לשלישית ושנת החמיש' רמז לה ובשמינית יתבאר למה נקרא יובל: ועבד עברי שנוהג בו שמטה כמו שנאמר שש שנים יעבוד ובשבעית יצא (שמו' כא) כאש' לא יחפוץ לצאת בן חורין בשנה הראויה לו לצאת בה חפשי כי היא הרומזת לעולם הבא שבה שביתת הפועלים המשגיחים בתחתוני' אמר הכתוב ועבדו לעולם (שם) ודרשו ז"ל בו לעולמו של יובל כלומר עד שנת החמישים כי אז יצא בעל כרחו כי היובל נוהג לשוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ואין עוד פועל משועבד כי כל איש ואיש אדון אל עצמו כאשר יתבאר בשמיניות: ולפי ששנת השמטה תרמוז לשביתת הארץ שהיא לשם להשתמש בכתר אח' וארץ ישראל היא הנבחרת לשכון בה השכינה ונתחייבו ישראל גלו' על זילזול (סא קלקול) השמטת הארץ הוא כמו הריסה שמכריחי' עצמן לצא' ממקו' מנוחתם ולפעול בזמן הראוי בהיו' עם המלך במסיבו והגלו' מן הארץ היא מדה כנגד מדה כי הם ישחיתו את הארץ גם הן יהיו נשחתים ממנה כי
הארץ תנחם מהם ותקיא אותם וכמו שנרמזו ההקפות בספירות השנים בז' שמטות כן נרמז בז' ספירות העמר שהם ז' שבתו' כי יש מ"ט יום מיום שני של פסח עד שבועות שהוא יום החמשים. וארז"ל מצוה לממני יומי ומצוה למנני שבועי ולרמוז לז' הקפו' ולכל אלף ואלף ממנו עד סוף הכל: ואולי כי טעם הספירה בין פסח לשבועות הוא מפני כי ימי הפסח רומזים לימים העליונים והם ימי החדוש כאשר זכרתי. ורצה הש' לרמוז בהם השתלשלו' של ההויות הראשונות וכל ימי עולם. אמנם יום ראשון של פסח אינו נמנה עמהם לפי שבו נרמז הבריאה המעולה והמחודשת שהיתה ביום ראשון בכח כמו שזכרנו למעלה במשל הגנן. אבל מיום שני והלאה הרמז לעטרה נעשה רמז לכל ימות עולם והקפותיו. וזהו שאמר בברכת הספירה על ספרית העמר כי הספירה לעמר היא עד יום החמשים שקר' דרור בארץ וכאש' יתבא' בשמיניו': ומפני שהספירה היא לעמר נראה כי הסופר יצטרך לומר שהיום כך וכך לעמר ותחזור הש' על
מלת העמ' בברכה. או שיצטרך לומר כך וכך לעמר ובהיות העמר מנופה בי"ג נפות נוכל להתבונן ענינו במערכת שמות המדות: וכמו שנרמזו בתורה השבעה עולמות כמספ' שבע שבתות כך הם נרמזים בימים שבימי החג הבאים אחר ימי תשובה לרמוז כי בתשרי נברא העולם ונרמז בי' ימים בי' הויות שנתחדש אצילותם ובהם נברא העולם. ואחר יום כפור ד' ימים עד סכות לרמוז כי בארבעה אלה הם יסוד הכל והם כנגד המרכבה. ואחר כן ז' ימי החג לרמוז כי מהם משתלשלו' בעולם השפל אשר יתגלגל ז' הקפות כנגד הימים