מה עשה שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא את העולם וזהו עקר השתוף ותחלת המחשבה הוא סוף המעשה כמו שנאמר ביום ברוא ה' אלקים ארץ ושמים. ובדרך יוד קא ואו קא שהוא השם הגדול עם ה' אחרונה שנתוספה בו שהוא שם מלא על עולם מלא כי בתחלה באצילות עולם העליון לא הזכיר רק שם אלקים הרומז לשלישית כי עדיין לא נתמלא העולם ולא נשלם כדי להזכיר שם מלא עליו: וכלל הטובה שהיה בענין השתוף הוא כי אף בעת הזעם תשתוקק האשה אל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אל מקום הראשון אשר גדלה להתנהג בחסידות ויחזור גם האיש אחרי האשה כמחזר אחרי אבידתו, והיא שחוט של חסד משוך עליה להפסיק זוהמת הנחש עקלתון מן חוה שאלמלא נזקקין זה לזה הבהמות בהררי אלף היו מחריבין כל העולם כלו מזוהמתו. אבל בהיות השם שהוא מים עומד ביניהם כדרך ואני חומה משכך את חמתו כי המים מנצחים את האש היות לה גבול לשרפתה כמו עד פה תבוא ולא תוסיף (איוב לח) ומהנה נסמך ענין הדרש שאמר בענין איש ואשה כי שאלמלא שתף שמו ביניהם ישאר שמם אש ואש והוא ענין צנן את הנקבה שהזכירו בבהמות בהררי אלף כאשר יתבאר. וארז"ל מדה טובה מרובה ממדת פורענות: והנה נתבאר את אשר יעדנו לבאר בענין עקר השתוף כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה עם מה שנתבונן במלת מחשבה ובמלת מעשה וזהו נעוץ סופו בתחלתו כי הכל עלה במחשבה היות כאשר היה ואין כל חדש תחת השמש כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א) ונתבאר עוד למשכיל למה לא הוזכר שם מלא בכל פרשת בראשית עד אלה תולדות השמים והארץ. ואשר ישכיל מה שכתבנו ביציאת הע' מהכח שהיתה כלולה בכח התפארת אל הפעל היא בעזר לתפארת בענין הקיום כשליח העושה רצון משלחו מיתרון אהבתו יתבונן המד' שאמרו כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כי היא כלולה בכל, ובשביעיות נזכור בענין הבערה שיצאתה מן הכלל ומשם יבין המשכיל באור העניין: וממה שכתבנוהו יוכל להתבונן המשכיל בהשתלשלות יצירת האדם התחתון ומהתחתון ירמוז בעליון כדרך אשר אמרנו שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגו' (בראשית ב) אמרו עליו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ויתבונן שלא אמרו ולבסוף נברא אחד כי זה יורה על בטול תחלת המחשבה אבל אמרו ולבסוף לא נברא אלא אחד לרמוז כי עם היות טוב שנים לקיום המין וכאשר אמר אחר בריאתו לא טוב היות האדם לבדו מ"מ לא נברא אלא אחד. ולא נחשוב בזה כי נתבטל קיום תחלת המחשבה חלילה כי דו פרצופים היו גם בבריאה הזאת כאשר עלה במחשבה: ונברא אחד בעבור כי כאשר יתקיים בסוף המעשה את אשר עלה במחשבה היותן שנים ממש שיהיו נגררים זה אחר זה באהבת נעורים והיות כל אחד עזר לחבירו עזר האשה לבעלה במלי דביתא ותקונו (סא ולתקונו) וכדרך שאמרו כל מלאכות (סא מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועזר הבעל לאשה בשאר כסות ועונה ובמלי דשמיא. ומגזרת החבור הראשון וכו') שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה והם שבע מלאכות כמנין לעזר הבעל : וחיוב הבעל לאשה שלש מלאכות והן שאר כסות ועונה כמנין האבות והארץ מתברכת. והם מים אש רוח והמשכיל יבין. ובגזרת החבור הראשון לא יפנו זה מזה כדרך הבהמות אבל יהיו לבשר אחד לקיום העולם. ואם יזכה האיש בזוג כתקון הבריאה היות אשתו