ספר מערכת האלקות — שער האדם:

שער האדם: ובו יתבאר צורת האדם וסוד המילה ומראה הנבואה וסוד הנדר והשבועה ובחירת השם בישראל ובארץ ישראל ובירושלם ובמקדש וסוד התפלין וחפצי השם בתפלות ובברכות: דע שהאדם בצורת גופו נעשה בדמות עליון. ודמות עליון הוא הבנין שעקרו הוא התפארת והוא הנקרא אדם במרכבה כמו שיתבאר שם. ומפני שעקר התפארת הוא הדמות נקרא ראש בבנין כמו שעקרו של אדם הראש. וכן נקרא לשון מפני שיופי האדם ושלמותו הוא הלשון כי ממנה יוציא האדם מחשבת שכלו שמשכנו במוח מהכח אל הפעל: וכתרי הבנין שהם חסד ופחד שהם למעלה מהראש במדרגה הם נקראים זרועות וכמו שאמרו בבהיר כאדם שיגן בשתי זרועותיו על ראשו. ומהזרועות האלה מקבל האדם שהוא התפארת והוא הראש כי הם הפורשים למעלה ראש לקבל מן המעין העליון. ומפני שהת"ת נקראת עולם נקראים זרועות עולם: והנצח וההוד הפונים להשפיע למטה מה שמקבלים מן הכתרים (סא הראש) הם נקראים שוקים

וכנגדם שוקי האדם והם הנקראים נצחי עולם וכן עמודי עולם: וכנגד היסוד שהוא המכריע השני הוא המעור שהוא יסוד האדם וכחו ועקרו כמו שהצדיק הוא יסוד עולם. ונקרא אמת ורמז ענינו בתפארת: וכנגד העטרת שהוא סוף הבנין היא העטרה של אדם שהיא סוף האדם. וכמו שכל הטעיות שבארתי בהריסה הם בעטרה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (בראשית ג) וכה תאות כל ההתבוננות ובה יוכל האדם להטהר ולהתקדש בהשגתו בה וכן להטמא בטעותו בה כן בעטרה של אדם כל התאוות בין לטוב בין לרע הם תלויים בה כי בה יתקדש ויתטהר האדם ויתטמא כפי רצונו: וכמו ששלמות הבנין בתחלת שלמות המחשבה הוא בהתגלות העטרה להיות לראש פנה והיות הש"ה משוך עליה להיות השלום בארץ בחבור כנגד זה אמרו שאין האדם התחתון נברא בדמות עליון ושלם עד שיתגלה לו העטרה. וכענין שאמרו מל ולא פרע כאילו לא מל. כי הוא רמז לגלוי כח העטרה לפעול בעולם השפל הרומז לחבור היסוד בעטרה שהוא סוף הבנין ושלמותו לקיום

העולם השפל. וזהו שאמר השם ית' לאברהם בצוותו על מצות המילה התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז) ומכאן יתבונן המשכיל חטא משיכת הערלה שאמרו באדם הראשון ובדעתך סוד השבת אשר יתבאר בשביעיות ומה שאכתוב עוד בשער הזה בסוד התפלין עם מה שאזכור עוד בשמניות תדע ותשכיל כי סוד המילה כסוד השבת ומצות מילה בזמנה הוא קיום השבת ולכן תדחה אותו. ובשניהם נאמר אות וברית הרומזים ליסוד ולעטרה ואם השכלת הבנין ידעת כי התפארת והיסוד ענין אחד. והיסוד הוא משך הבנין אך התפארת הוא ראש במעלה והיסוד הוא הסוף. וכבר כתבתי כי אין ראש בלתי סוף ואין סוף בלתי ראש: הנה בארתי כי ענין צורת האדם רומז לכל הבנין. אמנם כמו שעלה בתחלת המחשבה להיות דו פרצופי להיות החשק בחבור לקיום העולם וחייבה החכמה להתגלות כח העטרה היותה לעזר לת"ת בהנהגת העולם כן בהשתלשלות נברא האדם דו פרצופין פנים ואחור גוף אחד כמו שנאמר אחור וקדם צרתני (תהילים קלט) להיות להם טבע לחזר זה אחר זה בהפרדם כי לבסוף נפרדו

