אלהים שמע דברי חז"ל מה אמרו בנולד לו בן זכר מברך שהחיינו וכאן אינו מברך היש בעולם דין לברך שהחיינו יותר מזה שהוא עיקר. אל"ב אל תתמה ונשאל מאבינו ז"ל אמר להם בני זה צריך לברך ולא אחר, והקשיבו כי תחלה צריך להשלים מדת הדין שלא לקטרג הוא ברכת היין, ואח"כ כדי להבריח כל רוחין בישין הבאין ועומדין באותה הביאה שיחולו שם וע"כ צריכה שמירה, ואח"כ מברך ומוריד הברכה עד העולם בכללו כנ"י, ואז שב לומר אשר הוא אהי"ה ראשון הוא צג אגוז הוא היסוד ששם אותו כתר עליון בגן של עדן היא כנ"י והעדן הוא עדן העולם הוא ת"ת הנקרא עדן ודעת, והגן היא הנקרא שושנת העמקים וכיון שמקבלת מן ו' שושנים ע"כ השושנים מעלים לה וקורין אותה העמקים הוא ה' אחרון שבשם בן ד' שהוא רומז לג' ראשונות הנקרא עמקים, וגם כנ"י נקראת עמקים כענין נעוץ סופן בתחלתן, ולמה צג היסוד שהוא האגוז בגן עדן כדי שלא ימשול זר במעיין חתום שהזר הוא סמא"ל נחש הקדמוני המטיל זוהמא בחוה שהקב"ה רוצה היות חוה סתומה ואטומה ומעיין חתום מכחות הטומאה, אלא שחטא גורם ע"כ אילת אהבים היא כנ"י אהובה לכל שמרה בטהרה חוק לא הפרה מחוק האגוז וחותם בא"י תתברך כנ"י מהת"ת הנקראת אתה שהוא מתברך מהבינה הנקרא יהו"ה שבחרה בזרעו של אברהם אבינו שהם הד"ו פרצופים, ועל שמזדווגים שניהם צריך לברך הזוג הרוחני כדי שיתברכו גם הם, וכשמזכיר אגוז בג"ע אין צריך לברך שהחיינו ולא על הביאה שאגוז שהוא שומר צוואת הורים הוא המברך והמפנה הגילולים משם, ומשפיע הת"ת אורו והבינו כמה חיבב קב"ה בזוג שהרי לא חילקו: ד"ה סוד י' דברים שחייב הבעל לאשה סוד י' דברים שחייב הבעל לאשה בין בתולה ובין בעולה או קטנה או גדולה אחת בת ישראל או גיורת או משוחררת כשנושא אותה נתחייב בעשרה דברים ג' מהם מהתורה שאר כסות ועונה, שאר אלו מזונות כנגד כתר עליון המעלה מזונות כענין בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא הוא מזל העליון, כסותה כמשמעה נגד החכמה שהוא סכך העליון שאינו מקבל טומאה, ועונתה הוא הביאה שבא אליה הת"ת עם האור של בינה ושל בניה כענין באתי לגני אחותי כלה, ושבעה דברים נתחייב לה מד"ס שהיתה קבלה בידם באלו הז' אף כי לא נכתבו תחילה אם חלתה חייב לתת שכר לרופא שכן הת"ת הוא רופא למכת כנ"י, ואח"כ לפדותה אם נישבית שכן ת"ת פודה כנ"י כענין קום בתולת ישראל, ואם מתה חייב לקברה כדי להעלימה מן העין שכן הת"ת כאשר יפסקו החיים והרחמים ממנה, וכן עינין בישין מדבקין בה הוא מצילה ומכניסה וממלאה ברחמים וכל עינין בישין לא שלטן למחזי בה. ואם מת ניזונית מנכסיו גם יושבת בביתו כ"ז אלמנותה שכן בהיות יעקב איש תם וחסר ממנו הי' חיותו של יעקב כנ"י ניזונות ממשך הו' ויושבת שם וכחות הטומאה לא שלטו בה. וגם בנותיו יהיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו לבעלים שכן כל כחות העטרה הנקראת בנות התפארת נזונות ממשך הו' הנקרא נכסי התפארת, וכאשר יבאו הבנים לחלק ירושת אביהם יקחו בניו יותר מירושת אחיהם כתובת אמן שכן היסוד בן תפארת נוטל ירושה מן הצד כתובה של כנ"י. וראה והבן בני שגם האשה מכנסת לבעלה נכסים הוא השפע הבא לה מאביה הוא חכמה עילאה והכל בירושת התפארת וכל אותם נכסים שלה נקראים נדוניא ולא כתובה ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו הרי נתחייב בו וכל ההנאות והסכנות עליו ככל חוב בעלמא והוא הנקרא נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל הבעל אחריות עליו א"כ הכל הוא אל האשה ואין לבעל דין ודברים בנכסים האלו רק שהבעל אוכל הפירות והקרן לאשה מה שיבא, ואותם הנכסים שלא קבלם הבעל עליו נקראים נכסי מלוג והוא מלשון מלוגמא: ד"ה דין כתובות בנין דכרין ועישור נכסים דין כתובות בנין דכרין ועישור נכסים וידעת בני שהקרבנות העולות בעטרה יורד הבעל ומקבלם הוא שנאמר אכלתי יערי עם דבשי מכאן שהפירות אוכל הבעל, וכן אמז"ל נשא ראשונה ומתה בחייו ויש לו בנים זכרים ממנה ואח"כ מת הבעל ואשתו השנייה. ובניה הזכרים והזכרים של האשה ראשונה בחיים והבעל הניח נכסים בני השנייה נוטלים אפי' מנכסי הראשונה הנראים בעין בעבור שהבעל ירש את הראשונה וכולן שלו, ועתה בני השנייה באים בתורת חוב כי אמם נשארה בחיים כשמת אביהם וחוב קודם ירושה, ואם הנכסים בצמצום הם נוטלים הכל ובני הראשונה מנבחים ככלבים ואין שומע אותם, ואם הנכסים יותר מהחוב של אלו נוטלים גם הראשונים כתובת אמם הנקראת כתובת בנין דיכרין, ואע"פ שיכולין בני השנייה לומר אחר שנטלנו חובנו נחלק השאר כדרך ירושה אין שומעין להם רק היותר משני הכתובות חולקין בשוה, ואין כתובת בנין דכרין נוהגת רק בזכרים. אל"ר הלא חז"ל אמת ודיניהם אמת ולמה אין שומעין להם ולמה יקחו הראשונים כתובת אמן שלא כדין. אל"ב אע"פ שהבעל יורש את אשתו כ"ז שהוא בחיים אבל כשהאיש ת"ם יושב אוהלים בהפסק הרחמים הירושה שיורש הוא שב בפרי בטנה הוא יסוד עולם בן רחל, ועל שבני השנייה באים מתורת חוב ע"כ לוקחין אותה הירושה מהבן וכיון שנפרע הבן של שנייה לוקח יורש הראשון כי לו משפט הירושה כי הוא בן רחל ומשם ואילך יחלוקו. וגם ארז"ל עשור נכסים לבת בעבור שהיא עשירית, ודע בני שכל האור הטוב הבא אל עטרת מהאב העליון הוא חכמה עילאה הכל בא דרך ת"ת תורה שבכתב ע"כ הנודר לבנו או לבתו דברים של ממון אותן הדברים צריכים לכתוב אבל בלאו הכי יכול האב לחזור, ומה שאז"ל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הם הם הדברים הנקנים באמירה רב אשי הוא שסובר הכי ורבינא פליג עליה ואמר דצריכין כתיבה, ואם תעיין בדברי