לעזרתו לעשות מלאכתו של העולם הזה ולגדל בניו כדי שיהיה לו פנאי למלאכת דרך העולם הבא כדרך אשר זכרנו אז נשלמה בו תחלת המחשבה ובנינו שלם כדמות עליון: וראוי לו גם כן להעלות לה מזונות להתמיד דירתו עמה ללמד בניו ללכת אחריו בדרכי בוראו ולעבודתו ובזה יפרו וירבו תמיד והברכה מצוייה עמהם אבל כאשר תמרוד היא בבעלה (סא בשלה) גם הוא עתיד למרוד בשלו כי יניח את ביתו וילך לו ויגרש את אשתו והבנים שובבים כיתומים ואין אב והאם תגדלם בשרירות לבם על דרך מלאכותיה שהן מעין העולם הזה ולא הרגילתם אחרי דרך הבעל והוא ישנאנה וישלחנה בסרחון הבנים בעבור שדבקה בפרי בטנה ולא ידרשנה (סא ולא יסרתם) ובשלוח האם ישולחו הבנים כי אז תיסרם האם ונוקמת את נקמתה בהם: ועל הדרך הזה דרשו בפדוק אעשה לו עזר כנגדו. ומהנה נתבונן בעליונים כי בהתקשט האם ומתגדלת במעשה בניה על הדרך הזה אשר אזכור עוד אז היא עטרת בעלה במלאכות אשר עושה לבעלה והבעל מעלה לה מזונות בזכות בניה הנדבקים בה לטובה מחסדו לפאר את ביתו תמיד. ואם הבנים שמחה, ואם יסרחו הבנים ישלחם ביד פשעם ותתגרש האשה מבעלה וילך האב המרחם למרחוק והאם תיסר את הבנים בעבור כי נטמאה בהדבקה בהם. וכאשר נזכור עוד למטה את העקר הזה. ובענין בחירת האדם יתבונן למטה הדרש שדרשו על פסוק לא טוב היות וכו' זכה עזר לא זכה כנגדו כי כל הענינים משתלשלים אמנם לא יתעלם ממנו כי חובת מלאכות האשה לבעל הם שבע. וחובת הבעל לאשה הם שלש והם האבות: ואחרי אשר בארנו אלו בעקרים יש להתבונן עוד ולדעת כי בעלות המחשבה היות העטרה לראש פנה ולקבל מהכל ולהשגיח בעולם השפל ולהנהיגו איננו ענין היות בה מעוט כח או מעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יכשרו מעשיהם חלילה לאל כאשר חושבים רבים מקלי אמנה (סא המח) בחולשת הבנתם בדברי רז"ל ובדברי המקובלים. אבל היתה המחשבה ההיא לתכלית השלימות בענין הבריאה לצרך הקיום כאשר זכרנו וכמו שאמרו כשברא את העולם אמר דין יהניין לי ודין לא יהניין לי. והוא כי תכלית הטוב ותכלית התענוג אשר תתקיים בו הכונה כאשר עלה בתחלת המחשבה בתחתונים אשר עקרו הוא מין האדם כאשר יתבאר. אמנם בהיות גלוי לפניו יתברך שעתיד האדם לחטוא ולא תתקיים הכוונה המבוקשת ממנו להעמיד הבריאה על מתכונתה לטובתו וכאשר יתבאר בא להם בעניין משל מעוט הירח הרומז לע' ועל השרש ועל העקר אשר אקדים לו טרם אדבר בו בענינו: והוא שצריך תחלה לדעת כי בעבור היות האםד נברא בדמות עליון וכדרך אשר יתבאר בשער האדם הרי הוא כמלך פורץ גדר ברצונו לעשות לו דרך דוגמת הדמות אשר מלכותו בכל משלה. אף כי עקר בריאות העולם בעבורו ולשמושו היה כענין שאמר החכם החסיד השלם כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני: אמנם בטעם בריאת האדם שהוא העקר לא מצאנו ענין זולתי היותו ישר ולשמש את קונו וללכת בדרכיו ולהדמות אליו בהנהגתו וכענין שאמר החסיד עוד ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ואמרו ז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא קדוש אף אתה קדוש וכו' וללמדו להועיל היותו ישר ולהדמות הצורה ליוצרה נתן לו חכמה ודעת ובינה להבין דרכיו וכדרך אשר נתן התורה לישראל אשר גם היא מיסוד הדמות. וכבר נרמזה התורה כולה גם באדם הראשון דכתיב בו לעבדה ולשמרה (בראשית ב) והוא רמז למצות עשה ולמצות לא תעשה למשכיל: ובבראשית רבה