להיות עזר לאדם לעשות צרכיו כדי שיוכל האדם להשתדל בעבודת קונו ויזכו שניהם וע"ז הטעם אמרו כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שהרי היא משועבדת לבעלה בכל הזמנים: ואולי כי הטעם שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מפני כי ברוך כבוד ה' ממקומו בזמנים ואינם צריכות המשכה כמו האנשים ולכן תשאר היא משועבדת לבעלה. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא הם חייבות כמו האנשים כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם (קהלת ה) כי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כי כולם פונים למעין אחד: אך יש להתבונן כי מן הראוי הנשים חייבות בקדוש היום כי דיו לעבד להיות כרבו. ואמרו שאין אדם שלם עד שישא אשה וכאשר יתחבר עם אשתו הרי נתקיים כל החבור ועוד יובן זה בשבעיות בבאור האגדה שהזכירו ז"ל בענין השבת ואמרו כנסת ישראל תהא בת זוגך שהיא הברכה והקדושה אשר בשבת (הגהה, כונת המאמר שהשבת רמז לאלף השביעי ובאותו האלף תתעלה העטרה אל מקום שתוף הראשון וישתמשו שני מלכים בכתר מלכות כאשר היה בסוף המעשה ואז

לא תהיה כבושה תחת בעלה כאשר עתה שהוא תחלת המחשבה ולא תהיה זקוקה לעשות כל דבר כאשר בהיותם מעוט' למטה): ויתבונן עוד מה שארז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה כי שם צוה ה' את הברכה. ואמרו כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות והעטרה היא המזבח: הנה נתבאר לנו כי התפארת או היסוד צ"ז. והעטרה צ"ג. והזכר מן הזכר. והנקבה מן הנקבה. ומפני שהשתלשלות צ"ג ממ"ה היונקת מן הנחש המטיל זוהמא עליה לכן הטמאה מצויה באשה יותר מבאיש וכל טמאת אודם לאשה וכל טומאת לובן לאיש מפני שנשתלשל מהמדה הנוטה אל החסד שהוא צבע לבן. והאשה משתלשלת מהמדה הנוטה אל הפחד שהוא צבע אדום: ואם יקשה בעיניך למה יהיה היוצא מן האדם טמא והלא אין דבר רע יורד מן השמים. תוכל להבין הטעם מפני כי שש טומאת הן ומתחילות מן הפחד וממנו ולמטה מתערבים הטוב והרע. ולכן כאשר מתטמא מתטמא מצד השמאל אמנם כל המתטמא טעון ביאת מים להטהר כי המים

מטהרין את זוהמת הנחש וכמו שנאמר על אפר פרה אדומה ונתן עליו מים חיים אל כלי (במדבר יט) וכבר בארנו בטעם כי המים הם עץ החיים ולכן אמר מים חיים ופרה אדומה היא רמז למ"ה והיא נעשית בחוץ להעביר רוח הטמאה כאשר יתבאר למטה. ומפני שענינם בחוץ מטמאת כל המתעסק בה. וכאשר יתנו על האפר מים חיים הוא רמז לעץ החיים אשר בתוך הגן. וכאשר יתטמא במת אשר נטמא מהנחש הקדמוני מתחטא בו בטבילת המים.והחטוי הוא לרמוז כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא): והמשכיל ענין הימים בשבעיות יוכל להבין טעם הזאת שלישי ושביעי כי רומזים לחסד וליסוד שטהרתם שלמה בחסד כאשר זכרנו כי מן הפחד מתעורר הטמאה ואף כי בחסד אי אפשר להשקיט הדין (סא כי שש טמאות הן ואי אפשר להשלימן עד השביעי כי חסד היא שלישי לימים תפארת עטרה חסד. ויסוד הוא שביעי גם כן לזמנים שפי' ליום השבת) וכאשר יתבונן בתפלות בג' ברכות אחרונות ויסוד מפני שהוא שביעי כי הששה ימים כנגד השש טומאות וביום

השביעי נכנס בטהרה ואף כי מותר לשנות מפני דרכי שלום כי הוא המכריע: ויתבונן כי אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר (במדבר יט) גם ביום הראשון לא (סא כי הוא מ"ה) מפני לא תחסם שור בדישו (דברים כה) (סא כי אין לשנות כח מ"ה כל כך) ואף כי ביום שני שהוא יום דין. ואף כי ביום הרביעי ואף כי ביום ה' לא כי בנצוח תעורר מ"ה כדרך כריעת מודים. ואף כי ביום ששי שהוא מן הצד ההוא. ומכאן והלאה קרובים אנחנו להתבונן למה פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים אלא שלא נתן ליכתב (סא ואני כתבתיו בשגגה): ושש הטמאות שזכרתי אלא הם. הראשון אבי אבות כגון המת והוא רמז לפחד שמשם עקר המות נמשך. והשני אב הטמאה וראשון ושני לחולין. ושליש לתרומה ורביעי בקדש: ועתה שידעת בנין צורת האדם תוכל להשכיל אם קבלת מפה אל פה אמתת מראה הנבואה הנראת לנביאים. ורז"ל קראו למראה ההוא שעור קומה וכבר רמזתי בו בהריסה בחטא דור הפלגה