העליוני' והעולמו': והמחלוקת שבין רבי אליעזר ור' יהושע שרבי אליעזר אומר בניסן נברא העולם ורבי יהושע אומ' שבתשרי נברא העולם כולם מודי' שבניסן היתה הבריאה בכח ולא יצאתה מן הכח אל הפעל עד תשרי והיה סובר רבי אליעזר כי בניסן היה העקר ורבי יהושע היה סובר כי בתשרי היה העקר. והלכה כרבי יהושע. כך שמעתי וראיתי כתוב למקובל: ומפני שכל יום שבשבעת ימי החג רמז להקף אחד (הגהה פי' ז אלפים שנה) לכן מקיפין בכל
יום פעם אחת את המזבח ולרמוז שכל העולמות יחוגו ויסובבו את המזבח העליון. ועושים ההקפה הזאת עם הלולב ועם מיניו כי לולב ד' מינים בכלל ופרטם שבע כנגד הבנין שכללם ג"כ ד' ופרטם ז' כמו שבארתי בעבודת הטעם. וז' מינים שבלולב הם הלולב וג' הדסים וב' ערבות ואתרוג ומקיפין בוז' לרמוז שאע"פ שבאלף השביעי שהיום ההוא רמז בו שיתבטל הכל כאשר זכרתי למעלה מכל מקום יעמוד הבנין שהלולב עם מיניו רומז בו: הלולב רמוז לתפארת שהוא הראש והגבוה מכולם והוא כפול רמז לתפארת ולעטרה שהוא ד"פ. וג' הדסים רמז לזרועות ויסוד. וב' ערבות הנצחים. ואתרוג רומז לעטרה. והנה רמז כל הבנין כולו והנה פרטיהם שבעה ועקרם וכללם הם ד'. והם לולב והדס ערבה ואתרוג. ובשמיניות תבין כי האתרוג עמהם כמו שמיני של חג עם שבעה. והרמב"ן ז"ל באר היטב סדר הלולב בפרשת אמור: וביום השביעי נהגו להקיף ז' פעמים לרמוז כי כבר נשלם הכל. ומנהג הנביאים ליטול ערבה
ביום ההוא ואין מברכין עליה. ויש אומרים שרומזים אותה לאין סוף שאינו צריך רמז ולכן אמרו חביט חביט ולא בריך: הנה כי בימי החג צוה בלולב ז' מינים מפני כי הימים האלה רומזים להקפות והלולב לקיום הבנין כמו שבארתי. אבל בימי הפסח אין צריך בו לולב כי הימים רומזים אל מה שהלולב עם מיניו רומז. וכן בשמיני של חג אין בו אתרוג כי הוא עצמו האתרוג ומתוך שלא בא האתרוג לא יבא לולב כי האתרוג מעכב בו כי צריך להיות עמו כי כנסת ישראל היתה בת זוג לשבת וצריך רמז. וענין הנענועי' תעיין במקום אחר: ודע כי אנחנו לא נדע באי זה הקף אנחנו אם בראשון אם באחרון אם באמצעי ולפי דברי רז"ל ולפי הפשט נראה שאין אנחנו בראשון כי אמר על הפסוק ויהי אור מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן ויש מי שאומר מלמד שהיו סדר זמנים קדם לכן. ואמר בבהיר והארץ היתה תהו ובהו שכבר היתה. ועוד שם ויהי אור שכבר היה: אמנם פנימיות של דבריהם תתפשט כוונתם באצילות הימים הראשונים הנקראים עולמות.
