רבי משה חיים לוצאטו פירוש מאמר ארימת ידי בצלותין ות"ח (אד"ר, זוהר ח"ג, דף קל, סוף ע"א) כתיב, "אני ה' ראשון "את אחרונים" וכו' (ישעיה מא, ד); וכתוב אחר אומר, "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיה מד, ו), ותראה, שבכאן אומר "ואת אחרונים אני הוא", ובזה האחר אומר "ואני אחרון". אך סוד הענין, הנה כבר שמעת שלשה זמנים יש ראש סוף ואמצע, שבהם נא' "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים". והיינו כי הסוף הוא מה שבסוף הכל חוזר כל הרע לטוב, והאמצע הוא כל הזמן שיש הרע בעולם, קודם שבא הסוף שמחזיר כל הרע לטוב. אך זה צריך שתדע, שסוף האמצע הוא צריך להיות כולל בו כל האמצע, להכניס אל תיקון הסוף. ותבין כל זה בסוד ימי השבוע, שהם סדר סיבוב כל כללות ההנהגה, בסוד "שיתא אלפי שנין וחד חרוב", דהיינו אלף השביעי הוא הסופא והוא השבת, שלאחריו בא אח"כ חידוש העולם, בסוד השואת הראש והסוף, כמ"ש למעלה. אך (ע"כ שלו) [ע"ש יש לו] בין השמשות, שמכניס כל עניני החול לקדושת השבת.
וכבר נתפרש זה בסוד "הואיל ואתקצאי בין השמשות" וכו'. כי הוא סוד היסוד הכולל כל עניני הזכר הצריכים לעבור ממנו אל הנוק'. ולכן בחוטם, שהוא התיקון הז', נכללים כל התיקונים הראשונים לצורך פעולה זאת - להביאם אל הסוף. וכל זה אפרט לך בפרט, ותשמע סודות גדולים נפלאות תמים דעים: ואקדים לך בתחלה הקדמה גדולה ורמה מאד מאד, ותראה עומק החכמה הנשגבה אשר אין לה קץ ותכלית, והבן מאד. וזאת ההקדמה היא מה שביאר הרשב"י זלה"ה במאמר אחד, שנכפל בשלושה מקומות בספר הזוהר. האחד הוא בפ' נח (דף סה ע"א), "אר"ש ארימת ידי בצלותין לעילא דכד רעותא עלאה לעילא לעילא" וכו'. והנה מרוב העלם הסוד הנשגב הזה לא אמרו אלא כמו בדרך תפלה גדולה, שכיוון בגלותו אותו להמשיך אורות חזקים ותיקונים גדולים מאד, כי הוא באמת מרום כל הסודות הגדולים מאד מאד, "סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם": הנה ראשית הכל צריך להבין ענין אחד היטב, והוא מהו המותר באמת לדרוש ולחקור בענין
הספירות הקדושות, ומהו האסור. והנה בתיקונים אמרו (סוף תיקון כ"ב), "במופלא ממך אל תדרוש וכו' כתר עליון דא איהו שלימו דחמשין [שערי בינה] וכו' בגין דאיהו מקור דלית ליה סוף" וכו', א"כ היה נראה מכאן שאסור לדבר בכתר עליון, והרי אנו מדברים למעלה יותר הרבה. ואפילו את"ל שזה מדבר על הכתר העליון מן הכל, שהוא א"ק, הרי גם ממנו אנו מדברים הרבה מאד, מה שהיה אסור לנו. ועוד צריך להבין באמת, מהו האיסור בו, כיון שהוא אחת מן הספירות הנכנס במנין העשרה: ועתה אבאר לך כל זה היטב בס"ד. הספירות הם הם מדותיו של א"ס ב"ה, מה שהוא פועל לפי ערך התחתונים, ולא פעולותיו מה שיהיה הוא פועל לפי עצמו. ודבר זה כבר נתפרש במ"א בסוד חכמא דלא ידיעא. וע"כ הנה מצד רצותו לפעול לפי התחתונים, האציל אלו העשר ספירות. הרי יש בכאן מציאות אחת, דהיינו (הקרבותו) [התקרבותו] זה אל ענין התחתונים, והוא דבר מחודש ממנו, כי אינו מוכרח אליו, אלא תלוי ברצון, והוא חידוש. וענין
