דכל עלמא, אית ביה דוכתין ואתרין, לשבחא אלין על אלין ותמן הוא עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע: ובחד היכלא מינייהו, אית אמר טמיר וגניז מכולא, ולית מאן דידע בההוא אתר, בר חד צפור, דאתי בכל יומא תלת זמנין, ומצפצפא בגו אילני דגנתא, ואמר גם צפור וגו': ובההוא צפור ידעין נשמתין סימנייהו, בזימנא דאודן ומשבחן, ובזמנא דמשתדלן בחכמתא למנדע, וההוא צפור עאל בההוא היכלא, ואיטמר ואגניז ולא ידיע. ודרור, דא היא נשמתא קדישא, דסלקא לעילא והיא בת חורין: ד"א ודרור קן לה, דא יובלא, דכתיב וקראתם דרור. קן לה בחכמתא עילאה. צפור ודרור, דא לעילא, ודא לתתא. אשר שתה אפרוחיה, מאן. האי דרור, שנת החמישים, דאפיקת מינת שית אפרוחין, והאי צפור: אינון אפרוחין, תיאובתא דילהון, לגו תרי מדבחן, מזבח הפנימי, ומזבח החיצון. נטלו ממזבח הפנימי, ויהבו למזבח החיצון. מלכי ואלהי, מלכי: דא מזבח החיצון. ואלהי: דא מזבח הפנימי: מזבח החיצון, תיאובתיה תדיר לגבי מזבח הפנימי, ולעולם לא שכיך מלזמרא בשירין ותושבחין, הה"ד, שיר השירים אשר לשלמה: כל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכל נהנין ממנו. וכ"ז שהפתילה נעדרת, והשמן חסר מן הפתילה, האור נסתלק, ואין מי שיודע באותו אור כלום: כך, כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת עליהם, ואומרת שירה, ואינו משתכך לעולם. כדוגמת האור על הפתילה, שאינו משתכך לעולם, לנגד מעלה. ואותו השיר הוא מעולה שבשירים, קדש קדשים. נעדר הפתילה, כביכול נעדר האור, ונסתלק, ואין מי שיודע בו: ושלמה צווח ואומר, וזכור את בוראך בימי בחורותיך, היה מתתקן ומסרגל עצמך במצות ובמעשים טובים, בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא לוהב בפתילה: ד"א על האור ההוא בזמן שהפתילה מתוקנת אמר לנגד אותו האור, וזכור את בוראיך. התעורר לנגד הקב"ה בשיר ותעורר האהבה: עד אשר לא יבואו ימי הרעה, בזמן שהלבנה מתמעטת, ותשלוט הרעה, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ, עד אשר לא תחשך השמש, זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן. דכתיב בו, ונהר יחרב ויבש. והאור, זה האור שברא הקב"ה, ונתעטף בו, והוא ימינו. הה"ד השיב אחור ימינו: והירח, הוא הים המתמלא מאותו נהר, הה"ש אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, אחר בכייתן של מלאכי השרת. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון: ביום שיזועו שומרי הבית, אלו שומרי החומות. דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים. והתעותו אנשי החיל, אלו הם ששים גבורים סביב לה, ובטלו הטוחנות, אלו הם אוכלי הקרבנות. כי מעטו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה' המשוטטות בכל הארץ, והם שבעה עיני ה': וסוגרו דלתים בשוק, אלו הם השערים שכולם ננעלו, זולתי שערי דמעות שלא ננעלו. בשפל קול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ושנשפלה לעפר, וקולה שהיתה משוררה תמיד בשיר האהבה שפל. וישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותיהם על השיר, מהם, משוררים ביום, ומהם משמרות משוררים הלילה: גם מגבוה ייראו, כי גבוה מעל גבוה שומר. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בנעימה ובקדושה. ובחורבן בית המקדש, יצתה מארה, ודין חזק מצוי לפניו. וגבוה יירא מגבוה ומדינו: וחתחתים בדרך, כתיב הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. ובאותו דרך, היה יורד ובא הטל מראשו של הקב"ה, וכל שמחה, וכל טוב, וכל רצון, באותו הדרך היה בא. ובחרבן בהמ"ק, תבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואימתני ותקיפא ודינא, בההוא דרך הוו: וינאץ השקד, כמה דאת אמר, וישקוד ה' על הרעה. וכתיב מקל שקד אני רואה וצמיחת השקד אחד ועשרים יום. כך מי"ז בתמוז, עד תשעה באב. ומיום שהשקד מציץ, הפרח אין מוציא פרי, עד כ"א יום: ויסתבל החגב, יותן הסבל על שכמו של בית דוד. ותפר האביונה, זו עבודת בית המקדש למטה. וצווחין בני נשא, ולא