ספר יונת אלם — פרק ד

פרק ד מקומו של עולם האצילות שעליו נאמר ברוך המקום אינו כי אם הטהירו שזכרנו כי הוא סוף המדריגות הנעלמות ומסתברא לן למימר כי הוא הכולל בעצמו י' גוונים נובעים מתוך החושך שבספ' מעיין חכמה ואין חושך אלא ההעלם המוחלט והם אור מאור זוהר מזוהר וזיו מזיו פירש דע כי אור עדיף מזוהר וזוהר עדיף מזיו וקרא אח"כ הראשון אור מופלא שהוא כתר והשני אור נסתר והוא חכמה והשלישי מתנוצץ בינה ושווים כי בשלשתם הכלים ועצמות הם דבר אחד יתלכדו ולא יתפרדו עוד אמר הרביעי אור צח וזהו זוהר מאור החמישי אור מצוחצח וזהו אור מזוהר פירוש אלו גדולה וגבורה הבאים מהתנוצצות הכתר והחכמה יחד וזוהר מאור עדיף על אור מזוהר כי הכל הולך אחר העיקר וכאן ראשון הכלי הוא זוהר ועצמות האור ובשני הוא איפכא וכן הדבר בכל החלוקות שיזכיר עוד אמר הששי אור מזהיר וזהו זיו מאור השביעי אור מזוקק וזהו אור מזיו פירוש מהתנוצצות כתר ובינה יחד נמשך ת"ת המזהיר

מחכמה ברא כרעיה דאבוה ונצח מזוקק כולו כסף צרוף שאין סיגי הדין מעורבין בו עוד אמר השמיני אור צח ומצוחצח וזהו זיו מזוהר התשיעי אור ברור וזה זוהר מזיו פירוש מהתנוצצות חכמה ובינה נמשכו יסוד שהוא כולל הצדדין והוד בהיר הוא בשחקים מלשון בהרות לבנות שאינו מזוקק לגמרי עוד אמר העשירי הוא אור נוגה וזהו יקוד מיקוד פי' מהתנוצצות ג' הראשונות שהן עצמן אור בז' אחרונות נוגה להן נמשכה אש שחורה מלכות סוף האחרונות מאש לבנה בינה שהיא אחרון לראשונות וכאן נמי הכלים ועצמות שווים בסוד איומה כנדגלות וכאן ניחא לן לפירושו הדא שמעתא על כלילות הספירות אשר בגוף הטהירו כדאמרן כי שם האורות אלו המה להם מתנוצצים ומאירים אהדדי בסוד גוונים בלתי מוגלמים נובעים מן ההעלם הגמור ומהם נתפשטו אחר כך בכלל הטהירו מיניה וביה עשר נקודות של עולם התוהו והן ראשית דרכו ית' בחילוק הספירות ומהותן וסדר אצילתן אחת לאחת באופן

זה תחילה האציל אדון הכל נקודה אחת מיוחדת בכל מה שעליה כשלהבת קשורה בגחלת ושמה כתר הכלולה מי' ספירות אך לא הי' נראית ונכרת בה והיא היתה ממלאת אותו החלל ועדיין לא יצדק בו תואר מקום שהרי הנקודה עצמה המתקוממ' בו היא בלתי מתחלקת שאין בה ממש עד שחוזר וקובץ האור של אותו נקודה לגלות העשר בתוכה וכל חזרה היא דין ואע"פ שהמכוון בה היא לעשות חסד עם כל היצור שבלעדי זה לא היו להם מציאות אין להמלט שהצמצום יחשוב היותו מפועל הדין בערך למי שהאור מסתלק ממנו והוא סוד מה יקר חסדך אלהים שהוא בגי' מילוי אלקים ביודין עם מספר אותיות מילוי מלואו ובמניין רבוע הפשוט אך כלפי אור עצמו היא תוספת רב כי באור פני מלך חיים וכתיב תמים תהיה עם יי' אלקיך בתי"ו רבתי והבן ויש כאן פרפרת נאה שאם תרבה מספר כל אות מהשם הגדול פעם אחת על שאר האותיות כלן יעלה במנין תמים שהוא שיעור סוכה בהתרבע האורך והרוחב זה על זה שהם ז' על ז'

