{"bookId": "kabala-49ba4fdeec0e", "part": "1", "torah": "4", "title": "ספר שושן סודות — אות ס - סוד קדיש:", "hebrewTitle": "אות ס - סוד קדיש:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-49ba4fdeec0e/1/4/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-49ba4fdeec0e/1/4/", "segments": [{"index": 1, "he": "אות ס - סוד קדיש:\nסוד קדיש: \nקודם שיתחיל ש\"ץ לומר קדיש יכוין בשם יהו\"ה באותיות ובנקודו כדי שתהיה כוונתו \nמיושבת אל מה שיאמר. ויכוין בשם הוי\"ה בת\"ת וביתגדל בחסד וביתקדש בפחד (היינו \nגבורה). והמכוון כי הוא בקשה שיתנו הזרועות אל המכריע ממה שקבלו מהם הבנים אשר קבלה \nבאמצעות החכמה מן הכתר. שמיה רבה, שם יה\"וה הרמוז בת\"ת. ובהזכירו יכוין בו באותיות \nובנקודו בעלמא, בו' קצוות הנקרא עולם די ברא כרעותיה, כלומר שברא כרצונו, כלומר \nבחבור אחד בלא קצוץ. וימליך מלכותיה, ויחזיר העטרה ליושנה להיות לראש פינה כמו \nשהיתה קודם חטא אדם הא'. בחייכון, כלומר בשפעם הבאה אליך הת\"ת ומשך הו' ומן זרועות \nעולם. וביומיכון, ימי קדם ג' עליונות כי הם להם כיום מאיר אע\"פ שאין היום נתפס בהם \nכ\"א בהקף אמרו בדרך מליצה. ובחיי דכל בית, יסוד. בית ישראל ת\"ת והמכוון בזה שתהיה \nהיא (המלכות) מתגדלת ומתקדשת ממך וכשתברך ממך אז תהיה כלולה עם חיי דכל שהיא יסוד \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ושיהא זה בעגלא ובזמן קריב. ואמרו, הקהל, אמן. והוא רואה באומן האומר ואהיה אצלו \nאמון שהיא החכמה, יה\"א שמי\"ה רב\"ה יהיה מברך מן חמש העליונות. לעלם ולעלמי עלמיא \nשהם חמש עליונות הרמוז לחמש ספירות התתתונות. לעלם, ת\"ת. ולעלמי, נצח הוד. עלמיא, \nיסוד ועטרה. והנה מאחר שהשפיע לעולם הבא שהוא יסוד ומלכות ולכן הוא בן העולם הבא. \nודע לך שכל זמן שאומרים שירות ותשבחות לת\"ת לעולם תהיה העטרה ברמז, ועם כל זה מיד \nאח\"כ מזכירין אותו בפירוש יען כי היא בפני עצמה ואף שהיא תפלה ביחוד הכל, מ\"מ ראויה \nלהיות רמוזה בפני עצמה. ולכן בא השבח הזה הגדול לרמוז אליה. יתברך, בחסד. וישתבח, \nבפחד. ויתפאר, בת\"ת. ויתרומם, בנצח. ויתנשא, בהוד. ויתעלה, ביסו\"ד. ויתהדר ויתהלל \nעם הרוחניות. ומי הוא זה, שמיה דקודשא בריך הוא, העטרה. לעילא, ביסוד. ולעילא, \nבת\"ת. מכל ברכתא, פחד. ושירתא, חסד. תשבחתא, בינה. ונחמתא, חכמה. דאמירן בעלמא, כתר \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "הכולל כל העולמות. ואמרו אמן, א' כתר. מ' ת\"ת. ן' מלכות. ויש דעות אחרות בענין קדיש \nובכוונתו וזו היא העיקר. ובעל המערכת נתן טעם על בחייכון ואמר כי היא בקשה על קיום \nפרנסי ישראל ומנהיגיהם שלא יתבטלו בבוא משיחנו המקווה, כי אין מלכות נוגעת בחברתה \nכמלא נימא ומדחי גברא מקמי גברא. ולכן מבקשים מן הש\"י שלא יעדר אחר מפרנסי ישראל \nבבוא משיחם המקווה והוא פשט נאה ומקובל: \n \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "אות סא - סוד כוונת ברכו:\nסוד כוונת ברכו: \nכשאומר ברכו ישוח ראשו. והטעם כי הוא רוצה להמשיך