והוא סוד היודע שעורו של יוצר בראשית וכו'. ועל זה אמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ועל המראה נאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב) ואמר ה"ר יצחק דרך סימן תמונה בגימטריא פרצוף אדם. וכן מצאתי בדברי ה"ר אליעזר מגרמישא ועל זה נאמר ותמונה איניכם רואים זולתי קול (דברים ד): והמקובל בענין המראה הזאת יתבונן ענין הגשמיות הנזכרות אצל השם ית' בתורה ויתבוננו על ענין העברה והנציבה כמו שנאמר ויעבר ה' על פניו ויתיצב עמו שם (שמות לד) וכל עניני התנועות. והנה נתבאר מה שיעדתי לבאר בענין האמונה והאחדות: וממה שבארתי בדמות האדם יוכל להתבונן המשכיל כי בהיות האדם צדיק גמור כי ראוי לו שיתנבא ויחיה לעולם כי מצא מין את מינו ונעור ועוד יובן זה במרכבה ומכאן יתבונן המשכיל מה שארז"ל שבנדרים צריך אדם לומר הרי עלי כי האדם נברא בדמות כמו שכתבתי ונפשו שהיא עקרו של אדם נאצלה מהשלישית ונופחה באדם דרך הבנין (סא כמו בבנין) כאשר

יתבאר עוד למטה הנה האדם עם נפשו שהוא חי ממנה כלול בבנין. ומפני שהנדר רמז לש"ת שהיא דירת הכל וקיום הכל ומחייתם והוא נפש האדם העליון שהוא הבנין ראוי הוא לאדם הכולל בנין לאמר באסרו דבר עליו הרי עלי שהוא נודר לנפשו לכן אמר הכתוב כי ידור נדר לה' (במדבר ל) כלומר שנודר למי שהוא חוץ מבנינו ומפני שהשלישית רוכבת על הבנין הנדר חמור וחל על כל דבר וכאשר יתבאר עוד: ומהנה נוכל להתבונן ענין הנזיר כי נכון שלא ישתה יין ולא יטמא למתים כי הפריש והזיר עצמו לגמרי ממקום היין והטמאה. ומפני כי הפליא לנדור נדר נזיר ראוי הוא להיותו קדוש ותער לא יעבור על ראשו כי ראשו לראש העליון ובעוד שערו בראשו מעכבו מלשתות יין שהשערות לכחות העליונים: אבל ענין השבועה עקרה בבנין וכאשר מורה מלת שבועה שהיא מלשון שבעה. אמנם נרמז במלה עצמה כי עקר השבועה בפועלים השם ד"פ. ולכן נתוסף בו ו' ה'. הו' באמצע המלה רמז לצ"ז

שהוא הבריח התיכון והיא הו' שבין ד' אותיות שגם היא באמצע והיא כנגד שש קצוות וה' שבסוף המלה רמז לעטרה שהיא גם כן אחרונה לבנין ואחרונה בשם. ובחבורה למנין ששה שהיא הו' אוסר עצמו על דבר נשבע לשון נפעל וזהו שיאמר הכתוב תמיד אחר השבועה ב' ולא ל' כמו שנאמר ואשביעך בה' (בראשית כד) השבעה לי באלקים (שם כא) ובשמו תשבע (דברים ו) ונרמז עוד בכתובים האלה שזכרנו כי השבועה בה' שהוא רמז לתפארת. וגם באלקים שהוא רמז לעטרה והם עקר הבנין. ומה שאזכור אשר נשבע לה' ב"ל ענינו לצרך השם. והכלל כל הנשבע נשבע בשם שהוא כלל הבנין. והנודר נודר לה' שהוא השלישית: ונתבאר למשכיל כי הנדר איסור חפציו כלומר שאוסר דבר על עצמו. והשבועה איסור גברא שאוסר עצמו על הדבר. ואמרו בספרי מה בין נדרים לשבועות. נדרים כנשבע בחיי המלך שבועות במלך עצמו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך (מלכים ב ד) רמזו למלך לתפארת שבו השבועה. וחי המלך הוא השלישית המשפעת לבנין. ונתנו סימן לדבר