אמר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות בא לרמוז אל הברכה הבאה בזכות העבודה התמימה וכאשר יתבאר למטה. ובבחור האדם להתדבק בתורה ובמצות ולא יסירה מלבו ולא יחטא כלל כאלו מתדבק תמיד אל הדמות וכענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו' (דברים ד') וכאשר יתדמה הצורה ליוצרה ימשוך אליו בזכות צורתו השפע הטוב העליון כי יבקש מין את מינו ונעור (סא ויעור בתחתונים) וכדרך שאמרו בזכות שלמה ע"ה תשרה שכינה בתחתונים וזהו עקר שלמות האדם היותו מושל בכל דבר ודבר: וכבר אמרו בשלמה ע"ה כי מלך אפילו בעליונים. והכתוב אומר ומוראכם וחתכם וכו' (בראשית ט) וכאשר תשרה שכינה בעולם השפל אז תהיה הברכה מצויה בו כי זאת היא הברכה ולא תקולל האדמה ובזה יוכל האדם להניע אל המעלה הגדולה אשר עוד אזכור ולא הטובה אשר אין לה ערך ותהיה דמיון השגחת המנהיג ופעולתו בעולם לכבוד ולתפארת כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) וזהו עקר הסבה והחפץ אשר היה בענין הבריאה והיותה בתקונה לצרך האדם המושל עליה דוגמת הדמות כי כאשר תעמוד על מתכונתה יזכה אדם השלם להתלבש ברוח הקדש השורה בתחתונים בזכותו ויעלה מזה עוד אל הנבואה הגדולה אשר היא אספקלריא המאירה כי שמו בקרב הארץ: ובפעולתו ובמעלתו הגדולה יזכה עוד שלא ימות לעולם כי כאשר תעלה זכותו היות החיים והשלום תמיד בעולם לא יניח מקום לנחש להסיתו שימות בסבתו ויזכה היות נפשו קיימת בגופו תמיד כי דמה הצורה ליוצרה שהוא החיים ובבא זמן להסתלק והפרד מן העולם לא יהיה מן הראוי לקבל הפסד הזמן ולמות אך יחזור גופו רוחני ולמעלה גדולה אשר אין לה תכלית והוא חיי העולם הבא כי אף בזמן החפץ הזה רוצה לומר אחרי שחטא אדם שמלאך המות שולט בסבת חטאו בעולם הזכירו רז"ל במקומות רבים מאנשי המעלה ההיא והם הנקראים להם בני עלייה: אמרו באגדה בחנוך הפך בשרו ללפיד אש ואמרו בו אחזתיו לקחתיו מבני אדם. אדרתיו פקדתיו זה חנוך בן ירד שמו כשם רבו (סא ששמו מטטרון) לקחתיו מבני אדם ועשיתי לו כסא כנגד כסאי וכמה שעורו של הכסא ע' אלף פרסאות של אש ומסרתי לו ע' מלאכים כנגד ע' שמות הסובבים את הכסא והפקדתי לו כל פמליאות של מעלה ומסרתי לו חכמה ובינה יותר ממלאכי השרת וקראתי שמו יוד קא ואו קא הקטן וסדרתי לו כל סדרי בראשית. ועשיתי לו גדולה יותר מכל פמליא שלי וכן אנקלוס תרגם בפסוק ואיננו כי לקח אותו אלקים (בראשית ה) ארי לא אמית יתיה ה': ואמרו באגדה ביעקב שלא מת כי הצדיק בעודנו חי ידביק נפשו בגן עדן אשר הוא עולם הבא וצרור החיים אשר הם מקום הנפשות ומחיתם וחיותם איננו ראוי שימות מרכבת הנכבד הנברא בדמות עליון אשר שם נפשו בקרב החיים האמתיים ההם: ראה מה שאמרו במשה ע"ה בפסוק ויעל משה מערבות מואב (דברים לד) תניא ט"ו מעלות היו ופסעם משה בפסיעה אחת כלומר שחזר רוחני ולא היה בו מד' יסודות רק מעט מזער. ואמרו באליהו ז"ל הפשיט בשרו מעליו ונעשה לפיד אש והנה עודנו חי בגוף ובנפש כאשר ידוע בקבלה מדור לדור: ואמרו בצדיקים הזוכים לחיי העולם הבא שהוא באלף השביעי והוא עולם שכולו שבת וכדרך אשר יתבאר בשביעיות אותם שנים שעתיד הקב"ה עושה להם כנפיים ושטים על פני המים. הנה השאלה מורה שלא ימותו והתשובה בכנפיים מורה שיחזרו רוחניים כאשר זכרנו: עוד אמרו במעלה אחת שישנה במקצת הצדיקים והיא מיתת נשיקה. אמנם אחר ידיעת שער האדם