אדון לעצמו ישראל הוי ואוכל מצה, אל"ר א"כ דהשוה הכתוב אשה לאיש בכ"מ עדיף מהוקשה כל התורה לתפילין, מ"מ נהי דאין מקישין לקולא לחומרא נמי לא נקיש ויהיו פטורות מאכילת מצה ובלבד שלא תאכל חמץ, ומאי חזית דהוקשה כל התורה לתפילין בטל והיקשא דלא תאכל חמץ כל שישנו וכו' קיים וחייב במצה איך תוכיח זה דהאי היקשא עדיף מהאי, א"ל בני מצה בליל ט"ו מורה ברחמים ואם האשה מוציאה עצמה מן הכלל ועומדת בבינה א"כ מה צורך בביעור חמץ א"כ ע"כ נראה בעבור שבזה הלילה כל הדינין ספו תמו ונהפכו לרחמים ע"כ האשה חייבת באכילת מצה, ולא הוקשה כל התורה לתפילין לבטל כל ההיקשות אלא דוקא במקום דאפשר אבל במקום דלא אפשר לא אמרינן דהוקשה כל התורה לתפילין, הלא תראה שהמצה כלולה בז' ברכות והאיך תוכל לומר שהאשה לא תתברך בז' ברכות הוא שארז"ל האוכל מצה בלא ברכה כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. וגם ארז"ל אין מתענין בניסן וגם אין נופלים על פניהם מפני שי"ב נשיאים הקריבו את קרבנם בי"ב ימים ואין י"ב בלא שבת הרי י"ג ובי"ד מפני כבוד י"ט, א"ל רבי היש גדול כיה"כ ואפ"ה אמר הקב"ה להתענות, א"ל בני ביה"כ המלך יושב על כסא דין וע"כ פונין מאכילה לעלות בתשובה, ניסן כולו רחמים ואין שטן ואין פגע רע ואם תתענה הוי כתפלה בשבת אלא הבכור מתענה בע"פ, שכן ר' בכור הוה והיה מתענה בע"פ והכוונה כי כנ"י נקראת בכור כענין גם אני בכור אתנהו וביום י"ד מפנה כל דין מעליה ונופלת ברחמים להציל כל בכוריהם דוגמתה ולהרוג כל בכור מצרים ע"כ צריכין להתענות, אל"ר אימא לי למה לא נוסיף מחול על הקודש באכילת הפסח דכתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב ונאמר אי בערב יכול בערב ממש ת"ל בארבעה עשר יום אי בי"ד יכול בי"ד ביום ממש ת"ל בערב, הא כיצד מכאן שמוסיפין מחול על הקודש דהוי ליה משנשקע החמה עד צאת ג' כוכבים בינונים ג' רביעית מיל דהכי אמרו המלך והנביא ר' יהודא ושמואל ואין לזוז מדבריהם, אל"ב אי כתב תאכלו מצות בראשון בי"ד יום לחודש בערב כדקאמרת, השתא דכתיב בערב תאכלו מצות אכילה אינה אלא בלילה, אל"ר הכי הוא אין מוקדם ומאוחר בתרי מילי מי לא אמרינן סרס המקרא ודרשהו והדין נותן דמאי שנא בתענית מוסיף ובאכילת מצה אינו מוסיף. אל"ר במצה אין הריסה שליל שמורים הוא כולו רחמים ולמה יוסיף, אבל יה"כ מקטריגין עומדין אל תכוון בפרי לבדו אלא קחהו עם העץ הוא היסוד וע"כ מתחיל להתענות מבע"י, אלא אימא לי בני מ"ש אכילת מצה בערב חובה וז' ימים רשות רק בלא יאכל חמץ מ"ש מסוכה דכל ז' ימים חובה לאכול בסוכה. אל"ר מדה היא בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל מה שביעי רשות אף כל ששה רשות יכול אף בערב כן ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ואין לומר ערב בכלל היה ולמה יצא כי