# ספר אור נערב — חלק ב פרק א

[קריאה בקורא](/reader/kabala-4147b4353b29/1/3/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק ב פרק א
חלק שני: 
בחיוב המוטל על המשכיל בלמוד אלהיות: 
אין ספק כי אחד מן הדברים שצותה עליו התורה היא היות האדם מכיר את בוראו כפי השגתו, 
כמו שנאמר אנכי ה&#x27; אלהיך וגו&#x27;. והנה בפירוש מצוה זו פירש הרמב&quot;ם ריש ספרו, יסוד 
היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים, וכל הנמצאים 
משמים וארץ וכו&#x27; עכ&quot;ל לכוונותינו. ואין ספק היות כונת הרב כי בכלל המצוה הזו הוא 
להשיג סדר הנמצאים ממנו כפי השגת האדם. וראיה לדבר זה אריכות לשונו בביאור הענין כל 
שני הפרקים, וכן כלל בלשונו הקצר באמרו לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל 
הנמצאים, ירצה, כי בכלל מצוה זו צריך לידע גם כן סדר המצאת הנמצאים. וכן דייק לישנא 
דקרא, אנכי ה&#x27; אלהיך, ירצה גם כן צריך שתשיג ממני ה&#x27; עד אלהיך, פירוש, עד ההשגחה 
בך, שהוא מראש הנמצאים עד מציאות האדם השפל. ובזה אין ספק כי איך אפשר לפרש מלת 
לידע היות הכונה להאמין מציאות האלהות, שאם כן הוה ליה למימר מצות עשה להאמין שיש 


שם אלוה, ולא אמר כן אלא לידע שיש וכו&#x27;, משמע שצריך ידיעה ממש והשגת האלהות כפי כח 
דעת האנושי: 
וכן אמר הכתוב (ד&quot;ה א&#x27; כח ט&#x27;), &quot;דע את אלהי אביך ועבדהו&quot;, הורה כי לעבוד כראוי צריך 
ידיעה בו, והיינו ידיעת ספירותיו והנהגתו בהם וייחודו בהם, והיינו העבודה הנכונה 
יחוד קוב&quot;ה ושכינתיה, וזהו שדקדק &quot;ועבדהו&quot; פירוש, ועבד- ה&quot;ו דהיינו קוב&quot;ה ושכינתיה, 
וזה שאמר, &quot;דע&quot; - כענין והאדם ידע את חוה אשתו, אלהי אביך - היינו מלכות נפש דוד. 
או ירצה, &quot;אלהי אביך&quot; אלהי - מלכות אביך - יעקב, אביו של שלמה שהוא ביסוד, ולכן 
ועבדהו כדפירשנו. וכן פירש הכתוב ואמר (ירמיהו כב ט&quot;ו), &quot;אביך הלוא אכל ושתה ועשה 
משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא הדעת אותי נאם ה&#x27;&quot;. ירצה, 
כי יחוד קוב&quot;ה ושכינתיה דהיינו מה שעשה דוד וכל שאר המלכים הכשרים והיינו משפט 
וצדקה כנודע, אז טוב לו, פירוש טוב - יסוד. וכן דן דין עני ואביון שהוא במדרגת 


היסוד והמלכות שהוא עני ואביון, ובהיות האדם דן דינם בעולם הזה השפל מהפך אותם 
לרחמים בעולם העליון, הלא היא הדעת אותי נאם ה&#x27; כי בזה מתייחד קוב&quot;ה ושכינתיה: 
והנה תיקונים אלה אי אפשר אלא בלימוד החכמה וההתמדה בכונה הראויה במעשה המצוה 
והתורה ותפלה, ואז ודאי יתייחד קוב&quot;ה ושכינתיה וישלים עבודתו. וידיעת הדברים האלה 
הם הידיעה הנכונה, וקרוב לדבר זה כוונת הקודמים אלא שלא דרכו סדר הנהגתו בספירות 
אלא בגלגלים כפי ידיעתם: 
וכן פירש הרמב&quot;ם עצמו בפרק הנזכר ואמר, &quot;המצוה הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, 
והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי 
אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף, וידיעת דבר זה 
מצות עשה שנאמר אנכי ה&#x27; אלהיך&quot;. הנה פירש כי ידיעת סבוב הגלגלים בכחו והנהגתו על 
ידו הוא מצות עשה זו, ואם כן אין ראוי להתרשל שום אחד מישראל מהשגת מצוה זו על 