ושער העולם אשר שם יתבאר מקום מעמד הנפשות וקיומם ושרשם עם מה שזכרנו הנה נתבונן בענין הנשיקה כי תתעלה נפש הצדיק בעודנו חי מעלוי לעלוי עד מקום תענוג כל נפשות הצדיקים אשר הוא דבקות הדעת ושם תדבק וישאר הגוף בלא תנועה והוא כענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד) ואלה הצדיקים גמורים וכיוצא בהם בהפרדם מן העולם אע"פ שנראים מתים מן הרי לא יטמאו כי המלאך המות הממית בסבת היצר הרע השולט באדם מזוהמת הנחש לא המיתם אך נפשם בחיים שמו בחייהם ובמותם לא נפרדו וקרוב לזה מה שאמרו ביום שמת רבי בטלה הכהונה: וכבר הזכירו בו ענין במסכת כתובות שנוכל להתבונן ממנו כי גם הוא מאנשי המעלה היה. וכן כמה מהצדיקים אשר יש להם זכות גדולה במעלה הזאת ואם לא נודע כאשר הם כי נראים מתים לעיני האדם ואינם מתים כי אינו נכר כי הזכירו במסכת שבת בהני קפולאי כי מתוך שנראים מתים נודע עניניהם. וכדרך שהקשו בתעניות בענין יעקב אבינו ע"ה לחנם חנטו חנטייא וספדו ספדייא וכו': אמנם אמר החכם הגדול ראיתי בני עלייה והם מועטים. ואם אחרי גזרת המות יוכל האדם הצדיק להגיע למעלה גדולה לחיות לעולם אין צריך לומר כי טרם הגזרה אם יבחר לדרוך דרך עץ החיים שיחיה לעולם ויגיע למעלה גדולה באפס תכלית ושעור: אבל אם יבחר האדם היות נמשך אחרי היצר הרע אשר איננו מושלט בעולם רק להיותו עזר בקיומו של עולם להתאוות בו תאוה הנמשכת מהנחש הקדמוני וכענין שנאמר לא טוב היות וכו' (ראשית ב) ובדרך האצילות הראשון אשר בארנו למעלה אך יבקש (סא היות) עליונים למטה ותחתונים למעלה הפך הכוונה הראשונה הטובה אין זה דרך עץ החיים אבל ידרוש אל המתים להגביר כח הטמאה הבאה מעץ החיים ובהדבקו אל הזוהמא ההיא הרי הוא מטמא את צורתו ומתרחק מהקדושה הראויה לשרות על הצורה ההיא ונכרת מהתענוג הגדול אשר הוא חיים עד העולם: ובטמאת המלך יטמא את ביתו ואין מקום לחול עליו ברכה והוא סבת קללת האדמה וכענין שנאמר בחטא האדם ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג) וכאשר אין הברכה מצויה בעולם היא סבת מניעת השגה. ובמניעת ההשגה היא מניעת החיים כי בסבת החוטא אשר לא ידמה הצורה ליוצרו אין ראוי להשתמש באור שהוא אור החיים ובדרך שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והגניזה היא כי ילך האיש מרחוק ותתגרש האשה מבעלה כדרך המכעיסים אותי על פני. ובהסתלקות האור אשר הוא מחיית הכל וחיות הכל הנחש מזומן להטיל זוהמא על חוה וזאת היא הטמאה והקללה וההשחתה. ובהיות שור הבר נזקק עם בת זוגו אין כל בריה יכולה לעמוד מפני חרבנן כי אין השם עומד ביניהם ונותן רשות למשחית לחבל את הגורם העניין ההוא מדה במדה. הוא הגביר הכח ההוא הוא יתגבר כפי כחו ומונעו מן החיים והוא סבת מיתתו: קצרו של דבר קיום העולם וסבתו הוא ביד מין האדם אם ידמה הצורה ליוצרה כאשר בארנו ולא יחטא כלל יהיה השלום בארץ (סא מחובר) וזאת הברכה. ואם יבחר בהפך זה יסתלק השלום וחרב בא לעולם ותארר האדמה כאשר בארנו כי העט' היא החרב המתהפכת כפי האדם הרוצה (סא הבוחר) לשמור בית קבולו וכדרך אשר בארנו באחדות: ומאשר בארנו בעקר הזה נתבונן שרש הדרש שדרשו ז"ל זכה עזר. לא זכה כנגדו. כי האדם הוא כמו הדמות אשר הוא עקר הכל ואשתו ויצרו הם כמו העזר אל הדמות כי הם מן הצד ההוא. ואם ירצח להתדמות ליוצרו בכל ענין וכדרך שאמרו רז"ל יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כלומר שלא יתגברו עליו אך יקרב אותו בימין לצרכו יהיו עזר בין בעליונים בין בתחתונים כי כאשר יתגבר האדם עליהם למטה כן יתגבר האדם על דוגמתן למעלה ותתדמה הצורה ליוצרה. ואם לא זכה כאשר אמרנו יהיו כנגדו כי בהם ילקה מן השמים בעבור כי הכריע עצמו לכף חובה: ונוכל להתבונן למה אמרו שתהא הימין מקרבתו, ואחרי אשר בארנו לך יסוד העניין נתבונן עתה לדעת כי בהיות צפוי לפניו יתברך בתחלת המחשבה כי עתיד האדם לחטוא בסבת היצר הרע הצריך להיות שולט בעולם לקיום הבריאה כדי שיתגלה כח התאוה ויהיו בני עלייה מועטים והיה מן הראוי כי בסבת החטא יפגע בם מדת הדין להשחית את הכל כי כך היה ראוי אף להכנס לפנים משורת הדין איננו מן הדין ואף אם יהיו צדיקים בדור המדמים צורה ליוצרה לא זו הדין וכאשר הזכירו במשל הירח אשר אזכור למטה לכן עלה במחשבה היות חמדה ההיא לראש פנה לקבל מלמעלה ובזה תהיה רפה כי הבעל ימשיך לה מחסדו (סא מצד חסדו) מגזרת החבור הראשון וכענין אשר אזכור למטה: וזהו שנאמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) כי אף בעת הזעם יהיה חסדו משוך עליה קצת כי השם יהיה דורש אותה תמיד בזכות הצדיקים המתלבשים בה כאשר הם מדמים הצורה ליוצרה ויהיו קטנים בעיניהם וענוים ושפלים ונחים דוגמת הדמות וגורמים כי השורה עליהם לא יתעורר אך ישתוקק אל שפלות דמותם ובזה יגבירו הזכות על החובה ותשקוט הארץ וזהו שאמרו הנעלבים ואינם עולבין ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה) ועוד יתבונן זה: ובאמת אם יתגברו הצדיקים כחם השורה עליהם יחריבו את הכל כענין ר' שמעון בצאתו מן המערה וכענין ר' אליעזר הגדול כאשר ברכוהו. ור' יוחנן שאמר דלו לי גביני. אמנם אינו מן המדה הטובה כפי אשר זכרנו וכבר אמר הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז) וזהו שרש ענין מעוט הירח הרומז למדת הדין אשר הזכירו במשל וכאשר עוד יתבאר: ובעבור כי לצרך הקיום יצטרך לענין ההוא ולא לפי שורת הדין, אמרו בסוף המשל ועדיין לא נתפיסה לומר כי בשורת הדין היה ראוי להחריב הכל וכאשר יתבאר עוד בהתבאר ענין המשל: אמנם ראינו עוד להרחיב בענין ענש האדם אשר יבחר להכריע עצמו לכף חובה אשר הוא הפך הכוונה בבבריאתו כדי לבאר שאר מדרשים אשר לא זכרנו בענין הבריאה והם עקרים גדולים. ומהם נתבונן עקר המשל בענין הירח ועקר העניין יתבונן בחטא האדם ואשתו (סא שהיתה כגופו) כי כאשר בחרו להם דרכי המות וכענין אשר יתבאר בהריסה נענשו במיתה כדרך בא ליטמא פתחין לו. ובהיותן שרש לבאים אחריהם נגזרה גזירה גם עליהם אף כי ידוע כי ברוב כל ענין הולך אחר שרשו ומעשה אבות יעשו בנים וכמו שאמר הכתוב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואמר החסיד ראיתי בני עלייה והם מעטים. ובהיות גלוי לפניו בתחלת המחשבה שעתידים לחטוא מדרך הבחירה גזר עליהם להענישם בהעדר הטובה השלמה הבאה מצד החיים והשלום הראויים להיות בארץ כאשר זכרנו למעלה והוא מה שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא: ואמרו עוד בענין הזה בפסוק ויבדל . ויבדל הבדילו לו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והכל כוונה אחת כי בזמן החפץ הזה שהוא זמן תגבור' היצר הרע נגנז האור הרומז ליסוד אשר ממנו החיים שלא יוכל להשיגו. והגניזה ההיא סבת המות כי הנחש מטיל זוהמא על חוה.