(ד"ש ע"ב) נוהג בימין ובשמאל לפי כי הוא נצח ימין דז"א והוד השמאלי דנוקבי' ושניהן נפגמו. אמנם עיקר הפגם הי' בנצח דז"א וממנו נמשך אל הוד דנוקביה וכאשר בא שמואל הנביא ע"ה תיקן את נצח דז"א ולכן נתנבא שמואל משם כמש"ה וגם נצח ישראל לא ישקר כו' וההוד של הנקבה נשאר עדין פגום עד שנחרב בית המקדש וזמש"ה כל היום דוה בקמץ תחת הוא"ו שהוא לשון נקבה ולא בסגול שהוא לשון זכר וכאשר בא יהושע בן נון נתנבא מהוד דז"א. וזמ"ש יהושע אתנבי מהודו של משה כי משה הוא בדכורא אבל ההוד של הנקבה היה פגום כנז'. אמנם כאשר משח שמואל למלך את שאול ואת דוד אז נתעלית הנקבה הנקראת מלכות כי משם נמשכת מלכות המלכים ואז נתקן גם ההוד של הנקבה ונמצאו נצח דז"א והוד דנוקביה שניהם נתקנים וז"ש ותו קב"ה כליל ליה בהוד שהוא בחינ' הוד הנקבה הכלולה ודבוקה בנצח הזכר כנז' ובענין ד' בתים דתפילין של ראש נתבאר היטב מאמר הזה שהוא קשה ההבנה: אמר שמואל עוד מצאתי דרוש אחר לרב זלה"ה בענין הזה וז"ל והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל כו' ירכו כתיב ולא ירכיו ובמקום אחר אומר כי פגם סמאל היה בסוד ירכא שמאלא בסוד נתנני שוממה כל היום דוה אותיות הוד והענין הוא במה שהודעתיך כי ז"א ונוקביה נאצלו בתחילה בבחינת אחור באחור ואז נמצא כי הנצח שלה היה בהוד שלו וההוד שלה בנצח שלו והנה מ"ש פה שזה הירך הנפגם הוא הנצח איירי בנצח דז"א הנק' ישראל וזהו מה שדקדק בדבריו באומרו דא איהו נצח ישראל אבל ההוד דז"א לא נפגם שהרי לקמן אומר יהושע אתנבי מהודו של משה אבל הנצח נפגם ולא נתקן עד דאתא שמואל ומה שאמרו שההוד השמאלי איירי בנוקבא דז"א שהיא דבוקה באחורי נצח שלו ונפגמו שניהן והנה בשביל שהנקבה היתה אז עדין בבחינת אחור באחור לכן נפג' הוד שלה על ידי הנצח שלו שנפגם אבל אילו היתה הנקבה בבחינת פנים בפנים עם ז"א והיו בלתי דבוקים לא היו שולטי' החיצוני' בהוד שלה אף אם תהי' בימין שלו: ונבאר עתה טעם על מה זה לא נקרא ישראל עד אחר שהיה צולע על ירכו והטעם הוא לפי שהפגם לא הי' בכל הנצח שוק הימין שלו רק בפרק התחתון שבו כאשר הודעתי' כי כל קו ימין חכמה חסד נצח שלה נעשית כשיעור הנצח שלו שבו שלשה פרקים ונמצא ג' פרקי הנצח שלה כשיעור פרק התחתון של הנצח שלו ונמצא כי כשנפגם העקב שהוא פרק התחתון של הנצח שלו נפגמו כל ג' פרקין שבהוד שלה ונמצא כי עקר הפגם היה בנקבה כי נפגם כל ההוד שלה משא"כ בז"א שלא נפגם רק העקב הימני שבו וכמעט שאין זה פגם ולהורות ענין זה נקרא שמו ישראל כי שרית כו' ותוכל ולא נפגמת כמו הנקבה: גם שם במאמר הנז' וז"ל בשורה ז' בגין דירכא איהו לבר מגופא כו'. הענין הוא במה (ע"ד) שנתבאר אצלנו כי עקריות ז"א לא היה רק בחינת ו' קצוות ואח"כ נתעלו והיו בבחינת חכמה ובינה ודעת וחו"ג ות"ת ואז נמצאו חסרים ממנו ג' אחרונות שהם נצח הוד יסוד ואימא עלאה השלימם לו בסוד כונן שמים בתבונה כי נתפשטו ירכותיה למטה עד שנעשו בו נצח והוד ויסוד ונמצא כי הירכין האלו אשר יש לו עתה אינו מכלל גופא קדמאה דיליה דז"א כי הו' עליונים בלבד הם שנעשו מן מן הששה קצוות שלו אבל הירכין הם לבר מגופא כי אח"כ נעשו לו על ידי אימא עלאה: שם בדכ"ג ע"ב שורה ל"ה וז"ל בההוא