ספר שושן סודות — אות תעב - סוד כל הנהגת שבת:

אות תעב - סוד כל הנהגת שבת: ענין לבחור מנה יפה לכבוד שבת, ואין לזה קצבה בר"ה: הא'. צריך כל יראי אלהים לזרז עצמו בכל מאמצי כחו לברור מנה יפה לשבת ולצמצם פרנסתו כל ימי השבוע ולהרבות בעונג כבוד שבת וכל המוסיף בכבוד שבת מוסיפין לו מן השמים כדתני תחליפא בריה דר' בנאי חוזאי כל פרנסתו של אדם קצובה לו מר"ה עד ר"ה חוץ מהוצאות שבתות וי"ט והוצאת בניו לת"ת. אם מוסיף מוסיפין לו ואם פוחת פוחתין לו ש"מ שכל המוסיפין מוסיפין לו. והטעם כי התבאר מכח דברינו בכמה מקומות כי פעולת כל ששת ימים הם משתלשלים ע"י פעולות הרוחניים שתחת המלכות והיא היתה להם לראש פינה להנהיג העולם השפל וביום השבת שבה אל אישה הראשון כי טוב לי א"ז מעת"ה. וזהו דודי ירד לגנו לערוגת הבושם. וכל הרוחניים מתעלים ונהנים מזיו השכינה כבודם. וכבר קדם לנו הדבור שהתחתונים בפעולתם עושים רושם בעליונים ולכן ראוי לכל אדם להיות מתענג יום הנבחר

לתענוג המלך והמלכה. והמוסיף בענג הרי זה משובח. ומה שאמרו שכל המוסיף בכבוד שבת וכו' עד חוץ מהוצאות שבתות וי"ט, זה המאמר קשה הציור על דרך הפשט אך סודו למשכילים ינעם. ולבאר זה נאמר, כבר התבאר כי בר"ה נפתחים ג' ספרים שהרמיז בם לג' ספירות חפ"ת, ובם נידונים כל הנבראים. ונמסר ע"י המלכות הדין לכל שרי מעלה להנהיג כל אומה ואומה שתחתיהם. וזה המשפט כולל גם לישראל בדברים השוה להם. ולכן אמר פרנסתו של אדם ולא אמר של ישראל. אך בדברים שישראל נוספים בהם על האומות כגון כבוד שבת וי"ט ותלמוד תורה אינה בכללם כי הם כפי התקרבות אל מדת מלכות כן תהיה הנהגתם באותה הענין. ומה שיחד שבתות וי"ט ות"ת ולא שאר מצות מעשיות שיש בהן ג"כ כמה הוצאות, הטעם כי זה הענין הוא נוגע במדת מלכות ביחוד ובפרטות לא כשאר המצות התלויות בכלל כל הספירות. ולכן היא תשגיח בהן יותר מבשאר. וזה הטעם בעצמו כל המכבד את השבת בשאר

ארצות זוכה להתעשר דווקא בשאר ארצות כי שם צריכה יותר לעשות לה דוגמא מפני שרי האומות ודע זה: אות תעג - ענין לבחור מנה יפה לכבוד שבת, ואין לזה קצבה בר תקנת עזרא לכבס הבגדים ביום חמישי: הב'. שיהא נזהר בתקנת עזרא לכבס בגדיו ביום ה' לכבוד השבת. והטעם כי יום ה' הוא יום מדת נצח המקבל מן מימי החסד המעבירים כל טומאה ולכן ראוים הבגדים להיותם כבוסים ביום זה להיות נקיים לקבל בהם המלך והמלכה:

אות תעד - תקנת עזרא לכבס הבגדים ביום חמישי: שלא לעשות מלאכה בע"ש: הג'. שלא יעשה מלאכה בע"ש משש שעות ומחצה. והעושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודווקא להשתכר או שלא לצורך שבת אבל לצורך שבת מותר. והטעם מן המנחה ולמעלה מדת הדין מתחלת לפעול פעולתה וממהרת לגמור פעולתה בע"ש כדי לבא אל המלך החצר הפנימת וזה האיש הפך פניו ממנה לעשות מלאכה אין ספק שלא יהיה לו ברכה לעולם. אבל אם נתן פניו לעשות צרכי שבת הרי זה עוזר לפעולתה ובהתירא קא עביד ותבא עליו ברכה:

אות תעה - שלא לעשות מלאכה בע"ש: שלא ילך בע"ש יותר מג' פרסאות: הד'. שלא ילך בע"ש יותר משלשה פרסאות כדי שיגיע למלון בעוד היום גדול בין לביתו ובין לאושפיזא כדי שיוכל להכין צרכי שבת. דע כי אף שהטעם מבואר ע"ד הפשט מ"מ יש בו רמז גדול בזה כי בין ת"ת אשר הוא האיש הבא למלכה שהיא המלכות ג' ספירות נצח הוד יסוד. ולכן בא האזהרה ג' פרסאות ודע זה:

אות תעו - שלא ילך בע"ש יותר מג' פרסאות: שלא להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני שבת: הה'. אין להפליג בספינה קודם השבת פחות מג' ימים משום עונג שבת שכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ואין נפשו חוזרת עליו אלא אחר ג' ימים. זה ע"ד פשוטו. אמנם ע"ד סוד כבר ידעת כי הים הגדול הוא מלכו"ת וגלי הים המשברים את הגוף והספינות ההולכים בו הם הספירות. ורב החובל שבהם הוא קו האמצעי. וגלי הים המשברים את הגוף הם פחד הוד ויסוד, שגם יסוד יש בו דין כדכתיב לפניו ילך דבר כו'. ולכן בדוגמא ראוי שיעברו עליו ג' ימים ואז יהיה מוכן לעונג שבת בעבור עליו ג' ימים של הדין. והאשה שבה אל בעלה ובדוגמא הנפש חוזרת עליו להיות על מכונה שהוא הגוף:

אות תעז - שלא להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני שבת: הענין לצום בכל יום ששי: הו'. רוב הפוסקים פסקו שאין לקבוע הסעודה ע"ש מן המנחה ולמעלה. אבל לכאורה נראה שאין לקבוע סעודה כל ע"ש כדאיתא במסכת גיטין בפרק השולח, שתי משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתה בשבת וא' בערב שבת ושתיהן נעקרו. ומדקאמרינן בערב שבת סתם ש"מ דאפילו קודם המנחה קאמר. ומנהג חסידי ישראל להתענות כל היום וראייתן מההיא אבעיי דפרק בכל מערבין הני בי רב דיתבא במעלי שבתא בתעניתא מהו לאשלומי וכו' ש"מ שמנהגם היו להתענות. והטעם כבר ידעת כי צי"ע הוא שבת וע"ש הוא הוד והוא יום הדין ולכן אין להראות ביום ההוא עידונין בנפשו רק להרעיב את נפשו כדי שיבא בתאוה לשולחן המלך ולזה הסבה נעקרה המשפחה ההיא גם המלך מאס בה ופגעה בם מדת הדין:

אות תעח - הענין לצום בכל יום ששי: להכין צרכי שבת כבר ביום ששי: הז' אחר צאתו מב"ה בבוקר ע"ש ישים לבן להכין צרכי שבת שנאמר והכינו את אשר יביאו וההבאה היתה בבוקר, אם כן גם ההכנת צרכי שבת צריך להית בבוקר. ואל יאמר האדם חכם אני וגדול המעלה איך אשפיל את עצמי ואפגום את כבודי. אדרבא זה כבודו ותפארתו כדאיתא בפרק כל כתבי הקודש רב חסדא פריס סילקא רבה ורב יוסף מצלחי ציבי רבי זירא מצתת צתות רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק. וכן כמה אמוראים היו טורחים בעצמם אעפ"י שהיה להם עבדים כבר התבאר בספר העבודה כי המן היה יורד מן מדת הת"ת והטל מן הכתר ולכן היתה ירידתו בבוקר. וזאת ההכנה היתה מן מדת האיש להרבות לחם משנה ו' ומשך הו' לסעודת המלכה. ולכן כל איש בדוגמא יטריח בעצמו במאכליו ובמשקיו לסעודת שבת דוגמא דלמעלה ואל יסמוך על עבדיו כדי שלא יכנוס זר בעבודתו ובשמחתו:

אות תעט - להכין צרכי שבת כבר ביום ששי: ענין שש תקיעות: הח' שש תקיעות תוקעין בע"ש מן המנחה ולמעלה התקיעה הא' היה עולה למקום גבוה בשעת המנחה והיה תוקע לבטל העם שבשדות. וזאת התקיעה רומזת למדת נצח וכל ל"ה מחנות שסביבו הנקרא עם שבשדות כדי שיבטלו מן פעולתם והתקיעה הב' לסלק התריסין ולנעילות החנויות וזאת התקיעה רומזות להו' ולל"ה מחנות המתלחמים והמתגרים עם צי"ע דרך מדת מלכות. וידעת שהתקיעה ב' עדיין החמין והקדירות רותחין על הכירה והטעם כי עדיין לא נתבטלו מפעולות דינים אותם הל"ה מחנות. התקיעה הג' היתה סמוך לשקיעת החמה ובה היו גומרים מלאכתם ויסולק המסלק והטעמין המטמין והדליקו הנרות. דע כי התקיעה הג' רומז לצי"ע הסמוך לשקיעת החמה שהיא תפארת ישראל ולכן בתקיעתם הדליקו הנרות הרומזים לו' ולמשך הו' וזה אמרם ז"ל סילק המסלק הצר הימיני שהם מחנות שסביב הנצח והטמין המטמין הצד השמאלי והם המחנות אשר מצד ההוד והדליקו המדליק הנרות להורות על שפע וברכה הבא למדת

מלכות וכדי שלא תבאו אל המלך פתאום ולכן ישהה די לצלות דג קטן או להדביק פת. והטעם כי כבר ידעת כי סביב המלכות עשרה כתות כוחות הטומאה סובבים אותה ולכן היתה שוהה מעט לבטלה בתקיעה הג' שהם תר"ת תקיעה נגד החסד תרועה נגד הפחד ותקיעה נגד ת"ת ואחר שתקע שלשתן היו שובתים התחתונים ונגדם העליונים ואז בא האיש אל ביתו ואל גנו כדכתיב באתי לגני אחותי כלה. וכל עולתה קפצה יה ואין שטן ואין פגע רע וכל העליונים ותחתונים בשמחה וכבר ידעת סוד ששת ימי המעשה ולזה באו שש תקיעות ודע זה:

אות תפ - ענין שש תקיעות: ענין רחיצת גופו ולבישת בגדים לכבוד שבת: הט'. מצוה על כל אדם לרחוץ כל גופו בערב שבת לכבוד שבת ואם א"א כל גופו ירחץ פניו ידיו ורגליו וילבש בגדים אחרים חשובים לפי כוחו. ואם אין לו ישלשל בגדיו כלומר יתיר אזורו ויתארכו בגדיו ויהיה בזה היכרא שעשה לכבוד השבת וכן בע"ש יהיה נזהר לחתוך צפרניים. וטעם רחיצת הגוף ולבישת הבגדים אחרים הוא, כי כל השבוע מדת מלכות פועלת בדין ורחים כפי המקבלים והם בגדיה ומשגחת בפרטי מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ולכן בדוגמא התחתונה ראוי ג"כ בבוא השבת לרחוץ גופו מכל דברים אשר באו עליו מצד הדין כל השבוע ובשבת המלכות לובשת בגדי שבת בגדי מלכות מדת הרחמים. ולכן בדוגמא ראוי להחליף בגדי החול הרומזים למדת הדין וללבוש בגדי שבת הרומזים למדת הרחמים וטעם חתיכת הצפרנים היא לרמוז להסיר הקליפות החיצוניות הדבוקות במדת המלכות שהם עשר כתות