מתכונתה כל אחד ואחד כפי כחו. והנה תחלת הידיעה בכלל המציאיות האלה, ואחרי כן כפי 
גודל הדעת והידיעה כן יגדיל קיום מצוה זו: 
 
חלק ב פרק ב
בזולת זה יש עוד מצות שאי אפשר לקיימן על תקונם אם לא בידיעת התורה והחכמה הנפלאה 
הזאת, והן, אהבת ה&#x27; ויראתו, שהם שתי מצות המצוות אלינו בתורה, אהבה דכתיב ואהבת את 
ה&#x27; אלהיך. יראה דכתיב את ה&#x27; אלהיך תירא. ואם לא ידע גודל רוממות אלהותו והבדלו משאר 
הנמצאים ומציאות הנמצאים ממנו וכמה הן המעלות הנמצאות עד הגיע ההשגחה אל העולם השפל 
איך יירא ממנו: 
והנה העני חושב כי האלוה הוא זקן כאמרו (דניאל ז&#x27;), &quot;ועתיק יומין יתיב&quot;, ויש בו 
שערות לבנות מרוב זקנותו כדכתיב שער רישיה כעמר נקי, והוא יושב על כסא נפלא של עץ 
מתנוצץ לכמה נצוצות כדכתיב כורסייא שביבין די נור, ומראהו כאש כדכתיב כי ה&#x27; אלהיך 
אש אוכלה וגו&#x27;, וכיוצא בזה מן הדמיונות שהפתי חושב בדעתו עד שיגשים האלוה והוא נופל 


באחד מן הפחתים המאבדים האמונה ולא יוסיף יראתו אלא כפי דמיונו: 
אבל המשכיל החכם ידע אחדותו והיותו משולל מגדרי הגוף ולא יתייחסו אליו חלילה וחס, 
ואפילו אחד ממשרתיו הקטנים לא יתיחסו אליהם ענינים אלו, כי הגלגל התשיעי אפיסת 
הגשם, וכן מזה יפלא וישתומם ויאמר וכי מי אני כגרגיר חרדל בתוך גלגל הירח, והוא 
כגרגיר חרדל בתוך הגלגל השני, וכן גלגל שני וכן מה שבתוכו בתוך גלגל שלישי, וכן 
כולם זה בתוך זה וכלם גרגיר חרדל בתוך שאר הרקיעים המתבארים בפרקי מעשה בראשית אשר 
לרבותינו ז&quot;ל, וכלם כגרגר חרדל בתוך אותם הרקיעים המתבארים בפרקי מרכבה אשר 
לרבותינו ז&quot;ל. ומשם יוסיף אומץ ביראתו וימציא עצמו שפל ואפל, ויאמר בלבו וכי מי אני 
לפני המשרתים האלה הגדולים אשר לבוראי, עד יפחד מרוממותו תכלית הפחד, ובזה יוסיף 
אהבה גדולה בנפשו וימות באחדותו. וגם נפשו לו לשלל בזכרו אומרו אהבתי אתכם אמר ה&#x27;. 
והנה בזה ישלים מצות האהבה והיראה, ובלא זה לא יוכל להשלים עצמו במצות אלו. וכיוצא 


בהם פירשו בזהר פרשת בראשית (הקדמת הזהר ח&quot;א דף י&quot;א ע&quot;ב): 
 
חלק ג פרק א
חלק שלישי: 
באופן וזמן הלימוד: 
פרק א: 
בזמן הלמוד: 
ראיתי ענין זה מתחלק אל שלשה חלקים: 
האחד בהכנת עצמו להיותו ראוי ליכנס אל ההיכל הזה. והן אמת אין ראוי לכל הבא למלא את 
ידו, ללבוש את בגדי השרד לשרת בקדש יבא וילבש ח&quot;ו, אלא ראוי ראשונה להפשיט מעליו 
קליפת הגאוה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת, ויכוין לבו לשמים כדי שלא יכשל, ולא 
ימנה חלקו מהכת החוטאת שספרנו בחלק א&#x27; בפרק ו&#x27;: 
שנית, צריך שיהיה מורגל בפלפול בעומק, כדי שיהיה מורגל ויוכל להפשיט המאמרים 
מהמשלים ובזה יגיע אל המכוון בחכמה זו: 
שלישית ידבק עצמו למלא כריסו בדיני הגמרא ופירוש המצות על דרך הפשט בפירוש הרמב&quot;ם 
ביד החזקה: 
רביעית ידריך עצמו גם במקרא הן רב הן מעט, כדי שיהיה שלם במקרא ומשנה ובידיעה נכונה 
ואל יכשל, ולא יהיה מהכת הטועה שפירשנו בפרק ו&#x27;: 