מתענון. מאי טעמא. כי הולך האדם אל בית עולמו, מסתלק הכבוד למעלה למעלה, ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו. בגין דאיהו אסתלק לבית עולמו, דנפק מיניה. ועל דא אשתכח מארה, וביש, ומות, ומאורעות רעות בעולם. וספדין וצווחין בכל יומא. דכתיב, כי עלה מות בחלונינו: עד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה. ותרוץ גולת הזהב, דאיהי נחתא בההוא חוט. נשבר החוט, נפל הגולה. ותשבר כד על המבוע, שהתורה נשתכחה בגלותא, ואותו המשאב יופיא"ל השר, לא שאב ממעין התורה, ובני אדם נבוכים בה: ונרוץ הגלגל אל הבור, ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, ויכלו כל הנשמות, והעולם יכלה, והעפר שהכל נהיה ממנו, ישוב כבתחלה, ויהיה העולם חרב כשהיה. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה, ובאותו זמן כתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. אתא ר' עזריה ורבי מרונוס ונשקוהו ברישיה. קרא עליה, לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת. מדרש איכה שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למבכי, לן יאות למעבד הספדא על חורבן בית אלהנא, על דאתבדרנא ביני עממיא, ואית לן למיפתח הספידא, ולפרשא אלפ"א ביתא, דשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה: שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אתבדרתון ביני עממיא, ואתון לבר מראעא קדישא, ויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מבי מאריה. אבל אנן אית לן למבכי ולמעבד הספידא, ולן שדר קב"ה ספרא דהספידא, דאנון בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי, ולפרשא אינון אלפ"א ביתי"ן: ואנן יתמין בלא אבא ואמא, ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא אשכחנא לה. דהות ינקא לן בכל יומא, ביומין קדמאין, משפירו דילה. והוית נחימת לן, וממללת על לבנא, כאמא לברה. כד"א כאיש אשר אמו תנחמנו וגו': והשתא אסתכלן עיינין לכל סטר, ואתר בית מותבא דאימנא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא: כד הוינן חטאן קמי אבונא, וסליק רצועא לאלקאה לן, איהי קיימת לקמן, ומקבלת מלקיותא דמלכא, בגין לאגנא עלנא. כד"א והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כו' ובחבורתו נרפא לנו. והשתא אימא לית לן, ווי. ווי לן, ווי לכו. לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות לפתרא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו, לאינון דידעין למבכי מלין דהספידא: נקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לית מאן דישגח עלן. נשאל לערסא דילה, אתבלבלא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון דלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן: נשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן, דתמן יתבה מבכה ומייללת עלן ואזלת מבכה, מווחת ברזל מרירו עלן, מאיגרא לאיגרא. כמה דאת אמר, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן אסתלקת: לן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בגי מותבה, ננשק כותלי היכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא, דחמינן בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא איתנשי מרירו דבכיה מינן. מדרש איכה מאמר כי יום מהומה ומבוסה פתחו אינהו ואמרי, איכה ישבה בדד העיר, כתיב כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום. חד יומא אית לקב"ה, רחימא דנפשיה, כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה, והוא כללא דכלהו. ועל דאסגיאו חובין, אסתלק לעילא, לבי עלמא דחיין: כדין מתחות שפולי משכנא, קם יומא דמרירו, יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאיקרי מהומה ומבוסה ומבוכה, ועאל בגו משכנא, ושיצי וסאיב. ורבונא דמשכנא, אזל וערק ואתתרך מגו מותביה לגו טורא דלבר, ולגו טורא דחרוב, ומשכנא אשתצי ואתחרב: לבתר, נחת ההוא יומא עילאה, דאסתלק, שאל על