השפע למדת את והיא המלכות. יהו\"ה, \nשהיא של יהו\"ה המבורך, כלומר שם יהו\"ה מבורך משלשה רוחניות דרך השדרה. וכוונת המברך \nקוץ הב' מרמז אל הכתר. ובב' גופו לחכמה. ובר' לבינה. ובכ' בחסד. ובו' לשש קצוות עם \nהנושא אותם. ואחרי הכוונה הזו (היינו של התיבה ברכו) תכוונו שיהא את, של ה' מן \nשלמעלה ממנו. והקהל עונים ומכוונים כמוהו רק מהפכים הו\"ו ואומרים ברוך ה' מברך, \nכלומר שהברכה שהמשכנו ברמז היא של יהו\"ה שם העצם הכולל הכל ומברך מן הכל שלמעלה \nוממנו שהיא העולם לעטרה הנקראת ועד. ופה נשלמה הכוונה מן ברכו כפי דעת רבי נחוניא \nבן הקנה אמנם כפי אשר קבלנו אנחנו ונהגנו בו עד זה הזמן ככה הוא. ברכו, תמשיכו \nויברכו מן כתר את ה', חכמה. המבורך, בינה והקהל עונים. ברוך, כת\"ר. יהו\"ה, חכמה \nהמבורך, בינה. לעולם, ת\"ת עם שש קצוות ועד העטרה שהוא ועד, הכל. ונפל בכאן ספק, למה \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "אצל ברכת המזון אומרים נברך שאכלנו משלו ובכאן אומרים ברכו. ויש לומר כי הנון \nהכפופה רומזת אל העטרה והיא הזנה ומפרנסת והכל שלה. ולכן אומרים נברך כלומר יתברך \nהנון מן ב' הרומז בכתר ובחכמה באמצעות הר' שהיא הבינה והכ' שהוא החסד. ועונין ברוך \nשאכלנו משלו בלתי ברוך הוא (ר\"ל שלא אומרים הוא) כמו שאמרתי. ומיד מתחיל ברוך אתה \nהרומז למלכות והוא כמו שאמרתי. ואני נסכתי מלכי והיא בונה את העולם הגשמי: \n \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "אות סב - סוד ק\"ש:\nסוד ק\"ש: \nעניני ק\"ש מתחלקים לכמה חלקים - הא'. למה גזר הש\"י לקראתה בעת השכיבה ובקימה כדכתיב \nבשכבך ובקומך. דע כי תכף שהאור זורח כל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם על הארץ \nומשתחוים לשמש ועושים השמש לאלוה אשר הוא יונק ומתגלגל ומאיר מת\"ת כי משם אחיזתו \nכדאמרן טבלות אורה שלמעלה גלגל חמה. והקב\"ה כועס בזה כענין ואל זועם בכל יום. ולכן \nגזר ליחד בקומינו והיינו בהנץ החמה ולהודות כי הוא אחד ושמו אחד. ר\"ל שהוא מתייחד \nעם הכתר ושמו מתייחד עמו. ר\"ל הת\"ת עם הכתר והעטר\"ה (המלכות) עם הת\"ת. וזמן ק\"ש של \nערבית ליחד מדת הדין עם מדת הרחמים שלא תהיה מתוחה ולכן זמנה כל הלילה. ומה שאמרו \nחז\"ל עד חצות לא אמרו אלא כדי להרחיק את האדם מעבירה. ואין זה כחוסם שור בדישו מאחר \nשהוא זמן פעולתה אף כי יחדוה לא תמנע מפעולתה, רק שיקל מעט שאם לא תאמר כן א\"כ לא \nנברך שום ברכה בלילה. ועוד כי היחיד הוא עדות והוא ענף האילן ובכלל המעמדות מש\"כ \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "בתפילין כי אתה אוסר הדין מלפעול כלל וכלל ואתה מביא כבודה בת מלך פנימה והבעל \nמברכה ברוכה את לה' בתי. ולכן נאסר זמן הנחת תפילין בלילה אבל יחוד וברכות אינם \nחסימה גמורה. וזכור זה הכלל ואל תשכחהו כי הוא יתיר לך ספיקות רבות בעז\"ה: \n \nאות סג - סוד בשכמל\"ו:\nסוד בשכמל\"ו: \nטרם כל דבר נביא המאמר ההוא בשלימותיו ואח\"כ נבאריהו ע\"ד הסוד. ת\"ר כיצד קורין ק\"ש \nאומרים שמע ישראל וכו' ולא היו