ואחר יטהר מחשבתו מהבלי הזמן ותענוגותיו כפי האפשר בזמננו זה, ואז ודאי יפתחו לו 
שערי חכמה. ואל יחשוב המעיין דברים אלו אליו דרך עצה ויפרע עצתנו, כי דברינו נכונים 
ונכוחים ומיוסדים על אדני פז דברי רבותינו ז&quot;ל בכמה מקומות: 
השני בהגעת הזמן. אין ספק שאין ראוי לאדם ליכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר 
מחשבתו. ואל תשיבני מכמה שלמדו קודם לזמן זה כי לא כל הדעות שוות: 
עוד צריך להגיעו לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש 
שפירשו עד שיגיע האדם לשנת הארבעים אין דעתינו מסכמת בזה עמהם, והרבה עשו כדעתינו 
והצליחו. ועם כל זה הכל לפי טהר הלב כדפירשנו וכפי טוב העצה הנכונה, ויש לזה רמז 
בזהר בכמה מקומות אמרם (זהר ח&quot;ב כט) עד לא תבשל בשולך וכו&#x27;: 
השלישי בזמן הראוי ללמוד. ודאי כי בכל יום נקל אל האדם ללמוד, אמנם הזמנים היותר 
מוכנים להשכיל בעומק הן בלילות ארוכות מחצות ואילך, או ביומא דשבתא דיומא גרים, וכן 


בערב שבת מחצות ואילך, ובימים טובים, ומה גם בעצרת כי זה נסיתי פעמים רבות ומצאתיו 
יום הצלחה דרך פלא, וביומי סוכות בסכה כי שם יש הצלחה גדולה. ושעות אלה הנזכרות הן 
מנוסות אצלי ודרך נסיון אני מדבר: 
 
חלק ג פרק ב
בדרך הלימוד. צריך שתשתתפנה אל הלומד היראה והשמחה יחד כדכתיב וגילו ברעדה, ותשתתף 
אל שתי מדות אלה הענוה. אמנם טעם אל שלש מדות אלה יחד הוא, כי היראה צריכה אליו פן 
יטעה ויחטא, ועוד שהוא עוסק במקום להבת שלהבת. השמחה דשמעתא בעיא צלותא, ועוד בחדוה 
תליא אורייתא ודאי. והענוה עולה על הכל, לומר מי אני מה חיי לעסוק ברזי התורה 
האלהית כבשים ללבושך, שהעלים הקב&quot;ה מבשר ודם, ומי ידבר במדות המלך והמלך שומע ולא 
יתבייש. וקרוב בעיני שצריך גם להצטרף אל שלש אלה הדאגה מזמן הנעורים הפגום, וגם 
החרטה מהפעולות החולפות שהם מסך קצת מבדיל. ובפירוש אמרו בספר התקונים כי העבירה 
קליפה אל השכל מהשכיל בנעלם, וכאשר תתעלם מן המשכיל ההלכה יעסוק במצות שהן מימין 


ואז ישיג הסוד, עד כאן כונתם במלות שונות. ומה שהורגלנו ולמדנו שם, כי בזמן שיקיים 
האדם מצוה או כיוצא לעסוק בנסתר אז מתגלה המסופק. עוד יתמיד האדם בלב נשבר להתודות 
על העון ובודאי מועיל נגד הקליפה: 
ואל קצת הדברים מצאנו מבואר בפרשת נשא בריש האדרא זו לשונו, &quot;תניא, אמר רבי שמעון 
לחברייא עד מתי ניתיב בקיימא דסמכא חד דכתיב עת לעשות לה&#x27;, יומין זעירין אינון 
ומארי דחובא דחוק כרוזא כל יומא קארי ומחצדי חקלא זעירין אינון ואינון בשולי כרמא 
לא אשגחן ולא ידעין לאן הוא אתר כמה דיאות. אתכנשו חברייא לבי אדרא מלבשין שריין 
ורמחין, אזדרזו בתקוניכון בעיטא בחכמתא בסוכלתנו בדיעותא בחיזו בידין ברגלין. 
אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא למגזר מילין דקשוט, מילין דקדישי עליונים 
צייתין להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו: 
יתיב רבי שמעון ובכה ואמר, ווי אי גלינא ווי אי לא גלינא, חברייא דהוו תמן אשתיקו, 