חי ה' כמו שבועה שהיא בשם. וחי נפשך בצירי כלומר חיי הנפש וחיי הנפש הוא השלישית כי מהשלישית נשתלשלה הנפש וגם הבנין כאשר זכרנו למעלה. ולשון הרב ז"ל בחדושי שבועות שלו ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהנדר לבנין יסוד. (הגהה, רמז כי החכם יכול להפר גם הנדר מפני כי חכמה היא למעלה מבינה והיא נקדה סתימא) והשבעה בו' ה' האחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה. ואין כן בשבועות יען כי פרייהם מאותם נטיעות. ואני אומר באולי שזה הטעם בנדרי הבאי ובדברים שאין בהם ממש וזרוזין שאין הנדר חל עד יחקור הנודר ויאזין המקום מאשר הבינה נעלמה אבל זה נדר ובל ידע מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמן עד כאן לשונו: ודבריו מתוקים מדבש מובנים למשכיל בענין נדרים ושבועות. ופירוש בהיותה מששה גרועה רוצה לומר כי כל שבעה חסר ו' ותורה המלה על כל הבנין שהוא שבעה ועקרים הו' והה' הכוללים התורה והמצוות. ומפני שהתורה והמצוות הם בבנין כמו שזכרנו בהריסה הנדר חל

על המצוה מפני שהוא למעלה ממנה אבל השבועות אינן חלות על המצוות כי האדם הכלול בבנין הוא מושבע. אם כן הוא והמצוות משועבדים לאדון הכל ליוצר בראשית ולא יכול לבטל אותם. ולפיכך אמר אין שבועה חלה על דבר שבועה (סא על מצוה) כי אין דבר מבטל את עצמו אלא דבר אשר חוצה לו וגבוה ממנו למשול בו: ויש להתבונן בענין השבועה שהזכיר בה הכתוב לא תשא (שמות כ) ולא אמר תשבע. אבל הטעם כי ענין השבועה להעלות הה' בו' היות שבעה מחוברים ומוסכמים לדבריו וכענין עתה ארומם עתה אנשא (ישעיהו לג) (הגהה, והוא לשון נשואין) וכשאדם נושאה בלא בעלה (סא לבטלה) ראוי שתפגע בו הה' שלא תנקהו הו' ודומה אל קרוב ברכה לבטלה. וכאשר נזכיר בסוף השער אלא שהשבועה הוא להעלות הה' בו' והברכה היא המשכת הו' בה' וצריך להתבונן כי החכם עוקר הנדר מעקרו מפני כי החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה: ויתבונן מזה כי הבעל מפר נדרי אשתו בדברים שבינו לבינה כדרך והוא ימשל בך (בראשית

ג) אמנם ביום שמעו שאז הוא עומד בממשלתו אם ירצה להסכים על ידה ואולי שאין נזקקין לאלקי ישראל כי אמונה אומן אלא שאין תופסין הדין הזה להלכה הנה מבואר כי האדם כולל הכל ובו ראוי קיום הכל: ואמר כי מנין תרי"ג מצות נרמזים באברי האדם ובגידיו רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצות עשה המשתלשלים מן התפארת באהבה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה המשתלשלים מן העטרת דרך הפחד ועוד תראה כי צורתו הנכבדת שזכרתי כלולה בי' ספירות כי בראשו החכמה והתבונה שמשכנם במוח כנגד השניה והשלישית. והראש מקבל אותם בזרועות הפרושות למעלה ולכן נעשה האדם כנגד עשר ספירות. עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו לזכרון: וממה שזכרתי בצורת האדם יתבונן על דרך האמת מה שהזכירו ז"ל בסנהדרין כי קללת אלקים תלוי (דברים כא) משל לשני אחים תאומים וכו'. ומפני שהענין כן מתטמאת האדמה וארץ ישראל כאשר אבאר ענינה ושרשה למטה בענין החלול והטמאה ויגרום העניין להפסד אויר

התחתון והוא קללת הארץ והוא ענין כל הטמאות והנאופים: ומפני שהשתלשלות האדם וצורתו מדמות עליון אשר הוא יסוד הכל ופועל הכל ראוי הוא גם כן היותו עליון ומלך מושל בכל אשר תחת כל השמים. וכן ראוי היות בחירותיו מסורות אחרי רצונו כי הוא המלך באמת. וכאשר יתדמה האדם לקונו בענין אשר יתבאר יהיה הוא המלך המושל בכל וייראו מלפניו כי שם ה' נקרא עליו ופחדו ורהו ממנו (סא ויראו) וכאשר יבחר הרע יתרחק מן השם וישתלטו עליו חיות הארץ והוא ירא מפניהם כענין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מט) ולכן ראוי לו לאדם בכל עת להתדמות לקונו בכל דרכיו כמו שדרשו ז"ל מה אני רחום אף אתה רחום מה אני חנון אף אתה חנון וכו' כי בנינו ונפשו מהש"ת הנקרא רחום וחנון קדוש וטהור וראוי לו לקדש את גופו ואת כל אבריו ואת כל מחשבותיו ואת דבוריו ואת כל הדרך אשר ילכו בה לכבוד הדמות: וכבר הזכירו זצ"ל ענין מעלת האדם. זריזות מביאו לידי טהרה. טהרה מביאו לידי קדושה.