זמנא מתפתחין שבע' היכלין היכלא קדמאה היכלא דאהבה תנינא היכלא דיראה תליתאה היכלא דרחמי כו' דע כי ההיכלות האלו הם שבעה היכלות שבאצילות ואותם השבע' היכלות שנתבארו בפ' פקודי הם בבריאה ואותם השבעה היכלות הנז' בס' פרקי היכלות לר' ישמעאל ע"ה הם בעולם הצירה: שם בדכ"ח ע"ב שורה ה' וז"ל והנחש היה ערום כו' אינין הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה וכו' נתבא' בפ' נשא באדרא רבא דקכ"ח ע"ב במ"ש יתיב על כרס' דשביבין לאכפייא לון כו' וע"ש: שם בדל"א ע"א שורה י"ט וז"ל ר' שמעון פריש פלוגתא ואמר כו' תהיינה הטבעות אילין עזקאן עלאין כו' הנה עזקאן אלו הם סוד עזקא רבא ועזקא דכייא שביארנו באדרא נשא דף קל"ב ע"א וע"ש מה ענינם: שם בדל"ב ע"ב וז"ל א"ר אבא כך הוו קדמאי אמרי כד הוו מטאן (ד"ש ע"ג) להאי אתר מרחשן שפוון דחכמין כו' הכונה היא על שם י"ה שהוא בפנימיות ספירת הגבורה דז"א שהיא זרוע שמאלי שבו כמבואר אצלנו במקומו וע"ש: שם בדל"ד ע"ב שורה ל"א וז"ל בספרין קדמאין אשכחנא דא לילית קדמיתא דהוה עמיה ואתעברת מיניה ולא הוה לקבליה עזר כמה דכתיב ולאדם לא מצא עזר כנגדו ומאי עזר סמך עד ההיא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כו'. כבר נודע מ"ש רז"ל במדרשי' כי טרם שנברא' חוה היתה עמו לילית הנקראת חוה ראשונה וכן נז' בס' שיר השירים מן הזוהר וכאן צריך לבאר ענינם: דע כי אדם הראשון הוא ז"א ויש לו שתי נשים לאה ורחל וז"א נקרא אדם שהוא הוי"ה דאלפין העולה מ"ה בגמטריא אדם והנה עיקר ההוי"ה הם אותיות הפשוטות כי שאר האותיות המילוי הוא בחינת הנקבה בהיות עדין כלולה בו קודם שנאצלה ממנו וזה לשתי סיבות הסיבה האחת כי הנקבה כולה גבורה ודין וכן מלו"י בגמטריא אלהים שהוא דין. והסיבה השנית מפני שכל כחות הנקבה היו בהעלם גנוזין תוך ז"א כי עיטרא דגבורה ממנה בנין הנקבה והיא גנוזה תוך מילוי ז"א ומשם יצתה לחוץ לבנין הנקבה באופן כי אורות הנקבה היו המילוי שממלאין אויר וחלל ז"א והנה מילוי דמ"ה הוא בגמטריא י"ט (דף י"ט ע"א) כמנין חוה והרי נתבאר איך נוקביה נקראת חוה גם נתבאר איך היא ממש בשר מבשרו: ונודע כי הז"א נחלק לשתי בחינות מן החזה ולמעלה הוא בחינת אורות הסתומים שבו ושם בחזה שבו יש בו בחי' יסוד נעלם הראשון אשר בו מזדווג עם לאה העליונה ומן החזה ולמטה אורות המגולים וביסוד ההוא התחתון מזדווג עם רחל התחתונה כמבואר אצלנו בשער התפלה בענין תפלת המנחה. ונמצא כי יש בז"א שתי הויות דמ"ה אחת במקום הסתום למעלה ומן המילוי ההוא יצתה לאה הנקראת חו"ה הראשונה ומ"ה שני במקו' הגילוי למטה ומן המילוי ההוא יצתה רחל שהיא חוה השניה וכבר נתבאר כי לאה היא אחורים החיצו' דאימא שהיא דינין קשים ועוד שהיא למעלה במקום האורות הסתומי' דז"א ולכן אינה נמתקת והיא דינין קשים והנה להיותה בחינת דינין קשים מאד אעפ"י שבעולם העליון נמתקה קצת והיא קדושה כנז' הנה כאן בעה"ז שהוא חומרי כאשר נולד אדם הראשון ויצתה עמו חוה הראשונה שהיא לאה לא יצתה נמתקת והיתה בחינת דינא קשיא בסוד הקליפה וזו היתה חוה הראשונה נילי"ת ואח"ך יצתה חוה השניה רחל שהיא בחינת ספירה העשירית דאצילות שיש בה פנים ואחור ואינה כמו לאה וגם כי היא במקו' אורו' המגולים בז"א ולכן נמתקה לגמרי וזו נשארה עם האדם הראשון וזהו סוד פסוק ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי כו' ואמרו בס' התקונין כי היו לו שתי נשים הראשונה עצם והשנית בשר דינא רפיא. והענין הוא כי לאה יצתה מן העצם דינא קשיא כי הרי נלקחה מן הצלע אשר שם מקום לאה כנודע אבל רחל היא בשר כי יצתה למטה מן החזה מהאורות המגולים דינא רפיא ולכן לזאת השניה יקרא אשה שהיא נמתקת אך הראשונה אינה אשה אלא מעורבת בקליפה ואינה נמתקת והיא לילית אמן של שדים והנה אח"ך נמתקה גם לאה על ידי תפלותיה וגם דמעותיה כמ"ש חז"ל שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשו לפי שהיא לילי"ת קדמאה ועל ידי דמעותיה וזכיותיה הוסר קליפתה מעליה ונשארה קדו' לבדה ממותקת ואז יעקב שהוא אדם הראשון ותיקן פגמו זכה שיתוקנו שתי נשיו ולקח שתיהן כדוגמת ז"א. ובזה תבין ענין בכיית לאה מה ענינה כמ"ש רז"ל על פסוק ועיני לאה רכות: שם בדל"ה ע"ב שורה ה' וז"ל תנן הנטיעות כקרני חגבים הוו ונהורא דילהון דקיק ולא הוו נהירין כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהור' ואקרון ארזי לבנון כו'. כבר הודעתיך ענין ז"א כי ג' בחינות היו לו האחד בהיותו בתוך הבינה והוא הנקרא זמן עיבור הראשון. והשני הוא אחר שנולד ויצא לחוץ ואז נקרא זמן היניקה. והשלישי הוא בעת הגדלת המוחין אשר לו ואז הוא זמן העיבו' השני וזהו סוד הנטיעות הנז' שהוא ז"א הנרמז באו' וא"ו של ההוי"ה שהיא צורת נטיעה אחת אשר נוטע בתוך מעי אמו ואח"כ הגדילו ו' קצוותיו (ע"ב) ודרוש זה נתבאר אצלי בסוד התפלין בענין כ"א אזכרות שיש בד' פרשיותיהם יע"ש: שם בד"מ ע"א שורה ז' וז"ל שבעה מדורין אינון לעילא דרגא על דרגא בכולהו מדורין מלאכי עלאין אילין על אילין (ד"ש ע"ד) כו'. ענין השבע' מדורין הנז' פה. הם בחי' שבעה היכלות של הקליפות אשר בעולם היציר' והם הנקראים מדורין אבל שבעה היכלית הקליפית אשר בעולם הבריאה הנז' בפרש' פקודי הם נקראים היכלין דמסאבותא ואינן נקראים מדורין: שם בדף מ"ד ע"ב שורה י"ו וז"ל היכלא שתיתאה הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך האי היכל אקרי היכל הרצון כו' האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו' פירוש כי יש ששה היכלות מלמטה למעלה עד זה ההיכל הנקרא רצון והוא הששי העליון מכולם וזמ"ש האי רוחא אתכליל בשית כי בעלות אותם החמש היכלין דלתתא מיניה עד מקומו אז אתכליל הוא בהם ואז הם יחד שית היכלין. ועוד יש בו בעצמו בתוכו בחינת כללות כל השית היכלין תמיד אשר הם השרשים של שית היכלין תתאין הנז'. ועל הבחינה הזו אמר וקיימא בשית כי תמיד הוא עומד בבחינ' אלו השית היכלין אשר בתוכו כנז' אבל כנגד השית תתאין שאינם מבחינת עצמותו אמר אתכליג בשית כי נכלל בהם כשעולין למעלה עד מקומו ועיין בביאור אדרת האזינו כי שם נתבאר היטב ענין זה: שם בדמ"ח ע"א שורה כ"ח וז"ל תא חזי בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפור' סוכת שלום כו'. אריקת נשמתין חדתין כו'. אלו הנשמתין חדתין הם בחינת תוספת חלק נשמה ממש הבאה מן הבינה וזמ"ש ומכסיא לון כאימא על בנין וזהו סוד סכת שלום והיא הנשמה הבאה מן היסוד של אימא עלאה הנקראת סוכת שלום כמבואר אצלנו בסוד ופרוס עלינו סוכת שלום ועיין לקמן בפ' תרומה דף קנ"ו ע"א: שם בד"נ ע"ב וז"ל. אבל תא חזי מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק כו'. דע כי יש יחוד עליון ניכר בגחלת ובשלהבת והם ה' בחינות כנגד חמשה פרצופים שבעולם האצילו' ממטה למעלה ואלו הם תכלת הדבוק בפתיל' ופעמים היא גוון אודם והירוק והלבן ואור אחד מקיף ניכר לעין ואור אחר עליון יותר ומקי' על כולן ואינו ניכר ונרגש נעין: גם דע כי כשהאדם נופח בגחלת ומוציא' נצוצות הם עצמם דמיון בירור ש"ך ניצוצין דאזדרקו מבוצינא דקרדינותא הנז' בפ' פקודי דנ"ד ע"ב. וביארנום למעלה בדף מ"א ע"א (ע"ג): פרשת נח מאמר בס' הזוהר בדף ס' ע"א שורה ג' וז"ל ותא חזי משיעורא דתיבותא אוף נמי הכי הוא רצה להביא ראיה אל מ"ש למעלה כי נח ותיבה הם יסוד ומלכות כי לכן שיעור התיבה היה שלש מאות אמה אורך ושלשים קומה וחמשים רוחב הם בגמטריא שד"י ואדנ"י שהם יסוד ומלכות עם הכולל: אמר שמואל שמעתי עוד טעם נחמד במאמר הזה והענין הוא כי אם תשלב שם ההויה עם שם אדנ"י יעלה שיעורא דתיבותא בזה האופן י' פעמים א' הרי עשרה ה' פעמים ד' הרי עשרים הרי שני השילובים הנז' עולים שלשים כנגד שלשים אמ' קומת' אח"ך ו' פעמים נ' הרי שלש מאות הרי השילוב הזה שלש מאות כנגד שלש מאות אמה אורך התיבה אח"ך ה' פעמים י' הרי חמשים הרי השילוב הזה כנגד חמשים אמה רוחבה נמצא כי בשילוב הוי"ה ואדנ"י היה קיום התיבה: שם בתוספתא בדנ"ט ע"ב שו' ל"ג וז"ל למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכולהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם שמואל שמואל שם שם בר מיצחק כו'. הענין הוא כי החלק הנקרא רוח אין לו רק בחינה אחת הבאה מן ז"א הנקרא ת"ת אבל החלק הנקראת נשמה הבאה מבינה יש לה שתי בחינות האחת היא בהיותה למעלה במקום ראשו של ז"א ששם האורות סתומים ומכוסים כנודע. והשנית היא ברדתה למטה ובהתפשטה בגופו דז"א מן החזה שבו ולמטה כי שם נפסק ונשלם יסוד דאימא שהי' מכס' האורו' ושם נתגלו האורו' משם ולמט'. ולכן הנשמ' משתנית ברדת' שם אל מקום הגילוי מבחינה אחרת וזהו סוד הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי פירוש כי הרוח איננו רק בחינת רוח אחד בלבד. והנה הוא עוטף ומלביש את הנשמה כנודע בסוד אימא המתלבשת תוך ז"א וזמ"ש יעטוף ולא אמר יתעטף רוצה לומר לנשמה וביאר טעם אל העיטוף הנז' ואמר ונשמות אני עשיתי פירוש כי הנה שתי בחינות עשיתי בנשמה ונקרא נשמות מיעוט רבי' שנים האחת היא המשכת בינה מראש ז"א עד החזה במקום הסתום. (ד"ש די"ד ע"א) והשנית היא התפשטות' למט' מן החז' במקום הגילוי כנז' ושם למט' במקום הגילוי אז צריכ' אל הרוח הבא מבחי' ז"א שיעטוף וילביש אותה ולא תשאר הנשמה בגילוי וזמ"ש ונשמות אני עשיתי ולכן רוח מלפני יעטוף את בחינה השנית שעשיתי בנשמות ומ"ש כאן בזוהר דכל צדיק אית ליה תרין רוחין לא דק בלישניה והכונה היא על שתי בחינות הנשמה כנז' ואפשר שלהיותם בז"א קראם רוחין וזמ"ש חד בעלמא דין ז"א שהוא במקום הגילוי וחד בעלמא דאתי בינה שהוא במקום הסתום. ואמנם ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן במ"ש