# ספר שושן סודות — אות תקלז - סודות אשר באו בר"ה ונחלקים לט' חלקים:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-49ba4fdeec0e/1/37/)

<div lang="he" dir="rtl">

אות תקלז - סודות אשר באו בר&quot;ה ונחלקים לט&#x27; חלקים:
שמע ביאורנו על דבריו: 
אמר ולמה לא הוצרך להזכיר שופר רמוז בו והתרועה בו. כבר התבאר בספרי העבודה כי מדת 
יעקב נקרא שופר ומאחר שחובת היום בשופר למה לא הזכירו. ואמר הרב ז&quot;ל כי לא הוצרך 
להזכיר שופר כי השופר רומז בו, ירצה כי היום הוא ת&quot;ת והשופר רמוז בו כי היום הוא 
השופר הוא היום. והתרועה בו ירצה, ומטרוניתא הנקראת תרועה בו ר&quot;ל בת&quot;ת הנקרא יום 
ושופר. והנה הוא יום דין ברחמים, ירצה כאלו הראה לנו בזה שיום ר&quot;ה הוא שניהם יחד 
כלומר שדן את העולם בשתי מדות. הפועל העליון ר&quot;ל בד&quot;ו פרצופין והוא יום הדין ע&quot;ט, 
אבל ברחמים ת&quot;ת. לא תרועת מלחמה, ירצה שהתרועה הנזכר בכתוב איננה תרועת מלחמה שתהא 
מדה אחת מלכות דנה את העולם. אבל היא יום תרועה שהיא כלולה במדת היום ויום תרועה 
לכם כלומר לתועלתכם ולהנאותכם שתהיו נזכרים בזכר הרחמים: 
 


אות תקלח - שמע ביאורנו על דבריו:
מדוע לא הזכיר הכתוב תקיעות רק תרועה: 
וכבר התבאר שמדת יעקב ג&quot;כ נקראת זכרון ולכך אמר זכרון תרועה במקום יום תרועה כי 
השופר והתקיעה והיום והזכרון הכל אחד. ומפני זה הזכיר הכתוב תרועה ולא הזכיר 
תקיעות, לפי שהתקיעה היא היום והתרועה בו שכבר קבלה ביד רבותינו ז&quot;ל וכו&#x27;. ע&quot;ד למה 
לא הזכיר הכתוב התקיעות, כלומר, מאחר שיש קבלה בידינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה 
לאחריה א&quot;כ למה יחרוש מלזכור התקיעה. אבל התקיעה היא הזכרון ולזה לא הוצרך להזכיר 
לא בר&quot;ה ולא ביה&quot;כ כי נכלל בזכרון כי הוא השופר. ולכן אמר ביובל שופר תרועה, כי 
השופר הוא הזכרון והתרועה כשמה, כלומר, שבמדת הרחמים לא יריעו לעם: 
 


אות תקלט - מדוע לא הזכיר הכתוב תקיעות רק תרועה:
טעם שיש תקיעה לפניה ולאחריה: 
ומפני שהיא כלולה מן הרחמים, יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. ירצה כי בהתחבר המלכות 
עם הת&quot;ת הנה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה צי&quot;ע, ואז היא כלולה ברחמים. ולכן אמר 
ביודעי תרועה פסוק אשרי העם יודעי תרועה ה&#x27; באור פניך יהלכון. ויודעי בכאן כמו וידע 
האדם את חוה אשתו וידע אלהים (שידיעה זו היא ענין זיווג וחיבור שהם ביסוד) וטעמו 
נתחברה השגחתו בם וכן נתחבר האדם באשתו. ירצה בכאן לומר שתרועה אשר היא מלכות ראויה 
שתהיה מחוברת בתפארת ישראל כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה שבחוזק ראיתו. ואמר 
כי בצדקה אשר הוא חבור צי&quot;ע עם המלכות. ירומו, ירצה חברו אותו אל רום בשוה שהוא 
הת&quot;ת והעטרה. עוד חזר חיזק ראייתו ואמר כי תפארת עוזמו אתה וכו&#x27; בכאן גלה דוד ע&quot;ה 
בפירוש כי התפארת והעוז הם מתחברים באותו מקום שהוא ל&quot;ב נתיבות ומשם עד עת רצון 