קם רבי אבא ואמר, אי ניחא קמיה דמר הא כתיב סוד ה&#x27; ליראיו, והא חברייא אלין דחילין 
דקוב&quot;ה, וכבר עאלו באדרא דבי משכנא מנהון עאלו מנהון נפקו: 
תנא אתמנון חברייא קמי דרבי שמעון, ואשתכחו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, 
ורבי יוסי בר יעקב, ורבי יצחק, ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא, ורבי יוסי, ורבי ייסא, 
ידין יהבו לרבי שמעון ואצבעין זקפו, עאלו בחקלא ביני אילני ויתבו: 
קם רבי שמעון וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו, אמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפי, שוו ידייהו 
ונסיב לון. פתח ואמר, (דברים כ&quot;ז) &quot;ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה&quot;. פתח רבי שמעון 
ואמר, (תהלים קי&quot;ט) &quot;עת לעשות לה&#x27; הפרו תורתך&quot;, מאי עת לעשות לה&#x27;, משום דהפרו תורתך 
תורה דלעילא דאיהי מתבטלא, אי לא אתעביד בתיקונא דא ולעתיק יומין אתמר (דברים ל&quot;ג) 
&quot;אשריך ישראל מי כמוך&quot;, וכתיב (שמות ט&quot;ו) &quot;מי כמכה באלים ה&#x27;&quot;: 
קרא לרבי אלעזר בריה אותביה קמיה, ולרבי אבא מסטרא אחרא, ואמר, אנן כללא דכלא, עד 


כאן (נ&quot;א עד השתא) אתתקנו קיימין. אשתיקו שמעו חד קלא וארכובן נקשן דא לדא, מאי קלא 
קלא דכנופי עלאה דמתכנפי: 
חדי רבי שמעון ואמר, (חבקוק ג&#x27;) &quot;ה&#x27; שמעתי שמעך יראתי&quot;, אמר, התם יאות הוא למהוי 
דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא דכתיב (ויקרא י&quot;ט) ואהבת לרעך כמוך (דברים ו&#x27;) ואהבת 
את ה&#x27; אלהיך, וכתיב (מלאכי א&#x27;) אהבתי אתכם אמר ה&#x27;&quot;, עכ&quot;ל: 
והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי צריך יראה גדולה אל החכמה הזאת, ומה גם בהיותו עוסק 
בשעור קומה, וגם צריך אהבה. ושמעתי כי הקדמונים היו נוהגים לישב על גבי קרקע כשהיו 
מלמדים חכמה זו לתלמידים כדי להכניעם ולאיימם, והכי מוכח בסודות הזקן ושעריו: 
וגם בזהר מצאתי קצת סמך לזה בפרשת אחרי מות דקאמר רבי שמעון וחברייא אזלו לגבי רבי 
פנחס, וזו לשונו, &quot;אזלו עד דמטו לבי רבי פנחס, נפק רבי פנחס ונשקיה אמר, זכינא 
לנשקא שכינתא זכאה חולקי, אתקין ליה תקלו דערסיה קפטורי דקילטא, אמר רבי שמעון 


אורייתא לא בעיא הכי, אעבר לון ויתבו&quot; עכ&quot;ל, ומתוכו קרוב אל הנאמר: 
 
חלק ג פרק ג
ממי ילמד. בזולת מה שקדם אלינו בענין התורה שאין ללמוד אותה אלא ממלאך ה&#x27; צבאות 
כדפירשו רבותינו ז&quot;ל (מו&quot;ק יז.), וגם אמרו שלא ילמוד אדם מן האמגושי (שבת עה.), עוד 
צריך צווי פרטי אל המתחילים בחכמה זו שלא ילמודו אלא ממי שנהג במדות הקודמות אלינו 
מריש ועד כען, לאפוקי כת הטועות או כת החוטאת שלא ילמד מהם, כי אני מבטיחו שלא ימצא 
בידם כלל, וקרוב הוא לבא אל הסכנה הרבה והיא סכנת האמונות הנשחתות, כאשר ראינו רבים 
טועים בדברים רבים, והיה סבת זה להם המשכם אחר הכתות הנזכר: 
גם ישתדל ללמוד ממי שנהג בדרכי יושר כפי האפשר כי בידו מסורים גנזי רבו, ואל ירדוף 
אחר המתגאים בידיעתם כי קולם יהמה כגלי הים ואין להם כדי רביעית, וזה נסיתי אני 
פעמים הרבה: 
וקרה גם ענין זה לקצת מחברים יחברו ספריהם בחידות ומליצות וחרוזים עד יבאו דבריהם 