בכלל חובה היה ובכלל חובה יצא ואין כאן יצא אם לא תעשה המדה הראשונה ואין מדה אחר מדה, אלא אמור אם דבריהם חלום או בהקיץ ר' ישמעאל דרש י"ג מדות וטעו הסופרים והחליפו דבריו ויצאו לשון משובש ונושאים ונותנים דהכי אמר ר' ישמעאל, ורב ששת אמר שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שביעי רשות וכל ששה חובה אלא בערב קיים ב' מצות עשה ובששה ימים עשה אחד, מי לא כתיב וישלח יהושע לראות את הארץ ואת יריחו ואמרו יריחו בכלל היתה ולמה יצאה ללמד על עצמה ולומר ששקולה כנגד כל הארץ למה לא נאמר התם נמי שעל הכלל כולו יצאה, שכל העיירות היו סגורות ומסוגרות כיריחו וגם כתיב ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל והלא בכלל היה, ולמה יצא ללמד על עצמו ששקול היה כנגד כולם, ולמה לא נאמר התם נמי ללמד על הכלל כולו יצא שכולם היו גיבורים כמוהו, וגם כתיב מכף כל אויביו ומיד שאול והלא בכלל היה ולמה יצא ללמד על עצמו שרדיפתו היה קשה מכולם, ולמה לא נאמר ללמד על הכלל כולו יצא שכולם קשים כמוהו. א"ל מאי חזית אימר על עצמו ולא על הכלל. א"ל בני כנ"י בהיותה בכח היתה בכלל הרחמים וכשיצאה לפועל יצאה מכלל הרחמים ושבה לדין ולא ללמד על עצמה יצאה שהיא לבדה דין אלא ללמד על כולם שפועלים דין, יכול אף כ"ע כן ת"ל אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו מלמד שאין שם דין, והכי תנינן גם בתורה כה"ג ואין בתורה ענין אחר. ומצה שנילושה במי פירות היא הנקראת מצה עשירה ואסור לאוכלה מט' שעות ולמעלה שגם ר' יוסי שהוא דיין מורה כן, אבל בשבת קודם שעה ט' מקיים סעודה שלישית במצה עשירה, ודע בני שצדקו דברי ר' יוחנן כל מעשה אלפס קרוי לחם ויוצא בה ידי חובתו ואימתי כשבלילתו עבה: ד"ה ענין לספר ביציאת מצרים ענין לספר ביציאת מצרים וגם אמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ונתעוררו רז"ל ואמרו מ"ע לספר ביציאת מצרים הנסים שנעשו לאבותינו ונשאו ונתנו ז"ל ואמרו אין המצוה אלא בליל ט"ו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. אל"ר איזהו גדול יציאת מצרים או בריאת העולם א"ל בריאת העולם, א"ל נילף זכירה זכירה מי"מ דכתיב זכור את יום השבת וכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מה לשם ניסים ונפלאות שנעשו אף בשבת גדולות ונוראות שנעשו וא"כ נעשה אגדה לספר הבריאה ובכל ליל שבת נשב ונספר. אל"ב האם אינך אומר ויכלו בקידוש שלך ויכלו כולל כל הבריאה. אל"ר יכתוב את היום שיצאתם ממצרים מאי היום הזה אשר, ועוד יכתוב זכרו מאי זכור ומאחר שכתוב זכור יכתוב יצאת, אל"ב הכי אמרה הבינה הגואל זכור תשפיע היום שהוא ת"ת לזה שהוא היסוד, והיסוד למדה הנקרא אתה, כי שלשתכם הייתם נלחמים במצרים ויצאתם ממצרים כי הרכבתי אתכם על במתי ארץ: ד"ה סוד עשר מכות במצרים סוד