ובזה גמר ואומר וברצונך תרום קרנינו וידעת מי הוא הקרן כי הוא מתנשא לכל לראש 
ולהודיע עת החיבור אמר כי לה&#x27; מגינינו שהוא הת&quot;ת המתחבר במגן וזהו מלמעלה למטה וחזר 
ואמר ולקדוש ע&quot;ט ישראל מלכינו ת&quot;ת וזהו מלמטה למעלה. והנה הרב קיצר בראייות והביא 
שני עדים בלבד ואנחנו הרחבנו לך המשכות ועדים והנה זה מבואר רצה בזה במה שהרחבנו 
המשכיות, כי הכל תלוי בתשובה. ירצה שכל ענייני העולם תלוין בבינה הנקרא תשובה כי 
הכל ממנה, אלא שכן הוא המדה שבר&quot;ה מתיחדות בדין אבל ברחמים במשותף. ויום הכפורים 
עקרו רחמים ומשותף בדין. וזה כפי הצורך בכל דבר: 
 


אות תקמ - טעם שיש תקיעה לפניה ולאחריה:
מלך יושב על כסא דין, מלכות בית דוד: 
ירצה בכאן במלך שם י&quot;ה הרומז אל הבינה. יושב על כסא דין מלכות בית דוד. ור&quot;ה יום 
דין ברחמים, ירצה שהבינה מתחברת עם המלכות ומלכות עם ת&quot;ת. ויום הכפורים הרחמים 
בדין, ירצה שהבינה יושבת על מדת יעקב ומתחברת עם המלכות. זה הנראה מכוונת הרב הגדול 
ז&quot;ל בזה המאמרים. ואין ספק כי כלל במאמר הקצר הזה כל מה שביארו ראשונים ז&quot;ל באריכות 
דבריהם. הב&#x27;. בענייני ר&quot;ה בדרך כלל כסדר היום כפי מה שביארו בעלי העבודה ובפרט הכלל 
העולה מדברי הזהר ור&#x27; נחוניא בן הקנה וז&quot;ל - כבר קדם לנו בזה שהקב&quot;ה מנהיג יצוריו 
כולם ע&quot;י מדותיו הן לדין הן רחמים, הוא שנאמר הרועה בשושנים. וכבר ידעת שהשושנים 
נקראים בשם שושנים כי יש לה שש עלים הרומזים בשש קצוות שעמהם מנהיג עולמו. ועל זה 
נקראת כ&quot;י כשושנה בין החוחים יען כי הוא כלולה בשש קצות. וכשהוא מרחם בריותיו מרחם 


בדרך אחד מדרכי הרחמים והוא החסד. ובשעת הזעם בדרך אחד מדרכי הזעם והדין הוא הפחד. 
וזהו תקיעת שופר אשר ממנו יוצא דין ורחמים תקיעה רחמים ושברים עם תרועה דין וכבר 
ידעת כי סביב העטרה עשר כתות הטומאה אליה עוטרים. וידעת שישראל תוקעים היא עלה בין 
שתי המדות הרמזים בתקיעות שהם ת&quot;ת וצי&quot;ע ואז כל המקטרגים שותקים אין בהם במה 
להתחבר. ומלכו&quot;ת שהוא מדת הדין כלולה ברחמים ובשובינו מעונינו יתגלגלו רחמיו עלינו 
והרמז תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשו ירצה תקעו תעשו המשכה מן תפארת הנקרא שופר 
בציון והוא צי&quot;ע הריעו, ירצה, המשיכו תרועה להר קדש והיא ירושלים של מעלה לפי שהמלך 
דן העולם בדין הרומז אל המלכות בחבור הרחמים. שהיא הת&quot;ת היא שופר שתוקעין בו במקדש 
בר&quot;ה. פיו מצופה זהב לרמוז אל לבושה זהב אשר העולם נידון בה ברחמים הרומז בשופר ודע 
זה: 
 


