שבסתר אינו יכול לטעון כי חזקה שבדקוה והגידו לו וסבר וקבל, ואם אין מרחץ בעיר ויצאה בחוץ על מומין שבגלוי אינו טוען על מומין שבסתר טוען, ואם אינה יצאנית אבל היא מסותרת ומכוסה אפילו במומין שגלוי אינו טוען ומומים הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים ומומי הכהנים במקומם אבארם בעז"ה, אלא יש מומין יתרים בנשים והם קולה עבה ריח הפה וזיעה וריח רע ודדים גסות חד מחברתה טפח או טפח בין דד לדד ונשיכה ונעשה מבוקע ושומא שעל הפדחת אפי' קרובה לשער שבראשה ואפילו אין בשומא שער זו היא השומא שיתירה אשה על כהנים, אבל אם היה שומא שיש בה שער או אם השומא על הפנים אע"פ שאין בה שער אין לך מום גדול מזה והרי זה מום בין בכהנים בין בנשים רק בנשים יש בשומא שעל הפנים מעלה שראה ונתפייס, ודע בני שמומין פוסלין בכהנים הם המכפרים וצריכים להיותם בלא מום שהמום מורה דין ואין הדין מכפר, וכן באשה צריכה להיותה יפה דוגמא עליונה כלך
יפה רעייתי ומום אין בך ר"ל ודין אין בך כי מום בגימ' אלהי"ם ות"ת ישראל לעולם ביופי שוכן רחמיו, ולכן בהיות האיש מוצא מומין באשתו בתורת מקח טעות כגון שלא ידע יוציא בלא כתובה ואם סבר וקבל חייב בכתובתה, לכן בני אם המומין ההם שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שארסה כגון יתרת אבר צריך האב להביא ראיה שידע הבעל וסבר וקבל ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה, ואם אחר שנכנסה בבית הבעל נמצאו מומין שאפשר שנולדו אחר אירוסין על הבעל להביא ראיה שקודם שארסה היו בה ולא ידע ומקחו מקח טעות ואם נמצא בה ועודה בכית אביה על האב להביא ראיה שמזלו גורם שאחר ארוסין נולדו לה, וכל זה קודם שבא עליה אבל אחר שבא עליה טען שמום בה ולא ראהו אפי' המום בסוף הרגל אין שומעין לו דחזקה היא אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה, וכל אלה לענין הכתובה, אבל לגרשה אם ירצה אם לא בא עליה הרשות בידו לגרשה שהאיש עם האשה בלא מום
וכל זה באשה, אבל מומין שנולדו באיש אחר שנשא אפי' נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו אם לא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציאו ליתן כתובתה אלא או תשב עמו או תצא בלא כתובה כי היא מורדת גמורה, והכוונה המומין שבאיש האשה מקבלת שכן השפעת הפחד שהוא מום בא בת"ת ומתפארת באשה, ודוקא מומין המורים דין מקבלת אבל דברים חיצונים המולידים טומאה בהיכל כופין אותו לגרש ויתן כתובה כגון ריח הפה או ריח החוטם או נכפה או מלקט צואת כלבים או חוצב נחושת מעיקרו או מעבד עורות אם האשה רוצה לישב עמו הרשות בידה שכן האשה פעמים חלה בכוחות חיצונים אבל אם נעשה מוכה שחין אפי' רצתה לישב עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותן מיד, שמוכה שחין הבא על אשתו מביא האש הגדולה באשה הוא מדה"ד הקשה ואין כן בשאר העניניים כי אפי' רוחות רעות בקצת מזיקות אם האשה מקבלתם שומעין לה, אבל מוכה שחין מביא האש הגדולה באש הרפה ומתערבין ועושין
