# שער מאמרי רשבי — קטע 18

[קריאה בקורא](/reader/kabala-4dc55b77f7b3/1/18/)

<div lang="he" dir="rtl">

וכאשר תדקדק בענין שכתבנו תמצא שסעודה אחת לא השיגו הבנים הנעימים מאבא ואימא אלא 
בסוד ג&#x27; אחרונות שבהם וזהו סוד חקל תפוחין קדישין בסוד קדש קדשים לפני ולפנים. 
וסעודה שניה השיגו הבנים הנעימים מאבא ואימא בסוד ג&#x27; אבות שבהם ולפיכך תקרא סעודה 
זו סעודת&#x27; דע&quot;ק כי עד שם התפשטות הכתר בסוד ג&#x27; אחרונות שבו והדברים עתיקים. ולפיכך 
נקרא קידוש זה קדושא רבא בסוד צומא רבא. ואמנם סעודה ג&#x27; הוא סוד התעלות ז&quot;א כולו 
בתוך אבא ואימא עלאה ג&#x27; אחרונות שבו בג&#x27; אחרונות שבהם. וג&#x27; אבות שבו בג&#x27; אבות שבהם. 
וג&#x27; מוחות שבו בג&#x27; מוחות שבהם. וזו נקראת נחלה בלא מצרים כי אין קליפה שולטת שם 
כיון שכולו נכלל באו&quot;א עלאין ולא נשאר ממנו כלום למטה כסדר אצילותו הראשון. וכאשר 
יעלה למעלה ויהיה נכלל כולו באו&quot;א יהיה סמוך למצח העליון בסוד ג&#x27; ראשונות שבעתיקא 
וזהו עת רצון. ואמנם עליה זו לא תשיגהו הכלה רק החתן לבד. ולפיכך נקראת סעודתא 


דזעיר אפין ואנו מתפללין שגם הכלה תשוב למדרגה זו. וזהו ואני תפילתי לך ה&#x27; עת רצון 
וכבר ידוע שהיא נקראת תפילה וע&quot;ת וסוד ואני לחבר אני עם ו&#x27;. ולפיכך אנו קורין במנחה 
בס&quot;ת בשבת להדביקה עם בעלה (ד&quot;ש ע&quot;ג) שהוא תורה שבכתב וקורין שלשה לבד כי זהו ההפרש 
שיש בינה לביני בשעה זו כי ישארו ממנה ג&#x27; למטה שלא נכללו בעולם העליון. ומפני היות 
ז&quot;א נכלל כולו באבא ואימא הדיני&#x27; שבז&quot;א מתבטלין אע&quot;פ שהוא זמנם כי מסתכל בו המצח 
העליון בעלותו שם סמוך לו. וכל העולמות בהשקט ושלוה כי המצח העליון יתיב על כורסייא 
דשביבין דנור לאכפייא לון והנה כאשר תפקח עיניך תראה כ
י סעודה זו עם היותה של ז&quot;א היא גדולה מכולם. ולפיכך אין אומרים בה קידוש כלל כי 
נעלמה מאוד. כי שם מקום האכילה ולא השתיה וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וכד&quot;א אכלו 
רעים לעילא. שתו ושכרו לתתא כנז&#x27; בס&#x27; הזוהר בפ&#x27; ויקרא בדף ד&#x27; ע&quot;ב שנקראים רעים משום 


