# פירוש מאמר ארימת ידי בצלותין — קטע 3

[קריאה בקורא](/reader/kabala-30b7c5a14fb1/1/3/)

<div lang="he" dir="rtl">

העליון מאורותיו המסך...... ומסך הראשון בנין אב לכל המסכים הנמצאים אחרי כן. כי זה 
ידענו מה שנעשה מרדיפת המחשבה וגלגול האורות של הרישא. וזה שרש לכל המסכים הנמצאים 
אח&quot;כ בין כל עליון לתחתון. ונמצא בכתר המונח הראשון, שפירשנו למעלה ענין הספירות עם 
כל חוקותיהם... האורות לפי עומק הרצון העליון, והוא אינו מושג. וברדת האורות ממנו 
ליעשות מחשבה...... הוא שהאורות ירדפו את שרשם, כי אחריו הם מתנהגים לפי הטעמים 
הכמוסים בו. ויען לא רצה המאציל ית&quot;ש שזה יתגלה, כי כבר שמעת שהכתר הוא הקמץ הכמוס, 
ורק חכמה הוא הפתח הנפתח ומתגלה, שבה כל חוקות ההנהגה אחר המונח הראשון הקבוע. על 
כן צריך שפתיחה זאת לא תגלה אלא מה שיש לה לגלות, ולא יותר. על כן הופרש זה המסך, 
ואז בו נקבע כל מה שאפשר להתגלות ממה שבכתר. וכל מה שאנו נבין יהיה רק מן... 
[הפרגוד] הזה ולמטה. אך המחשבה בתחלה היתה רודפת אחר כל הכתר. ולכן לא היה אפשר לה 


להאציל, כי ענינה צריך שיהיה מגולה, וענין הכתר נעלם. ועד שהיתה מתעלית אל כל העלם 
הכתר, לא היה נקראת מחשבה לעולם, אלא היתה מתערבת בכתר עצמו, ולא היה מתאצל אור שלה 
בפני עצמו עד שהופרש הפרגוד, ודבקה רדיפתה בו. אך זאת הרדיפה אינה מונעת לה 
ההתאצלות, כי כבר ירדו הדברים מדריגה אחת, ולא הגיעה החכמה אלא אל מה שיכול להתגלות 
מן הכתר, והוא מה שנעשה ממנו פרגוד. ומה שמתדבק הכתר בא&quot;ס ב&quot;ה כנ&quot;ל - כאן אינו 
מתגלה כלום, והבן היטב: 
פירוש מאמר ארימת ידי בצלותין (המשך) נמצא שהפרגוד עשיתו מראה שכל הדברים כבר הוכנו 
להתפרש לפרטים, כי הלא עתה יש אורך לפרגוד הזה, וכל חלק מארכו מורה ענין בפני עצמו, 
שהחכמה אח&quot;כ מפרשת אותו בעומק מחשבותיה, בסוד &quot;מה רבו מעשיך ה&#x27; כלם בחכמה עשית&quot;. אך 
הפרגוד כולל כל מה שאפשר להיות מושג, וכל מה שאפשר להיות מושג מתפרש אח&quot;כ לפרטיו 
ע&quot;י מחשבת החכמה. והנה הרישא סתומה למעלה מן הפרגוד, ופועלת מה שפועלת, והפרגוד 