נזק למעלה ולמטה ולכן אם תתן הרשות שלא יזדווגו הרשות בידה, ובכ"מ שאמרו כופין כופין ודאי ואין מניחין, אותו אבל במקום שאמרו יוציא אין כופין אותו אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור ולא תוציא תקרא עבריין ותפסל לעדות ולשבועה שאתה עובר על ד"ח ואשה שצועקת בב"ד ואומרת לבעלה שמים בני לבינך פירוש כשם שהשמים רחוקים מהארץ כן אהיה רחוקה ממך שאין שכבת זרעך יורה כחץ שאינה ראויה להוליד לא אמרינן יוצא ויתן כתובה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, והני מילי שלא שהתה עמו עשר שנים והאשה תובעתו שיוציאה אבל שהתה עמו עשר שנים ואין להם בנים והאיש אומר עקרה את והאשה אומרת ממך הוא שאינו יורה כחץ האשה נאמנת כי היא מרגשת בשכבת זרע אם יורה כחץ ויוציא ויתן כתובה, שאין לומר שנתנה עיניה באחר והכוונה כיון שעברו עשר אין זה הזיווג אפי' זיווג בקצת רק מכל העשר מובדלים ומופרדים ולכן יפרדו כל אחד למצוא
מינו: ד"ה דין אשה שאין לה וסת דין אשה שאין לה וסת וראה בני דם הנדה כמה היא קשה כי הוא מעיין הממית מעין הדין הקשה, שהרי אמרו הנושא אשה ואין לה וסת קבוע לנדתה ואינה מרגשת בעצמה עד שתראה דם הרי זו לא תשמש אלא בב' עדים, ר"ל מפות הם העדים ומקנחת אחת לפני התשמיש וא' לאחר התשמיש חוץ מהעד של בעל שמקנח בו את עצמו ואפי' שהוא מום גדול לא הפסידה כתובתה מפני שבודקת עצמה תחילה קודם שמששת, וכל זה אם לא נמצא דם על העד שלה או על העד שלו, אבל בדקה עצמה ונבעלה ואחר התשמיש קנחה עצמה היא או הוא נמצא דם על שלה או על שלו ואירע זה ג' פעמים זה אחר זה אסורה לו ומגרש ותצא בלא כתובה ושום תנאי מתנאי כתובה אין לה בעבור שאינה ראויה לתשמיש ואינה בדוגמא עליונה כלל והרי הם מופרדים, אבל אחר שגרשה לא נאסרה לאחר כי שמא בן זוגה הוא ותתרפא, וזה הדין הוא כשראתה מתחלת בעילתה אבל בעל ולא ראתה ואח"כ חזרה להיות רואה בכר התשמיש יוציא ויתן ולא יחזירנה
לעולם. א"ל ר' כמה הוא גדול כחו של רבי דאמר נשאת לאחד ולשני ומתו לא תנשא לשלישי וצדקו דבריו באמת כי המעיין הממית פסקה הרחמים מהווי"ן ותזהר שלא תגרום לפסוק גם מן הנצח כפי חלקה לכן נראה שאם נשאת תצא: ד"ה סוד מצות פרו ורבו סוד מצות פרו ורבו וגם אמר הכתוב פרו ורבו ומלאו ונתעוררו חז"ל בענין ואמרו בית הלל לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו זכר ונקבה ובש"א שני זכרים, ופליגי תנאי אית דאמרו דבית הלל אמרו זכר או נקבה ואית דאמרו זכר ונקבה והלכה כב"ה דלא יצא מפריה ורביה עד שיעשה בן ובת, א"ל ר' א"כ אברהם יצחק משה נח הצדיקים מה יהיה שנחסר מהם מצות פריה ורביה שלא היה להם בת, ואם בת היא קללה בביתו של אדם ובמקום שפחה שלחה קב"ה כענין שאז"ל אוי לו למי שיש לו בת ואשרי למי שיש לו זכר ואמרו וכי אפשר לעולם בלא בת והשיבו וכי אפשר לעולם בלא בורסקי ובלא בסמי אלא לא דמי בסמי לבורסקי ה"נ לא
דמי הבת לזכר והם אמרו הלכה כב"ה, א"ל בני שת משה חנוך נח אברהם באו משמטה שעברה ואין להם לעשות נקבות כי זה השמטה נקבה ואם לא יצטרף הזכר עם הנקבה לא יתקיים העולם, וזה שאמרו שם מלא על עולם מלא כענין ויעש יהו"ה אלהים, אבל אלו שבאו מזאת השמטה צריכים לעשות עולם מלא שהוא זכר ונקבה, א"ל ר' מה תאמר ביצחק שבא מזאת השמטה א"ל בני וי לעלמא אם היה מוליד נקבה כי הוא בעל השמטה הגדול, ולא ראית בני שאביו עקדו להתיש כוחו, ועוד ארז"ל היה לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פריה ורביה ור' יוחנן אמר לא קיים, ונראה דוקא כשאין לו בני בנים אבל יש לו בני בנים אפי' זכר מהנקיבה ונקיבה מזכר יצא, אבל תרתי מחד לא, א"ל ר' כלום חייב אדם רק לעשות המצוה וזה עשה המצוה ואם קב"ה עשה רצונו ולקחם זה העני למה הפסיד שכר מצותו וכי הוא רוצה זה שימות, ועוד בני בנים המצוה הוא למתים שטרחו ועשו המצוה ומה להם לאבות לקחת מצות