הספירות מחודש ממנו, והבן מאד, כי זה שרש לכל ענין הספירות. וכאן הוא מקום ההתדבקות, שהא"ס ית"ש מתדבק בנאצליו, וע"כ כאן תבין היטב כל עניניהם: והנה זה פשוט, שמה שעשה המאציל ית"ש - הוא היותר שלימות. ואם לפי ערך התחתונים הוציא עשר ספירות, לא פחות ולא יותר, וגם אלו הספירות בזאת התכונה שיש (בה) [בם], ולא בתכונה אחרת, זה ודאי הוא השלימות, ולא שום אופן אחר. אך זה לא יהיה בלא טעם, כי בעומק רצונו ית"ש יהיה הטעם הזה, ואי אפשר להשיגו, יען הוא תלוי מן הרצון העליון הבלתי נתפס אצלנו, ואנו לא ידענו ענינו, ע"כ לא נוכל לדעת טעם תולדתו. והענין, כי הלא כל הנאצל - מן הרצון העליון הוא נאצל, וע"כ טעם כל הנאצל יהיה תלוי בו. והנה הלא תראה, כי זהו בסוד ההפך שפירשנו למעלה, שנקרא הפך כללי. ומי יוכל להבין ענין זה, כיון שאין יודעים הבלתי תכליות, וע"כ אין לנו לחקור על זה, כי אם אחר שידענו שכך עשה המאציל ית"ש, אז נוכל להתבונן בזה מה שעשה - הבחנת כל הסדרים הנמצאים בו,
ואח"כ סדר יציאת המדות האלה זה אחר זה, זה מזה, וגם יציאתם מן השרש עצמו; וכן להבין כל פעולותיהם ודרכי הנהגתם. כל זה מותר לנו לגמרי, ואין לנו איסור אלא לחקור על המונח הראשון - למה הם, אלא יען זה משתרש ברצון העליון, וכל מה שתלוי ברצון העליון אסור לנו לחקור בו כלל. מכל שכן אסור לנו לחקור למה נאצלו בזמן זה, ולא קודם, ולא אח"כ, כי כל זה תלוי ברצון ודאי: תבין עתה, כי הנה הרצון העליון א"ס ב"ה הוא שרש לכל, ובזמן החידוש, הדבר הראשון שנתחדש - הוא מציאות ענין הספירות האלה כמו שהם עתה, כל עניניהם עם כל פרטיהם, כל מה שתלוי במציאותם ובנינם, עם כל התולדות מה שיצא מן הבנין הזה. והכל בטעם נכון משתרש מן הרצון הפשוט עצמו ב"ה, וזהו הנקרא באמת כתר, הוא האור הנאצל הראשון שהאיר הא"ס ב"ה. ואינו נתפרש מענינו כי אם מעט, דהיינו שהא"ס הוא קדמון ומקור לכל, וכתר עליון עלול ומחודש עתה בזמן התאצל הספירות, והוא בבחינת צאת מן הכח אל הפועל. והא"ס
ב"ה הוא בלתי תכליות בכחותיו. והכתר אינו אלא כללות כח אחד, דהיינו כללות ענין הספירות, שענין זה עם כל תולדותיו אינו נקרא אלא כח אחד. אבל זה הכח עומד בו כמו ברצון ב"ה, דהיינו מבואר עם כל הטעמים ועם כל השרשים התלויים בבלתי תכליות הנ"ל, ולכן נקרא ג"כ בשם א"ס. וזהו המונח הראשון של כל ענין הספירות. ואחר שהונח המונח הזה, אז על פיו נבנה פרטות כל ההנהגה. והיינו שהרי נניח כל הטעמים לצד אחד, שהרי אינם צריכים לנו, אלא נסמוך על זה המונח שהוא השלם ודאי, אז נקח כל חלקיו להעמידם על תוכן, לפי ההנהגה שכבר הוקבעה. והרי זה אור שני שהאיר הרצון ב"ה, ובו עומדים ונראים כל פרטי ההנהגה לפי המונח הראשון. אפס כי טעמי המונח הראשון לא יראו בכאן כלל, וזה נקרא חכמה ומחשבה, המחלקת כל ההנהגה למחלוקותיה וטעמיה, הכל על בוריו. נמצא, שכתר - אי אפשר להתבונן בו, כי הוא המונח הראשון ומשתרש ברצון. וע"כ כמו