דיתבי באחדותא ברעותא וחביבותא דלא מתפרשן לעלמין והיין אעפ&quot;י שהוא לפעמים משמח 
בסוד מיתו&#x27; הדינין הרי הדין ניכר בו עכ&quot;פ. ואמנם בשעת סעודה ג&#x27; זו אין הדינין 
ניכרין כלל והכל רחמים גמורים. ולפיכך נסתלק משה בשעה זו ולא בבקר להראות שנתעלה 
בסוד הרחמים הפשוטים. ואמנם הוצרכו ג&#x27; מ&#x27;שה י&#x27;וסף ד&#x27;וד להסתסק בשבת לצורך ג&#x27; 
שבמלכו&#x27; (ד&quot;ב ע&quot;א) הנשארות להעלותם למעל&#x27; עם בעל&#x27; ודי בזה: 
שם דף צ&quot;ב ע&quot;ב וז&quot;ל ואינון תרין אתוון סלקין ונחתין ונהרין ומתעטרין כ&quot;ב אתוון כללא 
דאוריתא בטשי בתרי אתוון קדמאי וסלקי לחד כו&#x27;. ענין זה הוא בשבח שתקנו אנשי כנסת 
הגדולה לומר בתפילת שחרית דיום השבת אל אדון על כל המעשים כו&#x27; והנה אמר כי שתי 
אותיו&#x27; האחרונו&#x27; מן האלפ&quot;א בית&quot;א שהם ש&quot;ת. אשר הם כללא דאורייתא רוצה לומר שכוללין 
כל האותיות לפי שהם סיום כל האלפא ביתא כאשר אלו שתי אותיות ש&quot;ת מבטשי בשתי אותיות 
הראשונו&#x27; שהם א&quot;ב אז יוצא מן אותיות ש&quot;ת שית שבטין ושית שבטין שהם כנגד י&quot;ב תיבות 


שיש בשבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת כו&#x27; עד וחיות הקדש ששה באות ש&#x27; וששה באות ת&#x27;. 
וכאשר הוא להפך שאותיו&#x27; א&quot;ב מבטשי בשית. אז יוצאין מן א&quot;ב ה&#x27; וה&#x27; אתוון שהם אל אדון 
כו&#x27; ברוך ומבורך כו&#x27; ואלו הם סוד המלכא קדישא. אבל בחינת הכרסייא קדישא דמלכא קדי&#x27; 
יתיב עלה הם י&quot;ח תיבו&#x27; אמצעיו&#x27; מן ג&#x27; ועד ר&#x27; ובכל אחד ואחד ד&#x27; תיבות הרי כולן ע&quot;ב 
תיבין. וכל זה תבין מן פ&#x27; תרומה בדף קל&quot;ב ע&quot;ב. ומ&quot;ש לעיל ועאל במרגלא תתאה ואתישב 
שמא אחרא תחותיה ואיהו י&quot;ה כו&#x27; זה תבין במה שביארנו בביאור מ&quot;ש ז&quot;ל פסיעה גסה נוטלת 
אחת מת&quot;ק ממאור עיניו של אדם וע&quot;ש. תם: 
 


פרשת משפטים
דף צ&quot;ד ע&quot;ב וז&quot;ל. תא חזי בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא דבעיראן מסטרא דדכיו כו&#x27; 
זכה יתיר כו&#x27;. כבר ידעת כי חסר הלשון הזה וכך צריך לומר ת&quot;ח בר נש כד אתייליד יהבין 
ליה נפשא מסטרא דבעירן מסטרא דדכיו מסטרא דאילין דאיקרון אופני קדש. זכה יתיר יהבין 
ליה רוחא מסטרא דחיוון דאינון חיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסיא 
כו&#x27;. ואמנם צריך שתדע כי אין זה אלא בנשמה חדשה שעדין לא נתגלגלה כלל. ולכן היא 
הולכת ונוספת בסדר המדרגות. נפש ואח&quot;כ רוח ואח&quot;ך נשמה. ואינו תלוי בענין השנים רק 
בזכיות בלבד. אמנם מי שהוא מגולגל מבחינת נפש אינו יכול ליקח עוד כל ימיו חלק הרוח 
וכשימות אחר שישלים הנפש יחזור ויתגלגל לתקן הרוח. וכן הענין בנשמה ובדרוש הגלגולים 
הארכנו בזה וע&quot;ש: 
שם דצ&quot;ה ע&quot;א וז&quot;ל מאן הוא נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא כו&#x27; זה יובן במ&quot;ש בפ&#x27; בלק 
בדף קצ&quot;ו אשר הלך חשכים אשר הלכו מבעי ליה. אמר ר&#x27; אלעזר בגין דאינון שריין בחיבורא 