הטומאה וד"ז: אות תפא - ענין רחיצת גופו ולבישת בגדים לכבוד שבת: ענין לתקן ביתו לפני שהולך לביה"כ: הי'. בטרם שילך לבית הכנסת יתקן השלחן בשתי מפות ובלחם משנה ובשני נרות דולקות ומטה מוצעת בסדינים נקיים כדי כשישוב לביתו יהיה הכל מסודר. כי ב' מלאכים מלווים אותו וכו' כדאיתא בפרק כל כתבי. כבר התבאר בספר העבודה כי מדת מלכו"ת נקרא שלחן ומטה ונר מערבי והתפארת נקרא נר מזרחי וב' מלאכים הם ב' נצחי"ם נצ"ח והו"ד ולחם משנה ת"ת וצי"ע. ולחם משנה בין ב' מפות, ר"ל בין חכמה עילאי וחכמה תתאי כדמות הטל:

אות תפב - ענין לתקן ביתו לפני שהולך לביה"כ: ענין המן הטל והשליו: וראוי שתזכור כי המן ירד מהת"ת שהפנים המאירות. והטל מכ"ע. והשליו מן המלכו"ת שהם פנים שאינם מאירות, יען כי מתערבין פני חושך. הנה ראשונה ירד הטל על המחנה שהיא המלכו"ת ואח"כ ירד המן על הטל שוב כסהו הטל מן כ"ע ע"י החכמ"ה. נמצא שהיה מונח בין שתי חכמות. וזה היה כל הו' ימים. ואנחנו אין משימין הלחם בין שתי מפות בחול אלא בשבת והסבה כי אנו בחול מתנהגים במדת הדין זולתי בשבת שהוא מדת הרחמים. וכשאנו עושים רמז להשפעה ההיא ביום הרחמים ולא ביום הדין ולעליונים חול כמו בשבת לנו. וד"ז. ודע כי מ"ן במלואו עולה קו"ף מ"ם נו"ן וקו"ף עולה יהו"ה אלהי"ם. והרמז לד"ו פרצופין ולהודיע כי על ידם היתה הנהגת ישראל במדבר מקום הדין למען לא יכלו במדת הדין הקשה:

אות תפג - ענין המן הטל והשליו: ענין שני נרות בשבת: ושני נרות נגד ת"ת ועטר"ה על שהם נר המזרחי המערבי. ומברך להדליק נר של שבת ולא על הדלקת נר, יען כי הנר רומז לת"ת והיא המלך המצוה שיאירו נרו למשך הו"ו שהוא השבת ולבת זוגו שהוא הנר המערבי. ומפני שהת"ת הזה רומז בתורה שבכתב לכן כל החוזר עליו הוין ליה בנין ת"ח:

אות תפד - ענין שני נרות בשבת: ענין הכנת הנר: הי"א. ויזהר מאד לעשות הפתילה יפה יפה והשמן יפה. והם ששה מינים בפתילה וששה מינים בשמן הפסולים לעשות מהן בשבת. ואלו הן הו' מינים הפסולים בפתילה - לכש וחסן וכלך האידן פתילת המדבר בירוקה. וששה מינים בשמן הפסולים - זפת שעוה שמן קיק שמן שרפה אליה חלב. ודעת אחרונים הפוסקים שכל אלה פסולם לבדם, אבל הפתילות הפסולות המסבבות עם סביב הכשרות כשרות. וכן השמנים הפסולים בהתערב עמם הכשרים כשרים והטעם הדברים האלה וסודם א"א לפרשם אלא בהקדמות ספרי העבודה והן. הא'. כבר התבאר כי התפאר"ת הוא הנר המאור לששת הספירות ובפרט למשך הו' והוא שלום בית. וכן כבר התבאר במה שקדם שג' מדריגות באילן החיצון סמא"ל ותניניעור ולילית. סמא"ל נגד הת"ת ותניניעור נגד צי"ע ולילית נגד המלכו"ת. הב'. התבאר בספר העבודה שיש אילן החיצון ויש בו רוחות עשר וג' עליונות נבלעו בנרתקן ושבע מהן נשארו והאמצעי שבהן הוא סמא"ל. הג'. שהשמן הטהור היא