מפסיקין, דברי ר\"מ. ר\"י אומר מפסיקין היו אלא שהיו \nאומרים בשכמל\"ו. ואנו מ\"ט אמרינן ליה, כדדרש ר\"ש בן פזי ויקרא יעקב לבניו ראובן \nבכורי אתה. בקש לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו השכינה ואמר שמא פסול יש במטתי \nכאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו. ואמרו שמע ישראל ה' וכו' כשם שאין \nבלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר בשכמל\"ו. אמרי היכי \nנעביד, נאמרינין לא אמר משה. לא נאמירינן אמר יעקב. התקינו שיהיו אומרים אותו \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "בחשאי. אר\"י א\"ר אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (ר\"ל חשקה לאכול ציקי קדירה, \nמאכל שאינו מכובד). פירוש דבר הראוי לציק הקדירות. תאמר, יש לה גנאי. לא תאמר, יש \nלה צער. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי עכ\"ל. ונפלו לי קצת ספיקות במאמר הזה. הא' \nמאחר שזה הדבר צורך יחוד למה לא כתבה משה רע\"ה בפירוש בתורה כמו שכתוב שמע ישראל. \nועוד מ\"ל דיעקב אמרה, שהיחוד וכוונתו כן הוא - שמע, חס\"ד. ישראל, גבור\"ה. ה', ת\"ת. \nאלהינו, נצ\"ח. ה', יסו\"ד. אחד, מלכו\"ת. וא\"כ הנה היחוד בא בפירוש במלת אחד כשאר \nהספירות וא\"כ אין כאן הריחה ציקי קדירה שהוא דבר מועט. וזה כדעת המשותף לרוב חכמי \nהאמת זולתי דבר מועט שהיא איננה רמוזה רק באריכות הד'. ולפי זה הדעת ניחא (שהרי \nהייחוד בחשאי ודומה לבת מלך) אבל לפי דעת הקודם קשה: \n \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "אות סד - טעם שאומרים בשכמל\"ו בחשאי:\nטעם שאומרים בשכמל\"ו בחשאי: \nוהטעם הנכון בזה כי מה שלא אמרה משה מפני כי משה בעלה דמטרוניתא הוה ומפיה הוא \nכותב. וא\"ת שבת (המלך) עצמה יש לה גנאי. וזה אמרו תאמר יש לה גנאי. וכן נכון הוא \nשלא הוזכרה השכינה (בפסוק שמע ישראל) אלא ברמז ד' רבתי. ומה שאמרו הראשונים שמלת \nאחד ארמוז אליה, יתכן לישב עם היות שאחד ירמוז אליה המכוון ממנה הוא שהאלף (בתיבה \nאחד) תרמוז לכתר והח' לח' ספירות והדל\"ת ביחוד יורה אליה. והנה אחרי אשר התרנו \nהספיקות נשוב לבאר הסוד ההוא. ונאמר בשכמל\"ו פירשוהו קדמונינו בב' פנים - הא' מלמטה \nלמעלה. ברוך שם כבוד, תתברך כנסת ישראל הנקראת שם מהת\"ת הנקרא כבוד. והכבוד מתברך \nמהבינה הנקראת מלכותו, כי היא הת\"ת הכבוד אל המלך ש\"ת מוריד אותה הברכה אל העולם \nשהוא יסו\"ד, שגם יסו\"ד נקרא עולם. ומשם לועד, שהיא כנסת ישראל. והנה מחברים ומיחדים \nאותה עם ואהבת ונסתלק הצער ממנה. מ\"מ גנאי הוא לה על שאין לה ברכה מצד עצמה, ע\"כ \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "אומרים אותה בחשאי. ונקראת ועד, כי היא ועד. ד\"א מלמעלה למטה. אחר אשר יחדנו השם \nשהוא אחד בעליונים ובתחתונים ובו' קצוות, והנה מן הראוי כשם שהוא אחד כן בני ישראל \nיחידה באומות מיוחדת לו וכבודו מיוחדת בהם ושמו משותף בשמם. ואומרים אנו שהכבוד \nההוא המתיחד בהם והמשותף ביניהם יהיה ברוך שם הכבוד ההוא והכבוד המתיחד בו