# ספר הקנה — קטע 3

[קריאה בקורא](/reader/kabala-3abdaae3bf06/1/3/)

<div lang="he" dir="rtl">

ובנפש כנגדם יש להם כוחות וצל למעלה וכולם בכנ&quot;י, וכאשר יתעסקו למטה יתעסקו גם 
למעלה הכוחות החיבור שכנגדם ומסיבתם הצינורות מתישרות והעולם מתקיים. ועל כן 
מושיבים מלמדי תינוקות כדי לקרב הכוחות למעלה. ועל כן יש לירא מתלמידי חכמים 
המעוררים חיים בעולם, ומפני שהתפארת הוא מלך בששה קצוות על כן צריך להמליך החכם 
עליהם להקדימו בכל דבר לפוטרו ממסים וארנונות וכן כהן נוטל חלק בראש לסוד שכהן 
עליון הוא חסד נוטל קודם כולם. מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וגם אמר מפני 
שיבה תקום והדרת פני זקן, והנה קימה בשיבה והידור בזקן ויש תנא שאומר שיבה וחכם 
בעינן, ור&quot;י הגלילי אומר אפילו יניק וחכים, ואיסי בן יהודה אומר שיבה כתיב כל שיבה 
במשמע אפילו זקן אשמאי, ואיסי בן יהודה לא סבירא ליה כתנא קמא דבעי שיבה וחכם ולא 
סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי דאמר יניק וחכים דר&#x27; יוסי הגלילי דסבירא ליה יניק וחכים 


מוסיף על דברי תנא קמא ואמר לאו דוקא שיבה וחכם אלא אפילו יניק וחכים ופליג עם איסי 
כי לא סבירא ליה כאיסי כל שיבה במשמע דאי סובר כאיסי כל שיבה במשמע אם כן מה בא 
איסי להוסיף אדר&#x27; יוסי הגלילי מאחר שר&#x27; יוסי הגלילי לא פליג אכל שיבה במשמע, ועוד 
כי קאמר ר&#x27; מאי איכא בין ר&#x27; יוסי הגלילי לתנא קמא והשיב איכא בינייהו יניק וחכים 
ישיב איכא בינייהו יניק וחכים וכל שיבה במשמע, אלא מדלא השיב הכי אבל אמר איכא 
בינייהו יניק וחכים שמע מינה דבכל שיבה במשמע ר&#x27; יוסי הגלילי כתנא קמא סבירא ליה 
ולא כאיסי, והנה עתה תנא קמא אומר (שיבה וחכם) אבל יניק וחכים וכל שיבה במשמע לא, 
ור&#x27; יוסי הגלילי אומר יניק וחכים אין שיבה במשמע לא, ואיסי בן יהודה אומר אפילו 
שיבה בלא חכמה, תנא קמא פליג עם ר&#x27; יוסי הגלילי ביניק וחכים ועם איסי בן יהודה 
בשיבה במשמע, ואיסי פליג עם ר&#x27; יוסי ביניק וחכים וכל שיבה במשמע. אל&quot;ר תנא קמא דבעי 


שיבה וחכם מנא ליה מי כתיב מפני שיבה חכם תקום שיבה כתיב כל שיבה במשמע, ור&#x27; יוסי 
הגלילי מדאמר יניק וחכים אם כן סובר לעולם חכם בעינן בקימה והא שיבה כתיב ולא יניק. 
וכי תימא זקן דריש ור&quot;ל זה קנה חכמה אדרבא שיבה כל שיבה במשמע. וזקן פירושו זה קנה 
אשמאי כי לא משתמע חכמה. אמר לו בני שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון הוא 
כתר עליון, ומלת שיבה משמעו אין פירושו רוב זקן או אפילו זקן רק ליבון הזקן יקרא 
שיבה, והואיל וזיכהו השי&quot;ת בליבון שער דוגמא עליונה אם כן דין הוא לכבדו ולעשות 
קימה ולא די בהידור, וכששב ואמר והדרת פני זקן אין זה ליבון גמור ועל כן עשה לו 
הידור ואין צריך קימה, מכל מקום סובר תנא קמא כי אין הדוגמא דוגמא רק כשמבין דוגמתו 
וזהו חכם אבל בלאו הכי פטור אתה, ויניק וחכים הואיל ועדיין לא הגיע לדוגמא העליונה 
אין לקום מפניו אף כי הוא חכם, ובא ר&#x27; יוסי הגלילי ואומר אמת הדבר כל מה שאמרת אם 