הכתוב ונכרתה הנפש ההיא ויובן במ"ש חז"ל הרשעים בחייהם קרויין מתים ויובן במ"ש רז"ל כי נשמת הרשע יורדת אל רגליו בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב כנז' בס' הזוהר ובס' התקונין והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגהינם בהיותו בחיים כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו (ע"ד) ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו (ונשקעת בגהינם וכפי בחי' עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות (ס"א לא גרס כ"ז) ולכן בחייו קרוי מת וכאשר היה רשע גמור גמר להפיל נשמתו בגהינם. ואם תאמר והרי אנו רואים אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת. כמו שהקשו על מ"ש בגמרא כי הרשע נכתב ונחתם למיתה בר"ה ווהרי אנו רואים אותו שהוא חי. אבל התשו' היא עם הנז' כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צל"ם מקיף על ראשו כמש"ה אך בצלם יתהלך איש כנודע ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרג' התחתונה ממנה אל תוך גהינם כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגהינם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגהינם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו ואם עוד יוסיף לחטא עוד גם הצלם ההוא ירד מטה מטה לגהינם מדרגה אחר מדרגה כפי הגדר שחוטא ואז גם הצלם ההוא נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גהינם אז עליו אמר הכתוב כי אם עונותיכם היו מבדילים כו' ועליו נאמר ג"כ ונכרתה הנפש ההיא כי כל בחי' נשמתו תמו נכרתו ירדו לגהינם ונפסקה אחיזתם מלמעלה ולא נשאר להם שרש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמ' דאתי היא העליונה שהוא בסיתום למעלה מן החזה וחד לתתא בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקרא עולם הזה וזהו סוד משה משה שמואל שמואל כו': אמר שמואל עוד מצאתי ביאור במאמר הנז' בשער הגלגו' בדרוש אחד ואמרתי להעתיקו פה להיות כי שני הדרושי' מתנבאים בסגנון אחד כאשר עיניך תחזנה משרים בע"ה וזל"ה. וביאור הענין כך הוא. דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז' בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם השני' היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא וכאשר ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו. וכאשר יושלם להיות רשע גמור אז תרד כל הנשמה הפנימי' כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנז' בס' התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו' ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן גם נמצא שאין עתה (דף כ' ע"א) אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירד' וטבע בקליפות וזהו סוד ונכרתה הנפש ההיא כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפו' מש"כ הצדיק שיש לו תרין נשמתין חד לעילא בסוד אור מקיף. וחד בגווה בבחינת פנימי וזמ"ש בפ' נח בענין נח נח שכל צדיק יש לו תרין רוחין כו' והנה דרך אותה הנשמ' המקפ' שיש אל הנשמ' הראשונ' שבכל (ד"ש ע"ב) עשר הנשמות הנז' משם נמשך כל האור והשפע הצריך