אות תקמא - מלך יושב על כסא דין, מלכות בית דוד:
ענין פעולת השופר: 
הג&#x27;. כבר ידעת כי התפארת מקבל מזרועות עולם ומשפיע למלכות דרך צי&quot;ע. וכבר ידעת כי 
זרועות עולם רומזים למים ואש והם הראשונים המקבלים מן המלך ב&quot;ה ואחריהם ת&quot;ת ומלכות 
והת&quot;ת מים ומלכות אש. וכן ידעת שהבינה תקרא רוח. וכבר ידעת שהשופר הקול היוצא ממנו 
הוא כלול רו&quot;ח מי&quot;ם א&quot;ש. והנה בצאת הקול מן השופר של דוגמא, מעורב האש והמים 
הרומזים אל מלכו&quot;ת ות&quot;ת והם נאחזים בזרועות עולם הרומזים אל א&quot;ש והמי&quot;ם. והזרועות 
נאחזים בבינה הרומז ברוח ונעשו כולם אחדות שלימה, ואז נדחים כל המקטרגים. וכאשר 
נדחו המקטרגים הפתח נפתח והתפילות נכנסת והמלך שהוא הבינה קם מכסא הדין ומרחם על 
בניו וכבר ידעת כי פעולת התחתונים גורמים להיות טוב או להפך בעליונים. ואל תקשו 
האיך מקול השופר יבא דברים כאלה לדחות המקטרגים ולפתוח שערי רחמים, כי עוד תשמע 
דברים גדולים בזה אצל סוד הקרבנות בע&quot;ה: 


 
אות תקמב - ענין פעולת השופר:
סוד המשפט ביום הדין: 
הד&#x27;. סדר המשפט ביום הדין בכל שנה ושנה בר&quot;ה וביום הדין הגדול. דע כשהבינה יושבת על 
כסא דין והעולם עומדים בדין. וכבר ידעת כי מדת הדין שהוא הפח&quot;ד הב&quot;ה ומדת הרחמים 
שהוא החסד מימינו והנה ב&#x27; אלה המדות מריבים זו עם זו לפני הבינה. לא שיש להם איבה 
ותחרות אלא משא ומתן כלשון בני אדם. מדת הדין אומר ישפוט העולם בדין שאם תשפוט 
ברחמים יש בי עול שחטאו ואיני נפרע אלא ישלם להם כפעלם. מדת הרחמים אומר אם עונות 
תשמור יה אדוני מי יעמוד, כלומר אם את ספירת הבינה תשמור עוונות שיש בה רחמים רבים, 
כ&quot;ש אם תשמור למדת אדני שהיא דנה בדין בלי חמלה, מי יעמוד עם בניה ישראל אין ספק כי 
יכלו בחטאם ולכן אל תדונם במדת דינך כי אין להם כח לעמוד לפני דינן: 
 


אות תקמג - סוד המשפט ביום הדין:
הויכוח כביכול בין מידת הדין למידת הרחמים: 
מדת הדין אומר, רשע בעונו ימות ר&quot;ל שאין כאן כלייה לכל העולם תתקיים העולם ע&quot;י 
צדיקים והרשעים יכלו מה&quot;ר אומר אתה אמרת כי לא אחפוץ במות המת וגומר שאל&quot;כ למה 
נבראת תשובה מדת הרחמים אומר פוקד פשע יעקב כל זאת ר&quot;ל שלא יהיה רשע גמור אז נבראת 
תשובה אבל רשע גמור ימות בעונו. מה&quot;ד אומר פוקד פשע יעקב כל זאת, ר&quot;ל שלא יהיה רשע 
גמור אז נבראת תשובה אבל רשע גמור ימות בעונו. מה&quot;ר אומר לא עתה יבוש יעקב שאינו 
בזה הכת. מה&quot;ר אומר לא יומתו אבות אבות על בנים ר&quot;ל לא יתחלפו להיות בנים. מה&quot;ד 
אומר אף אני אעשה זאת לכם ר&quot;ל שהמדה הנקראת ואת ואף אני תהיה שולטת עליכם לקחת הדין 
מכם. מה&quot;ר אומר למעני אעשה ר&quot;ל שבצרתם לך צר ובגלותם לשכינתך גלות הבן הדברים האלה 
והרמז וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וארז&quot;ל טוב מאוד זה מלאך המות ואמאי 