ומיד אתפרשאן. הלך חיבורא. חשכים אתפרשאן כו&#x27; ושני מאמרים האלו יובנו בסוד העגלים 
שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים ושעשה ירבעם. ולכן נבאר תחילה עניינם: 
כבר ידעת כי הקליפה אצל הקדושה כקוף בפני אדם. והנה בקדושה היא ז&quot;א ונוקביה מחוברים 
אחור באחור. ואח&quot;כ ננסרו ואח&quot;כ הוחזרו פנים בפנים. ונודע מה שביארנו בפ&#x27; תצוה. על 
אותן תרין נקודין שיש באדם האחת היא אות. יסוד ברית קדש ולמעלה ממנה יש נקודה אחרת 
והיא נקודת הטיבור. ושתי נקודו&#x27; אלו התחתונה היא (ע&quot;ב) ביסוד. והעליונה היא בבינה 
כנז&#x27; אצלנו שם. ולכן הטיבור סתום בסוד בינה עלמא סתימא ואינו נפתח אלח בהיות התינוק 
בסוד עיבור בעלמא דאתי במעוי דאימא ואז התינוק יונק משם. ושתי נקודו&#x27; אלו הם מצד 
הפנים. אבל (ד&quot;ש ע&quot;ד) בצד האחורים של האדם אין נקודה באחור מכנגד נקודת הטיבור לפי 
שאין אחיזה אל החצונים במקום הבינה. אמנם יש נקודה אחת כנגד נקודת היסוד. והיא 


הנקראת נקוד&#x27; האחורי&#x27; כי שם יש מקום אחיזה אל החצונים. ולהיות כי אותו הדור שיצאו 
ממצרים היו מבחינת הבינה עלמא דאתי כי הנה לסיבה זו לא נכנסו לארץ אבל מתו במדבר 
כמבואר במקומו ולכן רצו הערב רב אשר ביניהם לתת אחיזה אל הקליפות אף גם בנקודת 
הטיבור מכנגדה בצד האחורים ולהתאחז אף בבינה. ונודע כי מן הטיבור היא התחלת בנין 
המלכות מצד האחור כנז&#x27; באדרא בטיבורא שארי ובטיבורא שלים. ולכן עשו העגל כלול מזכר 
ונקבה מחוברים אחור באחור. וזמ&quot;ש קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו בלשון רבים. 
והענין הוא כי בהיותם אחור באחור נמצא שיש אל העגל הזה פנים נראים משני צדדיו. 
ואחורים מכוסים ומחוברים וזמ&quot;ש אשר ילכו לפנינו כלומר שבהיותם נעשים בסוד חיבור 
אחור באחור הנה ילכו לפנינו בבחינת פנים כי פנים שלהם ניכרין. ואחוריהם נכסין. 
ומילת לפנינו הוא מלשון פנים וכבר ידעת מ&quot;ש בזוהר שיר השירים כי לא חזרו ז&quot;א 


ונוקביה דקדושה אפין באפין עד שלמה המלך ע&quot;ה כשבנה בית המקדש אבל בימי משה בדור 
המדבר עדין היו אחור באחור לעולם. ולכן גם הערב רב עשו העגלים בסוד אחור באחור 
דוגמת הקדושה ומ&quot;ש עשה לנו אלהים הוא כי משם אלהים הוא אחיזת כל הקליפות כמבואר 
אצלנו בסוד תיקון הגאוה והליצנות וע&quot;ש. גם צריך שתדע כי סוד שם אלהים הוא ה&#x27; אותיות 
מנצפ&quot;ך שהם בחינת ה&#x27; הגבורות הנודעות. ושתי אותיות מ&quot;י הם בחינת הב&quot;ל בן אדם הראשון 
והוא סוד מי אסף רוח בחפניו כי הוא סוד החוטם האוסף ומקבץ כל החמש גבורות למקומם 
ושם מתבסמין ונמתקים לפי שכולם חוזרים ועולים בחוטם בסוד גבורה אחת בלבד בבינה. 
וזהו סוד פסוק וכבס האוסף את אפר הפרה כי היא הבינה האוספת אשר היא בסוד החוטם 
האוספת את הרוח לתוכה ומה שהיו בתחילה ה&#x27; גבורות שהם סוד פרה שרוצה לומר פ&quot;ר ה&#x27; שהם 
ה&#x27; אותיות מנצפ&quot;ך העולים פ&quot;ר חזרו עתה להתאחד ונעשו אחד וזהו לשון אפ&quot;ר רוצה לו&#x27; 