ה' \nומתברך מברכתו. ופירוש שם ידוע ככתוב ישגבך שם אלהי יעקב והכבוד הזה נקרא כבוד ה'. \nופירוש מלכותו, האומה שמולך עליה והם ישראל שהם מיוחדים לעבדו. נמצא שמתיחד שם \nהמיוחד ונתיחדת האומה יחידה בכבוד שם המיוחד שהם מיוחדים כענין שהם מיחדים מלכותו \nבגימטריא היפה בנשים. לעולם כלומר דבר המתיחד בלא פירוד עדד: \n \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "אות סה - סוד משל לבת מלך - ציקי קדרה:\nסוד משל לבת מלך - ציקי קדרה: \nדע כי בת בזה המשל היא פירוש שכינת עוזו. שהריחה ציקי קדרה, שהשבטים מיחדים שם שמים \nבלב א' ובפה א'. ואמר ציקי קדרה מלשון מצוקי ארץ כלומר דברים קיימים. או יהיה יציקי \nקדירה דברים הניצוקים בקדירה. והכל כוונה אחת. וכשראתה שלא היה לה זכר באותו יחוד \n(היינו בייחוד היוצא מהפסוק שמע ישראל) ובא ברמז כביכול, היתה מצטערת לפי שלא נתיחד \nכבודה בכבוד שמם. לפי שהיא יודעת כי אינו יודע יחודו אלא בה. מה תעשה, אם תאמר שבח \nעצמה בפיה יש לה גנאי. או אם תבקש צרכה בפיה יש לה גנאי, יאמרו כי היא חסירה. ואם \nלא תשאל או לא תבקש, יש לה צער כי היא מתאוה לשפע העליונים ולהתיחד עמהם. התחילו \nעבדיה, כלומר ישראל. והביאו לה בחשאי, כלומר המשיכו השפע ברכה וחיים עד העולם. \nומפני שהרגיש יעקב כי השכינה מצטערת וא\"א להשקיט תאות המייתה, הוכרח לומר בשכמל\"ו \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "בו' תיבות של יחוד ובירך השם שהיא העטרה (המלכות) מהכבוד שהוא הת\"ת שנתברך ממלכותו \nשהוא הבינ\"ה ואחר ירד ביסו\"ד שהוא העולם וברך את ועד שהיא העטרה. ואז שרתה עליו \nהשכינה וברך בו' תיבות בסוד עבדא דמלכא מלכא: \n \nאות סו - סוד רמ\"ח תיבות בק\"ש חסר ג.':\nסוד רמ\"ח תיבות בק\"ש חסר ג.': \nהספק הא' מאחר שכוונת מרע\"ה להיות תיבת ק\"ש כנגד רמ\"ח איבריו של אדם למה החסיר. ואם \nאין כוונתו לכך למה נצטרך להוסיף להשלים לרמ\"ח תיבות והמוסיפים אומרים זה בכה וזה \nבכה זה אומר אל מלך נאמן וזה אומר אני ה' אלהיכם (לענ\"ד צ\"ל ה' אלהיכם אמת). ובהיתר \nהספק הזה נאמר, כבר ידעת מכח דברינו כי מדת הפח\"ד היא גבורת השמטה ובה הטומאה נשאה \nראש עד עלותה עד ו' ימים עליונים. וידעת ג\"כ כי אברהם אע\"ה נטל ממדת החסד לחלקו \nואברהם עולה רמ\"ח. והנה הטומאה עולה ובוקעת עד החסד בכל אברי האדם העליון חוץ מג' \nאברים רוחניים שהם ג' ספירות העליונות, וכדי שלא נרמוז עליהם נחסרו ג' תיבות. וכדי \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שלא להחסירם לגמרי מרמזים עליהם ברמז אני ה' אלהיכם, כדי שלא יהיה חסר האדם העליון \nמאותם ג' אברים אומרים אלו ג' תיבות אני ה' אלהיכם. וכל זה בציבור יען כי תפילת \nצבור נשמעת ואין טומאה חוצצת בהם. אבל ביחיד לא. ומי שקורא יחיד יכווין בט\"ו ווי\"ן \nשל אמת ויציב שעולין בגימטריא אני ה' אלהיכם יחידים ג' לרמוז שהבאים ברמז ואינם \nכתובים הם רוחניים ואין הדין נותן להשתוות הרוחניים בפירוש ביחוד ההקף אשר שם הדין \nנמצא וכדי שלא יהיה חסר האדם תקנוהו לאמרו כאשר פירש ברמז אני