להחזיק ראשו ורובו בו' על ו' ושלחנו בטפח השביעי על פני כל הסוכה לארכה ולרחבה והכל על גבהה שהוא עשרה עוד קח אותיות סכ"ה שהן בגי' פה ותרבע אותו על מספר ו' שהוא שיעור להחזיק ראשו ורובו של אדם הרי תק"י הסר עשרים לעוביה של סכך שהוא בסוד כתר במספר שוה ואנן חלל סוכה תנן הנה הנשאר הוא בדקדוק כמנין תמים ואין משיבין על הפרפרת אתאן לב"ה המכשירין בסוכה קטנה אע"פ שאין הלכה כמותן ומלת סכה יפה מתפרשת בלשון יסכה שסכה ברוח הקודש והכל צפוי במקיף לפי' נצטווה אברהם אע"ה התהלך לפני והיה תמים בגי' דו"ר הול"ך ודו"ר ב"א להשוות התחתון לעליון והוא אינו מחזיק טובה לעצמו במספר שוה והבינהו ומה שבארנו בקפול ראשון הכל נרמז יפה במלת צמצם שהוא נדרשת בסוד הי' פעמים בא"ת ב"ש ובגימ' עשר הויות הגע בעצמך שאותיות ו"ה נסתלקו למעלה אצל י"ה לאחוריהם חזרה הוא"ו להיות בדקות ורוחניות היו"ד וה' אחרונה שוה לראשונה וזה

להן עילוי רב בסוד יהיה יי' אחד. ויש מתחילין לדרוש נקודה למעלה מן הכתר שממנה יונקות כל י' ספירות חיותן וקיומן ואומרין שהוא כלי ועצמות ובה י' אורות פנימים וי' מקיפין והטעם לדבריהם אם שלא יצדק שם כתר עד תחילת הכדור למספר עשר כי מן המובחר נעשה כתר ומתפשט למעלה ונשאר הט' כלולים בה וממה שנשאר ג"כ מן המובחר נתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה והח' כלולות בה וכו' ואין הנקודה הראשונה הבלתי נכנסת במספר אלא כלילות העשר או דילמא רמזו בה לכלל העקודים שקדמו לנקודים ונדבר בם לקמן בס"ד:

פרק ה המאמר הא' הפרטי שנזכר בתורה בפירוש אחרי הכולל הנעלם בהחלט שאמרו עליו בגמרא בראשית נמי מאמר הוא הרי זה ויאמר אלהים יהי אור ואינו רחוק שירמוז על האור הראשון שהורשה להתפשט בלי שום מניעה במחשבה הגנוזה ברצון. ועדיין השתיקה והפרישה במקום הזה יפה מהדרישה לפי המכוון הנה ואפשר לפרשו על האור המתפשט בנקודה הראשונה ובכל מקום יפה אף נעים לדרוש בו הגימ' הנכבדת לד' מלואי ההוי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהוא כוללן ועל החזרה נאמר ויהי אור בגימ' רחל בסוד סלוק שכינה כל היכא דאיתא והטעם מפורש במלת ויה"י נוטריקון ומי יודע החכם יהיה כי אע"פ שהכל צפוי באמת מ"י ודאי הוא היודע סוף סוף הרשות נתונה. עוד יהי אור ויהי אור בגימ' עשר הויות וי' אהיה שהם קבוץ החסדים והגבורות דאבא ואמא בדעת דהיינו עת במספרו. וד' תיבות משלימות דעת ויש במלת יהי סוד יה שהוא ממעלה למטה דשלטא י' על ה' וסוד הי' שהוא ה' על י' ובזה רמז המאמר אל האור

שיגנז עד יתמו חטאים מן הארץ וידוע כי המאמר הוא ההויה ולא הוצרך הכתוב לומר ויהי כ"א להעירנו על גניזת האור הראשון כי נתמעט אורה של אותה נקודה ונתחדש בה קצת אוטם והוא מציאות הכלי שסלוק מקצת האור במקום הזה הוא הגורם אליו. וכשם שהאדם מורכב מד' יסודות ואין שום א' מהם ניכר לבדו ונשמת אלוה מאירה בו כך הנקודה הזאת היתה כלולה מי' בתחלת אצילות ואור מתפשט מן המאציל ית"ש נאצל יחד בתוכה בלי קדימה זמנית לזה על זה כלל והיה האור ההוא עצמות אל הנקודה כי רצונו ית' הוא נשמת הכל ואם תמצא בדברי זולתינו מי שידרש קדימה לכלים על העצמו' אין זה רק לשלול ההתפשטות אל הנשמה עד שתתלבש מדי רדתה ותתעלם לפי כבודה וכמו שנזכיר מזה לקמן בפרק י"ד ואע"פ שנתן לנו רשות לעשות משל באיברי גופנו כדכתיב ומבשרי אחזה אלוה אין זאת רק לשבר את האזן כמ"ש בפסוק עיני י"י אזני ה' והדבר ידוע שלא נקרא כן אלא על שם הרוחניות הנעלם של צירופי