קרי ליה טוב שתובע דין אמת והואיל והופקד לתבוע עונש החוטאים לא יצא ריקם כי כל 
הנענשים ובני מות בידו נתנו ודע זה: 
 
אות תקמד - הויכוח כביכול בין מידת הדין למידת הרחמים:
ענין שהתקיעה ביום ואינו דוחה שבת: 
הה&#x27;. אמנם קביעות יום הדין בחדש השביעי באחד לחדש טעם בזה כי כבר ידעת שהמדה 
האחרונה היא שביעית ובאחד לחודש וצוה לתקוע ביום לפי שתקיעה פניה ותקיעה לאחריה ואם 
היה תוקעין בלילה אם תרועה לבדה היה מחריב העולם ואם בתקיעות הוי חוסם שור בדישו. 
ואינו דוחה לשבת כי אז המלך והמלכה בחיבור: 
 


אות תקמה - ענין שהתקיעה ביום ואינו דוחה שבת:
ענין הג&#x27; ספרים שנפתחים בר&quot;ה: 
הו&#x27;. ג&#x27; ספרים נפתחים בר&quot;ה הרמז לג&#x27; אבות העליונים שמלך עליון פועל בהם אברהם נגד 
צדיקים גמורים יצחק נגד רשעים גמורים ויעקב נגד בינונים. כי המדה שהאדם מחזיק בה 
היא משגחת עליו. וי&quot;א כי כל שש קצות הם נקראים ספרי השי&quot;ת כי הם בנין האותיות 
וכתיבה. וכולם נותנים ושולחין איגרותיהן לעיר הקודש שנאמר כל הכתוב לחיים בירושלים, 
ר&quot;ל ירושלים של מעלה. וכן הוא אומר מחני נא מספרך אשר כתבת. ימחו מספר החיים כל 
הנמצאים. כתוב בספר. ולפי זה יהיה ג&#x27; ספרים חפ&quot;ת נה&quot;י ת&quot;ת צי&quot;ע ומלכות. ומלכות 
תרמוז לרשעים גמורים וצי&quot;ע לבינונים ות&quot;ת לצדיקים גמורים: 
 


אות תקמו - ענין הג&#x27; ספרים שנפתחים בר&quot;ה:
ענין מלכיות זכרונות ושופרות: 
הז&#x27;. חייבו חכמים לומר מלכיות זכרונות ושופרות. והסוד מלכיות נגד ג&#x27; ראשונות, 
זכרונות נגד ג&#x27; אמצעיות, ושופרות נגד נהי&quot;ם. וי&quot;א שמלכיות נגד בינה הנקרא מלך כי 
מלכותו בכל משלה. וזכרונות נגד ת&quot;ת. ושופרות נגד מלכות. וסימן לדבר ג&#x27; שמות 
הראשונות של י&quot;ג מדות ובכל אחד מהם עשרה פסוקים לרמוז לי&quot;ס בלי מה והכל כוונה אחת: 
 