אינו חכם לא, מכל מקום ביניק וחכים אני חולק כי נהי שלא בא לדוגמא לגמרי מכל מקום 
מפני כבוד חכמה עילאה יש לקום מפניו, ויניק וחכים כשהוא חכם גמור דינו כשיבה וחכם 
ועשה לו קימה וכשאינו חכם גמור דינו כזקן ודי לו בהידור, ואתא איסי ואומר לא כתנא 
קמא שאמר שיבה בעינן ולא כר&#x27; יוסי שאומר אפילו יניק וחכים, אלא ה&quot;ק קב&quot;ה כל שהוא 
דוגמא עליונה לענין הליבון אפילו זקן אשמאי שהרי שיבה נאמר סתם, ואמר והדרת פני זקן 
לומר לך שיבה והוא גוי דינו כזקן בעלמא ודי לו בהידור, ואמר ר&#x27; יוחנן הלכה כאיסי בן 
יהודה כי הכיר וידע שאיסי כוחו למעלה גבוה מתנא קמא, גם אמר הלכה כר&#x27; יוסי ביניק 
וחכים מפני כבוד חכמה עילאה, אבל כתנא קמא שאמר שיבה וחכם דוקא אין הלכה כמותו, ודע 
בני כי האמת שגם הגוי נכלל בשיבה תקום שהדין נותן לעשות לו הידור ולא קימה, כי מאחר 
שכללם הקב&quot;ה בשבע מצות אם כן יש בהם ממש כי לא לחנם אמרו רז&quot;ל גוי שקדש אשה חוששין 


לקדושין דלמא מעשרת השבטים הוא ובא בגוי הכא נמי לא שנא, והראיה דרבה שמו ר&quot;ז (רוצה 
לומר רבה בגימטריא ר&quot;ז) וידע והזכיר והוא עביד להו הידור ולא קימה, כי שיבתו במקום 
זקנה דישראל דסגי בהידור, ואין להביא ראיה מאביי דהוי קאים קמיה שיבה דארמאי כי 
איהו מפני דרכי שלום (עביד), אל&quot;ר ואימא מדפסק ר&#x27; יוחנן הלכה כאיסי דכל שיבה במשמע 
שמע מינה דאין הלכה כר&#x27; יוסי ביניק וחכים. אמר לו בני מאן לימא לי דהלכתא בשיבה 
דארמאי וביניק וחכים לא והנה יניק וחכים מעלתו רבה מזה, דע לך באמת שאם היה גוי רשע 
פטור אתה דשאת פני רשע לא טוב. אל&quot;ר שמעני כדעתך ידעתי גם אני, אך זה תאמר לי כתיב 
בתורה להדור פני זקן ולקום מפני שיבה ואם נעשה הידור וקימה מה איכפת ליה להקב&quot;ה או 
מה תועלת לו מהידור וקימה שנעשה לבשר ודם רימה ותולעה, כי בראותו שקמו מלפניו מתגאה 
על מעלתו וקב&quot;ה יתגאה עליו כענין גאה גאה שמתגאה על הגיאים ומעבירם מן העולם והגורם 


לזה הוא הקם ומהדר אותו, ונמצא שזה העני אף על פי שמקיים מצוה הפסיד שכרה כי היא 
מצוה הבאה בעבירה. אל&quot;ב זה איני יודע מה אפסיד קב&quot;ה ומאי מרויח, אל&quot;ר נשאלה לאבי, 
אל&quot;ב דעו לכם כשעלה משה למרום מצאו להקב&quot;ה דאמר מפני שיבה תקום אמר משה מה תועלת 
לקב&quot;ה בקימה זו, אמר לו משה דע לך כי שיבה הוא כתר עליון ופני הכתר הוא חכמה ואמר 
מפני שיבה שהיא החכמה נאצלה תקום שהיא הבינה, אמר לו אדוננו מה מלת תקום, אל&quot;ב 
בתק&quot;ם ק&quot;ם, ומה קם אמר לו קם לך ומה קם לך אמר לו קם בתולת ישראל רצה לומר נעלם 
אותיות תקם עולים קם כי כשתמלא תקם תי&quot;ו קו&quot;ף מ&quot;ם עולה הנעלם קם, והכוונה כי הבינה 
בעלת הגאולה תקים לכנ&quot;י והיא תאמר לכנ&quot;י על ידי הווין הם תפארת ויסוד קום בתולת 
ישראל, וזהו בהיות חכמת אלקים זקן מלא וא&quot;ו (נ&quot;א ואז) מתעטפת הבינה בטלית לבנה 
ואומרת לכנסת ישראל קום בתולת ישראל, דעו באמת כי כאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה 