פ&quot;ר א&#x27;. לפי שכולן נכללו עתה כאחד בסוד החוטם ושם נתבסמו. וג&#x27; אותיות א&#x27;לה הם בחינת 
קין בן אדם הראשון וסודם א&#x27; הוא הזרוע אשר משם בחינת קי&#x27;ן כנודע אצלינו. ול&#x27; היא 
היד וה&#x27; הם חמש אצבעות היד. ולפי שהערב רב מבחי&#x27; קין לכך אמרו אלה אלהיך ישראל 
לרמוז אל אותיות אל&quot;ה של שם אלהים ועכ&quot;ז היו רוצים להמשיך אליו גם בחינת הב&quot;ל. שהוא 
בחינת הבל היוצא מן החוטם והפה וזמש&quot;ה זובחי אדם עגלים ישקון כי סוד הנשיקה היא בפה 
וכן ר&quot;ת של י&#x27;דע ש&#x27;ור ק&#x27;ונהו ו&#x27;חמור הוא יש&#x27;קו וארז&quot;ל שהערב רב היו מנשקין את העגל. 
וענין נשיקה זו היתה כונתם להוריד אליו הבל הדינין והגבורות של הפה ושל החוטם כנז&#x27; 
אצלנו (ע&quot;ג) לקמן ד&#x27; בסוד קי&quot;ן והב&quot;ל איך מתחלקים בענין החמש&#x27; גבורות וזה לוקח 
שתיהם. וזה שלש הנשארים ואם היו ח&quot;ו יכולין להמשיכם היה העולם אבד לפי שהיו הדינין 
והקליפות מגיעין עד הבינה אבל לא עלה בידם רק ג&#x27; גבורות אלה לבד. אלא שעכ&quot;ז בכח שתי 


גבורות הפה והחוטם הנרמזים במ&quot;י של אלהים מהם עשו את העגל. וזהו סוד שם הקדוש יל&quot;י 
שהוא בגמטריא מי ונרמז בר&quot;ת י&#x27;שראל ל&#x27;א י&#x27;דע וזהו מ&quot;ש רז&quot;ל כי היה שם הקדוש חקוק על 
טס של זהב שהעלה בו משה לארונו של יוסף. והשליכוהו לכור הזהב ויצא העגל הזה והוא 
סוד השם הנז&#x27;. וזכור ענין זה כי שם הזה של יל&quot;י הוא בחי&#x27; שתי הגבורות הנז&#x27; של החוטם 
ושל הפה שהם ב&#x27; אותיות מי של אלהים. והרי נתבאר ענין העגל שעשו ישראל שהיה בבחינת 
אחור באחור בלבד כדמיון הקדושה כקוף בפני אדם וכאשר בא שלמה ובנה בית המקדש החזירם 
פנים בפנים לז&quot;א ונוקביה דקדושה וכשבא ירבעם אח&quot;ך רצה להחזיר גם הקלי&#x27; פנים בפנים 
ולנסור את שני העגלים ועשאם שנים. ואת האחד נתן בבית אל והאחד נתן בדן. ואמנם לא 
עלה הדבר בידו להחזירם פנים בפנים בחבור ממש. אמנם אחר שנסרם לשנים נשארו בפירודא 
ולא אתחברו אפין באפין וזהו סוד הנחשא דפרח באוירא היא סוד הקליפה אשר רוצה להתדמות 