אות תקמז - ענין מלכיות זכרונות ושופרות:
בענין מספר התקיעות: 
הח&#x27;. כי כלל כל התקיעות הם שלשים - ג&#x27; תשר&quot;ת וג&#x27; תש&quot;ת וג&#x27; תר&quot;ת. והטעם, השורש 
בידינו שצריך תקיעה לפני תרועה ותקיעה לאחריה הרי ג&#x27; כנגד שני המכריעים, ומדת דוד 
כל אחת כלולה מן י&#x27; הרי ל&#x27;. וטעם הג&#x27; יבבות הראשונה לכלול הפחד יצחק בין שתי תקיעות 
שהם חסד ות&quot;ת. יבבה שניה לכלול הוד בין שתי תקיעות שהם נצח וצי&quot;ע. יבבה ג&#x27; לכלול 
התרועה שהיא המלכות בין שני המכריעים שהם שתי תקיעות. ותקיעות דמיושב לרמוז כי בזאת 
יבא אל הקודש. ותקיעות דמעומד לרמוז למכריע שני שעל ידו נזכה שנתחבר בקול שופר עם 
הזרועות ואז נכנס לפני המלך ויתגלגל רחמיו על מדותיו עלינו. וכבר הרמזנו זה בתוך 
דברינו. ובעבור שתקיעות של מיושב הם נגד פתיחת השער ושמה מקום המקטרגים ובפרט השטן 
הנזכר בדברי רז&quot;ל דבהיל ולא בהיל, ולכן מתערב ולא יבא לקטרג בשעת התפילה כי כבר 
עלתה המלכה אל החצר הפנימית ואין מקום להאחז. וזהו אמיתת האמורים בדברי רז&quot;ל וראוי 


שתזכור. יש מהם אומרים. שעשרה קולות נשמעו במתן תורה ומכל ספירה יצא קול ודיבור א&#x27; 
מן י&#x27; הדברות והראשון הוא הכתר, ר&quot;ל שיצא ממנו קול ודיבור אנכי ה&#x27; אלהיך וכן שאר 
הדברות. וי&quot;א ז&#x27; קולות וי&quot;א ה&#x27; קולות וי&quot;א קול אחד. וכבר ביארנו כל זה במה שקדם. 
ושנינו פה לבאר ממנו דרושינו והוא קול השופר: 
 


אות תקמח - בענין מספר התקיעות:
דיני השופר: 
הט&#x27;. דע כי השופר סתם הוא הרומז במדת הרחמים ולכן נזכר ביום הכיפורים הרומז ליובל. 
והוא ג&quot;כ רומז במדת יעקב כאשר ביארנו. וכבר ידעת כי מלך במשפט יעמיד ארץ וציוה 
לתקוע בשופר בר&quot;ה כדי לרמוז אליו ושנזכר לפניו בו כאשר פירשנו. והנה מצוה מן המובחר 
בשופר של איל זכר כפוף. וכבר ידעת מאמרם ז&quot;ל למה תוקעין בשופר של איל כדרבי אבהו 
דאמר ר&quot;א וכו&#x27; עד כדי שאזכור לכם עקידת יצחק והרמז למדתו. וארז&quot;ל כל השופרות כשרים 
חוץ משל פרה וטעמו שלא יהיה קטגור נעשה סניגור. והשופר בעינן שיאחזנו בידו ויראה 
לכאן ולכאן. והטעם כי השופר רומז בבינה ויראה הצד התקוע בראש ויונק מן המוח מחכמה 
עילאי. ויראה גם הצד הרחב המשפיע לכל ההקף. ולכן צריך טפח שוחק כמדות הפרשיות של 
תורה שאינן דבוקות. ולכן ארוך וקצרו כשר. וה&quot;ה אם העמידו על גדלו. אך אם הפכו פסול 
כי שנה סדר מעשה בראשית. ואם ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, כי הפה רומז לחכמה 


עילאי כאשר פירשנו היונק מקוץ היו&quot;ד הרומז לכח המוח, ושניהם מורים רחמים רחמנו כרחם 
אב על בנים והזהב יורה דין. ונסדק לארכו פסול אפילו בנשתייר רובו כי הסדק יורה על 
שיהיה נקרע השופר ויורה בהקף אשר שם יתכן הקטרוג מהשרים החיצונים. ניקב וסתמו צריך 
תרתי לטיבותא, שיהיה מינו ושלא יעכב את התקיעה. מין במינו אינו חוצץ וקול היוצא מן 
קול היו&quot;ד לא נשתנה, והרי הוא כמו שהיה. ואם הדבר הפוך הרי נשתנה מן מעשה בראשית. 
וכן דבק שברי שופרות פסול מזה הטעם. וכן התוספות בו פוסלות כי הוא שלם ואין צריך 
תקום. וטעם חיוב כהנים לוים וישראלים הוא לפי כי שלשה המדות הרומזת עליהם דבוקים 
בשופר עליון ובם נראים פעולתיו ואם הם לא יתחייבו מי יתחייבו: 
 