למעלה נעשה פועל של ביטול גזירות דאלולי המצות חיים בלעונו, אל&quot;ר דע לך כי אותיות 
תקו&quot;ם הם מלת מתו&quot;ק והפך המתוק מר ובזמן שתקום ותהדר ישובו הכוחות למעלה למתוק ואם 
לאו ישיב המתוק למר, זכאין אתון צדיקיא דקב&quot;ה נתן לכם תורתו וגילה לכם רזיא ווי להו 
לחייביא ולרשיעיא דלא עסקו בתורה אבל עוברים עבירות וממשיכין הערלות ומטמטמין 
הצינורות, ואית דין ואית דיין אלא דמאריך אפים, אמר לו רבי עד כמה יהיה רחוק 
ויתחייב לקום אמר לו ד&#x27; אמות יוכל אדם להכיר שבשבילו קם, אמר לו ואימא מלא עיניו 
בקימה ד&#x27; אמות בהידור, אמר לו לכתוב תקום מפני שיבה והדרת פני זקן אבל עתה שהסמיך 
תקום והידור מה הידור ד&#x27; אמות אף תקום ד&#x27; אמות, אמר לו ולכתוב הכי ויהיה מצות קימה 
בד&#x27; אמות (נראה לי שצריך לומר כמלא עינו) אמר לו קומת אדם כמה הוא ד&#x27; אמות ואלה הם 
ד&#x27; אמות של הלכה על כן מצות קימה הוא ד&#x27; אמות. אמר לו מה תאמר באב&quot;ד דאמרינן מלא 


עיניו וכן ברבו מובהק. אמר לו בני כל מקום שאמרו מלא עיניו אינו ברשות הרבים כי 
ברשות הרבים ד&#x27; אמות בלבד, אלא בבית המדרש ובבית הכנסת אפילו הם גדולים אלף אמות 
(כד&#x27; אמות) דיינינין להו כי הבית כד&#x27; אמות של אדם. אמר לו רבי אלא מעתה עוג מלך 
הבשן שהיה מעניק חמה בקומתו והיה ד&#x27; אמות באמת (איש שהם מאה באמת אדם דעלמא והיה 
ברשות הרבים והיה בעל שיבה וחכם הכי נמי נקום ברחוק קומתו. אמר לו אין הכי נמי. אמר 
לו רבי איזהו רבו שחייב לקום מפניו. אמר לו בני אפילו למד ממנו דבר אחד. שעל ידי זה 
משתעבדים כל הכוחות החיצונים תחת כנסת ישראל שהיא רב על כולם, וראה והבן שהרב צריך 
לכבד תלמידו שלא אפשר שלא למד מתלמידו כענין ומתלמידי יותר מכולם, וגם התלמידים זה 
את זה הואיל ולומדים זה מזה ותלמיד חכם דעלמא אפילו שאינו רבו חייב לכבדו כי הוא 
הנאחז תורה שבע&quot;פ המבאר תורה שבכתב, ואפילו הכי תורה שבכתב עדיף שרומז בתפארת כי 


גבוה מעל גבוה שומר. וגם אל תאמר ביש הרב עם תלמידו לא אחלק כבוד לתלמיד אלא חלוק 
לו כבוד כי גם הרב חולק לו כבוד, כי לא אפשר שעשה לו תלמידו התעוררות שאם הרב הזה 
אינו מכבד תלמידו לא עביד כמו רב ועושה היפך הדוגמא כי תפארת ישראל רבו של מטטרון 
ומכבדו ועושה רצונו אוי לכם המתפארים על תלמידיכם ומשתמשין עמהן בדרך התפארות ראוני 
כמה תלמידים יש לי ואינו יודע כי גחלים חותה על ראשו. ודע בני באמת בזמן דעוסק 
במלאכתו אינו חייב לקום מפניו שכן כתיב תקום והדרת מה הידור דאין בו חסרון כיס דלא 
בטיל ממלאכתו בהידור אף קימה שאין בו חסרון כיס ואם יקום בטל ממלאכתו. אמר לו רבי 
שומו שמים על זאת כי ד&quot;ח אינן מקובלים בשכל ואינן נכנסין באוזן דאם כן סוכה אל יעשה 
טלית אל יתעטף תפילין אל יניח מזוזה אל יקבע מפני שיש בהם חסרון כיס אם מפני שיבה 
תקום היא מצות עשה יקימנה ואפילו יש בה חסרון כיס ואם אינה מצוה למה נכתב. אמר לו 