עשר מכות במצרים ושוב שמע בני איך באו המכות במצרים דע שהמדה כת"ר עליון לבן זך ונקי וטהור וכל דבר טוב ונקי בא משם שהיא מעולה מכולם והיא קרה ודקה, והכתר שולח השלג ע"ד הצינורות למדת המלכות השוער הפועל הן לדין הן לרחמים ושם נקפה ברד ונעשה כאבנים ולבן כשלג כמו המדה ששלחתו, ומאותו הברד נזלו אבני אלגביש כולו מעורב, ומאבני אלגביש יצא האש הוא שנאמר ואש מתלקחת בתוך הברד והנה בר"ד במ"ק כת"ר, אל"ר לא ראית מעשה שעשה הברד בשעה שנגזר לרדת מהכתר עשה ו' בתים וירד מבית לבית ובא בבית הו' הוא כתר מלכות ונתחבר שם עם ד' אותיות הוי"ה ונשמר שלא להזיק ישראל אומה יחידה לשם, והנה מכתר לכתר ירד, א"ל ואיך א"ל בשלשה אבנים שבו בנה ו' בתים בר"ד בד"ר רב"ד רד"ב דב"ר דר"ב ועלו כולם כת"ר כת"ר עם ד' אותיות הוי"ה שנתחבר עמהם שלא להזיק את ישראל, אל"ב ולא ראית שהברד לא הורשה לבא בכתר מלכות הוא ת"ת עד שהלך ליצחק בעל השמטה וא"ל תצא בדינך והך במצרים כי כן גזירת המלך, א"ל מנא לן הא א"ל ברד בגימ' יצחק, ואז נתלבש יצחק רחמים ה' ספירות לוחם בישראל ושלא להזיק אפילו כחוט השערה וזהו יצחק ח' פעמים הוי"ה, אל"ר ולא ראית המדה הנקרא ש"ם תיכף שנתבשרה שהברד יורד אצלה מיד יצאה ונתלבשה בו והקפיאו ועשאו עב גס להנקם ממצרים המצירת אותה, א"ל ואיך א"ל מלאהו בי"ת רי"ש דל"ת אותיות שניות של חכמה נאצלת מכתר עליון, האור הגדול המים הלבנים וזכים והמתוקנים וכשנאצלה קרקר הדין בתוכה כי הוא בכור הדין וע"כ עלו הצפרדעים ממנה, וכדי לבלעם ולהטעותם הניח להם שיעשו גם הם בלטיהן להחזיק טעותן ע"ד משגיא לגוים ויאבדם והנה: חכמה גימ' ג"ע גע בהרים ויעשנו ברוק ברק ותפיצם שלח חיצך ותהומם והן ע' שרים חיצונים הצרים את ישראל, ראית ר' שנחלקה חכמה לב' והראה כ"ח מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עם חכמה ונעשה קו"ם, ומיד קרקרו קרקר אחר קרקר קו"ם בתולת ישראל קמ"ו אותיות קו"ם ושבו בחיבור חכמה כ"ח מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א ועמדו כולם לפני החכמה וצעקו אז וירא בצר להם בשמעו את רינתם ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמים, הלא תראה קו"ם חכמה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולין בצד בינ"ה ממנה באו הכנים, ומיד אמרו אצבע אלהים הוא כי כל הפועלים בעליונים ובתחתונים כולם הם באים מהמדה הנקראת בינ"ה ובה הם נכללים ג' רוחניות ונעשית ראש אחד ודבור אחד מהמדה הזאת יוצאים כל כחות של ו' שמטות ומהבינה להם כח, וע"כ חזרו על כל הכחות הנאחזים מההיקף ולא מצאו בהם כח כי המכה מבטל הכח והודו ולא כסו יותר, ראית ר' בינ"ה במ"ק כנס, אל"ר ולא ראית בקו"ף הרומז בבינה הנקראת יהו"ה אלהים כי קו"ף בגי' יהו"ה אלהים וירד עם הבינה לשמור את ע"ה אל"ב ואיך הוא א"ל כנים