ברב ענין, ולא נכניס ראשנו בזה ח&quot;ו, שאין ראוי להטיל מום בקדשים. אמנם הספרים שידבק 
בהם האדם להשגיח בהם, הם, חבורי הרשב&quot;י ע&quot;ה כמו הזהר והתקונים ורעיא מהימנא ושה&quot;ש 
וסבא וינוקא. ומהקודמים אליו, ספר יצירה, וספר הבהיר, ומדרש רות, ומדרש איכה מהזהר. 
ומהמאוחרים, מדרש מגלת אסתר מהזהר. וגם ספר מעין החכמה, ופרקי מרכבה, ופרקי מעשה 
בראשית, וכיוצא, וקצת פקודין הנמצאים להרשב&quot;י ע&quot;ה. בהם ידבק האדם לאהבה ויצליח 
בחכמה זו, ובתנאי שיעמיק בהם בעיון נמרץ ואז ימצא מבואר רוב מה שנמצא בספרי המפרשים 
האחרונים ולא יצטרך אליהם, ולא ח&quot;ו כונתנו לפסול אלא לבחור אל המעיין הדרך הקצרה עם 
היותה ארוכה: 
והנה אל המעיין בספרים אלה צריך שני דרכים, האחד, לשנן לשונו פעמים הרבה, ולציין לו 
ציונים כדי שיזכור הבקיאות, ואל יעמיק ראשונה הרבה. והשני ילמוד במקום שני בעיון רב 
כפי כחו. נמצא אל המעיין שתי הלכות בקביעות, האחד בעיון בשעות הנזכרים בפרק א&#x27;, 


השני בבקיאות כפי כחו, פעמים ירבה בזה פעמים ימעט בזה הכל לפי צורך השעה והשקט 
השכל, ובזה בריא לו כי ילך לבטח דרכו וישיג הדרך הישרה. ואף אם יראה אל המעיין 
שאינו מבין, עם כל זה לא יפסיק גרסתם מפומיה, כי נאמן בעל מלאכתו להמציאו נסתר 
החכמה, כי כאשר ירגיל איש את בנו כן הקב&quot;ה מזכה לעוסק בחכמה זו מעט מעט, ודבר זה 
נסיתיו פעמים אין מספר. ויש ראיה אל העצה הזו ממה שהעתקנו מהזהר בחלק א&#x27; בפרק חמישי 
בס&quot;ד: 
ואם יסתפק לו ענין בחכמה הזאת ימתין כי במשך הימים יתגלה לו הענין, ועיקר שכר חכמה 
זאת היא המתנת הסודות שיתגלו לו בהמשך הזמן. וכן מוכח בכמה מקומות מהזהר שפעמים 
הרבה היה מתחדש להם דבר שנסתפק להם זמן הרבה, ומשל בפיהם על מלה דא רדיפנא כל 
יומאי, וכן מוכח בפרשת חיי שרה כי על זה נאמר יעשה למחכה לו כאשר נעתיק לקמן בחלק 
ד&#x27; פרק ג&#x27;. ונוסף על זה פעמים הרבה כשימשכו הימים יתוסף לו הדעת בדרושים המוקדמים 


לו, וכיוצא נמצא בזהר ויקרה לעומדים בחכמה זו כי בהפכם בדרושים פעמים הרבה יוסיפו 
בהם דעת ותוספת בעקר, ועל כזה נאמר אין מדרש בלא חדוש (חגיגה ג. ירושלמי שם א&#x27; א&#x27;. 
במ&quot;ר י&quot;ד י&quot;א): 
 