רבינא מאוד מאוד הוזהר ודייק העמידה דצריכין כתיבה וכן הדין וכן הלכה, ופירוש הלשון הןן הדברים הנקנים באמירה ע"י כתב, ואל יקחך לבך בעבור שאומר עמדו וקדשו משמע שלא כתבו שאין הלכה אלא כרבינא ולשון עמדו כה דרכם ולשונם ואין לדייק. ודוקא כשפסק האב לבתו והאב אחר לבנו והם נישואים ראשונים שדעותיהם קרובה אצל בניהם ושמחים עליהם וגמרו ומקנו להם באמירה, אבל הפוסק לאחותו ואשה שפוסקת לבתה וכן שאר קרובים ואפי' האב לבנו או לבתו בנשואים שניים לא קנו עד שיקנו בקנין גמור מיד הפוסק שנותן כך וכך דבזה גם רב אשי דלא מצריך כתיבה מודה: ד"ה דין וסוד עוברת על דת משה ויהודית דין וסוד עוברת על דת משה ויהודית וא"א מזנה ודע בני שהאשה היוצאה בשוק וראשה פרוע ושער ראשה גלוי הנה פתחה כל הצינורות מדה"ד ולא הותר דבר זה אלא לסוטה העומדת בדין אבל האשה הטהורה והנקייה אין שער ראשה נראה בחוץ, זה ששנו דבי ר' ישמעאל ופרע את האשה ואמר אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בגילוי הראש והיוצאה בגלוי הראש עוברת על דת משה. ודע בני שאפילו בתוך ביתה יש לה ליזהר שלא להראות שער ראשה בחוץ רק לעשות ענינה בחשאי, כי אם שערות האשה נראות בחוץ עושה נזק גדול בבעלה ובבניה ובממונה כי פותחת הדין וסוגרת הרחמים, וגם אם האשה נודרת ונשבעת ואינה מקיימת היא הגורמת פתיחת שורש הדין שהנדרים בבינה והשבועה בבת הבינה היא כנ"י מדת הדין הרפה הנקראת שבעה מלשון ז' כי אין ו' בשבעה, והנה העוברים בנדרים ובשבועות שורש הדין והיא האם וענף הדין והיא הבת לוקחין נקמתה ומוליכין אותה לעשות רצונה בהיתר ומתגלגלת בגוים שאין להם לא נדר ולא שבועה, ואין זה הדין באיש העובר כי הוא מתגלגל באשה יהודית כי לא שלם עוונו עד שילך באשה כי היא עבירותיה רבו מהאיש הוא שאמר מאמר החכם, וגם אם אמרה לבעלה טהורה אני ושמשה מטתה והיא היתה נדה והכריתה בעלה אף כי אינו בכרת כי שוגג הוא מ"מ סגרה מקור החיים ופתחה מקור המות כמשפטה, והאשה הרוחנית בזמן שהוא בדין הקשה רחמיו רחוקים ממנה ופועלת דין וזאת הארורה עשתה היפוך הדוגמא ועברה על דת משה. או אם האשה אינה קוצה חלה מן העיסה להורות בחלה הרוחנית היא הבינה חלת העיסה הם הבנים וכל רחמיה כולם לכהן איש החסד וע"כ חלה לכהן נאכלת, והאשה שלא קוצה לה חלה קלקלה סדר הצינורות והאכילה תרומה לזרים ועברה על דת משה. או אם האשה האכילה לבעלה נבילות שקצים ורמשים או אפי' שאר דברים אסורים והנה בעלה ממקום חוצב והיא הוציאה נפשו בדברים טמאים עברה על דת משה. או אם האשה מראה זרועותיה מצד שטווה בשוק או משחקת עם הבחורים וסלקה דעתה מבעל הפך ורבקה אוהבת את יעקב, או אם האשה תובעת תשמיש מבעלה בקול רם ושכינותיה שומעות ומבינות שתשמיש שואלת מבעלה והוא