אל הקדושה כקוף בפני אדם והתחילה להיותם שארי בחיבורא. רוצה לומר שאני רוצה לומר 
בחיבור אחד בסוד אחור באחור. אבל כאשר ננסרו ונפרדו לא עלה בידם להתחבר אפין באפין. 
אבל נשארו נפרדין לש
נים ולא נתחברו עוד וזמ&quot;ש וסיים בפירודא. כי אם ח&quot;ו (ד&quot;ש די&quot;ט ע&quot;א) היו מתחברים 
אפין באפין היה העולם חרב. ועתה נבאר הדבר הזה גם בתחילת ברייתו של עולם כי הנה 
בתחיל&#x27; היו הקליפו&#x27; מחוברין אחור באחור דוגמת הקדוש&#x27; וכאשר בא ע&quot;ש אשר אז ננסרו דכר 
ונוקבא של הקדוש&#x27; כדי שיוכלו להתחבר אח&quot;כ ביום שבת עצמו להזדווג אפין באפין ולא 
בחול. ננסרו גם זכר ונוקבא של הקליפות. ובבא יום שבת דמעשה בראשית חזרו ז&quot;א ונוקביה 
דקדושה אפין באפין ונזדווגו יחד אבל הקליפה שאין לה אחיזה ביום השבת לא יכלה לחזור 
פנים בפנים. ונשארו זעיר ונוקביה דקליפה ננסרין ונפרדים זה מזה ולא אתחברו פנים 
בפנים (א&quot;ש וזהו סוד מ&quot;ש הכתוב בפסוק מזמור שיר ליום השבת כו&#x27; יתפרדו כל פועלי און) 


נמצא כי הקדושה עם שבאמצע היה פירודה שהיא הנסירה. אמנם שארי בתחי&#x27; בחיבורא בהיותם 
אחור באחור וגם בסיום סיים בחיבורא והוחזרו אפין באפין בחיבור גמור. ונמצא כי 
הפירוד שבאמצע היה בתכלית החיבור האחרון המעולה. אבל הקלי&#x27; שארי בחיבורא בבחינת 
אחור באחור. ואח&quot;כ ננסרו ונשארה בסיומא בפירודא כי עוד לא הוחזרה אפין באפין: 
שם בדף צ&quot;ה ע&quot;ב ענין ההוא טיקלא דעשיקת נשמתין ביארתיו בביאור סוד הק&quot;ש שעל המיטה 
וע&quot;ש בדף ע&quot;ט ע&quot;ב: 
שם בדף צ&quot;ו ע&quot;א ענין שם אלהים שהוא מתפשט לתתא עד הקליפין נתבאר אצלי בתיקון הגאוה 
והליצנות ובדרוש סוד אהבה והירא&#x27; (ע&quot;ד) גם נתבאר באורך באדרת נשא בדף קפ&quot;א ע&quot;ב במ&quot;ש 
יתיב על כרסייא דשביבין דנור לאכפייא לון כו&#x27; ע&quot;ש דרוש נפלא: 
שם דף צ&quot;ז ע&quot;ב וז&quot;ל אלא שארה כסו&#x27; ועונת&#x27; לא יגרע אלין אינון תלת שמהן עלאין כו&#x27;. 
הנה נתבאר אצלנו בדרוש שמות הספירות כי שם זה של אלוה הוא בחסד של ז&quot;א וע&quot;ש גם 


אומרו ועונתה דא משיכו דעלמא דאתי נתבאר אצלינו בפ&#x27; תרומה בדף מ&quot;ו ע&quot;ב בסוד שם 
אכתריאל יה ה&#x27; צבאות כו&#x27; וע&quot;ש. ומ&quot;ש ועונתה דא ה&#x27; צבאות כו&#x27; פירושו הוא. כי הנה&quot;י 
של הבינה נקראים ה&#x27; צבאות. והם מתפשטין ונמשכין בתוך ז&quot;א. ולכן נקראים עונה טמירא 
כי אותו היסוד דבינה טמיר תמן וגם כל הג&#x27; הנז&#x27; שהם שארה כסותה ועונתה ביארתים בענין 
דרושי יום הכפורים שנאסרו בו בה&#x27; עינוים אכיל&#x27; ושתיה ורחיצה כו&#x27; ושם ביארנו שארה 
שהיא האכילה ועונתה שהיא תשמיש המטה. אבל כסותה לא ביארתי שם והנה ענינה הוא שם ס&quot;ג 
שבבינה שבו ג&#x27; יודין ואלף שהיא שם ייא&quot;י שהוא בגמטריא אל מן אלוה אשר באל זה מתכסין 
ז&quot;א ונוקביה הנקראי&#x27; ו&quot;ה מן שם אהוה וזהו אלוה אל וה כנדרש בפ&#x27; לך לך וע&quot;ש: 
שם דף צ&quot;ז ע&quot;ב וז&quot;ל ואם לבנו יעדנה כו&#x27; אמרו ליה דידכר יומא דתלגא דאזדרעו פולין 
כו&#x27; כבר הודעתיך ענין ג&#x27; המוחין של ז&quot;א בזמן קטנותו אשר הם שמות של אלהים במילויים 