אות תקמט - דיני השופר:
כוונת התוקע: 
הי&#x27;. כוונת התוקע שיתקע בר&quot;ה התוקע יעמוד לכבוד השופר הרומז בבינה והקהל ישבו לכבוד 
השוער אשר אליו רומזים התקיעות שמיושב כאשר פירשנו וקודם שיברך יקרא הפסוקים האלה 
אשר בראשיהם רמז קר&quot;ע שט&quot;ן קולי שמעת אל תעלם אזניך לרוחתי לשועתי. ראש דברך אמת 
ולעולם כל משפט צדקך. ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל 
רב. טוב טעם ודעת למדני כי במצותך האמנתי. נדבות פי רצה נא ה&#x27; ומשפטיך למדני. ואח&quot;כ 
יזכור ב&#x27; שמות אלו בנקודם אשר הם מורכבים עם מקורם שם ב&quot;ד בניקוד אשר היה כ&quot;ג קורא 
ביום הכיפורים ואלו הם - יקהרועה (קובוץ פתח חטף פתח סגול שבא חיריק) ישהטונה 
(קובוץ פתח חטף פתח סגול שבא חיריק). ואח&quot;כ יאמר יהיה רצון מלפניך ה&#x27; אלהי המלך 
המשפט שתקרע כל המסכים המבדילים והמקטרגים כינך ובין עמך ישראל ארוממך אלהי המלך 
אלהי המשפט שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. ואח&quot;כ יברך בא&quot;י אמ&quot;ה אשר קב&quot;ו לשמוע 


קול, כ&quot;ע שופר. ושהחיינו ויכווין השם ב&quot;ד בניקודו כזה יהו&quot;ה (קובוץ שבא פתח סגול) 
ונמשך כוונתו באמרו קול שופר להמשיך מן כתר אשר הוא קול הראשון מן עשרת הדברים אל 
הפח&quot;ד חכמ&quot;ה ת&quot;ת מדה האחרונה. אח&quot;כ יקח השופר בידו ויכוין אל מלך המשפט ויטה השופר 
לצד ימינו אשר הוא שמאלו של הקב&quot;ה כדי לערב מדת הדין ברחמים ויתקע תשר&quot;ת ג&quot;פ תקיעה 
חס&quot;ד שברים תרועה פח&quot;ד תקיעה ת&quot;ת. ובכל פעם מג&quot;פ יכוין למשוך השפע מג&#x27; העליונות וג&#x27; 
האבות בתשר&quot;ת ולנה&quot;י בקר&quot;ק ות&quot;ת ומלכות וצי&quot;ע בקש&quot;ק ויפסוק מעט בין כל בבא ובבא 
לרמוז אל סדר מעלות התקיעות ועל ערוב התרועות ביניהן. אח&quot;כ ירום קולו ויאמר אשרי 
העם יודעי תרועה ה&#x27; באור פניך יהלכון וכבר פירשנו סודו ומה שתקנו אלו ב&#x27; שמות קרע 
שטן כבר ידעת כי הם משם בן מ&quot;ב הרמוזים לגבורה ולבטל החיצונים קוראים אותם ודע זה. 
זהו מה שכתבתי לבאר מסודות בעניני ר&quot;ה ואלהי המשפט יאמר די לצרות עמו בית ישראל 


ביום המשפט: 
 