בני לא דמי פועל למטה פועלים למעלה וזהו וברכך בכל מעשי ידיך ועדיף מלאכתו מקימה אף 
כי היא מצוה שאינה מתבטלת לגמרי שבמקום קימה יעשה הידור. מצות קימה מפני שיבה ואין 
הרב רשאי לעבור כדי שיקומו מפניו מפני שנראה כמתיהר אלא מעקם דרכו הוא שנאמר זקן 
ויראת, שכל הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת ממי שמכיר הלבבות, וגם התלמיד אינו רשאי 
לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו יותר מכבוד שמים, ועוד שם ואימא 
והדרת בממון ומשיב ומה קימה וגו&#x27; וגם אמר שאם היה ממזר תלמיד חכם וכהן ע&quot;ה ממזר ת&quot;ח 
קודם שנאמר יקרה היא מפנינים רצה לומר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. אמר לו תמיה 
אני על דבריהם כי ממזר נפשו נפש מסואבה ואם התורה טהרתו אין לך תיקון גדול לממזר 
מזה לעסוק בתורה וליטהר לבא בקהל, אמר לו בני גם כהן גדול עם הארץ טמא הוא שמטמא 
האוכלין, מכל מקום לא דמי נפש מסואבה מעיקרא לנפש טהורה מעיקרא ואף על פי שלמד תורה 


נפשו לא טהורה, אלא שזה שהקדימו ממעלת התורה היא חכמת אלקים המרשמת והכהן המעיט 
מעלתו שהיה נאחז בחסד דכתיב ותורת חסד על לשונה. וגם ארז&quot;ל המבטל את התורה מעושר 
סופו לבטלו מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. אמר לו אם כן שסופו 
לקיימה מעושר אם כן קבל שכרו מצד שקיימה מעוני והלא אמרינן אין נותנין שכרן של מצות 
בעולם הזה. ועוד זה שבטלה מעושר באיזה דבר זכה בעשרו שהרי מבטל התורה, ועוד למה 
יבטל מעוני אמת כי הקב&quot;ה יקח ממונו מ&quot;מ שמא יחזור בתשובה בהיותו עושר ושב עני 
ויפשפש במעשיו כענין יפשפש מר במעשיו. אמר לו בני התורה רומזת בתפארת וגם בכנ&quot;י אשר 
משם העושר בא לעולם כי מצפון קבלתם (נ&quot;א קבלתה) ומצפון זהב יאתה ומשם בא אליה 
העושר, והיה לו לקיים התורה כדי שיתקיים עשרו והוא לא עשה כן אלא משלם רעה תחת טובה 
שעל ידי ביטול התורה מונעת תורה קדומה השפעתה מד&quot;ו פרצופין, ע&quot;כ לוקחין עשרו מדה 


כנגד מדה וכששב עני הקב&quot;ה מחזיק לבו כענין ויחזק ד&#x27; את לב פרעה כי ראה בטובה ולא 
חפץ בברכה ותרחק ממנו, אך זה העני המקיימה מושך מתרומה גדולה היא חכמה עילאה הנקרא 
תורה קדומה כל טוב בארץ ואז טוב הארץ יאכל אשריו ואשרי יולדתו. ודע בני באמת כי הבן 
חייב לקום מפני אביו אף כי אביו הוא תלמידו והאב פטור מכבוד בנו אף כי הוא רבו. אמר 
לו רבי ויחייב הקב&quot;ה להאב לכבד את בנו אפילו כשאינו רבו כל שכן כשהוא רבו דלמא בנו 
הוא אביו מי לא מברכינן שלא עשני גוי הכי נמי ניחוש. אמר לו בני אפילו הכי הוא 
(הואיל) והן פנים שאינם נראים פטור מ&quot;ט האב העליון חכמה עילאה למעלה מהאם היא הבינה 
ומבניה הוא ההיקף אין לקום האב מפני הבן כי בנו משועבד לו אף כי הוא רבו שהרי תפארת 
תורה שבכתב משועבד הוא לאב הוא חכמה עילאה. וגם אמרו רז&quot;ל הנפטר מרבו אל יראה לו 
אחוריו אלא ילך לאחריו ויראה לו פניו והכוונה שתפארת ישראל רב על הנצחיים ובחזרת 