חלק ג פרק ד
הדרך אשר בה יתנהג האדם ללמד חכמה זו לאחרים. צריך שלא ילמדה אלא לעובד ה&#x27; בנקיות 
ובטהרה. והכי איתא בתקונים זו לשונו, &quot;ואלין דאינון באלין מדות צריך לגלאה לון רזין 
טמירין, אבל מאן דמגלי רזין לרשיעייא כאלו מגלה עריין באורייתא דבני שפחה בישא 
לילית אימא דרשיעיא ערבוביא בישא, מאן דמגלה לון רזין דאורייתא גרים לצדיק דאיהו 
יסוד דאתמר ביה סוד ה&#x27; ליראיו דאסתלק נביעו מיניה ומן שכינתא, הדא הוא דכתיב אזלו 
מים מני ים ונהר יחרב ויבש בההוא זמנא אינון צדיקייא לתתא עניין מכלא, עניין מרזין 
דאורייתא, עניין בגופא. וכל מאן דמגלה רזין לצדיקייא גרים לצדיק לאנהרא ברזין 
דאורייתא ולשכינתא דאו&quot;ר ר&quot;ז אקרי, ובההוא זימנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע&quot;, 


עכ&quot;ל לעניינינו: 
ומה שיש בו לדקדק הוא, א&#x27;, אמרו, אבל מאן דמגלה רזין לרשיעייא וכו&#x27;, ואחר כך אמר 
מאן דמגלה לון גרים לצדיק, אמאי לא קאמר גלי עריין באורייתא כדקאמר לעילא או לימא 
לעילא גרים לצדיק, אמאי שני בין האי להאי: 
ב&#x27; אמר, גרים דלישנא גרים לא דייק, דהוה ליה למימר עביד לצדיק דהכי איהו מאן דפגים 
לעילא: 
ג&#x27; אמרו, בההוא זימנא אינון צדיקייא לתתא כל דרשה זו למה. ושאר דקדוקי הלשון יתבארו 
בפירושנו בס&quot;ד: 
והכונה, כי הוא פירש ואלין דאנון באלין מדות, ירצה, שהם מארי מדות מלכים צדיקים 
חוזים נביאים מארי תורה גבורים חסידים נבונים חכמים ראשי אלפי ישראל, דהכי פירש התם 
ואמר כי אלו שהם מרכבה אל המדות ועוסקים במצות התלויים בהם ונשמתם אצולה מהם, צריך 
לגלאה לון וכו&#x27; ירצה וצריך חובה על האדם לגלות להם רזים טמירין. והנה להוכחת החיוב 
הזה המוטל על היודע ללמד אל הירא הכריח הדבר מהפכו, ואמר כי מן העון נלמד המצוה, 


ואמר אבל מאן דמגלי רזין לרשיעייא והכונה הוא שמגלה עריין בתורה, ירצה שהתורה הוא 
הת&quot;ת וזה שמשפיע סודות התורה ברשעים זהו ערו&quot;ה ע&quot;ר ו&quot;ה, שהרי על ידי הת&quot;ת שמשפיע 
בחצונים ח&quot;ו, מאחר שהרשע כל כחו הוא מהקליפות אם כן המשפיע בו משפיע בקליפות, וזה 
משפיע רזים דאורייתא שהוא הת&quot;ת הרי מגלה עריין באורייתא: 
דבני שפחה וכו&#x27;, הכונה להראות איך הרשע והקליפה הכל ענין אחד, כי אם הרשע הוא בן 
לילית שפחה בישא אם כן האם והבנים הכל ענין אחד, כי נשמת הרשע וכח רשעתו נמשך מאמו 
השפחה, ולכן נמצא מלך מתייחד ומשפיע בשפחה בישא והיינו עריין באורייתא ממש, וזהו מה 
שפועל בידים ממש המגלה רזים לרשיעייא. אמנם בדרך גרמא פועל פעולה אחרת והוא הסתלקות 
השפע מיסוד וכו&#x27;, כי בהיות שהמלך משפיע בשפחה ח&quot;ו אינו מתיחד עם הגבירה ואם כן נמצא 
שמסתלק שפע הת&quot;ת מן היסוד, והוא בהיות שאינו פועל אלא להשפיע בחצונים משם נמשך בדרך 