אות תקנ - כוונת התוקע:
סוד הווידוי: 
אמר הכתוב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם והתודו את חטאתם אשר עשו וידעת כי 
החכמים ז&quot;ל אמרו שכל שחייב מיתה או מלקות, אין מכפרים לא מיתה ולא מלקות אלא עד 
שיתוודו. ועיקר הוידוי אנא השם חטאתי עויתי פשעתי. ואף המקריב קרבן לא היה מכפר 
עליו הקרבן רק הוידוי. ולבאר זה ידוע כי ד&#x27; מיתות ב&quot;ד הם סקילה שריפה הרג וחנק, וכל 
הארבעתן היה הכהן מראה בבהמה הנקרבת. סקילה היה מראה בהפילו הבהמה על הארץ. הרג 
וחנק היה מראה בשחיטה שהיה חונק קצת בשעת שחיטה. ושריפה שהיתה נשרפת ע&quot;ג המזבח 
והאיש המקריב הקרבן היה מתודה על כל דבר ודבר מד&#x27; דברים שהי&#x27; עושה הכהן על הבהמה. 
ועל אותו הוידוי נאמר ריח ניחוח לה&#x27;. ובזה יתוקנו דרכיו שקלקל ותשובת אם הבנים מגעת 
עד כסא הכבוד שהיא העטרה. והנה ע&quot;י זה האיש נתקנו הקילקולים בספירות. ובפרט שאם לא 
יוציא הוידוי בפיו לא יתכפר לו כלל ולפי שאין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאוותו בידו. 


לכן אביא מאמר אחד נכתב בספר חסידים למען תתיסר על הבלי הזמן ותאותיו כי המה הבל: 
 
אות תקנא - סוד הווידוי:
מעשה מספר חסידים: 
וז&quot;ל ועתה אבאר לך מה שראיתי. פעם א&#x27; נתועדתי עם זקן א&#x27; בעל שיבה גדולה מהודר פנים 
והטיתי עצמי מן הצדדין ושאלתי עליו מי הוא זה. ואמרו לי הוא אדונינו מורינו ורבינו 
הרב הגדול הנעלה הנמצא אצלינו המדריכינו בדרכי יושר. ואל תקרב בד&#x27; אמותיו שנשיכתו 
נשיכת נחש ועקיצתו עקיצת עקרב וראיתי אותו שיש בפניו פני זעם ומפשפש בזקנו ואמרתי 
בלבי כי אורייתא דמרתחי ליה. ושבתי אצלו ואמרתי לו נלך לבית מדרשך לשמוע דברי תורה 
מפיך כי בזה אני חפץ והשיב לי אני רואה שבעל גאוה אתה ורצה אתה להתראות וכשמעי 
דבריו נרתעתי ואמרתי לו לא אדוני, אין זה הדרך עמי. ואז לקחני מיד והוליכני לביתו 
וראיתי נשים ופילגשים ושפחות גויות ויהודיות וחביות מלאות יין וקורות ביתו נשברים 
מתלויות הגבינות והבשר המלוח ולא ירא אלהים. ואומר אליו, אדוני הנה ברכך השטן בכל 


מעשה ידך מ&quot;מ לא זו הדרך לת&quot;ח. ואז בא וישב לפני ופתח פיו ואמר לי בני אני מכירך 
שקלקלת עצמך לגמרי אשר שנא השם אתה עושה ומהכרת פניך אתה ניכר שאתה בן גדולים מ&quot;מ 
לא עשו הטוב שלא הדריכוך בדרכי העולם כי הקב&quot;ה ברא את האדם ונתן לו עינים לראות כל 
ולחמוד אותו ליהנות ממנו והניח ידו ופיו לעשות רצון עינו ועשה לו אבר צריך להשביעו 
מכל טוב. ועתה בני שמע לעצתי ונאכל בשר ונשתה יין ואחר נשבע כל האברים שלנו שלא 
ילכו רעבים בקבר כל אלה לא לבטלה בראם הש&quot;י וכשמעי דבריו המכוערים שאלתי מהקב&quot;ה 
ונפל הבית עליהם והמיתם ואת העיר החזרתי בתשובה עכ&quot;ל. התבונן במעשה הזה ויקח מוסר 
שתתחכם באחריתך: 
 


</div>