פניהם ממנו מקבלים מהאש הגדולה. מצוה שלא להורות הלכה בפני רבו וגם תנינן תלמיד אל 
יורה הלכה בפני רבו אלא אם כן רחוק ממנו ג&#x27; פרסאות, אמר לו רבי ואם הרב אוהב בהוראת 
תלמידו ונותן לו רשות יורה או לא. אמר לו בני נותן לו רשות תוך ג&#x27; פרסאות לא יורה, 
רחוק ג&#x27; פרסאות יורה, אבל בלא רשות אפילו יותר מג&#x27; פרסאות אל יורה, ויותר מג&#x27; 
פרסאות ברשות יורה, והכוונה כי כאשר יורה אף כי נתן לו רשות ויש לו כח מרבו מקלקל 
הצינורות וי לאותו תלמיד המורה הוראה במקום רבו והם ג&#x27; פרסאות כי מחייב עצמו מיתה, 
ועל התלמידים האלו נאמר שועלים קטנים מחבלים כרמים הם כרמים עליונים על כן יזהר 
מלהורות, ודע בני כי רב אשי אמר אם היה זקן מופלג וחכם מופלג כבד החכם בישיבה אבל 
במסיבת סעודה כבד הזקן אפילו יש שם חכם מופלג, וראה והבן בני כמה העמיק דבריו כי 
למה לא יקדים חכם מופלג מזקן מופלג בכל דבר אבל כוונת הענין כי בקרבנות בחינת יעקב 


סבא כענין אכלתי יערי מחכמה עילאה והקרבן יקרא מסיבת סעודה אבל בישיבה ההוראה 
מישיבה עילאה. וע&quot;כ הוא קדום ואחז&quot;ל שהקטן לא יתן שלום לגדול. אמר לו רבי הדבר הזה 
קשה כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כי כשעלה משה למרום לא נתן שלום להקב&quot;ה ואמר לו 
משה אין שלום בעירך וענה לו משה כלום יש עבד שנותן שלום לרבו ואמר לו הקב&quot;ה אפ&quot;ה 
היה לך לעזרני מיד אמר משה ועתה יגדל נא כח ה&#x27;. ר&quot;ל כח הוא תפארת ויגדל התפארת מן 
החסד הנקרא גדולה, והרי משה תלמיד ועבד, תלמיד שקבל תורה ממנו, ועבד כי לי בני 
ישראל עבדים, ואפ&quot;ה הוכיחו הקב&quot;ה שלא נתן לו שלום וכ&quot;ש הקטן לגדול שצריך לתת לו 
שלום כדי שיהיו הקטנים במוסר אצל הגדולים, וא&quot;כ לא בחנם אמרו שהקטן לא יתן שלום 
לגדול. א&quot;ל בני עבד לאדונו ותלמיד לרבו וקטן לגדול אין הדין נותן לתת להם שלום ומה 
שאתה מביא ראיה ממשה לא שנית ולא שלשת ולא פירשו לך כי כשאמר משה כלום יש עבד שנותן 


שלום לרבו היה לו להקב&quot;ה להשיב יש אלא מדאמר אפילו הכי היה לך לעזרני ש&quot;מ שהסכים 
לדעתו של משה אלא שבקש ממנו עזר בעלמא. אל&quot;ר קב&quot;ה למה לא אמר אין עזר בעירך, א&quot;ל 
בני הכי א&quot;ל משה אין שלום בעירך לתת לי עזר על ידו וכן עשה משה הוריד עזר מלמעלה 
הוא חסד עולם ע&quot;י השלום, וכן הדין נותן למה יורשה הקטן לתת שלום לגדול הלא ידעת בני 
שהשלום העליון הרוחני נקודה דקה נעלמת הוא כתר עליון הוא הנותן שלום לאב ולאם 
ולשבעה בנים הם החכמה ובינה וההיקף, זכאה להוי איהו דאמר הכי סוד ה&#x27; ליראיו ולמה 
יבוא זה הקטן לשנות הסדרים כי התלמיד והעבד והקטן כשנותנים שלום (נ&quot;ל אין) מקשרים, 
כי אדרבא הם נותנים שלום לתלמיד ולעבד ולקטן ואין לך רשות לדבר יותר בזה כי יצדקו 
דברי האומר מכל צד ופינה. מצוה לאבד ע&quot;ז וגם אמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו 
שם הגוים, אל&quot;ר לימא תאבדון מאי אבד, א&quot;ל בני הגוים מכוונים להפריד ענף הפחד מן 


האילן ולוקחים אותה לאלוה, אבל ישראל לוקחין אותה עם הכלל כי הוזהרו לא תעזוב את 
הלוי הוא פחד יצחק כל ימיך על אדמתך הם ימים עליונים, וע&quot;כ אמר אבד תאבדון שאם 
תאבדון למטה מה שבונים בנינים ומציירים ציורים לשם המדה שלוקחין לעצמן יאבדו גם 
למעלה וישיבו הענף בשרשו, ואמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ונחלקו חז&quot;ל חד אמר אבד 
שמם שצריך לשרש אחריה שלא להניח להם מקום לטעות וחד אמר שצריך לשנות שמם הוא שנאמר 
שקץ תשקצנו. ודע בני כי לא פליגי אלא הכי קאמר במקום שכבושים אבד את שמם ובמקום 
שאינן כבושים שנה את שמם, דאם אפילו במקום שכבושים שנה את שמם והלא כבר עקרו אותו 
כענין ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, אלא ודאי הכי. ודע בני באמת שעיקר המצוה 
הזאת היא בארץ ישראל אשר שם כל המחשבות רעות פוגמות. וע&quot;כ צריכין נתיצה וגדיעה כדי 
שיתוצו ויוגדעו גם למעלה מא&quot;י הטהורה והנקיה, ודע כי כאשר תמלא מלת אבד אל&quot;ף בי&quot;ת 


דל&quot;ת ותקח אותיות שניות הם ליל כלומר כי כאשר נאבדו למטה יסתלק הלילה וישאר האור 
לבדו בארץ, אם תתחלף האותיות אב&quot;ד בא&quot;ת ב&quot;ש ד&quot;ק עולים ת&quot;ת כי מיד בהסתלק הלילה אומר 
לכנ&quot;י ראה החלותי ת&quot;ת לפניך ואז דוד מנצח למטה, כי גם יצחק משלים עמהם ונותן להם 
כח, שכן א&quot;ת ב&quot;ש ד&quot;ק הם שש אותיות ועולים א&quot;ל פעמים הוי&quot;ה הבאים מטל העליון וא&#x27; 
יתירה הוא מלך מלכי המלכים הנותן להם כח ומבערין הכוחות החיצונים מן הארץ הטהורה 
וע&quot;כ אבד למטה תאבדון למעלה. דין עיר הנידחת וגם אמר עיר אחת מישראל שנדחו מעבודת 
הש&quot;י ועבדו ע&quot;ז והמירו כבודם שהוא האילן בכללו ע&quot;כ אותו העיר צוה הקב&quot;ה לשרוף אותה 
וגם את כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה הוא שנאמר הכה תכה. אל&quot;ר ולמה בשרפה א&quot;ל בני, 
היקף (נ&quot;א תיכף) שעבדו ע&quot;ז הוריד אש בעיר היא כנ&quot;י כענין אפקוהו למטטרון ומחוהו 
שתין פולסא דנורא. וע&quot;כ דנין העיר בשריפה כי מדה כנגד מדה לא בטלה. אל&quot;ר אם הם חטאו 


ממונם מה חטא אם אין להם יורשין בחוץ לפחות יהיה הקדש לבדק הבית. א&quot;ל בני הם הורידו 
אש בבעל הממון אשר השפיע להם כענין והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וע&quot;כ ישרף גם 
ממונם. אין העיר נעשה עיר הנדחת עד שיהיו מעשרה עד מאה. אל&quot;ר קב&quot;ה דן דין אמת ואין 
בעולם עיר גדול כעדן וברא את האדם והניחוהו בגן עדן ואדם הדיחוהו ועבד ע&quot;ז וקב&quot;ה לא 


</div>