בניהם רבונו דעלמא זה אכל וזה מברך ברכת המזון, אל"ב דע לך כי מצות פרו ורבו כוונתם גדולה שהבעילה שעושה צריכה להיות לשם שמים לא יכווין לצד חימום ורתיחת היצר אלא יכוין להוציא זרע לעולם כדי לקיים תורה ומצות ולהעמיד הדמות והצורה עליונה, וזהו שהרמיזו חז"ל כל שאינו עוסק בפ"ו כאלו שופך דמים וממעט הדמות וכאשר ישים מחשבות לבו אל השמים ממשיך נפש טהורה ונקייה מתוך הצורה העליונה הם העשר מאמרות, ואם דורס ואוכל מכה ובועל כדרכה ושלא כדרכה למלאות תאותו ויצרו הרע שולחין לו נפש טמאה קרובה לעמון ומואב וממזר ואז באים בחשבון באו חשבון ויקח קין ויהרגם. והנה העולם שבנה נחרב וצריך לבנותו אחר ובני בנים הרי הם כבנים שכל העשר מאמרות בנים ובני בנים והם קיום העולם. ועל שאין שם ב' מחד ע"כ ב' מחד לא מעלי. ואל יקחך לבך שאם נפשו חשקה בתורה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו אין בידו עון כי לא ימצא בזמן הגלות כבן עזאי אלא
ישא אשה, ואם נשא בת ת"ח הנה נדבק דיבוק אמיתי בלי משל ודמיון עשה איבריו בטהרה ושמר חותם המלך והכינו עם כל אבריו מרכבה וכסא מוכן לשרות עליו השכינה הוא שנאמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק בודאי כי את לרבות ת"ח, וכתיב ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, ואפי' יש לו אשה ובנים ורוצה לישא עוד אשה אחרת על אשתו וכוונתו לשם שמים להעמיד צורה העליונה פעמיים הרשות בידו רק להיות לבו לשמים, ואין לו למעט העונה שהוא העונה שהוא חוב האשה באמת, והאומר מערב שבת לערב שבת הוא עונת ת"ח העובדים השם כענין אותו תעבודו ובו תדבקון הוא מלא בתורה בתוכה ובתוכי תוכה, ואין צ"ל אם מתה אשתו שישא אחרת אף כי הוא זקן להוליד בנים ובנות שכ"ז שיש לו כח להוליד ואינו מוליד קרוב הוא שמקצץ בנטיעות, וא"כ צדקו דברי ר' יוחנן בכל מילי, וגם אז"ל היו לו בנים לגוי ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים
וידעת בני שגם הגוים מצווים בפריה ורביה שכל מצוה שנאמרה קודם הדיבור ולא נשנית בהר סיני גם הגוים בכלל שכשם שיש עולם פנימי כך יש עולם חיצון והוא צורך השמטה וא"כ רב יוחנן הכיר וידע שורש הענין והלכה כמותו. ועוד ארז"ל האיש מצווה על פרו ורבו ואמר פרו ורבו לאיש ולאשה במשמע, ועוד מצוה היא שאינו יכול לעשותה בלא האשה וא"ת שכופה ולוקחה בע"כ ועושה המצוה של פ"ו אלא הם אמרו שאין הדבר אלא ברצונה ומדעתה כענין האשה נקנית מדעתה. אל"ר ואם היא אינה רוצה למה זה יבטל ותו מ"ע שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות והם אמרו פטורות. א"ל בני אף כי אמרו נשים פטורות מפ"ו ר' יוחנן גדול הדור אמר חייבות דהוא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו. א"ל ר' א"כ נעשה פריה ורביה בנין אב ויהיו נשים חייבות בת"ת ואת"ל כתיב ולמדתם אותם את בניכם אימא למעוטי גוים דלאו בני תורה נינהו, א"ל בני משום דהוי מורא ופ"ו שני