אותיות התורה הקדושה שבהם הוא נוטע אזן ויוצר עין ויחס הכתוב נטיעה לאזן ממה ששנינו באדרא אודנא אתעביד ברשומין רשימין לגאו כמאן דעביד דרגא בעקימא אבל כח הראות עם היותו גם הוא פנימי נעלם דהני שורייקי דעינא בלבא תלו מ"מ הרי הוא פועל ועושה שליחותו ובשטח החצון לפיכך יצדק בו לשון יצירה וציור שהם קרובים כמו כן ולמדנו על ההפך מזה לעצבי כסף וזהב כי כמוהם עושיהם ובוטח בהם שהרי לפי האמת פה להם ולא ידברו וכן כל החושים בטלים בם ואם יהגו אינם בגרונם כמפורסם מן העגל שהיה טס בפיו ואנדרטי של נבוכדנצר ששמו בו ציץ הזהב עד שהוציא דניאל בלעו מפיו כמו שידענו מנשמת כל חי שיש בכחה רמ"ח איברים ושס"ה גידים נעלמים והיא הגורמת להם הציור והרקום מאות' מפה בפועל כך האור הפנימי בכל מקום שהוא יתואר היותו נשמה לכלים לכל אשר יחפוץ אדון הכל לפעול בם:

פרק ו ודע כי בהתכנס האור מאותה נקודה הראשונה שהיא הכתר בסוד הצמצום שזכרנו בה בפ"ד אז מתעורר כל האור לעלות מתשוקת השלם לידבק במקורו ולמעט אז את התפלה מזדים עושי רשעה כמו שיבא. ואין זה דומה לטלית המקיף שנזכיר בסמוך כי הוא נעשה סוכת שלום על המקיף ורוצה בקיומו אך ברצון אדון הכל נתמעט הכלי בכדי שיוכל לקבל שעור האור המספיק לברא העולמות וחזר החלק המשוע' בחכמתו ית' לצורך הנקודה והכה בחוזק בתחתית הכלי כטעם לאור חציך יהלכו שהרי הוא יורד במרוצה בטבע החסד הפשוט כדי שיחזיק לעצמו האור פנימי שיוכל לסבול לצרכו ולכל הנלוים אליו והשאר עלה בכח ההכאה ההיא ונעשה מקיף לו ולא הוצרכנו לכך בנקודה הראשונה הזאת כי אם למה שידענו כי הוא הכתר הוא הרצון המוחלט הגוזר ורוצה בבחירה האנושית על כל המעשה והאור המתפשט ברצון עצמו הוא הנחלק מקצתו פנימי ומקצתו מקיף והנה הכל צפוי במקיף הוא חלק הרצון המתפשט בידיעה ומה גם עתה

הרשות נתונה בפנימי שהרצון נגרר אחריו זה וזה חלק הרצון המתפשט בבחירה וא"א לידיעה בשום פנים שתחלוק על הרצון לפיכך זה החלק העתיד להיות מקיף צופה תחלה פנימה לה לנקודה כדי שתהיה הידיעה צופה ומצפה בתוך הבחירה בקרב לבה כצפיית המוח בעמקי הלב יראנו בדרך יבחר קודם שתצא הפעולה לגמר המעשה ואם בגשמי כך ק"ו עד אין תכלית בשעור הרוחניות והפשיטות. והנה הידיעה קולטת בעצמה רושם הבחירה ומשיירת בה רושם הידיעה זה וזה בשרשם העליונים האלה ללמדנו שהנהגת שתיהן שוה כאחת אך שקר נחלו המקשים בלי דעת דאם איתא להא לא קיימא הא. ואף הרמב"ם לא השיב להם אלא ע"פ דרכם כמוסר המלך החכם ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ודע כי כל מה שיתרבה המקיף חשוב מעוט לפנימי והוא עצמו מעוט הירח עיין לקמן פכ"ד. גם הצמצום שזכרנו תחלה לאור הכתר היה לצורך המעוט הזה להחזיר תוקף הבחירה לשרשה והידיעה דבקה בה רצוא ושוב בלי ספק. לפיכך היה

האור מפרכס כלו לצאת משא"כ בסוד המקיף כי הוא רוצה בקיו' הפנימי כמו שזכרנו בתחלת הפרק ועוד מעוט הבחירה שהירח נמשלה בה שלא תנהיג רק בזה מדות תחתונות שבה כדלקמן בפ' ל"ג גורם למוחין שלה להסתלק אצל הידיעה הרי ידיעת הבחירה ממש כדברי הגאון רב סעדיה שאמר לדרך הפשט והוא מוסכם מאוד אל הנסתר הנדרש בגבהי מרומים ואמת י"י לעולם וכן נשמת אדם היא בסוד פנימי ומקיף ויש בה נובלות בסוד אור חצון כמו שנפרש בספירות ג"כ. ואדם חשוב המסתפר מן הנכרי ברה"י למגלח רישא דמריה מיבעי ליה להסתכל במראה הוא המקיף שעל ראשו לטהרו ולקדשו והנה הפנימי הוא המוגבל לקיים התורה ומצותיה והחיצון הוא לצורך מה שהאדם מחמיר על עצמו לרצונו לתוספת קדושה לתקון החטא הקדום בכל כחו וכל שכן אם הוא צריך לתקן במעשה עצמו או במעשה אבותיו ועם זה הוא מעלה מנובלת נשמתו להתתקן למעלה והמשל בזה אנו חייבים להקריב תמידין בכל יום אך בחורבן הבית נשארה

מצוה זו בסוד נובלות מאי תקנתיה נשלמה פרים שפתינו להעלות הנובלות הללו ומדת חסידות היא כי אונס רחמנא פטריה ושפיר דייק למימר גדול המצוה ועושה כי האור פנימי עיקר וזה אינו אלא כעין תוספת ולפי האמת גם הוא לצורך הפנימי ומשלים אליו כמו שזכרנו והוא מסור לחכמים שכל א' יתקן כאשר תשאלהו נפשו די מחסורה אשר יחסר לה דאיהו לא חזי אבל מזליה חזי הואיל והטה עצמו לצד הקדושה בדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו והמקיף שעדיין לא היתה לו שעת הכושר להיות פנימה הנה הוא תלוי ועומד עד שיושלם התקון לנשמותיהן של ישראל כלן כי הנלוים עלינו בכל דור ודור מינן הוו ואידחו ואע"ג דאינהו לא הוו בסיני מזלייהו הוה בהדן ועל גמר התקון הזה אמר ישעיהו שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור וכתיב כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב בו כליון חרוץ שוטף צדקה ופירושו כתרגומו לשבח נפלא שאר דלא חטו ודתבו מחטאה יתעבדון להון גבורן דמתגברן

ומדברן בזכו אחרי כן יתקיים היעוד ששוו בו ישעיהו ומיכה כדכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו עד יושלם התקון הכולל ולא יבצר באותו שעה נחת רוח לפניו להמשיך על כל העולם מקיף מלמעלה בסוד ענני כבוד אחרי שהמקיף דהשתא יהיה כלו פנימי וראוי אותו המקיף העתיד להבדיל מלמעלה למטה בין הקדש ובין קדש הקדשים ק"ו מזה ומזה למטה והעד פרכת הקדש האי כי ארחיה והאי כי ארחיה שאין מסך מבדיל באור פני מלך רק הכסא (יגדל) [יגדיל] המרום וקדוש בהחלט מעלוליו וזה ברור ולעולם האור מקיף למעלה מהכל וכן בספירות ואין בו צמצום לפיכך הוא יותר גדול מאד מהאור הפנימי כי זה מתקבץ בתוך הכלי והצדיקים דוגמתו מקטינים עצמם ואע"פ שגם הוא אור גדול עצום ורב הנה להיותו מתכנס ומתקבץ בעצמו אינו מבהיק בכל כחו אלא כפי כח המקבל ע"ד ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שהיה מצמצם שכינתו בין