וזכרתי בעבודת הטע' ענין בונה עולמו' ומחריבן שהוא על תחלת שלמות המחשבה. הימים הם סדר זמני' שהזכירו כי הזמנים מסודרים בהם. אבל אין להביא מדבריהם ז"ל שכבר עברו עולמות כי דבריהם כסלת נקייה ותדקדק בהם כי לא אמר שבנה עולמות והחריבן. וכן לא אמר שהיו הזמנים קדם לכן. אבל אמר שהיה סדר זמנים והעמק ותמצא הדברים כמו שבארתי. והארץ שכבר היתה היא העטרה שכבר היתה בכח השלישית הנקרא תהו חזרה לבהו והוא הבנין בהתפשטות ההויות. וכן האור שהיה כבר הוא התפארת שהוא האור הראשון שכבר היה. וכן הוא כי התפארת והעטרה ד"פ. ונתנה העטרה לראש פנה כלומר אחר התפשטות ההויות והיה התפארת קודם במעלה. ודברים אלה עתיקין ועמוקים וסתרים: נחזור לענינינו ונאמר שכל אחד מן העולמות יהיה תוספת טובה בחדושן יותר באחרון מעולם אשר היה לפניו. והטובה הוא שיתמעט כח שרי האומות מעולם ועד עולם ויתעלה ויתגבר כחן של ישראל למעלה למעלה. וזהו טעם שפרי החג הולכין ומתמעטין כי הם באין לכפר בעד ע'
אומות והם היו שבעים פרים כנגדם. וביום השביעי שהוא כנגד השבת הגדול יכלה כח כולם. ובעבור כי אז נשלם הכל נקרא ליל שביעי ליל החותם מלשון חתימת הברכה כי אז נשלמה ברכתם לפי תוספת הטובה שתהיה מכל אחד מהעולמות היו ימי החג הרומזים אליה חלוקים בקרבנותיהם וכן ראוי לגמור בו את ההלל מטעם זה: וכמו שיהיה תוספת טובה מהקף להקף כן יהיה תוספת טובה מהקף עצמה מאלף לאלף וכמו שהזכיר הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית תוכל להתבונן כי מבראשית עד ויכולו נרמזו כל ימי עולם והוא שאמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות (ראשית ב) כי מלת לעשות מורה על זה. והש' ית' הודיע הכל למשה ע"ה מתחלת היצירה עד סופה כל מה שיהיה ומה שהיה וכל מה שעתיד להיות בהן. וכענין שאמרו חמשים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים (תלים ז) כלומר הודיעו הש' ית' למשה מ"ט בתים שהם רמז לכל ימות העולם וכל הבנין שהוא מן הבינה ולמטה אבל שער החמישים לא הודיעו כי לא ידע אנוש ערכה אלקים
ידע את מקומה. וצריך אתה לדעת איך הם מ"ט בתים כי כל אחת כלול מז' והם מ"ט בתים וכלם בתים המשלישית כי השלישית יתנהג בהם כמו שיתבאר בשמיניות: שמיניות כבר זכרתי למעלה כי בנין השבע הנקרא הקף אחד הם כנגד הבנין ולכן כל הכלול תוך השבע נקרא תוך ההקף והם ז' ימי השבוע וז' שנים של שמטה וכן ז' שנים ז' פעמים וכן ז' ימי הפסח וכן ז' שבועות של ספירת העמר וכן ז' ימי החג וכן עולם אחד שהוא ז' אלפים או ז' עולמות כל אלה הם רמז למה שהוא תוך ההקף ר"ל תוך השבע אבל מה שנמנה שמיני או מה שמתחיל אחר מנין ז' כל אילו הזמנים הבאים אחר ההקף הם קדש והם רמז למה שהוא חוץ מן ההקף: ועל כן חג השבועות הבא תכף לבנין ר"ל למנין שבע שבועות שהוא חוץ מן ההקף הוא יום קדש והוא מועד בפני עצמו. וכן שנת היובל שהוא קדש כמו שנאמר וקדשתם את שנת החמישים (ויקרא כה) בא תכף ז' שמטות. וכן שמיני חג העצרת שהוא חג בפני עצמו ובא תכף ז' ימי