פריצת מנהג חיצוני מנהג עבדים זילה ליה פריצה ליה שכיחא ליה, או אם האשה מקללת חמיה בפני בעלה ודוחה רחמי האב מבעלה אם עברה על אחת מאלה בעדים והתראה יגרש בלא כתובה ובלא תוספות, שבמקום שאין כתובה אין תוספות היא ריחקה עצמה מהכתובה ע"י פעולותיה שבכתובת האשה הרוחניות הם הווי"ן הנקראין מאתים, אבל האשה שהיא כבודה בת מלך פנימה משבצות זהב לבושה ראויה לצאת ממנה כהן גדול אשר במשבצות זהב לבושו, כי בהיות האשה שומרת הדת וצנועה בבית בעלה מברכה ברוכה את לי בתי, ודע בני אם האשה מזנה תחת בעלה בניה כשרים כי רוב בעילות מבעל וזיל בתר רוב בעילות, א"ל ר' עד מתי יעמדו השמים והארץ לשמוע העול ולא ידברו הלא אמרינן תינוק היושב סמוך לעיסה ועיסה בידו רבנן מטמאין מפני שרוב תינוקת מטפחים באשפות ומטמאים מחמת שרץ וזה התינוק מהרוב הוא ומטמא העיסה, ור' מאיר מטהר כי הולך אחר המיעוט ואומר הא מיעוטין שאין מטפחין וחזקה שהעיסה טהורה סמך חזקה עם מיעוטא ואיתרע ליה רובא והעיסה טהורה, ולגביה איסורא נמי א"ר מאיר חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן האוכל משחיטתן לוקה וחכמים אומרים אינו לוקה שמא לא קלקלו וספק איסור אין לוקין עליו, וקבעי התם מ"ט דר' מאיר א"ר אמי מפני שרוב מעשיהם מקולקלין, ומקשינן ואפי' רוב מעשיהם מתוקנים מאי הוי והא ר"מ חייש למיעוטא ואמר דרוב מעשיהם מתוקנין ומיעוטן מקולקלין וכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וחייב, וה"נ מיעוט בעילות מזנאי וחזקה דאשה א"א ואסורה לעלמא וסמיך חזקה אמיעוטא ואימר האי ילד ממיעוט בעילות הוא שהם בעילות בחזקת א"א ואיתרע ליה רובא, והא לגבי טומאה וטהרה דאיכא רובא ומיעוטא וחזקה ומטהר ר' מאיר מספק טומאה לקולא, א"ל בני לגבי איסורא אע"ג דליכא חזקה רק רובא ומיעוטא הוי ליה ספק איסורא וספק איסורא לחומרא, א"ל והא הכא דאיכא רוב בעילות מהבעל ומיעוטא מהזנאי ואמרו הבנים כשרים והא ספק איסורא הוא. ועוד יש לנו לומר רוב בעילות מהזנאי הם דכיון דהאשה אוהבת את הזנאי ונפשה בנפשו קשורה מתרחקת מתשמיש בעלה ונקשרה בתשמיש הזנאי וכל עסקה ומלאכתה אינה אלא בזנאי ואין אתה יכול לומר קים להו לרבנן דרוב בעילות מהבעל חלילה לא קים להו בזה דהוי מלתא דלא רמיא עלייהו אלא על האשה וא"כ זיל בתר רובא דרוב בעילות מהזנאי. א"ל בני אית דחייש אלא שאין הדין הזה בגלות שכנ"י הוא עמנו בגלות ומקבלת נמי מכחות הטומאה ואפ"ה בניה כשרים וישראל נקראים בניה ונפשותיהם טהורים: ד"ה דין איסור רקודים עם הנשים דין איסור רקודים עם הנשים ואשה חשודה לזנות וזהו דע לך בני שאם תמצא עורב לבן תמצא אשה כשירה בנשים מצד הגלות שאם אין ערוה ממש יש מעשה ערוה, והנה רקוד האנשים עם הנשים והם בעולות בעל לא תפרד מחשבתם אפילו בשעת תשמיש כי זוכרות תנועות המרקד והנה עברו בכ"ו עבירות ועבירה גוררת עבירה ואלו הם, בתחילה עושה לה עין ומראה לה לתת דיבוק שניהם בריקוד שלא יהא פירוד דבקים והנה פוקד עון, ואח"ז קושר ידו בידה ואח"ז מחזיק ידיה בחוזק נתאוה תאוה גדולה ואח"ז גורד כפה בצפורניו ומרמיז לה מעשה עבירה, ואם תסכים בדעת ומתיחדים בבית אחד בתחילה נושק, ואח"כ מגפף, ואח"כ שולח יד באותו מקום, ואח"כ העראה, ואח"כ נשיקת האבר באותו מקום, ואח"כ תחלת ביאה, ואח"כ גמר ביאה, ואז עבר בחילול שבת, בלא תחמוד אשת ריעך, בלא תתאוה, בלא תגנוב, בלא תרצח, בלא תנאף, משום נדה שפחה גויה זונה משום אשת איש משום אחות אשה משום אשת אח. אל"ר ותו ליכא והא איכא אשת אביו אשת בנו דודתו אחותו בתו א"כ ל"א הם. א"ל בני היינו דכתיב האומרים לאל ל"א הוא וכל העובר על אחת מאלו העריות עובר בכ"ו נגד אמונות השם שהוא כ"ו ונקה לא ינקה ואין כאן מקומו ובעריות יתבארו סודם ורמזם בעז"ה. לכן מי שראה את אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה והוא מאמינם וסומך בדיבורם בין ששמע מאיש בין ששמע מאישה אם סומך בדעתו שהוא אמת אסור לו לבא עליה ונתחייב לגרשה ויתן לה כתובה בעבור שמכחישות ועדות ברורה ליכא כי אין לו לערב כוחות עליונות ולטמא חותם המלך אף כי אין עדות בדבר ואם הודית היא שזנתה תצא בלא כתובה. אל"ר הרי שראה בעיניו ועדים אין לו והיא מכחישתו יפסוד העני הכתובה, א"ל אם ראה בעיניו משביעה בנקיטת חפץ מצוה שלא זנתה ותגבה כתובתה וא"א בענין אחר, הואיל וראה חייב לגרש כי אסורה לו שאין לטמא המלך, אבל אם ראו עדים שעשתה דבר מכוער שהדבר ההוא מראה שהיה שם עבירה כענין שראו שהיתה בחצר לבדה או בבית ואדם יוצא ונכנס והיא קמה מעל המטה וחוגרת או ראו רוק למעלה בכילה או ראו שניהם יוצאים ממקום אפל או ראו שנושקים זה את זה או מגפפין זה עם זה אפילו בלא התראה מגרשה בלא כתובה, אלא שאין כופין אותו להוציאה שהעדים לא ראו זנות ממש אלא סימנים, אבל אם אמרה מעצמה זניתי תחתיך אינו מגרשה עד שתביא ראיה לדבריה, כי ד' דברים נמצאים באשה חמוד זנות שטות כעס ושמא נתנה עיניה באחר וזה הדין בע"ה, אבל בת"ח כשאמרה שזינתה יוציאה בלא כתובה דהא ר' עילאי הוא דאמר הכי והכוונה דכנ"י כשמקבלת מכחות הטומאה אין לה כתובה מהווין בעלי תורה ולא עם הארץ שאינו בן תורה, ואם זינתה בשגגה או באונס הרי זו מותרת דגזירה הוא מהשם מהצד חטא ועון מצד בעלה שבא עליה, ודין אונס לא שנא נאנסה מגוי ול"ש מישראל ואפילו סופה ברצון הואיל ותחלתה באונס, ואפילו אמרה הניחו לו שאם לא היה מאנסני הייתי מרצהו דאמרינן יצר הרע קפץ עליה ודוקא לישראל, אבל אשת כהן שנאנסה או עשתה אחד מהסימנים שאמרו בעדים אסורה לו דהוא איש החסד ואינו מכבה חסדיו בספק אשה טמאה אפי' אמר לו אדם אחד שסומך על דבריו שזינתה יוציא ויתן כתובה: ד"ה דיני נדרים דיני נדרים וגם אמרו ז"ל הנושא אשה ונמצאו עליה נדרים כגון שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין תצא בלא כתובה, הראית בני הבשר והיין המזיקים הנפש והוא אומר תצא, ונראה לומר בעבור שהם דברים שלא תוכל לקיימם ותעבור בנדריה ותקבור בניה בעון הנדרים ע"כ תצא. אל"ר ויתירו לה נדריה ולא תצא. אל"ב דע לך שהנדר והשבועה אין להם התרה כלל ואפי' מי שלומד ספרא וספרי וכולא תלמודא אם אינו בקי בשבעים לשון שהוא חכם בסנהדרין אינו יכול להתיר שבועות ולא נדרים, ואצ"ל ז' הדיוטים כי בעו"ה אין בגלות הדיוטים המתירין כי ההדיוטות ההם הם ראשי המטות, ולכך מי שהשביעוהו שלא ישא אשתו ושלא יגרש שלא ברשות ב"ד ושב ונשבע לגרש ולישא נתבטלה השבועה הב' דאין שבועה חלה על שבועה והראשון יקיים ועל הב' ילקה, האמת אם נדר לגרש ולישא נתבטלה השבועה מפני הנדר וחייב לקיים הנדר שהנדר חל על השבועה, ואינו מקיימה רק ז' ימים בביתו ואינו רשאי לבא עליה וז' ימים הללו כענין ז' ימים יהיה עם אמו כי צריכה לבא עד יום הז' היא האשה הרוחניות להיות הסכמת כולה בקיום הנדר, ואין לומר א"כ נדר שלא ישא ולא יגרש אם נולד דבר שצריך לגרש בחיוב מה יהיה בנדר שאין יכולין להתירו. בעבור שאפשר להתירו ע"י נדר שהוא חל בשבועה והכוונה נדרים ושבועות נודרים בזמן שאם הבנים בעלת הנדרים שמחה על בניה והאיש בביתו הוא תפארת ישראל אז החכם הוא חכמה עילאה מתיר נדרי הבינה או ג' הדיוטות הם הזרועות ות"ת אשר לו הרשות נתונה שהוא מלך בששה קצוות, וכן בעלת השבועה היא כנ"י בהיותה בביתה ואינה נטרדת בגלות בעלה מפיר נדריה ושבועות שלה כענין בי נשבעתי או חכמה עלאה או ג' הדיוטות הם נצח הוד יסוד, אבל בזמן הגלות אין להתיר לא נדר ולא שבועה אלא יקיים, וחז"ל ראו שאין להם לישראל קיום בגלות אם לא התיקונים הרחוקים הללו ותקנו להם היתרים אבל באמת אינו מופר ואינו מותר כי אין הסכמת העליונים בהיתרים הללו, וראה עמי הארצות מה עושים קופצים ונשבעים ואח"כ מבקשים מהרבנים הגדולים בעלי הזקן וגם הבטן שבע תועבות בלבם, ואומר לו ר' אדוני אירע לי מקרה ונשבעתי או נדרתי והתר לי וכשמעו שקראו רבי ואדון מתגאה בזקנו וקורא עוד ומתיר לו כה יחיו וכה יאריכו ימים אם יש בדבריהם ממש רק גורמים רעה על עצמם, לכן מי שירא מהשם יזהר שלא ידור ושלא ישבע ואם נדר או נשבע יקיים ולא יתיר כי התרתו אינו כלום ועובר על שבועתו ועל נדרו: ד"ה ענין מומין ונדרים ענין מומין ונדרים וגם אז"ל הכונס אשה סתם ונמצאו עליה מומי נשים והבעל לא ידע המום ולא שמע יוציא בלא כתובה, ואם היה מרחץ בעיר והלכה עם קרובותיו במרחץ אפילו במומין