קדושה מביאו לידי נבואה. נבואה מביאו לידי אליהו. אליהו מביאו לידי תחיית המתים. ומעליית האדם במעלותיו נוכל להתבונן ירידתו בנטותו מדרכי קונו. ולא עוד אלא שיטמא את נפשו ותתרחק ותכרת מן האלקים אשר נתנה ותדון בגיהנם הנקרא נהר דינור נהר יוצק: ודע כי כמו שברא האדם התחתון עם אשתו בדמות היות לו לבשר אחד לקיום העולם כן בהשתלשלות נשתלשלה נשמת האדם מהש"ת כאשר זכרנו ד"פ זכר ונקבה דרך הד"פ העליונים הזכר מן הזכר והנקבה מן הנקבה היות להם הגופים התחתונים למרכבת לצאת מן הכח אל הפעל כאשר ידוע באברי הגוף שהם כלי הנפש. ומשכנה במוח שהוא המקום הנכבד שבאדם ומהמוח נמשכת החכמה והתבונה אל הלב לחשוב מחשבה ומשם אל הכליות היועצות לגמור את המחשבה ולהמשיכה אל האברים ולהוציא את המחשבה לפעל ואין שלמות הנשמה זולתי בגוף מפני כי ממנו תוכל לזכות אל המנוחה ואל הנחלה ויזכה גם הגוף בעדה לחיי העולם הבא אם ימשוך

אחריה. וכאשר תתחבר הנפש עם הגוף בדמות כאילו תתחבר עם המקום אשר נסעה משם: מכאן יתבונן המשכיל אהבת הנשמה בגוף והצער בהפרדה ממנו כי היא לא תוכל לזכות זולתו (סא ר"ל הנפש בלי הגוף) וחבורם הוא שלמותם. ואם יזכו שניהם ראויים להתקיים בעולם (סא לעולם) (סא לקיום העולם) וכמו שהזכרתי באנשי המעלה בטעם. אבל כאשר לא יזכו אז אין זווגם עולה יפה ותפרד הנפש מן הגוייה וידונו שניהם כענין המשל שהזכירו מן החגר והסומא. והסומא דמו לגוף והחגר לנפש. כי אין לה כח במעשיה זולתי הגוף. והגוף דמו לסומא שהנשמה מנהגתו: ואולי ירמוז המשל לדיניהם והוא על ענין צדיק ורע לו כאשר זכרנו בטעם. כי קיום הנשמה ראוי הוא מה שאינו מורכב והוא שכל פשוט שאין לו הרכבה ואינו נפסד ולכן תתצרף ותתגלגל עד אשר תמצא מקום לה' להיות לה בן זוג הראוי לקיום שניהם. (סא הכוונה שתשכון בגוף אחר נקי): וכבר זכרתי בהריסה כי אין המדה רק פעמים ושלש ועל ארבעה לא ישיבנה ונסתפקנו מאז אם

תזכה על כל פנים להנקות או אולי לא תזכה ולדון לעולם או אולי יזדמן לה מקום כפי עמידתה עד זמן התחייה. וברוך היודע. ומה שאמרנו בקיום הנפש כי הראוי לעולם הוא בנשמתן של ישראל מפני שנשתלשלה ממקום החיים כאשר בארתי כי נפשם בטיב תלין קרנם תרום בכבוד ואם יש מישראל שנדונים לעולם כמו המסורות מכל מקום היא לא תכלה. וכמו שלשון נדונים לעולם מורה על זה. שמורה שהנשמה עדין היא בתקפה עד שתתצרף בכור הברזל אבל נפשות של אומות העולם עע"ז אשר מנהר יוצק שהוא יסוד השרים יסודם וכאשר יתבאר עוד בהפרד נפשם תדבק אל יסודם שהוא הג' ובסוף הזמן (סא שהוא באלף השביעי) תכלה ותפסד בהפסד יסודה (סא שהם השרים הממונים על האמות) אך חסידי האומות אשר קיימו ז' מצות שנצטוו בני נח לא יקפח שכרם מפני שקיימו מה שקבלו עליהם וינוחו במשכנם הראוי להם.