משכניה, והא אתחרב. עאל ואשגח על מארי דמשכנא, מטרוניתא רחימתא דנפשיה, והיא אתתרחת וערקת, וכל בניינה סתיר. כדין שארי למגעי, גועא בתר גועא, כנהימו דתרנגולא על נוקביה. הדא הוא דכתיב, מקרקר קיר, נהימו כתרנגולא. קיר, רבון שליטא: ושוע אל ההר, עביד שועה וצווח לגבי טורא, דערקת תמן מטרוניתא. עביד שוע צווח וקרי בנהימו דבכיה איכה. איכה רחימתא דנפשאי, איכה שפנינתי שלימתי, איכה יחידתא דילי, דאתיחדא עמי ביחודא. איכה דהוית נטלא בכל יומא, חמש ועשרים אתוון דיחודא, ואתקריאת כ"ה על דא: אחתי ברתי אמי, לאן אזלת, לאן פנית למיהך. אנן דשמעין בכל יומא קרקורא דא דרבוננא, לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות למפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'. מדרש איכה מאמר ואיבה אשית רבי לויטס חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא, על עילה דעיטא דנחש, מההיא שעתא דאתלטייא, אתדחייא מקמי תרעא דמלכא, והוא כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב, באינון גדרין, נשיך לון: ווי דאשכח, ווי דנשיך. ווי על דבבו בישא דאתנטיר. על דבבו בישא דהוות ליה בהאי אשה, דאתקריא אשה יראת ה'. דבבו ביש נטר לה מן יומא דאתברי עלמא, עד דתבר לה בתבירו, למשכב לעפרא: "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה, אסתכל באתוון דריש כל תיבה ותיבה, ותשכח נטירו דבבו בישא, דאתנטרא, עד דאתחרב בי מקדשא. איב"ה רע"ה ברישי אתוון, אתנטיר לה לההיא אשת חיל, בתבירו דבי מקדשא, למשכב לעפרא: הדא הוא דכתיב, "כאלמנה "רבתי "בגוים "שרתי "במדינות "היתה "למס, תקרא למפרע ברישי אתוון, ל"ה בשבר"ך. בתבירו דבי מקדשא, בתבירו דכנישתא דישראל, דבבו בישא אדביק ל"ה בשבר"ך: איכה דאתדבקת לההיא איבה רעה דא, קל דנחש, קל מרירו דבכיה ברקיעין. אלין קראן איכה, ומסטרא אחרא קראן איבה. הדא הוא דכתיב, ואיבה אשית בינך ובין האשה, בין סטרא דא, ובין סטרא דא, אשתכח בחרבן בי מקדשא. ובקרא קדמאה, אתרשים כלא למנדע דהאי כ"ה, אדביק לה איב"ה רעה, דנטיר לה מיומא דאתברי עלמא: איכה ישבה בדד, רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע. ויגרש את, דא כנסת ישראל. בחרבן בי מקדשא, דאתתרכת בתירוכין, דאשתלחת בשלוחין, כרסייא דמלכא נפלת.4 מדרש איכה מאמר ויגרש את האדם ויגרש את, דא כרסייא דמלכא. ווי דאתתרכת, ווי דנפלת. האדם ההוא דשליט על כורסייא, דכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. נפלת כרסייא, נפל כלא: וישכן, ההוא דתריך לדא, אשכין ואשרי יישובא אחרא, בהיפוכא. בשעתא דאתחריב בי מקדשא, סליק לכבוד עילאה לעילא, ואזעיר דיוקניה מכמה דהוות. וכורסייא נטיל מניה ואתפרש: כביכול אשרי לג"ע עם כרבים לתתא, ואתפרש מההוא כבוד עילאה. ואשרי לההיא להט החרב, למיקם בדוכתא דרבנותיה, למיטר ולמישאב ולמסתיר, ההוא אורח דאנגיד מעץ החיים: ושלמה מלכא צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כי ימלוך כו' ושפחה כי תירש גברתה. שפחה לגו, גבירתה לבר. איכה ישבה בדד, מאי בדד. כמא דאת אמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן איכה ישבה בדד, ר' חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה"ר. ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר, לקחו בדברים. כד" קח את אהרן. ורבנן אמרו, לקחו ברוח. כד"א, היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך: ויניחהו בגן עדן, כדי להיות לו מנוחה, לדעת ולהכיר החכמה והתורה. דא"ר חנינאי, התורה לימדה הקב"ה לאדם. הה"ד, אז ראה ויספרה וגו', ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו: עש שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על נחש. הנחש נראה, והצל עליו, תקפא וחילא דיליה: קריב ההוא נחש לגבי איתתא, דדעתא קלה מן האיש. מכאן דאתתא לא אתפתת, אלא באתתא אחרא. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא: נטל סימן זה, אם תקבל, אם לא תקבל. והמשיכה בדברים, עד שפתחה באות מ"ם, ואמרה מכל