החג שלשתן רומזים למה שהוא חוץ מן ההקף: אמנם סמיכות כל אחת מהן אל ההקף הוא רמז כי בעבור שגם הם מן ההקף אין תורמין אותן שלא מן המוקף אלא שנמנים בפני עצמן לרמוז על אחת מן השבע ושאיננה באחדות שלהם והיא העטרה כי פעמים תמנה שמינית ופעמים תמנה בכללם כענין סדר הימים שזכרתי בשביעיות כי היא שניה במנין. והיסוד הוא ליי' והוא השביעי בחבור וכענין תן חלק לשבעה וגם לשמונה תמנה היא שמינית: וכתבתי בהריסה טעם בזה כי הטעם הוא לרמוז כי היא מהם ואיננה באחחדות שלהם בהיותה לראש פנה לפעול בעולם השפל וצריכים לכבדה ולרמוז כי מלכותו בכל משלה כאשר זכרתי שם:
אמנם תשכיל לדעת כי אלה השלש זמנים שזכרתי שהם היובל ושמיני עצרת וחג שבועות אע"פ שהרמז בהם לעטרה מן הטעם שכתבתי ועקר הרמז שנרמז בהם לעטרה הוא להתבונן בפועל העליון שהוא השלישית כי ברמז פועל התחתון נתבונן על העליון וכבר בארתי כי שניהם נקראים פועלים השלישית בעולם העליון והעטר' בעולם התחתון בשליחו' עולם העליון המשפיע בה: והשלישית והעטרה שמותיהן שוין ולכן יש לך לדעת כי השלישית הוא עקר השמינית שהו' חוץ מן ההקף כי היא למעלה ממנו בענין הציור וכל המצוות ברמזיהן אינם כי אם בשבע שהם הבנין שבהם ההתבוננות מה שאין כן בראשונו' שבהם אין רשות להתבונן לכן אין אנו זוכרים אותם בשום רמז מהרמזים שהרי אינם מן ההקף שיהיה רשות להתבונן בהם אבל אנו רומזים למה שהוא בבנין ולפעמים יעלה הרמז למשכיל למה שהוא חוץ ממנו וכדרך אשר בארתי בענין התרומה בשמות: וכבר ידעת כי השלישית הוא שער החמישים אשר לא נודע גם למשה. ובאמת מן הראוי הוא כי
מאחר שאדם נברא בדמות ושם הם תלויות כל המצוו' אין לו להתבונן למעלה ממנו אלא בעולמו יתבונן ודי לו: וכלל הענין אשר דעתנו לבארו הוא כי היובל שבא אחר ז' שמטו' שהם רומזי' לכל העולמות וחג השבועו' שבא אחר ז' שבתו' הרומזים גן לענין זה ושמיני עצרת שבא אחר ז' ימי החג הרומזים גם לזה כאשר כתבתי שלשתן רומזים כי אחר הקפת כל העולמו' שהם שבע כנגד הבנין מתנהג השלישית והוא היובל הגדול כאשר זכרתי למעלה. וישוב גם אצילות הבנין אל האלקי' שהוא השלישית אשר נתנו להאצילו. וכאשר יצאו הפועלים לחרות איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ישובו ולכן נקרא תשובה כי שם ישוב הכל כי הכל שב אל העפר כאשר זכרתי בשער הטעם. כן נקרא יובל מלשון ועל יובל ישלח שרשיו כי שם יובל וישולח הכל כי שם שרש הכל והיא השביתה הגדולה אשר אין לה קץ ותכלית: וזהו אחר שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים כמו