הבינה והפתילות הטהורות הם שש ספירות והכד המקבל את השמן הוא קו האמצעי. וידעת שקו האמצעי הוא נמשך עם שש הספירות לעולם ושואב מהעינים העליונות להשפיע לשש ספירות. וא"כ השמן היורד בנר האמצעי הוא נמשך לשש ספירות שהם הפתילות והפתילות נמשכין אחריו ונאחזין בו. הד'. וראוי שתדע שהג' מדרגות הן הן שנבלעו בנרתיקן באילן החיצון מהן יורד שמן פסול לנר האמצעי שהוא סמא"ל והשש הנותרים הן הפתילות שהשמן ההוא נחלק עליהם כפי כוחם והשמן הטמא ההוא הוא זפת וכן השאר נחלק על הפתילות הפסולין הא' לכש וכו' ולכן נאסרו ביום התחברות המלך עם המלכה אבל בהתערבן עם הכשרי' הוכשרו כי אז הם פועלים ברחמים ולא יקטרגו ושער שבתפילין ועזאזל יוכיח ודע בזה כי הם אמת וקבלתם אמת:

אות תפה - ענין הכנת הנר: הענין שהאיש והאשה חייבים בהדלקת הנר: הי"ב. וחייבין בהדלקת הנר איש ואשה בכל מקום שיהיו אמנם האשה מוזהרת בו יותר כדאיתא במדרש מפני שכבתה נרו של עולם שגרמה מיתה לאדם הראשון. והטעם כי כבר התבאר שהנר רומז אל ת"ת ולכן יתחייב בו האיש והאשה משום כבוד בעלה. וסוד המדרש תבין בחטא אדם וחוה אשתו. ויתבאר זה במקום אחר מזה החיבור בע"ה. וחייב להדליק ב' נרות א' כנגד זכור וא' כנגד שמור אבל מפני שנראה רומז לשניות לכן ידליק ג' נרות ויצא מידי השניות. ויכוון בנר ג' בנר העליון המאיר לב' הנרות. וד"ז (ודע זה), כי ג' אינם נראים ואין ניזוקים:

אות תפו - הענין שהאיש והאשה חייבים בהדלקת הנר: ענין תפלות של שבת: הי"ג. התפילות של שבת משונה מחברתה. בערבית אתה קדשת, בשחרית ישמח משה, ובמנחה אתה אחד. ופירש החכם ר' אליעזר הרוקח הטעם כי הנושא ראשונה מקדשה ואח"כ שמח עמה ואח"כ מתיחד עמה כן הקב"ה ביום השבת זה המכוון מדעתו. אמנם כשתתבונן בסוד ג' סעודות תבין גם זה. וזה, כי בראשונה מתקדשת המלכו"ת בצי"ע שהוא משך הו' ובת זוגו שבת, וזה הקידוש של לילה. ובבוקר מתחברת בשמחה לבעלה התפאר"ת וזה ישמח משה במתנת חלקו כי נבואתו היתה באספקלריא המאירה. ובשעת מנחה עולין כולן ומתיחדין בג' עליונות ביחוד גמור ואז כל הבלהות ספו תמו. והיא השעה שנאסף משה רע"ה כי עלתה נשמתו תבינה ולכן בא הרמז ולא ידע איש את קבורתו הרמיז במוגשם הוא הדין במושכל ודע זה. ותפילת מעין ז' סודה מבואר כדי ליחד השכינה בז' ברכות וזה טעם מסכנות המזיקין כי בהתחברותה בעליוני' ספו תמו כל המקטרגים ודע זה:

אות תפז - ענין תפלות של שבת: ענין לשנות משנה במה מדליקין: הי"ד. נוהגים לשנות משנת במה מדליקין לתרי טעמי, דאית ביה ענין הדלקה ואית ביה אזהרות עישור וערוב. והטעם נשגב מאוד כי בעת הזאת אור הנר ואוצר הנשמות כולם בחיבור אחד והעשירית אשר המעשר רומז אליה היא גם אמרה אחי הוא בן אבי הוא:

אות תפח - ענין לשנות משנה במה מדליקין: ענין עונת ת"ח מע"ש לע"ש: וזה הטעם בעצמו עונות ת"ת בע"ש שאז נמצא נפש יתירה ואותו העת נבחר לזיווג והנולד יהיה מהנשמות הטהורות וד"ז. לא כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא מתענוגי שבת. הט"ו. לעשות קידוש על היין. כבר פירשנו סודו בסימן קצ"ג:

אות תפט - ענין עונת ת"ח מע"ש לע"ש: ענין לחם משנה והמפה ודרך האכילה: הט"ז. אחר הקידוש יטול ידיו ויסיר המפות ויקח הב' לחמים בידו ויברך ברכות המוציא ואח"כ יבצע מן הלחם האחד ויאכל ויתן למסובים ויאכל סעודתו במה שחננו הש"י. אפילו דבר מועט ועשה לכבוד שבת יצא ידי חובתו. ויעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות. וכל מי שיש בידו להרבות עונג שבת ואינו מרבה נהפך ענג לנגע וד"ז. כבר ידעת מאשר קדם אנה רומזים המפות ואנה רומזים הב' לחמים ואנה רומזים הידים. ולכן הראויה הוא שיקחם הלחמים בב' ידיו הרומזים לי"ס ויחברם יחד לרמוז אל היחוד ויבצע מן האחד הרומז למדת מלכו"ת אשר נותנת טרף לכל חי ויאכל הוא בראשונה לרמוז אל מה שאמר אכלתי יערי עם דבשי. ואח"כ יאכלו המסובין והם הכוחות שתחת היחוד. ומה שגזר לעשות שבתך חל וכו' הטעם מי שמתקן בו מקלקלין כי בהצטרכו לבריות הוציא עצמו מן הכלל הפנימי ובזה ראוי

שיעשה כחול ממה שיצטרך, וד"ז. כי עונג נחסר ו' ולכן בא למפרע נגע והוא סוד העיבור: אות תצ - ענין לחם משנה והמפה ודרך האכילה: ענין מצות עונה: הי"ז. ויהיה זריז ומהיר לקיים עונתו כדאמרינן בכתובות פרק אע"פ יהודא בריה דר' חייא חתנה דר' ינאי הוי אזל ויתיב ביה רב וכל ביה הוי אתא לביתא. וכי הוי אתא, חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתיה ולא אתא. כיון דלא חזי הך סימנא אמר, אלמלא יהודא קיים לא ביטל עונתו. הוה מזה מוכח שראוי לו לאדם לקיים עונתו. כבר ביארנו טעם קיום מצות עונה בשבת, אך שנינו פה לבאר סוד עמודא דנורא. כבר ידעת שבאיזה מדה שאדם מתנהג מושך עליו המדה ההיא והיא תשגיח עליו ותדבק בו תמיד. ולפי שהצדיק ההוא משתדל להדביק צי"ע הרומז לברית עם בת זוגה שהיא המלכות והיה עושה כדוגמא עם בת זוגה בכוונה שלימה לא למלאות תאותו, ולכן היתה מקדמת לפניו עמודא דנורא הרומזת למדת

העטר"ה קמיה לקבל פניו להרבות שכרו בעולם הזה. וכאשר לא בא אל אשתו לא נראה עמודא דנורא. אשריהם הצדיקים שבחייהם נעשו המרכבה לעליונים ברוך שבחר בהם ובמנהגם הטובות אמן: אות תצא - ענין מצות עונה: ענין מאה ברכות בשבת: הי"ח כמה חסידים ואנשי מעשה ראינו שהיו מונעין עצמן מלאכול שום פרי כל השבוע והיו מרבים בפירות בשבת כדי להרבות בברכות ולהשלים ק' ברכות שחייב כל אדם לברך ולהשלים בכל יום וטעם מאה ברכות נתבאר סודם בספרי העבודה. אם אין מאה לישראל סבא אין י' ללוי אדון השמטה ואם אין י' ללוי אין אחד לכהן שהוא חסיד כהן עליון ודע זה: