מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. קרא אותה מלאכה. וכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: וכי הא דאמר ר' יוחנן, בא וראה, למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים. אלא ללמדך, שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. א"ל לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלקים, קודם שיבא אדם לעולם: וא"ר יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים. שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו. משל למלך שהיה מושל ע להמדינה, והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום א' קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני: כענין זה נאמר באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וא"ל ראה בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ועל כן בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחלה. פרשת בראשית מאמר ה' קנני ראשית דרכו בראשית, כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאש, הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא היתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם: דא"ר אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם. ואלו הם: התורה. וג"ע. וגהינם. וכסא הכבוד. ובית המקדש. ושמו של משיח. והתשובה. ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו'. וזהו בראשית ברא אלקים, ר"ל עם ראשית, שהיא התורה, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. א"ר יהודה בא וראה כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה. פרשת בראשית מאמר התורה שנברא במ' יום רבי יוחנן הוי אזסיל מקסרי ללוד, והיה מטייל עמיה ר' חייא בר אבא, כד מטו חד בי חקל, א"ר יוחנן, האי הוי דידי, וזבינתיה, כדי למזכי באורייתא. בכה ר' חייא בר אבא, א"ל ולמה את בכי. א"ל, דלא שבקת לסיבותיך כלום: א"ל חייא בני, קלה הוא בעינך מה דעבדית, דשבקית דבר שנברא בששה ימים, בעבור דבר שנברא בארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וקניתי דברים גדולים וטובים שאינם בעולם, והם עצה ותושיה וחכמה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה: ר' יוחנן כד הוה לעי באורייתא, הוו אנפוי זהירין כזוהרא דשמשא, יומא חד פגע ביה ר' יוסי, אמר ליה חמא אנפך זהירין כזהרא דשמשא, א"ל לאו הוא אלא שמעתא דנהרא לי. קרא עליה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו: ר' יצחק אמר, התורה נקראת תושיה בתחלה. ואח"כ גבורה, שנאמר לי עצה ותושיה וגו', תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה, שנאמר אני בינה לי גבורה, ר"ל כשאדם רגגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה, להלחם מלחמות ה', שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה', שם תהא המלחמה והגבורה: ובתורה ברא הקב"ה את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלקים, עם ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזו היא התורה: ר' יהודה אומר, לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, שנאמר יראת ה' ראשית דעת. מנ"ל שהעולם נברא ע"פ היראה, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו. עשה את העולם, כדי השייאו מלפניו, וע"פ היראה שהיא ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. פרשת בראשית מאמר שלש משמרות הוי הלילה בראשית, רבי אלעזר פתח, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב"ה בבריאת שמים וארץ, כדי להללו ולשבחו, שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירהלפניו, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, והארץ אומרת שירה, שנאמר שירו לה' כל הארץ: ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תא"ב. כלומר, תא"ב לאמר שי"ר, על נפלאותיו בשמים ובארץ, איזה הו אותם המעלות שהיה דוד המלך ע"ה אומר. אלו הם אותם השירים של אותם המעלות, שהם השמים, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. ודוד תאב להם, והיה אומרם, וזהו שיר תאב: ואמר ר"א, כתיב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקין. מאן אינון בני האלקים. אלו הם המלאכים, שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלש משמרות דהוי הלילה. ובכל משמרה ומשמרה, כל כת וכת אומרת שירה. ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה, והיא לעת הבקר, כל הכוכבים והמזלות, והמלאכים הנקראים בני האלקים, הם אומרים שירה, שנאמר, ברן יחד כוכבי בקר וגו': וכל אחד כפי מעלתו. להורות כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה, על כן נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה, וזהו קראשית, שי"ר תא"ב, ברא אלקים את השמים ואת הארץ: רבי חזקיה הוה אזיל באורחא, והוה עמיה ר' יוסי בר חלפתא, קמו למיזל. בתר פלגות ליליא, עד דהוו אזלי, א"ר יוסי לרבי חזקיה, מאי עבידנא, דהא תנינן לעולם יצא אדם בכי טוב: א"ל רבי חזקיה, יוסי ברי, תא שמע הדר נעימות קל גלגלי חיותא, דאינון משבחן שירתא קדם אלהנא. עד דארכין אודניה, שמע קל תושבחא נעימותא, דהוו אמרי וה' לעולם ישב וגו': א"ל רבי חזקיה, ברי, שמעת כלום. אמר ליה, קל נעימותא. ומן נעימותא ותושבחתא מהאי פסוקא דשמעית, כען ידענא פירושו, דכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. דבכל שעתא ושעתא דדיני דינא שכינתא דקב"ה, דהוא כורסא יקריה מתתקן תמן, משמע שנאמר כונן למשפט