שעתיד להיות בסוף והכל ישוב אל מקומו בשלום. וטעם זה מספיק גם לשתי הלחם הבאי' מחטי' בשבועו' ולא משעורי' כי כחשכה כאורה. והלחמים רומזי' לתפ' ולעטר'. אבל היו נאפי' חמץ לזכר (סא לברך) היום שמביאין בה מנחה חדשה ליי': וענין שלוח העבדי' ביובל לחרות כי הפועלים יצאו לחפשי. וענין חזרת הנחלות כי הארץ לא תמכר לצמיתו' וחוה הראשונה תשוב לעפרה. אמנם הרמז אלינו בג' הזמני' האלה לע' אשר החכמי' מתבוננים בה וכאשר יתבאר עוד למטה. וענין הכתוב שאמ' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה) לשון סבוב והוא כמו דור הולך ודור בא כמו שהו' לשון חזרה וסבוב מלשון רז"ל הדרא דכנתא. ואמרו שיקרא הדרור בארץ לכל יושביה יובל כלומר שיקראו וירמזו חזרת הנחלות ליובל על שם ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז) וירמוז ליובל הגדול שהוא שנת נ' אלף שנה שהו' קדש כי שם תובל ותתגלגל ותחזור הארץ היות' בת חורין: ואמ' הכתו' עוד יובל היא תהיה לכם (ויקר' כה) כדרך שיאמר בשמיני חג העצרת וביום
השמיני עצרת לכם (מדבר כב) וכן אמר בשבועות בשבועותיכם ותרגם יונתן במעצרתכון. ובאור הענין הוא כי היא ומלת עצרת רומזים לעטרה ואמר בהם לכם ולא אמר ליי' כמו בשבת ובשמטה ובשבעי של פסח בעבור כי אותם רומזי' שהיא בכל ואלו רמוזים שהעטר' נמנית שמינית. וכבר בארנו שהרמז הוא כי היובל יהיה נוהג בעול' העליון והנה בארנו כי היובל והשבועות ושמיני עצרת הם רמז למה שהוא חוץ מן ההקף ועקר הרמז הוא לשלישית. אך הרמז הוא לעט' בעבור שמתבוננים בה מה שאין כן לשלישית ובעבור שהענין רומז למה שהוא חוץ מן ההקף ארז"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא. אמנם קראוהו סעודה קטנה כנגד הפועל העליון הנרמז בה. או שקראוהו כן לפי הפשט בעבור (סא בערך) הקרבנות שהקריבו ע' פרים לז' ימי החג כנגד ע' אומו' ובעד השמיני הקריבו בעדו להגדיל כח שרו שיהיה חוט של חסד משוך עליו בעבור שאיננו באחדותם להיותו נתון לראש פנה וצריך לכבדה וליחד' בפני עצמה כדרך
אשר זכרתי בשער ההריסה כי יום הדין הוא כאשר אזכור עוד אמנם תשלומין דראשון הוא ר"ל כי הוא מהם: וכן סוכה בעבור שרומזים לעטר' קראוה בשם הקב"ה מצוה קלה. אמנם עקר הרמז בה לשלישית כמו שדרשו בבהיר בפסוק שלח תשלח את האם (דברי' כב) כי השלישית היא האם. והיא אם הבנים ושוכבת עליהם. וכבר זכרתי עוד בהריסה בקטנות הה' שבהבראם כי הרמז בה לעטרה כי לעולם רומזים אותה בקטנות מפני שיש ממנה רמז לשלישית: ובענין הזמנים שזכרתי יש להתבונן בטעם האתרוג שצריך שיבא עם הלולב ולא עמו באגודה כי אף על פי כי כל השבע נרמז בלולב ובהדס ובערבה צריך שיבא אתרוג עמו יחד הרומז לעט' אבל לא באגד אחד כי אינה באחדות שלהם כמו שכתבתי: ולפי ששמיני עצרת רומזים למ"ה כמו שבארתי לכן קרבנו שוה לקרבן ראש השנה ויום הכפורים שבהן המלך דן את עולמו ויושב על כסא דין וכבר כתבתי כי עקר היום רומז לשלישית שתתנהג והוא יום הדין הגדול. ונקרא עצרת כי שם נעצר הכל כי כל הנחלים