מאיר ממנה מה שראוי להאיר. והמחשבה עומדת תחתיו ורודפת אחריו. נמצא סוד צורתם צורת 
א&#x27; אחת, א שהיא שני יודין, פונות שניהן אל ו&#x27; אחת שבאמצעם, והוא רקיע שמצד אחד 
מבדיל בין מים למים, ומצד אחד נקרא שמחברם. כי הרי בו נבדלה החכמה מן הכתר, שלא 
לעלות למעלה ממה שראוי לו. ואח&quot;כ אדרבא, ע&quot;י הרקיע לוקחת מאור הכתר מה שיכול לקחת. 
והנה יוי הוא כ&quot;ו, כמנין השם ב&quot;ה שהתחיל להגלות בכאן. אבל אעפי&quot;כ לא נקרא שנשלם 
עדין בענפיו, כי עדין הב&#x27; ההי&quot;ן היו כלולות בי&#x27; אחת: 
ועכשיו נפרש איך נתפרשו כל אחד לעצמו. הנה החכמה כבר אמרתי שהיא י&#x27;, כי נפתחו כל 
העשרה אורות, שהיו קמוצים בכתר, בסוד אות י&#x27; כנ&quot;ל. ואחר שעמדה במקומה מתחת לרקיע 
שזכרנו, הנה היו כל עשרה אורות של הי&#x27; הזאת רודפים אחר הפרגוד מלמטה למעלה ומכים 
בו. והיינו כי הפרגוד לא היה עשוי אלא לפי הסדר הנ&quot;ל של הי&#x27;, דהיינו ט&#x27; אורות וא&#x27; 
באמצע מקשר כלם. אך ברדיפת החכמה נתפרשו בדרך אחר בסוד ה&#x27; כנגד ה&#x27;, וז&quot;ס ימין ושמאל 


מקבילים זה לזה. וזה כי בהיות אורות המחשבה מכים בפרגוד, היו גורמים לאורות שהיו 
כלולים בו להאיר לב&#x27; הצדדים, ימין ושמאל, והיו מתפרשים אלה לכאן ואלה לכאן, אותם 
שיכלו ללכת לימין הלכו לימין, והיינו כתר חכמה חסד ת&quot;ת נצח, כי היו מוכנים אל 
הימין, והשאר הלכו לשמאל. בס&quot;ז נאמר &quot;ומעשה ידיו מגיד הרקיע, דהיינו ה&#x27; אצבעות לנגד 
ה&#x27;. והנה אז נשלם השם ב&quot;ה יהו&quot;ה. ועכ&quot;ז היה סדרו יוה&quot;ה, כי הך&#x27; יוצאת מן הי&#x27;, ואח&quot;כ 
מן הך&#x27; יצאו הב&#x27; ההין, שנאצלו מחמת רדיפת המחשבה בו. ותראה כי הך&#x27; לא נחלקה היא 
עצמה, כי היא עומדת לפי מציאותה הראשון, שהיא נתהותה מרדיפת המחשבה ברישא עצמה. אלא 
מן העשר אורות הנמצאים בה היו מתאצלים שני ההי&quot;ן מכח רדיפת המחשבה בו. ונמצא שיש 
מעלה יתירה לך&#x27;, שהיא נאצלת מן הרדיפה של המחשבה ברישא, על ב&#x27; [ההי&quot;ן] שנאצלו 
מרדיפת המחשבה בפרגוד. ואח&quot;כ אפרש לך איך לכל אחד מן אלה המצבים יש תולדה בפני 


עצמו: 
ואמנם צריך שתדע, כי בהיות העשרה אורות של המחשבה רודפות אחר הפרגוד, הכונה היתה 
לרדוף אחר הרישא עצמו, אלא שלא היו יכולים. ועם כל זה היה ההתעוררות מגיע אל הרישא 
ודאי, מה שיכול לדחוק ולעלות ע&quot;י הפרגוד עצמו. כי סוף סוף הכתר הוא המקור, ואליו 
צריכים הדברים להגיע. ועוד שכונת המחשבה היתה אליו, לכן נקרא שחצי הרדיפה מכל העשרה 
אורות הגיעה עד הכתר, והיינו החלק שהגיע אליו מתוך הפרגוד; והחצי נשאר למטה, והרי 
הם עשרה למעלה ועשרה למטה. ואז נקבע סוד הנשמה.והגוף, כי ממה שעלה למעלה נעשה 
הנשמה, וממה שנשאר למטה נעשה הגוף. אך בהתאצל האורות בפרגוד עצמו, כי הרדיפה היתה 
מעורבת בתחלה, ואח&quot;כ נאצלו האורות, אז כל העשרה שלמעלה נכללו בחמשה האורות שנאצלו 
לימין בסוד ה&#x27;, יהעשרה שלמטה בה&#x27; של השמאל. וז&quot;ס צורת הה&#x27; שהיא ון, שכל אחת מהן 
כוללת עשרה, ואז נכלל הנשמה בסוד הימין, והגוף בסוד השמאל, מקבילים זה לנגד זה, 


בסוד &quot;אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים&quot;. ובזה הענין הולך סוד השם והכינוי שנתפרש 
למעלה. והנה לפי זה הה&#x27; הראשונה מקבלת מן הי&#x27;, אך הה&#x27; השניה מקבלת מן הך&#x27;, כי היא 
מן הרדיפה שלא הגיעה אלא עד הו&#x27;, ואז נשלם השם ב&quot;ה יהו&quot;ה וכל זה נקרא (מ)התפשטות 
הכתר, כי הכל בסוד הרישא והפרגוד שלה: 
וצריך שתדע, שבהיות אורות המחשבה רודפים אחר הפרגוד, הנה כל אחד מהם היה רודף וחוזר 
למקומו מיד, בסוד מטי ולא מטי. וברדיפתם היו מכים בפרגוד, והיו גורמים התאצלות הב&#x27; 
ההי&quot;ן, אך לא היו הם עושים זה לבחינת עצמם, כי אם בהגיעם לשם - מטי ולא מטי, היה 
הפרגוד מתעורר ומפשט אורותיו לימין ולשמאל כנ&quot;ל. והאורות רודפים היו חוזרים למקומם, 
ושם היו עושים הקבלה של האור המתאצל בפרגוד. נמצא שכל אור היה עושה שני דברים, 
בעלותו גורם התאצלות אור אחד מן הב&#x27; ההי&quot;ן, וכשחזרו היה קובע אור אחד במחשבה, הקבלה 
למה שמתאצל בפרגוד, וכשנשלמו הב&#x27; ההי&quot;ן בפרגוד, נשלמו כמו כן עשרה אותיות של מילוי 


השם ב&quot;ה במחשבה. ואז נקראת מחשבה, באמת, בסוד חשב מה, דהיינו יוד הא ואך הא. יוד הא 
כנגד הה&#x27; ראשונה, ואו הא כנגד הה&#x27; האחרונה. ונמצא הזם הפשוט בכתר עם הפרגוד שלו, 
והמילוי בחכמה, ולכן אמר, ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עלאה וכו&#x27; נהיר מאי 
דנהיר דהיינו הב&#x27; ההי&quot;ן שזכרנו. והנה אז התחילה המחשבה להאיר לפי עצמה, כי עד עכשיו 
לא דברנו אלא מרדיפותיה. והנה בתחלה, הי&#x27; אורות שבה, כיון שאינם אלא פתיחת הי&#x27; 
הקמוצים בכתר, על כן נסדרו בסדר אותם של הכתר. ואז ט&#x27; מהם נסדרו להיות בסוד הג&#x27; 
קוצין, ואחת אמצעית לכלם. וזה מוציא סדר שמי וזכרי, שזכרנו, שהאצילות כלו הוא סוד 
ט&#x27; ספירות הזכר, בסוד א&quot;ח דאחד, והכבוד - הנקבה - בסוד ד&#x27; דאחד. ותראה שזה הסדר הוא 
שהיה נמצא ברישא, שלא יכלה המחשבה להשיג אותו כנ&quot;ל, שהיא היתה רודפת, ונפרש הפרגוד. 
ולכן בצאתו בה, אף על פי כן לא השיגתו ברצונה, כי לא נתגלה בו עם כל טעמיו ושרשיו 


אשר בעומק הרצון, כמו שהוא בי&#x27;. ונמצא, שזה הענין ישנו בה, אך לא מגולה ונודע. ולא 
תאמר שהוא נעלם מן התחתונים, אבל בבחינת האור בעצמו בחכמה ישנו, על כן אמר, וכדין 
ההיא מחשבה נהיר בנהירו סתים דלא ידיע שאינו נודע למטה, כי כבר אמרתי מה שאינו נודע 
השרש - אינה נקראת ידיעה, אלא ראיה בלא ידיעה. והאמת, שהמחשבה עצמה לא ידעה, ונמצא 
שלא יש זה הסדר בה אלא בבחינה שחסר משם השרש של הסדר, שאחריו היתה רודפת המחשבה 
בכתר להשתלם. ועל כן אמר, וההיא מחשבה לא ידע. וצריך שתדע ששני דברים נמצאים 
בפרגוד, א&#x27; - שהוא מה שהרישא מאיר בך&#x27; בהעלם, והב&#x27; - הוא מה שנעשה בו מכח רדיפת 
המחשבה, ועל כן אמר, בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתידע בנהירו דפרסא וכו&#x27; כי הרי 
הזכיר בכאן שני אורות, אחד נהירו דפרסא, ועוד האור שיש בו ממה דלא ידיע ולא אתידע. 
וזה שאמר, דנהיר ממה דלא ידיע וכו&#x27;. הרי ב&#x27; אורות זה בתוך זה. והאור שיש בפרסא לא 


אתידע, ואפילו כשנמשך ממנו מה שנמשך במחשבה, כמו שתשמע עוד בס&quot;ד, ואף על פי כן לא 
אתגליא: 
והנה בטישא אחת נעשית מאור של החכמה, הנעשה בחזרת הרדיפה כנ&quot;ל, עם האור שבפרסא 
הכלול משני אורות כנ&quot;ל. ואז צריך שכל שני האורות, הנכללים זה בתוך זה, הוציאו 
פעולותיהם. והנה בתחלה זה האור של חכמה מתחזק ובטיש באור הפרסא, ומוציא מבחינת האור 
הנעלם בפנים, לא מן האור החיבון. כי אף על פי שאינה יכולה להשיג הרישא בעצמו ממה 
שנמשך, אך ממה שפעלה הרישא בהעלם אל הפרגוד - יכולה להוציא ע&quot;י הבטישה מה שיכול 
להוציא, ועל כן חזר ואמר, וכדין דא נהירו וכו&#x27; כי בתחלה אמר בטישא אחת [ב]כללות, 
ועכשיו מפרש התחזקות הבטישא להוציא בתחלה מן האור הפנימי. ועם כל זה אינו בטש אלא 
בחיצון. אלא שבכח זה מוציא מתחלה תולדות הפנימי, ואח&quot;כ גם החיצון יעשה את שלו, כמו 
שנבאר בס&quot;ד. וזה יען האור של המחשבה הוא לפי ענין הרישא כנ&quot;ל, בסוד הי&#x27;, ולכן בכח 


הבטישא הנה מתעורר האור הפנימי הנמשך מן הרישא, שהוא ממינו. וזה שאמר, ונהרין כחדא, 
כי מצא מין את מינו, ולא שהוא מתגלה לחוץ, כי הרי כבר נאמר, לא אתידע ולא אתגליא, 
אלא שבכח הבטישא היה מתעורר בפנים, ושולט בכח, ואז נהרין כחדא - אור המחשבה ואור 
הפרגוד. כי כבר ישתוו במה שאור הרישא שולט, והם מין אחד כנ&quot;ל, שאם לא כן לא היו 
יכולים להאיר כאחד, כי הרי זה היה לפי סדר הרישא, וזה לפי סדר אחר. אבל ע&quot;י הבטישא 
שולט סוד הרישא כנ&quot;ל. ואז באמת מאירים כחדא, פירוש - שניהם בדרך אחד, בסדר אחד, 
שהוא סדר הרישא. ועם כל זה אור הפרסא הוא המאיר כן, פירוש - לפי השליטה הזאת, כי 
כבר שמעת שאינו מתגלה כלל: 
והנה לפי זה הסדר נעשו ט&#x27; היכלין לשרש לאצילות. כי כבר שמעת שלפי זה הסדר - האצילות 
כלו ט&quot;ס, והכבוד הוא העשירי, המשלים בסוד ד&#x27; דאחד, וכמו שתשמע עוד בס&quot;ד. והנה 
ההיכלין האלו הם אותם שפירשתי לך למעלה, שמצד עמוד הא&quot;ס ב&quot;ה בהם - יוצאים אח&quot;כ ג&#x27; 


מדריגות באצילות, העומד כמו בחצר, כמו שפירשתי לך בסוד המלאכים. והם נר&quot;ן בסוד חב&quot;ד 
חג&quot;ת נה&quot;י. ואחר כך הכבוד משלים להם לכלם לע&quot;ס, בין בכלל בין בפרט. וכן נעשה להם 
גוף בסדר אחר. ועם כל זה תדע, שעדין לא היו יוצאים מן האלה ההיכלות אלה המדריגות של 
נר&quot;ן, דהיינו האצילות; וכ&quot;ש הכלים דהיינו הגופים, שהכל אחד, דהוא הכבוד, אלא אם כן 
היה מתלבש כל זה הסדר בסדר אחר, בסוד בינה כמו שנבאר עוד בס&quot;ד. ולכן אמר, לאו אינון 
נהורין וכו&#x27; והענין, כי סוד הנפשות בכל מקום שהם, הם האורות הקבועים, כל אחד לפי 
ענינו. רוחוה הם העומדים בסוד התנועות של האורות מכל עליון. וירידות נשמה בסוד 
שלימות וחיות וההשראה וההשפעה של העליון. ושום אחת מאלה הבחינות אינן נמצאות כאן, 
אלא אחר כך על ידי התלבשות אחר - נעשה מה שנעשה, כמו שנבאר בס&quot;ד. ולפי שאינו דבר 
מתגלה אמר, ולא אית מאן דקיימא בהו ני הוא דרך אחר חוץ מזה, שאינו מושג לתחתונים, 


שהם עפ&quot;י הדרך של ההתלבשות שאמרתי. והנה בתוך ההיכלות האלה יש מה שהוא כנגד הרוחין 
ונפשין, שיש בהיכלות שבבי&quot;ע. שכבר שמעת שהם העומדים לצורך ההתדבקות של המשרתים בהם. 
ואלה שבכאן עומדים לקשר כל האצילות בא&quot;ס ב&quot;ה. ויש מה שהוא כנגד הנפשין, וקראם, 
נהורין, כי אף על פי שהקדים בתחלה לומר, לית אינון נהורין וכו&#x27;, אדרבא בשביל זה 
הקדים, כדי שאח&quot;כ כשמזכיר נהורין - לא נחשב שהם כך ממש, אלא כדרך השאלה, רק כדי 
לומר איזה דבר שיובן: 
והנה הסדר הוא כך, העשרה אורות, שאמרנו שהם במחשבה, מתחלקים, ט&#x27; מהם לקשר התחתונים 
בשרש, ואחד לגלות השרש אל התחתונים. והיינו כיהנה הרישא הוא לפנים מן הפרגוד. וכל 
זה נקרא שהוא בהיכל העליון של הט&#x27; היכלין, והוא המחשבה עצמה, והיינו חכמה. ותחתיה 
יש עוד ח&#x27; אחרים, שהם ט&#x27; עמה. אך המחשבה באמת כוללת כל הט&#x27;. ואפילו העשירית יש שם, 
אלא שעשתה היכל פרטי לכל הט&#x27; נהורין הנמצאים בה. ואז נמצא היכל הא&#x27; לה, כולל כח 


כלם. ואחר כך ח&#x27; אחרים תחתיה. וזה בסוד התפשטות של הג&#x27; קוצין שבי&#x27; העליונה שלפנים 
מן הפרגוד. ועוד יש בה אור אחד העומד כנגד גוף הי&#x27;, והוא עשוי להמשיך הרישא העליונה 
להתחבר עם ט&#x27;. אלה כמו שהט&#x27; אחרים עשויים להעלות התחתונים, להתקשר עם סוד הרישא 
העליונה. ונמצא שיש בתחלה הט&#x27; של המחשבה, ועוד ט&#x27; כשנחשוב כל המחשבה לאחד, ונמנה ט&#x27; 
אחרים (תחתים) [תחתיה]. ובהם עומדים הרעותין ונהורין הנמשכים מן י&#x27; שבחכמה, ועומדים 
לקשר האצילות כנ&quot;ל. ויש להם בתאוה לכל הרעותין שבהיכלות, לרדוף זה אחר זה עד שיעמדו 
כלם במחשבה, שהיא הט&#x27; שעל גביהם. ואז יהיו נקשרים הט&#x27; שבה, היינו מציאות עצמה כאחד 
מן הט&#x27;, וח&#x27; אחרים כא&#x27; האחרים. ולכן אמר, רעותא דכל ט&#x27; נהורין דקיימי כלהו במחשבה 
שהרי כל מה שיש בה בכל ההיכלין - יש במחשבה לבדה, ואף על פי כן כלה נחשבת לאור אחד 
כמנין הט&#x27;. ותאותם בסוד רעותא שלהם כנ&quot;ל, הוא לרדוף זה אחר זה, עד שנקשרים כלם 


במחשבה, שהיא הט&#x27;. ושם מוצאים כל אחד מקום לעצמו. וכשעומדים שם, אינם משיגים עוד 
כלל, אפילו כמו שהיו משיגים למטה בהיכלות עצמם. וזה שכאן הוא המקום שחוזרים כל 
הספירות עם כל עניניהם לסוד היחוד של הא&quot;ס ב&quot;ה הבלתי נודע. ועל כן צריך שיעשה 
ההפשטה הזאת, שהם מופשטים מן ההשגה לגמרי, עד שתוכל הרישא העליונה להדבק בה לגמרי. 
ולכן לא אתדבקו וכו&#x27; כי אין נראה עוד לא סוד הרעותא, ואפילו סוד המחשבה. והיינו כי 
בשעה שהם עומדים שם, אפילו המחשבה עצמה מקבלת כמו מציאות חדש, וזה מכח הענפים 
שנכללו בה. וקבלה כח על ידי זה שתתעורר בה האמצעית העומדת לקשר הרישא כנ&quot;ל, ואז 
כמעט שהיא עצמה אינה נקראת עוד מחשבה, ולכן אמר, תפסין בה ולא תפסין. והנה כאשר 
באמת עומדים כל רזי דמהימנותא, והיינו סודות האמונה שהם עניני היחוד, שבו מכירים 
ויודעים השליטה המיוחדת של המאציל ב&quot;ה, שכל מה שלמטה נראים הדברים בדרך אחר בסוד 


ימין ושמאל, ונראה שהרע שולט, וכל הדברים ההולכים לפי ההנהגה התחתונה, כאן עומד כל 
אמתת ענינם - לדעת שהכל חוזר אל היחוד. וזה כשהאמצעית שולטת כנ&quot;ל, וכמו שמפורש אחר 
כך בסוד הקרבן. ואמר, וכל אינון נהורין וכו&#x27;, פי&#x27; אפילו בלא זה ההתדבקות, כל 
הנהורין מסוד המחשבה ולמטה נקראים אין סוף, יען כך הם נתקנים בזמן התדבקותם. ואז 
נודע באמת שכל זה הוא בסוד א&quot;ס, להתקשר הא&quot;ס ב&quot;ה עם נאצליו. וכל אלה האורות הם בסוד 
מטי ולא מטי, כי כך מאירים בהיכלות. כי הלא כלם יוצאים מן ט&#x27; שבמחשבה, אך הם באים 
במטי ולא מטי, והיינו שהנה כשנאצליו נאצלו בסוד הדביקות הזה. ולכן הנאצלים הם 
מתדבקים תמיד, כי לא כמו הנפרדים שיש להם זמן לדביקותם. ונמצא שנאצלו בזה הדביקות, 
והם תמיד במחשבה, אלא שהם מאירים אורותיהם למטה בט&#x27; היכלות במטי ולא מטי. ובבחינת 
ירידתם במטי מכינים אותם הדברים שאמרתי, לחשוב אותם כמו נהורין ורעותין, ולהבין 


שמהם יוצא האצילות כנ&quot;ל בסוד הט&#x27;. כי בסוד המטי שלהם אין נראה שליטת האמצעית הנקשרת 
(הרישא) [ברישא]. ונמצא שכל מה שאנו מבינים בסוד מחשבה, וכל הסדרים שאמרנו, הכל הוא 
בבחינת המטי שלהם. אבל בבחינת לא מטי, הנה חוזר הכל ונאסף למעלה בסוד היחוד, ושולטת 
האמצעית, ואינם נזכרים עוד בשם רעותין כלל. ואפילו המחשבה אינה נקראת מחשבה, ואין 
נודע שום דבר כלל, ולכן אמר, וכל אינון נהורין וכו&#x27;, פירוש שכלם נקראים א&quot;ס, כי כלם 
בסוד א&quot;ס כנ&quot;ל, מפני עליתם כנ&quot;ל, כי העליה אינה נפסקת כלל. ולכן אמר, עד הכא מטו 
נהורין וכו&#x27;, וכל ההתפשטות הוא רק בסוד מטי ולא מטי. ולכן לא אתידע, כי בבחינת המטי 
- נודעים, ובבחינת הלא מטי - אין נודעים כלל. ולכן אמר, לאו הכא רעותא וכו&#x27;. והנה 
כל זה הוא בסוד השם ב&quot;ה, פשוט ומלא; פשוט בכתר, ומלא בחכמה. אח&quot;כ נעשה עוד הדרגה 
שלישית של הארה, והיא בינה. והיינו כי בתחלה היה בחינת הי&#x27; של המחשבה, שהיא עצמה לא 


נודעה, ואז היתה מחשבת סוד הרישא בעצמה. והענין עצמו לא נודע. אחר כך קבלה ענין אחד 
נודע, והוא ענין הפרגוד עצמו, שהארה בבחינה זו היא בחינה נודעת. אלא שאף על פי כן 
המשפיע הראשון הוא הרישא, ועל כן הארה נודעה מה היא, אלא שמשפיעה נעלם, כי הוא 
המנהג הפרגוד, ומרשים בחכמה ענין הפרגוד עצמו, מה שנאצל בו מן הרדיפה שזכרנו, 
והיינו סוד יהו&quot;ה כנ&quot;ל. ואז נמצא האור השלישי שזכרתי, דהיינו בינה. והחכמה נסתמה 
שלא לפעול בגלוי, כי אם היתה פועלת, הנה לא היה מקום לבינה לימצא. ועל כן נתעלמו 
תוך הבינה. ואז היה מקום לבינה, ופשטה ענפיה. ושמה סדר אחר, והוא סוד עשר ספירות 
בבחי&#x27; עשר מדריגות של הפה. כי החכמה היא מחשבה, ובינה - פה, ושם נעשים עשר ספירות 
כידוע. ומשם יוצאים כל העשר ספירות דאבי&quot;ע, והם ז&#x27; הבלי הפה שזכרנו למעלה. ואז 
נכנסו כל עניני החכמה בפה הזאת, שהיא הבינה, והיינו שנתלבשה החכמה בבינה, ובכח 


ההתלבשות הזה - כל הדברים שזכרנו בסוד המחשבה נכללו כלם כאחד. ולא נראה אלא כמו חוט 
אחד לבד, והוא הנקרא חוט א&quot;ס, ומצד הבינה נאצלו כל הכלים, דהיינו החיצוניות בסוד 


</div>