ה' אלהיכם: \n \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "אות סז - סוד כוונת היחוד:\nסוד כוונת היחוד: \nדע לך הכלל העולה ביחוד. לעולם תהיה מייחד בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, בין \nההקף וכולל הרוחניות בין הרוחניות וכלל ההקף הכל אחד. והוא יחוד בלא פירוד. והטעם \nלייחד כח רבים בכח יחיד. וביחוד שמע ישראל רבו הדעות. יש מייחדים למעלה שמע ישראל \nה' כל אלה בחכמה עילאה. אלהינו הש\"ת. יהו\"ה גוף האילן. אחד כל שרשיו וענפיו. וד' \nרבתי לכנ\"י. ויש מייחדים בזה האופן. שמע חס\"ד. ישראל פח\"ד. ה' ת\"ת. אלהינו נצ\"ח \nחס\"ד. ה' יסו\"ד. אחד כנ\"י. ובאופן אשר פירשנו. ויש מייחדים כי השם בש\"ת אלהינו \nבחס\"ד ופח\"ד. ה' לת\"ת. אחד לנצח הו\"ד יסו\"ד. ובד' רבתי לכנ\"י. ולכל הדעות יעלה \nבאריכות הד' מעילוי לעילוי עד אין סוף י\"ת ואח\"כ יורד ואמר בשכמל\"ו בכוונה אשר \nפירשנו וישמע חכם ויוסיף לקח: \n \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "אות סח - הטעם שלא יאריך בא' ולא יחטוף הח':\nהטעם שלא יאריך בא' ולא יחטוף הח': \nודע כי כאשר יגיע כוונתך בד' אל החסד אשר הוא המעיין המציל מכל פגע ומכל טומאה \nחיצוניות אז עולה עד אהי\"ה הראשון כי באהיה נדבק. ר\"ל אהי\"ה הא' הוא כתר ואהי\"ה \nהאחרון הוא העטרה. וכן טעם שלא יאריך בא' של אחד שהוא מורה אל הכתר הוא דבוק עם חסד \nוהד' שהוא כ\"י דבקה וא\"כ אם אתה מאריך בא' אתה מפרידו מן החסד וזה הרמז שאמרו שנראה \nכמו אי אחד, כלומר אינו עם הה' והד'. וגם לא יחטוף בח' כי צריך לכוין שבו נכללים \nהח' ספירות. וטעם שצריך להפסיק בין היום לעל לבבך כי טעם הפסוק הוא מדבר מת\"ת כלומר \nאנכי הנקרא היום מצוך: \n \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "אות סט - ועל שפטור החתן מק\"ש:\nועל שפטור החתן מק\"ש: \nיש בו טעם ולא מטעם טירדא של כוונה רק מטעם כי בהיותה בתולה סתומה מכל טומאה וחתומה \nמכל אשמה וטרוד לבא עליה בקדושה ובטהרה ובכוונה נקיה אז הדין שליו ושקט והאיש הנקרא \nת\"ת ה' איש מלחמה שם על לב הוא כ\"י. והנה האיש בביתו והייחוד שלם ואין הדין הזה רק \nבבתולה ואם בעל ופירש ישוב להתחייב ביחוד וכן החופר כוך למת פטור כי מדת הדין שורה \nואינו ביחוד: \n \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "אות ע - וטעם שלא יהיה לבו רואה את הערוה:\nוטעם שלא יהיה לבו רואה את הערוה: \nכי הלב הוא כנ\"י וכשאתה מייחד תזהר לטהר את הערוה להיות היחוד שלם: \n \nאות עא - ומה שמחמירים בענייני התפלה ולא בענייני ק\"ש והיא\nומה שמחמירים בענייני התפלה ולא בענייני ק\"ש והיא דאורריתא: \nלפי שהתפלה עולה אל נקודה דקה ונעלמת ולכן מחמירין בה כי אתה מבקש לעשות לה פעולה \nמשא\"כ בק\"ש שאתה מיחד וכולל י' ספירות ואינך מבקש לעשות לה פעולה: \n \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "אות עב - ומה שאמר יעקב אבינו ע\"ה בשכמל\"ו ולא שבח אחר:\nומה שאמר יעקב אבינו ע\"ה בשכמל\"ו ולא שבח אחר: \nלפי שזהו (ר\"ל אותיות