כ"ף נו"ן יו"ד מ"ם עולה בגימ' קו"ף: חסד הוא המים ושלח הדם הוא שנאמר ויהפכו כל מים אשר ביאור לדם ומעיינות ובורות ואגמים כולה נכללים במלת יאור, ולמה שלח החסד הדם במים מפני שהמים הם רחמים והמים אינם משגיחים ברשעים בשונאי הש"י וע"כ נהפכה מדת הרחמים שהם מים לדם שהוא דין, ואע"פ שהמדה הזאת היא רחמים בזכות אברהם הנאחז במדה ההיא היו רחמים עומדים לישראל והדין למצרים וזהו שהיו המצרים שותים דם וישראל מים, הראית ר' נסתלק הא' מבין הווי"ן ושבו הרחמים לדם ר"ל יו"ד ה"א וא"ו ה"א בחסרון הא' מבין הווין עולה ד"ם, א"כ מה המקוה באויבים, א"ל המדה הנקראת אל היא מדת החס"ד והנה הקנאה בד"ם, שעלה ד' בכללו י' ומ' בכללו קמ"ה הרי עלו ד' בכללו ומ' בכללו קנ"ה ונתמלא קו"ף נו"ן ה"א עולה רצ"ח כי נהפכו המים לדם והיו המצרים מתים מהם כששתו כשותה מים מן התקופה מתנפח ומת, וישראל שותים תואר מים ולא ניזוקו: הפחד ממנו הדבר, כי הוא מדת הדין הקשה והוא הפחד והחרב והמלחמה וכשעושה פעולה אינה מבחנת בין צדיק לרשע, אבל היא פועלת בגבורה ותוקף באכזריות ואינה חומלת על הצדיק אלא כצדיק כרשע כנער כזקן כולם כא' לעקר את הכל, ע"כ בא הדבר ממנה למצרים לכלותם כי המיתה שר שלהם למעלה בלי חיות ומזון, ראית ר' בעל הברד הוא כתר עליון כאשר ירד הברד אל יצחק הוא הפחד ואמרו לו להכות את מצרים מיד הפך הברד ועשאו דבר ויצא בעם מצרים וכלה בהם בלא רחמניות: תפארת הוא הרחמים סתם ושלח מכת בכורות להודיע שכנ"י יכולה להגן בבכורים וישראל מייחדים אותה בכל יום הגינה עליהם והכה כל בכור במצרים למעלה ולמטה יפקוד ה' על צבא מרום וגו': נצח רומז בו הז' והארבה משם ז' מינים מובחרים חסיל סלעם חגב חנמל ילק ארבה חרגול, וז' מינים הללו הסכמת ההקף ז', והמכלין ה' מינים טמאים חיצונים, רשעים מכים הרשעים אבל אין אחד מהם טהור, והנצח מדת משה וצורת מטה משה בצורת ז' הרומז בנצח ע"כ משה מנצח במטהו: ההוד שלח השחין והוא מדת אהרן וע"כ אהרן בהתפללו על רפואת מצורע היה מכוון במדתו שמדת הוד מרפא כל שחין וכל נגע, וע"כ שלחה השחין במצרים פועלי און ארורים הרשעים שמהפכין הרופא למכה: יסוד הוא מדת יוסף והוא מנוחת כל ישראל אור לצדיקים והפך אורו לחושך והחשיך למצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם נר רשעים ידעך שלא צרפו נפשם להנוח מאותו אור היסוד, והרשעים שבישראל שלא האמינו לישועה מתו באותו חשך, ועל כל זה באו במדבר מצאו את ישראל חונים שם ונסו להקב"ה עשר פעמים כי לא אמון בם: העטרה היא מדת דוד וממנה הערוב כי היא מעורבת מכל הספירות אם לרחמים אם לדין, ועל שלא רחמו על בניה אמרה לי הרחמים ולי הדין וארחם על בני ואדון אותם בערוב והביאה עליהם כל מיני חיה רעה, והם רואין את ישראל ונופלים לפניהם ורואין את מצרים ומתגברין עליהן ואוכלין