שאסור להסתכל ברצון כך אסור להסתכל בו, כי הרי הכל אחד, כי הוא עומד לפי הרצון כנ"ל. רק מחכמה ולמטה מותר, כיון שאינו אלא פרטיות ההנהגה, אחר שהונח המונח הראשון. והנה כל זה נעשה קודם גילוי שום ספירה. ולא עוד, אלא שהדרגה עוד אחרת נמצא קודם גילוי הספירות, והיא הנקרא בינה, והוא הסוד המתפרש במאמר הזה שאנו עליו, כמו שתראה שם בהדיא, שאמר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה וכו', ועוד תשמע פירושו בס"ד, עד שנמצא כל המציאות מא"ק עד סוף הכל - אינם אלא ז"ת שבהארת האור העליון, שמותר לדבר בהם. ובהם נמצא סוד הז' (כלים) [הבלים] היוצא מן הפה העליונה, כמ"ש עוד בס"ד. והנה על הענין הזה אמרו (חגיגה י"ג, ע"א), "במופלא" וכו' - דהיינו כתר עליון וא"ס ב"ה; "במה שהורשת התבונן" - והיינו מן החכמה ולמטה. וכן אמרו בס' יצירה (א, ג), "הבן בהם וחקור בהם" וכו', דהיינו בענין הספירות בעצמם והנהגתם. אך על הנעלם אמרו (ספר יצירה
א, ד), "אם רץ לבך שוב למקום" וכו'. ואפילו במקום המותר, הודיענו מאמרם ז"ל (חגיגה שם), "אין לך עסק בנסתרות", דהיינו שהדבר שהשכל של האדם ההוא המתבונן אינו יוכל להשיג - ימנע ממנו, כי זה האות שאינו צריך לדעת, ואינו מתוקן בדעתו, כי אם היה תיקון - לא היה נמנע ממנו: ונחזור לענין, כי בכתר לא נתעסק, אלא מן המחשבה למטה. ואתה שמעת כבר, כי קודם התגלות הספירות יש שני ענינים קודמים, דהיינו פרטות המחשבה, ועוד לבוש הבינה המלביש ענין המחשבה, ואלה הם באמת שני סדרים גדולים הכוללים כל עניני ההנהגה בשני דרכים, כמו שנבאר בס"ד. וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות. אמנם כבר פירשתי לך ענין ראש וסוף ואמצע, כי הראש והסוף שניהם שלימים בדרך אחד, רק שהראש - שלימותו עלה מתחלה, והסוף מתגלה אחר שנעשה המעשה בפועל להחזיר הרע לטוב. אך (ה)ענין החזרת
הרע לטוב הוא הנעשה באמצע. והיינו כי בראש ובסוף הכל טוב, זה בסוד "מגיד מראשית אחרית", וזה מצד שכבר נעשה כך - שהרע חזר טוב; אך האמצע הוא עצמו החוזר הרע לטוב, והוא נחלק לשתי בחינות, בסוד שם וכינוי שפירשתי למעלה, שסודם יאהלוההים, והם שרש כל דו"ן הנמצא בכל העולמות, כי כל רע הוא רע עד שהשם אינו מתגלה, שבהעלמו שולט הכינוי. וכאשר תיקנו (את) בני האדם את מעשיהם, עד שעל ידיהם כבר הרע חוזר (הרע) לטוב, אז חוזרת הנוק' להפוך פניה אל הזכר. וסוד זה - הכינוי שהופך ענינו אל השם שיתגלה עליו, והזכר שולט על הנוק' בסוד "והוא ימשול בך". והשם מתגלה על הכינוי ושולט, ואז נעשים שניהם ענין אחד. ונראה באמת שהכל אחד, ומה שנחשב רע - אינו כך, וזה כל סוד העבודה, כמ"ש למעלה: והנה בהיות האמצע מתחבר הוא בשני עניניו, כמו כן מתחברים למעלה רישא וסופא, כי כשהאמצע יהיה נשלם לגלות יחודו בכל פרטיו, שכל רע חוזר לטוב (פני) [ע"י] השם המתחבר