בשכמל\"ו) נמצא תמיד עם שם ה' וסימנך - בה' שה' כה' מה' לה' \nוה'. בה' אך בה' אל תמרודו. שה' שה' אלהיו. כה' מי כה' אלהינו. מה' והם לא ידעו כי \nמה' הוא לה' איש כי ידור נדר לה'. וה' וה' שמים עשה. ועם אלו הנה יחוד כ\"י עם ה': \n \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "אות עג - הטעם לצריך לדקדק בהיגוי המלים:\nהטעם לצריך לדקדק בהיגוי המלים: \nוטעם להפריד בין הדבקים לפי שאין לך תיבה בתורה שאינה רומזות למאמרות של השי\"ת, והם \nדברים אמנם מפורדים שזה דין וזה רחמים. ואם תבליע אחד באחד ישתנו התיבות וישתנו \nהכוונות. ומזה הטעם בעצמו שלא ינוד הנח ולא ינוח הנד כי התנועה פועלת מעשה כאשר \nנודע לחכמי האמת. ודע כי ק\"ש מאחר שהיא יחוד כח רבים בכח יחיד ושלא יכנסו כוחות \nהטומאה בהיכל הקודש ולכן אין ספק שבקריאתו תבריח רוחין בישין ושידין הנאצלין מן \nלילית ובאים להזיק הוא שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו': \n \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "אות עד - מסביר הענין שתפלה היא עבודה:\nמסביר הענין שתפלה היא עבודה: \nסוד ועבדתם את ה' אלהיכם וכתיב לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וארז\"ל איזה היא העבודה \nשבלב הוי אומר זו תפלה. דע כי על דרך הפשט יפלו במאמר הזה ספיקות. הא' ידוע מגדר \nהלשון שהתפלה בפה והכוונה בלב וא\"כ איך יובן הפסוק ולעבדו שזו היא תפלה תאמר שזו \nכוונת הלב לקיום המצות ולאפוקי ממאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. והב' אם היתה \nהתפלה שירות ותשבחות לבד היתה ראוי להקרא עבודה אבל היא רובה צרכינו ובקשתינו א\"כ \nראויה שתקרא עבודתינו ולא עבודת הש\"י ב\"ה. והג' תימא איך אחר סידור שבחין סדרו \nהבקשות ואין זה אלא כמביא דורון ומיד שואל צרכיו וזה בזיון אף אצל מלך ב\"ו. ולביאור \nזה נאמר ידוע כי המדה הזאת שהיא העטרה היא הנקראת לב והיא המקבלת ראשונה עבודת \nהקרבנות והתפלה היא במקום הקרבנות, וא\"כ העבודה היא בלב העליון ששם הקרבנות. והוא \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "הדין התפלה. והנה התפלה היא מתדמת לקרבן כי ידוע שהקרבן הוא מטהר ומקרב את \nהמשובבים. וכן בתפלה אתה אומר אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים וכו' הרמז בו להחיות \nהנדחים למיתה תניינא, כי על תחיית המתים הוא אומר מחיה מתים ברחמים רבים. ותפלות \nהאבות היתה להקריב הנדחים. אברהם שחרית, להעלות אותו שלא יצא לטומאה. וזה אומרו אל \nהמקום אשר עמד שם. ונאמר אשר עשה שם בראשונה. ויצחק פייס מדתו להתפלל מנחה אשר היא \nעת רצון וקרב אפילו אותם שנטמאו. ויעקב תיקן ערבית וכיוון לקרב אף הנדחים. כי \nהמעריב למדת הדין הרפה. וכן הוא שיעור הכתוב כשם שמידתו פועלת לקבל הנידחים ולטהרם \nע\"י הקרבנות כן גם אתם תעשו בתפלתכם תעבדו את ה' כדמות מדותיו ותעלו בתפילתכם \nהיורדים. וסוד הדבר גלה יהודה באמרו מה בצע כי נהרוג את אחינו וחשב כי אם ימכרוהו \nלא יחייבו דחיה וסבוב וגונב איש ומכרו מות ימות: \n \n", "en": ""}]}