אותם. וביום חמשה עשר בניסן יצאו ועל כן צריכין כל ישראל להגיד נסים ונפלאות אשר עשה עמנו הש"י בנוסח ההגדה בסדר הנוסחאות אבאר כל מלה בעז"ה. האמת בעבור שבזה הלילה נסתלקו כל הדינים מכנ"י ורחמי החסד עמה ע"כ צריך כל בר ישראל להסיב במסיבת שמאל למתק הדין ברחמים המורה חירות, ואין הפרש בין אנשים לנשים והבן והמשמש בנטילת רשות כי ההסיבה מורה חירות בשמאל מהדין, וד' כוסות צריכין הסיבה משא"כ במרור, א"ל רבי מרור למאי, אל"ב אשריו לרבא דאמר מרור בזמ"ה דרבנן שהפסח היה נאכל על מצות ומרורים ליחד בכללם הכל ביחוד, ועכשיו שאין לנו פסח מה צורך למרור אלא דרבנן, וע"כ החליפו המרור בחזרת ובעולשים וכיוצא בהן וענין סדר הגדה יתבאר בנוסחאות סדרה ופירושה: ד"ה דיני תקיעת שופר דיני תקיעת שופר וגם אמר יום תרועה יהיה לכם ואמרז"ל שהוא מ"ע לתקוע בשופר בר"ה, אל"ר אמור לי מהו זה שארז"ל לתקוע בשופר אימא לא אמרה תורה אלא תרועה בפה וכי לא ידעה לכתוב יום תרועת שופר יהיה לכם ומ"ש מיום הכפורים אומר שופר בפירוש ובר"ה לא, ואח"כ ארז"ל שזו התרועה צריך להיות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולומדים תרועה תרועה ממדבר וי"כ ואנה שכחו שאין גזירה שוה למחצה כשם שאתה לומד ג"ש להיות פשוטה לפניה ולאחריה כן תתן את האמור בזה בזה ויהיו ד' תרועות בר"ה ובמדבר, שהרי במדבר כתיב ותקעתם תרועה תרועה יתקעו ובר"ה יום תרועה זכרון תרועה ויחזור ר"ה וילמוד על י"כ ג"ש שביעי שביעי ויהיה בר"ה ה' תרועות שהרי תרועה אחת נאמר ביה"כ וד' תרועות בר"ה, שהרי ב' לקחו ממדבר ויהיו ה' תרועות בי"כ נגד חמשה חומשי תורה וד' בר"ה וד' במדבר ויהיו כולם פשוטים לפניהם ולאחריהם, מי לא אמרינן הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש אי אתה רואה בעיניך שר"ה עני חוזר בפתחים ולמד ממדבר ולקח משם ב' תרועות והלך בי"כ ולקח גם ממנו תרועה אחת והכל בג"ש ושב ולמד עוד ממקום אחר שדן הדין, דאמר קרא ותניא וקרבו ופרשו והוציא מלמד שהוציאו שלם ומקשה יכול ישרפנו שלם ומשיב נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן ראשו וכרעיו מה להלן ע"י נתוח אף כאן ע"י נתוח אי מה להלן וכו' ומשיב תניא ר' מאיר אומר נאמר כאן עור ובשר ופרש וכו' ה"נ עני הוא ובכ"מ שמוציא שואל ולוקח וא"כ ד' תרועות במדבר וד' בר"ה וה' בי"כ, ועוד יש ג"ש שלוקחת ואינה נותנת כענין שארז"ל נאמר בשומר שכיר אם לא שלח ידו ונאמר בשומר חנם אם לא שלח ידו מה שומר שכיר פטר את היורשים אף שומר חנם פטור וכו' ה"נ נאמר שביעי בר"ה ושביעי בי"כ מה שם תרועה ביום ולא בלילה אף בר"ה ביום ולא בלילה אבל ליתן של זה בזה אין צריך דא"כ נדון בכל צד י"כ יש בו תרועה וביום ולא בלילה וחייב בה' ענוים אף בר"ה כן ומה ר"ה ד' תרועות אף י"כ כן. ועוד אמאי לא יליף י"כ ממדבר