בכינוי, ונגלה שהכל אחד, הנה ממילא נשאר הרישא והסופא ג"כ - שהיה בראש הוא שיש בסוף, והמתין הכל לגילוי הסוף. ואז לא נשאר הפרש בין זמן לזמן, כי הכל אחד. ונשאר היחוד מתגלה באמתו. ונשלם כל (הסיבות) [הסיבוב], שהרי סבב רק לענין הזה, והבן היטב. כי עתה נמצאים שני ענינים - הותקן האמצע בתחלה בסוד יאהלוההים, ותיקונו מגיע אל (ה)סוף השלימות של רישא וסופא, כי האמצע מחבר ראש וסוף ודאי. וחיבור רישא וסופא נרמז בסוד ב' יודין דיאהדונהי, וזהו "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים", "אני ראשון ואני אחרון" - בב' יודין בסוד רישא וסופא, "ומבלעדי אין אלהים" - בזמן האמצעי שיש שליטת הכינוי שהוא אלהים. אף על פי כן אין כינוי בלא שם, וכל הנראה רע - לפי האמת הוא טוב: ואחר שידעת זה, תבין שכל עניני ההנהגה סובבים על שני השרשים, הראשון - שכל הענינים ההולכים לפי יחוד האמצע. ויש השני - ההולך לפי היחוד של רישא וסופא. והם נתלים זה
בזה כמ"ש, כי יחוד רישא וסופא נולד מיחוד האמצע. וצריך לדעת כל הענינים האלה לפי מקורם, כי אין היחוד נשלם אלא בשניהם, ועבודת האדם כוללת כל זה: ועתה אפרש לך הענין בפרט. שורש הכל הוא "זה שמי לעולם וזה זכרי" וכו', כי בכאן תלוי כל ענין העבודה והיחוד. יש עולם האצילות, והוא נכלל בשם יהו"ה ב"ה, ושם נאמר "לא יגורך רע", ושם אין יש ס"א בשום פנים, כי אין שם אלא אלהות. בי"ע כלו בסוד "זכרי" בסוד "אדנ"י", ששם יש האלהות וגם הנפרדים, ולכך שם נמצא גם הס"א: ותבין עתה סוד הקרבן באמת, למה היה דוקא בהמה. אך הענין, כי כבר אמרתי - באצילות אין רע, ואין שייך פירוד שם, כיון שהכל אלהות, כי אם הכל הוא רק בבריאה, וכל מה שמזכירים באלו הענינים באצילות הוא בדרך השאלה, אבל אין פירוד כלל ח"ו, שהרי אין שייך אפילו... זאת המלה, רק בבי"ע הוא נמצא בפועל: וסוד זה - הנה כל השלימות הוא שיהיה הב"ה מתדבק על בריותיו, ואז יוכלו להתענג בו,
וזה יהיה כשלא יהיה שום מפריד, שהיא הס"א בפגמי העונות. ועל כן כאן תלוי כל השלימות או חסרונו, דהיינו או שיהיו הנבראים נדבקים בשרשם, או לא. אבל השרש עצמו - בו נאמר, "אם חטאת מה תפעל בו" וכו'. ומקום התדבקות השרש על כל ברואיו הוא בבי"ע. ובריאה היא הראשונה והעיקרית, כי ע"כ נעשו [שם] היכלות, שבהם הכבוד העליון עומד, והוא חלק אחד מן אור האלהות, אותו שהוא ראוי להדבק עם הנבראים. והרי בבריאה יש ג"כ הנפרדים, ויש האור הזה העומד להתדבק עליהם. אם הדביקות נעשה - זהו יאיקון, אאיקון, ואם לאו ח"ו, זהו החסרון. ונמצא לצורך הדביקות הזה - ההיכלות כמ"ש, כי זה כבר ידעת איך לכל מיני פעולה יש הסתדרות של העולמות ואורות בפני עצמם, וכבר התבאר זה במ"א. ונמצא שסדר ההיכלות הוא לזה, והיינו כי (ה)אור האלקות ג"כ נקרא כבוד, והעולם עצמו - כסא הכבוד, דהיינו הכבוד הזה עומד בהיכל קדשו, והוא סוד, "ובהיכלו כלו אומר כבוד", כמ"ש לקמן.
וצריכים כל הנבראים, שכבר הם עומדים בהדרגה זה תחת זה, להיות נכללים מלמטה למעלה, עד שיהיו נקשרים בו. והסדר הוא - הכבוד עומד בהיכל עליון, ותחתיו עוד היכלות זה למטה מזה, וצריך לעלות בכלם, עד שנגיע אל הכבוד העומד למעלה. והנה בתוך ההיכלות האלו נמצאים מאורות גדולים, ראשי כל המשרתים, שעל ידם מתדבקים כל המשרתים למדריגותיהם וכל אשר תחתיהם זה בזה, עד הכבוד עצמו. וכן יש שרים גדולים העומדים בתוך ההיכלות עצמם ובפתחיהם, והם הנבחרים למעמד הרב הזה. ושאר כל המלאכים עומדים בחצרות, שהם חוץ מן ההיכלות, והם מדריגות תחת מדריגות, עד הרקיעים התחתונים, ועד האויר שבעולם השפל עצמו. ובהעשות ההתדבקות שלם, צריך שיהיו כל בחינות הנפרדים נחשבים כמו נפש ורוח לבד, והאלקות שהוא הכבוד העליון יהיה נשמה לכלם. אז נקרא שהם מתדבקים זה בזה, וזה תכלית כל השלימות. ונמצא שהכבוד הוא נשמה אחת לבד לכל הנפרדים.
אך הנפרדים הם כל אחד בפני עצמו. ושרש כל אחד בפני עצמו הם כל הנפשות שבכל ההיכלות. כי כל נפש לפי מה שהוא - כך הוא ההיכל שלה: ועוד יש מציאות אחד עשוי כדי לקשרם ולעשותם כמו גוף אחד, והוא רוח שבהם, כי כמעט נוכל לומר שהוא רוח אחד לכל ההיכלות, אלא בעמדו בהיכל אחד - מוציא נפש, ולפי בחינתה בפרט הוא כל הנמצא בהיכל ההוא וכל היוצא ממנו. ובעמדו בהיכל אחר יעשה נפש אחר. ולפי בחינתה יהיה [ה]היכל וכל הנמצא בו, וכל היוצא ממנו. הרי הנפשות נפרדות לגמרי, והרוחות מתקשרים זה בזה. אך הנשמה היא אחת לבד באמת, שאין שייך בה שום חלקים. והיא לא תעשה נשמה לרוח ונפש הנ"ל לשרות עליהם, אלא אם כן בתחלה יתקשרו הם זה בזה, להעשות רק רוח אחד, ולהחשב על ידו כל הנפשות לנפש אחת, בהיות כל אחת מתקשרת בתאוה גדולה עם שלמעלה. ואז יחשב כל הבריאה בעלת נפש אחת ורוח אחד ונשמה אחת. כי הנשמה היא אחת באמת, ואינה שורה אלא על יחוד:
והבן היטב כי זה הוא רק בשם אדנ"י, שהוא הכבוד הזה המתפשט לנשמה על הנבראים, אך שם יהו"ה ב"ה אין בו שום שינוי. וע"כ העבודה היא רק בכאן, להקריב המשרתים אל שרשם, וסודם - הבהמות הנקרבות על גבי המזבח, שלא יוכל הרע להפריד ח"ו הדביקות השלם. ולכן תיקון לחוטא הוא הקרבן, כי חטא אינו גורם פירוד באמת, ולמעלה נקרא כמו פירוד, כי גורם לאורות להתחשך זה מזה. אבל הפירוד האמתי הוא רק בבי"ע, וע"כ התיקון החזק צריך שיהיה שם. וסוד זה, "אני