כסאו: א"ל ידעת איזו היא משמרה ממלאכי השרת אמרי דא. א"ל לאו, א"ל, משמרת אותם המלכים, הנקראים אלקים היא. דתניא, עשרה משמרות של מלאכי השרת איכא ברקיעא, ואינון אתחלקין בשלשה משמרות דהוי הלילה: ותדע לך האיך, כד ישראל מסיימים צלותהון בליליא, נסבין שירתא בתריהון, אינון דנקראים אישים, ואמרי שירתא. ומאי שירתא אמרין. מה אנוש כי תזכרנו וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. במשמרה שניה נסבין שירתא, אינון דנקראים מלאכים וחשמלים ואראלים. ומאי אמרי. הבו לה' בני אלים: בפלגות ליליא ממש, עד דסיים משמרה שניה, דההיא שעתא היא דקב"ה מסתכל בעדן ממש, דגניז לצדיקים לעתיד לבוא. פתחי חיות הקדש, ובתריהון שרפים ואופנים וכרבים, ואמרי מה בר טובך אשר צפנת ליראיך סולו לרוכב בערבות ביה שמו: בתחלת משמרה תליתאה, נסבין שירתא אינון דנקראים אלקים, ואמרי וה' לעולם ישב וגו'. כד אתי צפרא, פתחי שמיא ואמרי, השמים מספרים כבוד א -ל וגו'. כוכבי בקר אמרי, מונה מספר לכוכבים וגו', גדול אדונינו ורב כח. אותם המלאכים הנקראים בני אלקים פתחי ואמרי, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז: עד דהוו אזלי, חמו דקדרא שחרא, והדר נהורא. א"ר חזקיה לרבי יוסי, תא ואחזי לך היא גאולתן של ישראל. בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא, יתי להון עקא בתר עקא, וקדרותא בתר קדרותא, עד דאינון בה, ינהר עליהון נהורא דקב"ה, שנאמר כשחר נכון מוצאו. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם, גוי בגוי, ועיר בעיר, וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל. עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה ואח"כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם: וזהו שאמר דוד המלך ע"ה, למנצח על אילת השחר. אילת השחר, אילת הבוקר הוה למימר. אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל. כד"א כגבר אין איל. בההיא שעתא יזעקון בני ישראל, וימרון א -לי א לי למה עזבתני, מגו עקתהון, לבתר מה כתיב, פתחת שקי ותאזרני שמחה. פרשת בראשית מאמר נפש השכלית ונפש המדברת רבי אומר, השיתין מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית. וזהו בראשית, כלומר, ברא שית. אילו של יצחק, קושטא הוא דנברא מששת ימי בראשית. והקב"ה ברא שי"ת, תי"ש בהפוך אותיות: בראשית, יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה, שברא כל העולם, והכינו בחכמה ובתבונה ובדעת, וכנגדן ברא ג' עולמות, עולם העליון, ועולם התחתון, ועולם התיכון. ונתן בעולם התחתון הקטן, צורת שלשתן, צורת המדברת, וצורת הצומחת, וצורת השכלית: ותדע לך, כי העולם התחתון מתקיים באויר, כאשר תראה כי הגוף מתקיים בנפש, והנפש מתקיימת באויר, והאויר בבורא יתברך. תדע לך, שהבורא יתברך ברא האדם, וברא אותו בצלם ובצורה: והכינו מארבעה דברים מובדלים זה מזה, מאש, מרוח, ממים, מעפר. שנאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים. אלו הם הד' דברים הנזכרים, כמד"א, מקום יש בכרכי הים, שקורין לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון. ובהו וחשך, הם המים והעפר. ומנ"ל דחשך הוא העפר. שנאמר ובחשך שמו יכוסה, ואמרו שזהו גוש העפר. והרוח הוא רוח ממש: ואמנם כי הא -ל יתברך, ברא את האדם, שהוא נקרא עולם התחתון, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כלו, ועל כו הבדילו מכל הנבראים אשר למטה עמו, ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים, מפני זאת הנפש, ואיזהו היא. נפש המדברת: שאל ר' יהודה לר' דוסתאי, הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזהו נפש היא, ואיזהו מקומה. א"ל, הלא ידעת כי האדם ברא אותו המקום יתברך בשמו, וכאשר הוא גדל ורואה עניני העולם. ומביט בלבו, הוא מעצמו מריח הנפש הזאת, כי הואיל והא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזרוח המאורות ערב ובקר, וכי כל העולם כלו תלוי בכחו יתברך, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו נפש השכלית, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה: רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה לכל הגוף, והיא מונהת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף. כאשר נתן השמש בחצי השמים. והגוף מתקיים בנפש, והנפש באויר, והאויר בבורא. והבורא ית' סובל כל העולמות בכחו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול: רבי יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים וארץ תחלה, והלא כסא הכבוד, והמלאכים, נבראו תחלה. אלא, כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש: רבי אומר, כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דא"ר יצחק, אין מגלין סתרי תורה, אלא לאדם חכם, וקורא ושונה, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמים, ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר: וא"ת שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר קווצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. כי הא דרבן יוחנן בן זכאי, הוה אמר על האי פסוקא, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, שלש מאות הלכות פסוקות, ולא רצה לגלות אותם אלא לר' אלעזר בן ערך, ולר' אלעזר בן הורקנוס תלמידיו, דהוי עסקי במעשה מרכבה עמו: א"ר, בא וראה מה כתיב בשלמה, וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. על כל דבר ודבר, הוה אומר בו אלף וחמשה טעמים ומה שלמה, שהיה עבד של הקב"ה, היה אומר על כל דבר ודבר