גרמא שלא ישפיע בפנימיים ח&quot;ו לצדיק דאיהו יסוד, כל זה להורות כי סודות התורה הם 
ביסוד. ולזה אמר שנקרא יסוד שפירושו יו&quot;ד של ברית, וסוד שהן רזים דאורייתא. וראיה 
לזה, סוד ה&#x27; ליראיו ובריתו להודיעם, הרי שברית וסוד הכל ענין אחד, וכל זה להכריח כי 
בהיות הסוד נשפע אל החצונים הוא מסתלק מן הפנימיים: 
דאסתלק נביעו מיניה, דהיינו שמסתלק מקור היסוד שהוא התפארת כדפירשנו, ואחר שאין 
השפע ביסוד אינו נשפע במלכות וזהו שאמר, ומן שכינתא וראיה מן הכתוב הדא הוא דכתיב 
אזלו מים מני ים וגו&#x27;, פירוש, מאחר שאמר כי סבת חסרון מים בים שהוא מלכות הוא מפני 
שהנהר שהוא יסוד חרב ויבש, אם כן משם ראיה שכל זמן שהנהר יבש אין מים בים, שאין לה 
קבלת שפע אלא מן היסוד, ולכך בהסתלק מן היסוד מסתלק גם מהשכינה: 
בההוא זימנא הנהו צדיקייא לתתא כו&#x27; הוקשה לו שהוא אמר כי בסבת המגלה סודות לרשיעייא 
נהר יחרב וכו&#x27; דמשמע שאין שפע כלל, וזה אינו מן הראוי אלא שלא יהיו סודות במלכות 


מפני שזה השפיע הסוד חוצה, אמנם שאר בחינות השפע למה לא יושפעו עד שאמר דאסתלק 
נביעו וכו&#x27; דמשמע שאין שפע כלל. לזה הכריח שכן אמת שאין שפע ונביעו כלל, וראיה מן 
התחתונים שהם עניים אם בגופם אם ברזין דאורייתא, מורה על הסתלקות השפע מכל וכל ולכן 
הם עניים בגופם גם כן: 
ואחר שפירש עון המגלה לרשעים, משם יושכל בהפך מעלת הצדיקים, כי גם את זה לעומת זה 
עשה האלהים וכל מאן דמגלי רזין לצדיקייא גרים לצדיק כו&#x27;, מפני שעל ידי שהוא מגלה 
סוד לצדיק כן הוא משפיע ממקור עליון שהוא הת&quot;ת ביסוד, והיסוד מאיר אותם סודות 
במלכות, וזהו שאמר, גרים לצדיק שהוא יסוד לאנהרא ברזים דאורייתא שהוא יסוד השפע 
מהת&quot;ת הנקרא תורה אל השכינה ממש שכן דרכו. ואמר, גרים ולא מאיר ממש, מפני שמה שפועל 
הוא היות הצדיק מאיר בעצמו אל בחינת צדיק כמותו, אמנם לאנהרא ברזים דאורייתא שהוא 
מן הת&quot;ת וגם לשכינתא זה גרמא בעלמא, כי מדה טובה מרובה ומתפשטת מעצמה: 


דאור רז אתקרי, הוקשה לו שהרי סוד הוא דוקא ביסוד כדמוכח לעיל, ואם כן איך הסודות 
הם נשפעים מן הת&quot;ת, לכן אמר שאור שהוא ודאי בת&quot;ת נקרא ר&quot;ז שעולה או&quot;ר כמו ר&quot;ז, אם 
כן גם כן יהיה סוד בת&quot;ת, אלא שבת&quot;ת הם בסוד אור שהם דקים וביסוד הם בבחינת סוד שהוא 
גלוי יותר, והיינו שעל ידו שנשפע מתגלה. והענין כי הבינה למעלה מת&quot;ת היינו אור, א&#x27; 
בינה על וא&quot;ו, משפיע בסוד רי&quot;ש, שהוא מלכות, ראשית לתחתונים. וביסוד הם ר&quot;ז, דהיינו 
יו&quot;ד מלכות על וא&quot;ו זעירא ונעשית זי&quot;ן ורי&quot;ש ראשית לתחתונים למעלה: 
והנה להיות מעלת המגלה הסוד כל כך עליונה אם כן חויב לחזר על צדיק לגלות לו 
סודותיו, וזהו שאמר לעיל בריש המאמר צריך לגלאה לון רזין טמירין, לישנא דצריך לישנא 
דחובה איהו כנודע. והנה מתוך מאמר זה מתבאר עונש המגלה סודות למי שאינו הגון, וגם 
מעלת המגלה אותם לתלמיד הגון: 
 


</div>