ה' הוא שמי" בסוד אצילות, "וכבודי לאחר לא אתן" בסוד זה הכבוד. ותדע שד' אותיות כבוד הם עצמם ד' דאחד, ולכן אמר "וכבודי לאחר לא אתן", והבן היטב. ובהיות הכבוד הזה כלול מכל תיקוניו ביחוד אחד, אז צריך שישפיע אליו כל האצילות, שהוא כמו זכר אליו, וזה עיקר הכל המגיע אל היחוד העליון ב"ה, כי כבר עבר כל פירוד, והכבוד שהוא שרש המקבל עם כל ענפיו- נתקן בשלימות. ואז החלק המשפיע -
משפיע לו, [ו]נתגלה השלימות העליון למעלה בסוד רישא וסופא. כי הלא כל השלימות הצריך להתגלות אינו אלא בשורש התחתונים, כי הכל מאתו ית"ש בסוד "רוקע הארץ מאתי", ורק זאת הבחינה היא הצריכה השלימות מן התחתונים, לצאת שלימותה מן הכח אל הפועל. אז סודו ית"ש בסוד משפיע - ישפיע לכל המקבלים, ונמצא שרש זה מושלם בלא שום חסרון, וזהו כונת הכל, ותלוי באצילות ובי"ע כנ"ל - אצילות בסוד המשפיע, בי"ע בסוד המקבלים עם שרשם, והבן היטב: והנה הכבוד עצמו מסתדר בסדר הצריך בעצמו לעשות פעולותיו, והם סוד הי' נקודות שבספר ברית מנוחה, כמפורש במקומו. ויש מסך אחד לפניו בהיכל קק"ד. ואח"כ ההיכלות עצמם עשויים לצורך הדביקות כנ"ל: ותבין עתה ששני סדרים, שהם שלושה, נמצאים בעולמות אבי"ע, סדר הראשון הוא בסוד שם יהו"ה ב"ה, דהיינו י' באצילות, ה' בבריאה, ו' ביצירה, ה' בעשיה. לפי זה אצילות הוא לבדו, שבו כל הצריך להנהגה, והוא השרש, ובי"ע הם הענפים שלו. ובדרך זה כל התיקונים
נתקנים באצילות, וכל הזיווגים נעשים בו, ובי"ע נעשים כנפש לנוק', כמפורש בכונות במקומו. ובזה הדרך תלוי כונת כל התפלה - בסוד בנין זו"ן, דהיינו בנין הנוק' העולה מן הג' עולמות, ובנין ז"א בסוד המוחין. והעולמות כולם מקבלים מזיווגי האצילות, ובהם ג"כ יש ה' פרצופים תולדות ה' פרצופים דאצילות: סדר שני הוא שאצילות נחשב כלו לנשמה, ובי"ע לגוף אליו, מקבילים זה לזה. ועדיין העיקר הוא בנשמה בעצמה, והגוף מתנהג אחר הנשמה: וסדר שלישי, אצילות הוא כלו זכר, והכבוד עם כל ענפיו כלו נוק', ומזדווגים אצילות כלו בסוד יהו"ה ב"ה בסוד "שמי", עם הכבוד וענפיו בסוד אדנ"י בסוד "זכרי": ותדע ששני הסדרים הראשונים הם נמשכים מצד יאהלוההים, בסוד שם וכינוי שבאמצע, וזה הסדר בא מצד לבוש הבינה. אך הסדר של שמי וזכרי - בסוד יאהדונהי, וזה סדר המחשבה עצמה בסוד חכמה. והנך רואה איך זה עיקר היחוד, כי זה יחוד כללי באמת, שאפילו