ויש בכל אחד מהם ב&quot;ן אותיות בסוד פשוטו ומילויו ומילוי מילויו וכאשר בא זמן הגדלות 
יורדין אותן המוחין דקטנות למטה בגרון ושם הם נעשים בחינת אותם הפולין. שיש בראש 
שני הסימנים אשר עליהם אמרו בגמרא שאם שחט במקום הפולין טרפה ולמטה מהם כשירה 
וכונתו לומר שאז ביום ההוא נתעסקו בדרוש ההוא ושם ביארנו פירוש הפסוק הזה: 
שם דף צ&quot;ח ע&quot;ב וז&quot;ל ופגע באינון נשמתין דגיורין כו&#x27; זה תבין במה שאמרנו בדרוש 
הגלגול וגם לעיל במאמר ס&#x27; הזוהר בד&#x27; צ&quot;ד ע&quot;ב וז&quot;ל ת&quot;ח בר נש כד אתייליד כו&#x27; וביארנו 
זה כי מי שהוא מגולגל מפעם אחרת פירוש שכאשר בא פעם ראשונה בעוה&quot;ז והיו בו נפש ורוח 
ונשמה ופגם וחטא בשלשתם והוצרך לבא בגלגול לתקן פגם הנז&#x27;. ואף אם יתקן תכלית 
התיקונים אי אפשר שיזכה אלא על הנפש לבדה. כי כיון שהרוח לא נתקן אי אפשר לו לבא 
להתחבר בנפשו הנתקנת וכן הענין בנשמה. אמנם אותו הרוח מתגצגל בגוף אחר. וכיון שאי 


אפשר אל הרוח בלתי נפש כסא אליו לכן לוקח הרוח הזה נפש אחד של גר תמורת נפשו ורוכב 
עליה ומתלבשת בתוכה ומתקן מעשיו עד שיתוקן. ואח&quot;כ אות&#x27; הנפש שלו הנתקנת יכולה לבא 
ולהתחבר עם הרוח הנז&#x27; אשר גם הוא נתקן: 
שם בדף צ&quot;ט ע&quot;ב וז&quot;ל ובג&quot;כ ההוא רוחא דשביק בההוא מנא תמן הוא כו&#x27;. ענין זה ביארתיו 
בדרוש אחד שביארתי בסוד אדם הראשון וחוה איך נוצרו על ידי זווג אחור באחור (ד&quot;ש 
ע&quot;ב) גם תבין משם מה ענין ביאור שם של מיין נוקבין. וזה (דף ג&#x27; ע&quot;א) הדרוש ביארתיו 
בפרשת פקודי דף רנ&quot;ד סוף ע&quot;ב בדרוש ענין אותם השכ&quot;ה ניצוצין דאתברירו במחשבה דזריק 
נצוצין לש&quot;ך עיבר וע&quot;ש גם עיין באדרת נשא בדף קל&quot;ה ע&quot;ב. בענין אשא דכיא ואוירא דכיא 
כי שם נתבאר היטב: 
שם דף צ&quot;ט ע&quot;ב וזה קודם אל המאמר הקודם וז&quot;ל. ובחיבורא דתרויהו אקרי נר. נר ה&#x27; נשמת 
אדם מהו נ&quot;ר נ&#x27;שמה ר&#x27;וח ועל חיבור&#x27; דתרויהו כחדא אקרי נר נשמה ורוח דכר ונוקבא 