הולכים אל הים שהוא העטרה. או אולי נקרא כן מהטעם כי הכל יחנו שם כי הוא הגן עדן ויכנס מן הגן לעדן שהוא צרור החיים והוא התפארת ויכנסו לעולם הבא שהוא היסוד כי העטרה כלולה בו. וממנו ישובו עם כל הבנין בסוף הזמן אל השלישית שהוא עקר עצרת ושם יעצר הכל: הנה לפי מה שבארתי בשער הזה ובשער השביעיות נתבונן כי מנין ז' שמטות ושנת היובל קדש אחריהן. ומנין שבע שבתות העמר ואחריהן השבועות קדש ושבעת ימי החג ואחריהן שמיני עצר' קדש כולם רומזים למה שהוא חוץ מן ההקף והכל רמז אחד. אמנם כבר זכרתי כי כל ענין ימי השבוע הוא רמז למה שהיא בבריא'. וענין השמטה הוא רמז למה שיהיה. אמנם הבנין הוא שרש כולם: ואמר הרב הגדול רבי שלמה בן אדרת זצ"ל כי נאמר בשמיטין את ספיח קצירך וענבי נזיריך לרמוז כי חקות קציר ישמר לנו ועוד לנו חלק ונחלה בארץ כי העולם ישוב כמו שהיה כמו שזכרתי בשביעיות. אבל בשנת היובל שהוא רמז ליובל הגדול נאמר ספיחיה קציריה נזיריה
לרמוז כי אין הארץ לצמיתות כי תצא חפשי אל היובל ולא תתעבד עוד. ולכן אמר שהגדולים של עצמה הם וטעם יפה אמר אך שאין זה הטעם המוכרח למשכיל: וענין ח' ימים המילה הוא שצריך שיעברו על הילד ז' ימים כנגד הבנין וביום השמיני ימול ותתגלה העטרה הוא רמז לגלוי העטרה להשלים דוגמת הבנין בגופו ושנתנה העטרה לראש פנה והוא שמיני. וכבר ידעת כי במילה יש בה זכור ושמור כמו שכתבתי בשער האדם ולכן תדחה את השבת כמו שמבואר שם. וכן הבהמות לא ירצו לקרבן עד שיעברו עליהם ח' ימים. וכנגד אלו השמיניות אמר דוד ע"ה למנצח על השמינית (תלים ו) ושלמה ע"ה אמר תן חלק לשבעה וגם לשמנה (קהלת יא) כאשר זכרתי בשער ההריסה: עשיריות כבר אמרתי שעשר ספירות הם יסוד לכל נגדר בגדר מספר. ולכן תמצא כי כל המספרים לא יעלו ליותר מעש' כאשר ידוע לבעלי החשבון וראיתי להזכיר במקצת המקומות עוד מזה תורה למנין ההוא: דע כי עשר מאמרות הנזכרות בפרשת בראשית הם רומזות לעשר ספירו' ובהם נברא העולם וזהו
שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם. ואמרו בראשית נמי מאמר הוא ודע כי כל מה שנזכר בפרשת בראשית בין מה שנזכר בעשרה מאמרות שאלה הם על ידי הפועל העליון (סא הראשון) בין מה שנזכר אחר תולדות השמי' שנברא על ידי העטרה כולם דברים כפולים גלוי ונסתר ושניהם אמת. כי כל מה שיש למטה כנגדן יש למעלה דברים הנקראו כן והם יסוד וכח של התחתון וקיומו להעמידו והכל דרך השתלשלות בין בבעלי חיים בין בדוממים בין בצמחים. ועל זה אמר אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע מכחו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב לח) ואיסור כל מיני כלאים שלא לערב הכחות: ולמנין הנכבד הזה שהוא קיום הכל והעמדת הכל על זה היתה כונת אברהם אבינו ע"ה בתחלה בהתפללו על העירות בתחלה אמר אולי ימצאון שם חמשי' צדיקי' לכל עיר שיעלו בזכות העשר המנין הנכבד עד לבסוף שבקש אם ימצאו עשר בין כולם. וכאש' לא ימצא שם עשרה כנגד
המנין הנכבד נתחייבו כלייה ושתק. וכן יצחק ברך את יעקב בעשר ברכות כי רצה לברכו בכל הכחות: וכן עשר הדברות ועשר מאמרות כולם כנגד המנין הנכבד וכנגדם עשה הב"ה לאדם הראשון עשר