ור"ה מי"כ ויהיה לומד ר"ה בשלימות מי"כ תרועות וביום ובשופר אבל עתה דיליף י"כ ממדבר איכא למימר שבר"ה תוקעים בחצוצרות, והא דאמר דוד המלך ע"ה תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו עובדא הכא הוה הסנהדרין היה קים להו לתקוע בחצוצרות בר"ה כדילפינן ממדבר תרועה מה לשם פשוטה לפניה ולאחריה בחצוצרות אף ר"ה כן, אלא ללמוד גם מי"כ ולהיות גם בשופר נסתפקו, ואמר להם המלך תקעו גם בשופר, וא"ת איך היו תוקעין שנאמר בחצוצרות וקול שופר אלא סנהדרין סברו דלא עבדו בטוב ואמר להם המלך בטוב עושים שופר בעי, א"כ נראה שר"ה לוקח ממדבר ב' תרועות ופשוטות לפניהם ולאחריהם ובחצוצרות, ולוקח מי"כ תרועה ושופר ויום או ליתן את האמור בזה בזה והמשנה שאומר בר"ה סדר התקיעות תקיעה תרועה תקיעה אפשר שהתנא ה"פ קאמר והסופר טעה ונתמלא טעות בעולם ובאו התלמידים ונושאים ונותנים על הבל וריק, ועוד ארז"ל תקיעת ר"ה ביום ולא בלילה וילפינן שביעי שביעי מג"ש מי"כ ועתה נראה איזה מהן עדיף קרא או ג"ש קרא אומר יום תרועה יהיה לכם ולילו עמו והם פי' קרא ובנו ג"ש, ואי הכי ישתוק מיום ויאמר תרועה יהיה לכם ואז לא נדע מתי וג"ש תאיר עינינו ואיפוך אי ג"ש סיני יום ל"ל, ודע שאין כאן דחיות והקשה מכולם שמרע"ה אמר תרועה ולא פירש להם ושמא גם הוא לא ידע או ידע ושכח, ואי משה לא ידע אונקלוס מנא ידע לתרגמו יבבא, ועוד אונקלוס סמוך לחורבן היה ורבו למדו פירוש תרועה ואמר להם והם מה צורך לדמותו לאם סיסרא דכתיב ותיבב שומו שמים על זאת, פורים וחנוכה לא היה להם לישראל מעולם והם עשאום להם מחדש ומלת תרועה לא פירשו להם, ועוד הקב"ה מה ראה להעלים הכלי שתוקעין בר"ה, ועוד הקב"ה אמר בחדש השביעי בא' לחודש דווקא יום ראשון והם כ"ד שעות זולת התוספות וחז"ל עשו מ"ח שעות ועשאוהו יום אחד, וא"כ יחושו גם בי"כ לחייבו ב' ימים איבעית אימא משום גודל מעלתו מר"ה ואב"ע יחושו דלמא היום חול ולמחר י"כ ניחייב כל ישראל כרת והם הגורמים שלא חשו, שומו שמים על זאת רבונו דעלמא כתבת בתורה לא תסור מכל הדברים ואנו עומדים באזהרתך ולהם צוית צווי אחר צווי לא תוסיף ולא תגרע ומוסיפין וגורעין עשו היקשא וחייבו הנשים באכילת מצה והוא הקישא משובשת, וכי בערב יצא מכלל הז' שאלו רשות ובערב חובה והם הקישו לא תאכל עם ז' ימים תאכל מצות ואמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה בז' ימים אבל בערב לא שייך שום היקשא וההיקש זה אינו אלא בדרך שאם אכלה מצה בז' ימים יש לה שכר מ"מ אינה מחוייבת, דאי הקישא זה שייך בליל ראשון אם כן לדידיה שאמר לחייב בליל ראשון בא ההיקש הזה מן הדין היה לומר לא תאכל חמץ בערב תאכל מצות ואז יבוא כל שישנו וכו' שפיר אבל השתא שלא אמר הכי בודאי אין תורת היקש עליו לגבי בערב ואפ"ה דן וחייב הנשים בערב, והכא בר"ה כתיב