כתובין הבאים כא' ואין מלמדין, א"ל ר' מורא ופו"ר מצרך צריכי דאי כתב רחמנא מורא ה"א גבי פו"ר וכבשה כתיב איש שדרכו לכבוש חייב אשה שאין דרכה לכבוש פטורה, ואי כתב רחמנא פו"ר ולא כתב מורא ה"א איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות אימא לא תתחייב כלל ת"ל מורא וא"כ מצרך צריכי ונעשה פו"ר בנין אב ויהיו נשים חייבות בת"ת, אל"ב מורא לא צריך דאין ה"נ כשאין ספק בידה לעשות פטורה וא"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אל"ר ומ"ע שלא הז"ג דנשים חייבות מנ"ל. אל"ב ממורא ילפינן מה מורא שלא הז"ג נשים חייבות אף כל שלא הז"ג נ"ח. אל"ר והכתיב איש אשה שאין סיפוק בידה לעשות תפטור. א"ל כתיב תיראו גם אשה במשמע וכשסיפק בידה לעשות חייבת. אל"ר ונילף מת"ת להקל. א"ל משום דהוו ת"ת ופ"ו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אל"ר והאמרת ר' יוחנן בן ברוקא מחייב בפ"ו. א"ל לדעתו לא אמרינן באמת בני פשט ההיתר, אבל
ר' יוחנן ב"ב דיבר על דרך הסוד כי כשהאשה היא בת בנים חייבת באיש שכן בניין עולם הגשמי מאיש ומאשה הד"ו פרצופים כי היא עוברת בעשה דאורייתא כאיש, אלא הפוטר אותה אמר הואיל וכח האשה וכל פעולותיה מהאיש הוא ת"ת א"כ האיש צריך לחזור אחר האשה לתת לה מכחו להוליד וכן הדין אלא האשה החוששת בזה העשה אשרי לה ובלבד להיות לבה לשמים. עוד ארז"ל אין האיש חייב במצוה זו עד היותו בן י"ח שנים לחופה וכיון שעברו י"ח ולא נשא עובר בכל יום בעשה דאורייתא. אל"ר ומ"ש שבכל המצות בן י"ג וכאן בן י"ח לחופה. אל"ב ולא ידעת שאל חי הוא יסוד עולם בעלה דארעא ובהיותו בן י"ח ניתן לו הכח לישא, א"ל ואיך יתחיל אל"ב הבעל יחזיר אחר אבדתו ומשדך ומקדש. א"ל ולא קדש אלא סבל מאי. אל"ב המנהגים רבו מצד שלא ידעו חומר הדין ועד היכן מגיע, ודע שאין לך עיר ומדינה להיות בתוכם מנהג אחד בלא הזזה אלא אלו מסבלי והדר מקדשי ואלו מקדשי והדר מסבלו
ושניהם בעיר אחת, ולכן בני אין לדקדק כלל בזה רק שידך והדר סיבל ל"ש בעדים ול"ש שלא בעדים רק שיש עדים בשידוכין ונמצא דבר השוה פרוטה בידה משלו ודאי מקודשת, כי אין לומר במתנה נתן כי מ"ש עתה ולא קודם השידוכין אלא ודאי קידושין הן והעדים הלכו ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשניהם, והאומר צריכה עדים מכניס טומאה בהיכל השם להוציא א"א בחוץ כי השידוכין הם עדים המעידים שבודאי קדשה והעדים הלכו ומינה לא תזוז בני, כי כאלה עושים ועוברים ומושכים להם נפש מסאבא ולעמק המרכבה אינם יורדים והנם הם חתומים בכבוד ובתפארת ומהשם אינם מתביישים אלא עושים חילופים וחילופי חילופים, ולמה לא ידרשו חומרות ולהכריז הנדרשת מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולדעת כאז כתר מעלה הראשונה והתכונה הוא יסוד הממשלה וג' כנסת הגדולה, ודע בני אראלים צעקו חוצה ומלאכי שלום מר יבכיון על שקוצצים הנטיעות וקצצו המסעות והבנין נפרד והכסא נחלק הם המקילים
במצוות ומורים הוראות בסברא וסוברים שישיגו חיים על שנושאים ונותנים והם אינם יודעים כי למות תוצאות השיגו, לכן בני קידושין וגירושין ומיאונים וחליצות ראה עד היכן מזיקות ועולים ויורדים בעליות ותחתיות ותכריז והחמד היה להם לחמד, כי סוד התלמוד מסיני בא ואתא מרבבות קדש ואינם משימין על לב לדעת סודו ולהורות עניינו אלא כ"א מורה כפי שכלו כסומא בארובה: וגם אמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ונתעוררו חז"ל לומר שאין הגרושין גירושין אלא מדעתו ומרצונו אבל שלא מרצונו אינה מגורשת, אבל האשה מתגרשת בע"כ. אל"ר מ"ש מקידושין שאינה מתקדשת אלא מדעתה. א"ל קידושין קדושה וברכה צריכה לפנות עצמה מכל טומאה לקבל קידושין כענין פניתי את הבית וע"כ מדעתה, אבל גירושין מחמת עון אף בע"כ כענין ובפשעכם שולחה אמכם:
ד"ה סוד מצות גיטין סוד מצות גיטין ואודיעך עניני הגט כאשר יתחברו איש ואשה שלא במשפט ימיתהו השם לתת האבידה לבעליו הוא הזוג שירד מן השמים זכר ונקבה וגרם חטאו ועונו והלכה באחר, וכאשר ישר מעשיו ימית את זה ויקחנה בן זוגה, ואין לשאול למה ימיתהו יבא סיבה ויגרשנה ויקחנה בעלה הראשון בעבור, שאינה מיתה בעוול שאם לא היה לו חטא משפט מות לא היתה מזדמנת אשת חבירו לידו אלא האריך אפו עד יישר בן זוגה את דרכו, ואם היא בת זוגו וגרמו עונותיהם ועושה ערוה ומגרש הנה נפרדו הנפשות הללו לגמרי אין להם קיבוץ וחיבור עולמי עולמים, ע"כ אמרה תורה לכתוב שמה ושם עירה ולהכתב לשמם ובלאו הכי פסול, שכן מורה הכוונה שאין הגט הזה עושה נזק בזוג הרוחני חלילה חלילה דא"כ היה מצוה באזהרת לאו שלא יגרש אדם אשתו, ואין לתמוה למה מזבח העליון מוריד עליו דמעות כי הכוונה כך לה לשמה כלומר לה לבדה הפירוד והנזק ולא בדוגמא חלילה שאחר יציאה הויה שנאמר ויצאה
והיתה, והדמעות למהר הויתה עם קיבוץ בניה ולא יאמר לה יותר ואשה גרושה מאישה רק תהיה לו מורשה. וע"כ צריך הגט לתת עדות ברורה הפירוד הזה שלא יורה שום חיבור אפילו בקצת שהוא שקר שהפירוד פירוד לגמרי, גם צריך להיות אותיות מוקפות גויל ומלאים וחסרים וקרוב גם בציוריהם יש ליזהר ולדקדק יפה כי באפשר הוא פסול ולאו אדעתיה כאשר תראה סדרו באמת, לכן בני אשביעך בכסא הכבוד שלא תמצא בגיטין בחליצות ובמיאונין וכיוצא בהן ואם תמצא תדקדק היטב דיקדוק אחר דקדוק שלא תמצא עד שקר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וראה בני כמה נפלו מישראל בפלגש בגבעה מצד הגט, ולדקדק בעדים פן יחיו פסולים אפי' בלא עדים והתראה אפי' פסולי דרבנן ואין צריך האותיות הארוכים יותר מדינה ואורך השורות ומנינם והקלף והקולמוס שאתה צריך לדקדק בכל אלו. ועתה שמע סדר הגט ועניינו מעט מן המעט ובכ"מ שנמצאתי לא נכתב הגט על ידי כי ידעתי עונשו גדול,
ואומר לך בני כאשר יבא אליך שום אדם לרוממך ולגדלך ולהחליק לך לשונו ולומר לך אדוני שמעני שמעך הולך בכל מדינות ואתה גדול הדור ותצא זאת המצוה מתחת ידיך הואיל ואתה נאחז מהאסקופה עליונה הנדרסת לבל תקטין עצמך כאסקופה הזאת דחהו מעליך ותברח ממנו, ואם א"א בלאו הכי עשה זה תחלה יקח הבעל הקלף והדיו משלו ולא משל האשה והכוונה אין אדם נותן סכין לשוחטו והאשה טוב לה עם בעלה, וא"כ הבעל הוא שצריך לתת שכר הסופר הוא שכתוב וכתב ונתן, ואם אין לו יקנו לו אחרים ואם אין לו לבעל ואחרים לא הקנו לו פיגול הוא לא ירצה, ויקח ב' עדים כשרים אפי' מדרבנן ואומר בפניהם לסופר הילך הקולמוס והדיו והקלף ותכתוב גט לאשתי עד שיהיה טוב וכשר לדעת ב"ד הנמצא שם, ואותם העדים יהיו ג"כ עדים בשעת הכתיבה לכתוב בפניהם לשמה, ואותם העדים ישים הבעל לחתום בגט, והנה ב' העדים בג' ענינים במסירת הקולמוס והקלף והדיו לסופר ובכתיבת הסופר לשם
פלונית אשת פלוני ע"כ צריכין להיות חכמים ויודעים וכשרים אף מדרבנן לדעת ולהבין דברי הבעל ודברי הסופר וכל ענינים והסופר אל יהא עד בשום ענין, היה אחד מהעדים פסול אף מדרבנן פיגול הוא, הוסיף על ב' עדים כגון ששם ב' במסירת הקולמוס וב' בראיית הסופר וב' לחתום פיגול הוא, והכוונה אין לחלק הענין בעדים שהמסירה והסופרות (נראה