לאנהרא כחד&#x27; כו&#x27;. המאמר הזה קשה מאד להולמו כי הוא הפך מכל מה שנמצא בכל ספרי 
הזוהר. כי הרוח זכר. והנשמה נקבה. שהם ז&quot;א ואימא עלאה. אבל יתבאר במאמר ס&#x27; הזוהר 
בפ&#x27; קדושים בד&#x27; פ&quot;ג ע&quot;ב בסתרי תורה וז&quot;ל אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום כו&#x27; 
ע&quot;ש והענין בקיצור כי שם נתבאר שאז היה מצב ומעמד העולמות באופן אחר ממה שהם עכשיו 
אחר שחטא אדם הראשון. כי בראשונה קודם שחטא היה הזווג דז&quot;א ונוקביה למעלה בחיק או&quot;א 
ובהיכל שלהם. כי היה העולם בסוד קדושת שבת. ולכן אז נשמת אדם הראשון היתה לו מן 
הז&quot;א אשר היה אז בבחינ&#x27; בינה ומשם הנשמה והמלכו&#x27; היתה בסוד ז&quot;א ומשם היתה רוחו של 
אדם ואז הית&#x27; הנשמה דכר מז&quot;א ורוח נקבה ממלכות אבל אחר שחטא ירדו העולמות ממעלתן 
והיו בבחינת ימי החול והמלכות ירדה למטה במקום הבריאה אשר משם היה אז נפשו של אדם 
ועתה נפשו היא מן המלכות אשר ירדה עתה אל המקום שהיתה שם הבריאה אז ורוח היה לו מן 


הז&quot;א שירד למטה במקום המלכות שהיתה שם אז ונשמתו היתה לו מן הבינה שירדה במקום שהיה 
אז הז&quot;א שם ועתה נמצא כי נשמה מבינה. ורוח מז&quot;א ונפש ממלכות וכפי המצב הזה הוא מה 
שבכל העולמות הוזכר כי רוח מז&quot;א ונשמה מבינה אבל קודם שחטא שהיו העולמות מעולים 
יותר היתה לו נשמתו מז&quot;א שהיה אז במקום הבינה ורוחו מנוקביה שהיתה אז במקום ז&quot;א 
ובזה לא יחלקו המאמרים יחד: 
שם ד&#x27; ק&#x27; ע&quot;ב וז&quot;ל בריה דיוחאי ידע לאסתמר&#x27; ארחוי כו&#x27; דע כי נשמות הצדיקים יש מהם 
שהם מבחינת אור המקיף ויש שהם מן האור הפנימי וכל אותם שהם מצד האור המקיף יש בהם 
כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי 
להבינם והנה רשב&quot;י ע&quot;ה היתה נשמתו מצד האור המקיף ולכן היתה בה כח להלביש הדברים 
ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם. ולכן ניתן לו 
רשו&#x27; לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר 


בחכמה הזאת עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו אבל הטעם הוא שלא היה 
בהם כח להלביש הדברים כמוהו וזמ&quot;ש בריה דיוחאי ידע כו&#x27; ובזה תבין גודל העלם ספר 
הזוהר אשר כתב רשב&quot;י שאין כל מוחא ומוחא יכול להבין דבריו: 
שם דק&quot;ג ע&quot;א וז&quot;ל ואל אחר אסתרס ולית ליה תיאובתא לעלמין ולא אפיש ולא עביד פירין 
כו&#x27; ענין זה נתבאר לעיל בפרשת ויחי בדף רי&quot;ז ע&quot;ב במאמר אותן תרין צפרין כו&#x27; והענין 
הוא (ע&quot;ב) במה שנתבאר שם ההפרש שיש בין הקדושה אל הקלי&#x27; כי הזכר של הקדושה יש בו 
תלתא מוחין שהם חכמה ובינה ודעת ונודע הוא כי טיפת הזרע נמשכ&#x27; ממוח הדעת שהוא 


</div>