בדי הארון: פרק ז ראינו למקצת חכמים שלא נמנעו ליתן שעורים ויחסים לאורות האלה כמה יעדיף הא' על חברו בין מהפנימי למקיף בין מספירה לחברתה וכדומה ואע"פ כן אין אנו מכניסין עצמנו בהשכלה הזאת כאן כי הדברים עתיקין רק הערה אחת ראויה להאמר אולי ימצאון בזה דרכים שונים בחלוף כביר לא מזער ויתמה השומע כאלו דבריהם סותרים זה את זה ולבבנו לא כן יחשוב. אך יסבלו הדרושים האלה החלוף בכל אופן שהוא ובלבד מפי השמועה לא מסברא ח"ו על הדרך שנאמר והוא זה כי כפי טבע הנושא שעליו תפול החלוקה כן ישתנו היחסים והשעורים בהכרח' והנה לפעמים אנחנו נשער בהם חלוקת אותיות למספרם כגון כ"ב אותיות התורה או לפי חשבון הגימ' שלהם כגון א' אחת ב' שתים וכן כלם ולפעמים משער בהם חלוקת הויות ידועות או שערים או נתיבות או חלופי אלפא ביתות שפרטיהם הולכים ומתרבים עד אין שעור ויש לכלם תקון וצרוף ותמונה מאמר ומכלל וחשבון ונדבר בם לפנינו וכל א' מהפרטים האלה

ישתנה מהאחרים בכמות ואיכות חלוף מופלג וכן מי שישער החלוק לכל אותיות התורה או לתיבות או לפסוקים או לפרשיות או לסדרים ובכלן היחסים מתחלפים על צד ההכרח עוד יתחייב השתנות רב ועצום מאד בשעורים שזכרנו כפי חלוף ההנהגה מצד מעשה התחתונים כמו שנזכיר בפרק ל"ג ובמקומות אחרים בס"ד ודי בכל זה הערה עד יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והנה שלשת האורות שזכרנו הם המפורשים אצל משה שעלה בענן ונתכסה בענן אלה הם חצון ומקיף ונתקדש בענן זהו אור פנימי. וכלם נוסדו יחד בצורת האלף שהיא ראשונה לאותיות יוד עליונה שבה הוא סוד מקיף ועליה אתמר ואהבת את יי' אלהיך אהבהו על הבריות על דוקא במקיף ובריות עצמן בשאר החלוקות ופירש ואמר בכל לבבך בשני יצריך שלא יהא השמאלי גרמא לסלוקו ח"ו אלא יחדיו ימתיקו סוד יצ"ט ויצה"ר להיות זה וזה גורם אל המקיף לפרוס עלינו סכת שלום לשכון י"ה אלקים כבוד בארצנו. והנה הוא"ו שבאלף רומזת

לסוד אור פנימי שעליו נאמר ובכל נפשך לפי פשוטו ויוד תחתונה אור חיצון דעליה אתמר ובכל מאדך. או ירמוז בכל לבבך לאור חיצון וכל נפשך לפנימי ובכל מאודך למקיף כפי הוראת הפלגה ברבוי במלת מאוד. וכשאמרו אהבהו על הבריות לפי הדרך הזה על כלל האהבה אתמר הרי אלו חלקי האלף הן נוטרייקון יכין וצדיק ילבש אלמא יכין הוא המקיף בסוד ההוא דסתים ולא ידיע בטעם הנני יוסף על ימיך הנדרש בזוהר האי כי ארחיה והאי כי ארחיה. וא"ו הוא סוד זעיר כי צדיק יי' צדקות אהב והרמז שית אלפי שנין הוי עלמא שבו הצדיקים מבררים עצמן להשלמות האור הפנימי ובזכות חסידות לפנים משורת הדין ילבש זעיר האור חצון שהיא בסוד נקבה תסובב גבר וקויי יי' המה מובטחים על פי נביא ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו הכל נרמז בג' חלקי האלף. וכן יתלכדו ולא יתפרדו. ישקיט ומי ירשיע ודומיהם. ואיכא למדרש נמי בשלשה חלקי האלף הדעת והיודע והידוע וקרובים הדברים

להיות שוים בסוד הקשר והיחוד האמיתי אשר לג' ראשונות כי הדדי שהן חשובות כאחת. ולעולם כתר הוא בסוד מקיף והדעת כמוהו אשר איננו נקודה גמורה וחכמה פנימי לבינה שהיא בסוד אור חיצון דדינין מתערין מינה וממה שנפרש לקמן כי מהכרח המציאות היו שרשי החכמה והבינה מצוייר בכתר מתחלתו יחויב שיהיה שם הדעת נמנה עמהן כי הוא המחברן בכל מקום: