פעולותיה בפועל, וע"ה יען שהוא נמשך לצאת בחוץ הוא שנוא ללומדי תורה ואיך יצטרפו מה לתבן את הבר, וע"כ בני אדיין אחד אין לסמוך לדיינים כי לפחות ב"ד חצוף בעינן ולמה נסמוך בדברי ר"י אף כי יוס"י הוא בגימ' אלקים כי יחיד הוא ולכן בני ר' יוסי נדחק מיראת הגלות ותקן תיקון דחוק שאין הדין נותן, ובא וראה בני מה כוונו לומר ז' אכלו פת וג' אכלו ירק מצטרפין לעשרה משום דרובא אכלו דגן נינהו, ועתה יש למידק דיוק אחר דיוק הא כ"ש א' וט', והלא אם ו' אכלו פת וד' אכלו ירק הוי ק"ו לז' וג' אלא מדקתני ז' וג' דוקא נקט ולא משום רובא, וא"ה דהכי הוא שואל אני מ"ט ג' מצטרפי דוקא אלא הכוונה ג' רוחניות וז' ההקף מצטרפי כולם עם כנ"י שהיא בכלל הז' כן הדין למטה. וכן אמרינן א' מצטרף לב' ומזמנין דדין הוא הואיל וב' אכלו פת שכן הדבר למעלה שאין אכילת המכריע כאכילת השנים ואפ"ה מצטרף, א"ל רבי א"כ אחד פת וב' ירק יצטרפו אל"ב לא, א"ל
מ"ט א"ל בני אין הדין הזה רק בג' וז', אבל בזימון אפילו אכל כל ירקות שבעולם אין מצטרף עד שיאכל דגן אפי' פחות מכזית אין לחלק בהיקף ואל תלך כסומא בארובה ומינה לא תזוז אם לא בנטילה והמוציא ואכילת כזית, וגם ארז"ל שהקטן אין מצטרף לא לי' ולא לג' עד שיביא שתי שערות, הלא תראה שאר"י כמה פעמים אכלתי עם אבא חלפתא ועם ר' חנינא בר ציצי ולא הזמנוני עד שהבאתי שתי שערות, אל"ר והא הכא ה"נ אמר יחיד עם ס"ת מצטרף, אל"ר אינו מצטרף הקטן שלא הביא שתי שערות אפילו ס"ת עמו לא לתפלה ולא לקדיש ולא לזימון ולא לשום ענין רק לס"ת מצטרף ר"ל לקריאת התורה. א"ל רבי ומאי שנא, אל"ב דע לך שכוחות החיצונים מסבבים היסוד וגם העטרה לקבל מהודם ומהדרם וביותר ביסוד והם השערות הנמצאות סביב הערלה ואם אין האדם מוכתר בדוגמא העליונה אינו מצטרף בדברים הצריכים עשרה, אך בקריאת התורה אע"ג דצריך עשרה אין שם רק קריאת התורה שבכתב וע"כ
מועיל ס"ת עמו להרמיז על הענין, אל"ר אלא מעתה נרמוז במה שאמר כל זמן שלא נשא אדם אשה הוא חסר צורה א"כ אינו דוגמא ולא יצטרף וגם חתוך יד או רגל או סומא לא יצטרף, א"ל סומא משום שעיניו ניכר חתוך יד או הרגל הוא הדין ומי שלא נשא אשה לא אומר מחוסר צורה מאיבריו מפני שהעטרה במקום האשה והרי הוא שלם הוא שנאמר בשש צרות יצילך קרי ביה בשש צורות ר"ל מאי חסר צורה המעכבת יצה"ר היא אשה שיצרה תקפה כי עברה ביורדה בתחתונים במקום הרע וקנתה זנות וחימוד וכעס ושטות זהו בשבע לא יגע בך רע, א"ל רבי היש הפרש בשכור בין תפלה לבה"מ א"ל בני בברכת המזון אז"ל שמברך ואפילו שאינו יכול לדבר כראוי שכן אמרה התורה ואכלת ושבעת וברכת, וראה בני כוונה טובה שזה הרבה הדין על השולחן הוא כ"י ע"כ יש לתקן במה שקלקל איך שיוכל, אל"ר אמור לי ארז"ל כל ישראל ערבים זה בזה במצות לומר אע"פ שיצא מוציא א"כ גם ברכת הפירות אמאי אינו מוציא והלא
ארז"ל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה מעל א"כ הברכה מצוה הוא, א"ל מצוה כשאכל, לא יאכל ולא ישתה ולא יברך ולא אמרו ערבות אלא במצות התליות עליו בחובה אבל ברכת היין והלחם והפירות לאו חובה הן רצה אוכל וחייב רצה אינו אוכל ופטור, א"ל והאיכא ברכת הלחם בפסח ומוציא, א"ל משום מצה דחובה עליו, אל"ר והאיכא ברכת היין בליל שבת, א"ל משום קדושת שבת חובה עליו, א"ל והא לא אפשר דלא אכל ואם לא יאכל ימות והתורה אמרה פרו ורבו גם אמר ושמרתם את כל מצותי ואם ימות לא המתים יהללו יה, והגדול שבכולם התורה אמרה בפירוש ואכלת ושבעת וברכת הוי ליה מצוה המוטלת עליו ויוציאנו ערב, א"ל בני שפיר ארז"ל דאם רוצה אוכל פחות מכזית ויפטור הערב, א"ל אם כבר אכל ככר שחייב בבה"מ אמאי לא יוציאנו הערב ואפילו שלא אכל הערב כלל וכלל הוי ליה מצוה המוטלת עליו הערב חייב להוציאו, א"ל איני מבין דבריך בשלמא שאר ברכות שפיר קאמרת דמוציא אלא בה"מ
האיך יאמר הערב נברך שאכלנו משלו מצוה הבאה בעבירה הוא שהרי השקר בין שיניו שלא אכל והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ועוד ואכלת ושבעת וברכת כתיב צוה דאם לא אכל לא יברך, אל"ר הואיל וכבר אכל ונתחייב בבה"מ הערב מוציאו ומה שאומר שאכלנו משלו הוא כולל מה שאכל משנברא העולם כי מלת שאכלנו עבר וכולל הכל אלא שרז"ל אמרו צריך שיאכל כזית דגן והוא גזירה שלא יראה האדם ויחליף בפירוד ויבוא להוציאו, ומה שאמר ואכלת ושבעת וברכת הוא צווי לאוכל אע"פ ששבעת אל תבעט שלא לברך כענין וישמן ישורון ויבעט ולא בא למעט הערב שלא אכל, הלא תראה בני שכן הוא שהרי המדות כל מדה מברכת לחברתה ובעבור שמוטל עליה תפשוט מכאן ועשה כלל כל המוטל עליו חובה מוציאו אע"פ שיצא, הלא תראה אע"פ שנתברך הת"ת מברך העטרה שכן צריכה להתברך בחובה לפרנס עולם הגשמי, א"ל בני עדיין צריכין אתם לדעת דעו כי הנותנים לו כוס של ברכה ואינו מקבלו בשתי ידים ואח"כ לתתו
בימין באהבה ובחיבה אינו אוהב המלך והמלך מבער השונאים מעליו ודוחהו ממחיצתו, ועל זה רמזו בדבריהם רז"ל שלשה מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו, ומי שקראוהו לקרות בס"ת ואינו קורא, וע"כ ישלח ידו ויטול הכוס ואל יתן רשות לאחרים כי כיון שהעלוך אל תדיחהו. וגם דעו לכם אע"פ שהשכינה מתברכת מג' נצח והוד ויסוד אפ"ה יש זמן שמתברכת מהאיש לבדו הוא שנאמר ואין איש שם על ל"ב, ע"כ אפילו יחיד יש לו לברך בה"מ על היין שהיין רומז על מדה"ד ואתה צריך למתק הדין, וזהו שכל הברכות נתקנו על היין כעין הבדלה וקידוש וז' ברכות וכיוצא בהן, וראו והבינו בני שהיין עולה ע' ואם תמלאהו עי"ן הוא סינ"י כ"י הטועמת יין הפחד והיין הוא כנפילה כענין השליך משמים ארץ תפארת ישראל שמים הוא ת"ת ארץ היא העטרה, וכיון שהוא כנפילה צריכה תקומה והוא שיין מלא יו"ד יו"ד נו"ן עולה קו"ם שבתוך היין
הוא קימה ע"כ ברכהו, ועוד יי"ן עולה ע' שע' שרים ניזונים ממדת גבורה הפך ע' נפש שיצאו מיעקב ע' שרים פעמים ניזונין מן הרחמים וע"כ תתיש כחם להתגבר השפעתינו מן הרחמים, וגם בני דעו שהקב"ה אמר וברכת זו ברכת הזן, וברכת לשון יחיד שכל יחיד שב ומברך עם המברך הזן, א"ת ה' אלקי"ך הרי כאן ג' זו ברכות המזון, א"ת להתברך מיהו"ה שהוא הת"ת להתברך מהבינ"ה שהוא אלקיך על הארץ זו ברכת הארץ היא כנ"י לקבוע לה ברכה, הטובה זו בונה ירושלים והוא היסוד הבונה אותה והוא אלקי דוד כלומר אלקי העטרה ע"כ אמר הטובה כלומר כי היסוד נקרא טוב כענין ההר הטוב הזה והלבנון, וגם דעו בני שאפילו אוכל פחות מכשיעור חייב לברך ולא אמרינן דפטור אלא לאחריו שפעמים הברכה יורדת אפילו על מצוה קטנה אפילו שאין מצוה באכילת המעט שאוכל צריך לברך ולא כמו שאמרת יאכל פחות מכשיעור האמת אתך שאין חובה לאכול אבל כשאכל אפילו הפרי פחות מכשיעור ונתחייב לברך
מברך הערב. אל"ר משנה דאמרה ר' מאיר אומר בכזית מזמנין ר' יהודא אומר בכביצה שומו שמים על זאת התורה נתנה שיעור שנאמר ושבעת והם חולקים, מה תאמר עשו גדר אין זה גדר כי כל אדם שישבע יברך כשירעב לא יברך אלא ע"כ בשביעה נחלקו עד כמה יאכל וישבע וא"כ בשלמא ר' יהודא דאמר עד כביצה שפיר אלא ר' מאיר בכזית מי ישבע, ועוד כל זמן שלא שבע ומברך דבכזית בוודאי כ"ע ידעו דלא שבע הוה ליה ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא, א"ל לא מסרה הכתוב אלא בידי ר' מאיר והלכה כמותו בכזית כי כל השיעורים בכזית, ולא ידעת בני איזה מדה נקראת ארץ זית וצריכה ברכה וחז"ל ידעו האמת עד היכן צריכה ברכה אלא התורה אמרה עד שביעה ולא למעט כזית בא אלא אם היתה אומרת ואכלת כזית וברכת אפשר שהיה מברך אף בפחות מכזית והוה ליה לא תשא שפחות מכזית אינו שיעור, ור' מאיר כשמו כן הוא מאיר העולם על האמת ור' מאי"ר קרנ"י רא"ם קרניו אלא שמאיר י' עולמות, א"ל ר'
שמעת מה שאמר ר' יצחק בר אישאן מים הראשונים מצוה ונתן ב' טעמים הא' משום סרך תרומה שאם לא היו נוטלין לחולין לא היו נוטלין לתרומה והיו עוברים שהידים שניות הן ופוסלים את התרומה. ועוד אמר מצוה לשמוע דברי חכמים שהם גזרו בנטילה וסמכו על הפסוק והתקדישתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זו העברת הזוהמא בשמן קודם המים. אני ה' אלקיכם זו ברכה שצריך לברך בנטילה וברכת המזון, א"ל ר' קשים דברי ר' יצחק כי עשה שברון גדול בנטילה ובטלה מהגלות לגמרי כי תינח בא"י דאית תרומה אבל בגלות לית תרומה אין צריך נטילה ולא הוה טעם מספיק מצוה לשמוע דברי חכמים, ועוד חז"ל שגזרו בנטילה ואסמכתייהו אינה אסמכתא כלל כי אמרו והתקדשתם בקיום מ"ע והייתם קדושים בקיום מצות ל"ת ויבא זה כענין קדושים תהיו כי קדוש אני דאי קאי במים ראשונים יאמר בפירוש רחיצה או ירמוז איזה רמז על
רחיצה כמו שאמר ורחצו ידיהם ורגליהם וא"כ מצוה לשמוע ד"ח בדאית אסמכתא דכל דבריהם אקרא סמכוהו אבל בדלית אסמכתא למה נשמע להם, א"ל בני אין זה דברי ר' יצחק נשיא וגדול בתורה מתוקין וגדורין וצמיד פתיל עליהם וכוונת דבריו אינן נשמעים כי כוונת הענין מכוסה חתומה חותם אחר חותם ושמע בני מה אמר, מים ראשונים מצוה כי ידים שניות ואם לא יעבירם במים הטומאה יתחבר לתרומה שעליה נאמר וזאת התרומה וע"כ הזכיר תרומה בענין, ודע שאינם טהורין אפילו אצבעות אלא מהעברת מים עליהם ואם לא הטומאות נקשרות בתרומה היא כנ"י, וזהו שארז"ל מצוה לשמוע דברי חכמים והיה מן הדין לומר מצוה לשמוע ולעשות דברי חכמים שאם ישמע ולא יעשה מה תועלת אלא הכי אמר לשמוע כענין וישמע שאול, דברי אלו הספירות כענין עשרת הדברות, חכמים הן א"ב וא"ם, ועל ידי מה ע"י מים, אם טהר עשר אצבעות הרומזים בעשר ואז התרומה קדושה כי אין שם סרך טומאה וזהו והתקדשתם,
והייתם קדושים אלו מים אחרונים, והכוונה שלא להסיח דעתו וכוונתו מטהרת מים הראשונים והוא ענין נעוץ סופו בתחלתו כי אז מלח סדומית חלף והלך לו, ועתה אודיעך סוד גדול מאד שהרמיזו ז"ל בדבריהם שאמרו כל האוכל בלא נטילה כאלו בא על אשה זונה והכוונה שמחליף עורו בעורה (אפשר דכוונת בעל הקנה שמחליף עור הטומאה בעור הטהרה) מדה כנגד מדה כי הוא גרם להכנס האשה הזונה היא לילית חוה חיצונה בהיכל המלך זהו משום סרך תרומה יטול, והנוטל מברך בא"י אמ"ה אקב"ו ענט"י שצריך לברך בלשון נגלה ונסתר שכן פעולותיו נגלים והוא נסתר, ואע"פ שמדבריהם הוא מכל מקום מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כי כעין דאורייתא תיקון שכן גם מילייהו וגדרייהו קדושה הם ומברכין עליהם, ואחר אכילתו צריך לרחוץ ידיו ואינם טעונים ברכה והרי הם קשורים עם הראשונים להעביר הטומאה והזוהמא שאין עושין המצוה חצאין חצאין והמתחיל במצוה אומרים לו גמור שאין
המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, ושים דעתך לדעת כן בראשונים מגביה ידיו להשלים כל העשר ובאחרונים משפיל ידיו להעביר הטומאה והזוהמא מן השלחן וע"כ אומר מים אחרונים חובה כי זוהמ"א במ"ק עולה בחוב"ה, וזהו שהרמיזו בדבריהם מים אחרונים צריכין כלי כי רוח רעה שורה עליהו וזהו חלקה לקבלם בכלי שלא תזיק בדינה כי האדם צריך לחלוק כבוד למדה"ד בפועל, אוי להם להמקילין במים אחרונים שהם בכלל הדין והראשונים לא נשלמו כי במה שתיקן שב עתה וקלקל לכן אתם קדושים עבדו את ה' בטהרה כי ידים בהיותם מזוהמות פסולים לברכה, ובאמת בני כל שאינו ראוי ליקרב ע"ג המזבח הוא מזבח אשר לו מזבח אחר דוגמתו מזהם הידים, אבל אם אכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח אין שם זוהמא ואין צריך רחיצה, ובגלותא בעונותינו שאין מזבח אין ברירה והירא את דבר ה' יזהר לעשותם שאין מלח סדומית מלח ממש חלילה כי דע לך בני אברהם קודם שריפת סדום היה מקיים מים
אחרונים כי לו המשפט איש החסד ולזרעו אחריו אבל האמצעים רשות. אל"ר מה הם האמצעים א"ל בני בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר. אל"ר אכל תבשיל של בשר בלא בשר מהו ליטול ולאכול תבשיל של גבינה בלא גבינה, א"ל בני עונש בשר בחלב כ"כ גדול כאשר תשמע במקומו בעז"ה ולכן יש לחוש אפילו מריחא דריחא מילתא היא, ואפילו פת נאפת בתנור אשר שם נצלה בשר אין לאכלו כל עיקר דלמא יאכל עמו גבינה כ"ש תבשיל של בשר, ואחריו אין לאכול תבשיל של גבינה כ"ש שבשר עמו, ואפילו קנוח יפה אינו מועיל, אך מים אמצעים בין גבינה לבשר אמרו ואין צריך לדבר בדבר שהוא רשות. אל"ר חמי טבריא ומים סרוחין פסולין לנט"י ואמרינן ה"מ כשעקרן ממקומן אבל במקומן עולין עולין ולאו דוקא נטילה אלא אפילו טבילה עושים במקומן, אל"ר ומ"ש, א"ל בני בהיותם דבוקים בקרקע אף כי הם חמים מורים לחות בארץ ואינם נפרדים משם מים מטהרין אבל כשהם נפרדים הואיל והם לעצמם וחמים הם
מורה דין והדין אינו מטהר כי אם כשפועל דין ברשעים שע"י זה הם שבים בתשובה ונטהרים מעונותיהם. אל"ר מה תאמר בחמי האור א"ל לדעת חזקיה שוים הם שאלו ואלו פסולים אך ר' יוחנן ביד סולדת בהם מודה ליה אבל בחמין מעט פליגי. אל"ר סתם אתמר חמי האור מאי חזית דקאמרת בסולדת לא פליגי אימא אדרבא כשאין סולדות גם חזקיה מודה לר' יוחנן כי פליגי בסולדת דר' יוחנן אמר נוטלין וחזקיה אמר אין נוטלין, א"ל בני בסולדת מורין דין גמור איך יתיר ר' יוחנן, אלא בשאין סולדת פליגי ור' יוחנן אמר לא דמי לחמי טבריא שנפרשו ממקומן שהם חמין מתחלת ברייתן ומורים דין ובדוחק במקומן הכשירם מצד שמורים לחלוחית ואין הארץ יבשה, אבל חמי האור שמתחלתם קרים רחמים גדולים, אינן מזיקין גם עתה כשאין היד סולדת ונוטלין, וחזקיה סבר אע"פ שהיו קרים הואיל ונשתנו מרחמים לדין הרי הם כאברהם הוליד את יצחק ואין נוטלים, וא"כ צדקו דברי ר' יוחנן
ושפיר דמי ליטול במים שאין היד סולדת בהן שאין זה שנוי לדין רק כשהיד סולדת בהן. אל"ר ברייתא היא החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כשרוצה לאכול מה חברה יש לטבילה עם הנטילה טבילה מטהר כל הגוף ואם אינו חושש בחציצה יחזור ויטמא כל הגוף ממקומות שלא שלטו שם המים של טהרה ורחמים, אלא נטילה קח נא בדמיונך היש לידים טהרה כשהם מחוברים בגוף טמא אלא העברת מים בעינן והגבהת אצבעות להוריד שפע ורחמים ממקור החיים וזהו שלא ישפיל ידיו ויחזרו המים לטמא הידים שהכוונה שאם ישפילם כופר במה שעשה וזו היא טומאת הידים כי נסגרו הצינורות וא"כ דהכי הוא חציצה למה תעכב. א"ל בני בידים השלכת מים בעינן וחציצה מונע מקור העליון מלתת כי לא שלטו באותו מקום של חציצה והוה ליה טמא במקום המקטרג, לכן צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ואפילו כנגד הבשר ובלבד שהוא דבק דומיא דבצק חוצצין בנטילה, ואין הפרש בין נטילת לטבילה לענין חציצה רק
כשיש מכה ע"ג היד ועלה קרום כמו עור קשה שאותו עור הוא חוצץ בין הבשר, שבטבילה חוצץ ובנטילה אינו חוצץ וטעמא דבטבילה טהרה בעינן חוששין לחציצה בנטילה העברת מים בעינן אפילו שעוברים על העור העברת מים קרינא ביה. אל"ר עד היכן נוטלין, א"ל בני קידוש ידים ורגלים ונטילה לחולין ולתרומה כולן עד סוף היד היינו אצבעות והכף, ושמואל הוא דאמר כן משום דבקי הוא בשבילי דרקיע כי אחר שהאצבעות רומזים בעשר ספירות יש להם מקום אשר שם ההשפעה יורדת ונקראת כף ואע"פ שאצבע אחד רומז ביד מ"מ הה' אצבעות עם הכף נקרא יד וכל הנחלים הולכים אל הים ואשריו ואשרי יולדתו שחשש בזה וצדקו דבריו באמת כי אין לחלק הכף מן היד שהיא ג' פרקים. אל"ר ולא ראית לרב נחמן מה אמר אפילו צואה בידו של אדם לא יטול לפירות והנוטל ידיו הרי הוא מגסי הרוח וכל אדם ימנע שלא יתחבר בגסי הרוח. א"ל בני לכן לא תחושו לדבריו כי רבא הבין באיברי האדם שהרי הפך
שמו וברא אדם (שתיבת בר"א הוא אותיות רב"א) אמר אין כאן גסות רוח וצדקו דבריו, גם ארז"ל בשעת הדחק נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ובלבד שיהיו המים חסרים ממנו, וגם צריך שלא יסיח דעתו מהם לגמרי, א"ל ר' הטה הכלי לצד אחד ונטל או למד לקוף ונתן עליו מים עלתה לו נטילה או לא, א"ל בני ר' יוסי הוא דיין ומצריך כח האדם דוקא ובלאו הכי פסול, ואמת צדקו דבריו שהוא אמר דין אמת שכל הטהרות מכח האדם הוא ת"ת הנקרא אדם, וגם דע בני שצריך לשפוך על ידיו ג' פעמים חד לפחד וחד להוד אשר דרך שם מעבר הפחד וחד למה"ד הרפה וגם יזהר שלא ישים מים ביד אחת וישטוף את חברתה כי אלה המים טמאים הם, וצריכין הידים ההם נגוב וליטול פעם אחרת או להטביל במ' סאה, וראה כוונת הענין כי היד מטהר את חברתה במים שבכלי אבל מים שבכף לא כי הפחד סוף ה' ונקראת יד העטרת סוף ה' אצבעות ונקראת יד היוכל למתק אחת את חברתה בדין שבה לא אלא
מים ממקום אחר בעינן כי היד הראשונה אש והב' אש ואין אחת מעכבת לחברתה ע"כ תופש הכלי בשמאל ושופך מים על הימין ואח"כ לוקח הכלי בימין ושופך על השמאל ואח"כ משפשף אחת לחברתה, ואם נוטל שניהם כאחת טוב, ודע כי מים ראשונים נטלים בין בכלים בין בקרקע בין במים צוננים בין במים חמין, אבל מים אחרונים אין נטלין אלא בכלי