ג' אלפים משל, ואלף וחמשה טעמיים. הקב"ה שהוא מגלה עמיקתא מסתתרא, והוא הנותן החכמה והבינה, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה על אחת כמה וכמה: ר' לוי אמר, כתיב מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך ה', זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקב"ה. מאד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה: ר' אליעזר הגדול אומר, כתיב וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, מלמד שעמד על דקדוקי תורה, אבל על עמקיה לא עמד, וכשתקש לעמוד עליה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. פרשת בראשית מאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני שאל ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול, א"ל רבי, העמידני על סוד זה הפסוק, עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'. א"ל, בני חייך דבר אמרת לי, שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו, ולא שאלני אדם על זה, זולתי עקיבא תלמידי, ועדיין השרשים בידי, שמע רבי עקיבא, אמר כיון שהנצו הפרחים, אכלתי השרשים. א"ל עקיבא עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה', ועדיין בליעת המתוק נשאר: יומא חד הוו עזלי באורחא, א"ל, אי כדין אכלת שרשים דאמרת. א"ל רבי, משאצרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו. וסח לו העיך. א"ל עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר. ואותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה: עד דהוו אזלי, חמי חד מעיינא דמיא, יתבו תמן. א"ל ר' אליעזר, עקיבא, תא ואחזי לך נביעא דמיא, דקא פתחי מיא, וצלילין ונזלין, כהא דכתיב באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ועל הדא פסוקא, גילה לו שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים: באות השעה, בכה רבי עקיבא. א"ל על מה קא בכית. אמר לו, או לדור שיהיו יתומים ממך. אמר לו, אל תאמר כך, אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותשתכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר לבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים, ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא: א"ל לית ההוא דרא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין, אורייתא משתכחת מנהון. כי הא דא"ר יהודה, מאי דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הוה ליה למימר אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה, יהי רצון, שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום, כמו עכשיו שהוא נער: וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה. וכי תעלה על דעתך, כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו. ולדעתיה דר' יהודה, מעיל ממש הוא: ואמר רבי, מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אמר רביף בו הוא מוסר ליניקא, כלומר מפני שיבה תקום, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה, תקום להיות טוב. וכאשר תשתדל להיות טוב בבחריתיך, לאחר כן והדרת פני זקן. וסיפא דהאי פסוקא מוכיח עליו, שעל זה נאמר משמע דכתיב ויראת מאלקיך: רבי יצחק אמר תחלת כל העולם ובניינו, לא נברא אלא על היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים, ובעל יראה לבריות, מדכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את השמים, להיות ירא לשמים. ואת הארץ, להיות ירא לבריות. כמו כן מלמד, שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית. שנאמר ראשית חכמה יראת ה', וזהו דכתיב בראשית. פרשת בראשית מאמר ב' יהי אור ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו. והוא נקרא כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב: רבי אומר, זה האור אור המלאכים, הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והראץ נבראו תחלה. לא קשיא, דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים: ר' יהודה אומר, זהו אור הכסא ממש. ומזה האור, נבראו שאר כל הנבראים. ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון: רבי אליעזר הגדול אומר,אור המלאכים נברא בתחלה. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. כלומר, הבדלה נתן הקב"ה יתברך, בין זה האור, ובין החוושך, שהוא העולם הזה והשמים הם המבדילים בין העולם הזה, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתים, בין האור ובין החשך: רבן יוחנן בן זכאי אומר, נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ. וכלם נתלים בכסאו יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר: יהי אור. רבי אלכסנדראי אומר, הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך. שנים, מברך. ואימתי. כד הוי ליליא, מברכין ברוך המעריב ערבים. רבי אומר, אלין כופרני אדקיקייא, דאורחתהון מסתלקין על ההוא יממא, מדחילו דחיותא, מברכין שומר עמו לעד. ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית: ר' אלעזר בר"ש, אזל למחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקונייא חמר סמוך לקרייתא, רמש ליליא. אמר לר' יוסי דהוה אזיל עמיה, חמית אלין כוכביא דנהירין. אמר חמי אנא דא כוכבא דשרביטא עידנא סגיאה הוא דאנא משגחנא ביה, ומן יומאי לא אמרו לי על דא כלום: א"ל תרי ענייני שמענא. חדא היא, דכל מאי דעבד קב"ה בין שמיא, וכוכביא ומזליא, אית בהו ידיעא וסוכלתנו. וכלהון עבדי שליחותא דקב"ה. והאי כוכבא דאת אמרת, לא תימא ולא